משא היהודיה הנודדת בין 'בְּרִיתָה' ל'זֶבֶד', מאת: הרב[נית] לאה שקדיאל - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

משא היהודיה הנודדת בין 'בְּרִיתָה' ל'זֶבֶד'

ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
קו מפריד גלויה

נשים הורשו להשתתף בספֶירה הגברית לצידם של גברים אך ורק במידה ולמדו לתפקד בה כמו גברים. טקסים לציון מאורעות בחיי ילדות, נערות ונשים כמעט ולא התקיימו, וכאשר התקיימו – נבנו במבנה של טקסים לבנים.

לקריאת המאמר בפורמט pdf כולל הפניות למקורות נוספים, לחצו כאן

לְבִתִּי, בּוֹאִי בְּשָלוֹם וּבְחַג,
הִצְטַרְפִי אֵלֵינוּ לְשִׂמְחַת הַמִּשְׂחַק,
כִּי בְּבוֹאֵךְ יִצְמְחוּ חֲדָרִים
וְהַבַּיִת יִרְחַב.
ארז ביטון, מתוך "ציפור בין יבשות"

שאלה: מנו שמות עבריים זכריים שניתנו לבנות בסביבתכם הקרובה.
תשובה: אריאל, דניאל, עשהאל (!), שני, נועם, אור, מאור, ליאור, אורלי, שירלי, שיר, שיר-אל, אביה, אליה, שחר, נוגה, זוהר, עדי, גיל, אביטל, טל, גל, מעיין, יוּבַל, ים, גבע, חן, ניצן, פרח, לילך, ורד, איריס, נופר, לוטם, רותם, הדס, נטע, אילן, שקד, נגב, ארבל, כרמל, שרון, הַלל, שובל, רז, לירז, אלירז, סיוון, אדר, הדר, צליל, מור, לימור, ענבל, עדן, דורון, שי, אשכר, דבש, פאר, שיא, שנהב, אביב….

ש: מנו, בהתאמה, שמות עבריים נקביים שהיו פעם חידושים מודרניים אבל כבר יצאו מן האופנה.
ת: אריאלה, דניאלה, אורה, אורית, ליאורה, שירה, רינה, רינת, רונית, זוהרה, טליה, גילה, עינת, ניצה, פרחיה, ורדה, ורדית, הדסה, אילנה, כרמלה, שרונה, רזיה, הדרה, זמירה, עדינה, דורית, דרורה, אביבה.
אגב, גם אלה ברובם שמות זכריים, אבל לפחות פעם הקפידו להוסיף להם סיומת נקבית, בדומה לשמות יוספה, ישראלה, מאירה.

ש: ועכשיו מנו שמות עבריים נקביים שניתנו לבנים בסביבתכם הקרובה.
ת: ??? אה, כן. יש שמות משפחה יהודיים קצת עתיקים כמו 'סירקיס' (בעקבות שם האם, שרה) וגברים נושאים אותם ומעבירים אותם לבניהם. ואשר לשמות פרטיים – חרות (לפיד). שלהבת (פרייאר). אבל הם ממש מבוגרים כבר. פגשתי נער אחד שנקרא 'פניני' על שם סבתו פנינה. וזהו.

ש: נסו להיזכר בתופעה דומה בעולם היום.
ת: באופרת הסבון 'אחיות' (ערוץ 3) נקראות הגיבורות אלכס, ג'ורג'י, פרנקי, טדי. וגם במאה ה- 19: ג'ו מ'נשים קטנות'. והסופרות שפרסמו תחת שמות עט זכריים, ז'ורז' סאנד וג'ורג' אליוט.

ש: האמנם נבטיח לבנותינו עתיד מזהיר אם נצייד אותן כבר בלידתן בתיוג גברי?
ת: הסוציולוג עוז אלמוג, למשל, מאד אופטימי ביחס לאפשרות ש"סמלים של דו-מיניות תרבותית", כגון מתן שם זכרי לבת, אכן מקדמים שוויון. ברצוני לחלוק עליו.

נשים קטנות
נשים קטנות. צילום: Wilson Webb / Columbia Pictures

*

מראשיתו דבק המודרניזם האירופי במודל בעייתי ביותר של שחרור אוניברסלי: אמת המידה לחירויות, לזכויות, לאנושיות מלאה וממומשת, נקבעה בדמותו של הגבר השליט בעל המעמד המועדף וההגמוני בכל ההיררכיות החברתיות, התרבותיות, והפוליטיות המסורתיות; וממילא התפרשה החתירה ל'שוויון' כהשוואת מעמדו של כל אדם מדוכא ומופלה לרעה למעמדו של הגבר הנ"ל. לתפיסה זו היו השלכות חמורות על התפתחותם של יחידים ושל חברות בכל העולם, אך עניינו של מאמר זה בהפנמה הגורפת והלא מודעת של הרעיון כי שחרור האישה מותנה קודם כל בתהליך של הידמות (חיצונית, נפשית, קוגניטיבית, וביצועית) אל הגבר האולטימטיבי – החזק, המנצח, היעיל, החופשי. כך התקצרו השיער והחצאית, בגדי 'יוניסקס' עוצבו לפי הלבוש הגברי הנוח, נשים הורשו להשתתף בספֶירה הגברית לצידם של גברים (לימודים, עבודה, פוליטיקה, צבא) אך ורק במידה ולמדו לתפקד בה כמו גברים.

תהליך שחרור האישה היהודיה, העבריה, הישראלית, אינו יוצא מכלל זה. תחת מסווה של רטוריקה שוויונית, המנתצת לרסיסים את ההיררכיה הפטריארכלית המסורתית, מסתתרות גם אצלנו פרקטיקות לאומיות ויומיומיות המבנות בהצלחה מרובה היררכיה סקסיסטית חדשה.

גם הולדתה של נקבה יהודיה, עבריה, או ישראלית, בעידן מודרני זה, היא תופעה הניתנת לבחינה במסגרת מושגית זו. גלגולי השינויים בתפיסת הנושא מזמנים לנו אפשרות לבחון את ההיסטוריה החברתית, התרבותית, והרוחנית שלנו בפרספקטיבה פמיניסטית ביקורתית.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

*

בסיפור "אברהמעלעך" מאת הסופרת היידית רחל בְּרָכוֹת (1880-1945, מינסק), נוטשות בנות יהודיות עניות ואומללות את תינוקותיהן הלא-רצויים לפתחה של "בריינה הסבתא", המחזיקה בהם בתנאים מחפירים עד למותם הצפוי במהרה. כל הזכרים נימולים באי רצון ע"י שמש בית הכנסת, ומקבלים בלית ברירה את השם "אברהמל", שהרי בבריתו של אברהם אבינו הם מוכנסים. הנקבות נפטרות מן העולם ללא שם.

זוועה? ללא ספק. אבל מה לנו כי נלין על זקנה ערירית המנסה איכשהו לשרוד בעולם אכזר. כה עברנו בסך אנו הנקבות היהודיות לדורותינו, בתנ"ך למשל, רוחות רפאים נוכחות-נפקדות. שושלות גבריות ממשיכות מאב לבן, תוך העלמה מושלמת של "עובדות החיים", ללא כל צורך באזכור כלשהו של נשים. מן הסתם נולדנו גם אנו, מן הסתם חיינו, בגרנו, נישאנו לאנשים, ילדנו – לפחות כך! בדרך כלל לא השארנו שום עקבות בהיסטוריוגרפיה, לא בבואנו ולא בלכתנו. "אדם שֵת אנוש… שֵם ארפכשד שלח. עבר פלג רעו. שרוג נחור תרח. אברם הוא אברהם. בני אברהם יצחק וישמעאל. אלה תולדותם… ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל… אלה בני ישראל. ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון דן יוסף ובנימין נפתלי גד ואשר…" (דה"י א, א).

לא רק במקרא יש ספר בשם "דברי הימים". בתיכון היה לי ספר היסטוריה כזה, ותחת הכותרת שרבטו תלמידים משועממים את ההרהור הפילוסופי העמוק של רחל המשוררת: "ואולי לא היו הדברים מעולם…" שהרי כך נחלשת ומתערפלת חוויית המציאות של מחוסרי הכוח והמדוכאים באשר הם – תלמידים המוכפפים תחת שלטון מוריהם, נשים בעולם גברי, פועלים מנוצלים במפעלים קפיטליסטיים: "ההיית או חלמתי חלום?" ברירת המחדל אליה אנו מושלכות היא קיום של ניכור וזרות, תיירוֹת לא קרואות בעולם שאינו שלנו, אף פעם לא מרגישות ממש בבית.

בגדי גברים לאישה
"בגדי 'יוניסקס' עוצבו לפי הלבוש הגברי הנוח, נשים הורשו להשתתף בספֶירה הגברית לצידם של גברים (לימודים, עבודה, פוליטיקה, צבא) אך ורק במידה ולמדו לתפקד בה כמו גברים". מתוך אתר הספרייה הלאומית. לקריאה על הכרזה

*

תהליך הדה-הומניזציה שלנו מתבטא לא רק בהיעלמותנו מ"ספר תולדות האדם", אלא גם מן ההלכה העוסקת בתהליך ההולדה.

"ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה…" (בראשית א, כ"ו-כ"ח) פסוקים שוויוניים אלה מציגים את האדם כזוג: רק כך מהווים שניהם בריאה בצלם אלהים, רק כך הם מבורכים, רק כך הם מקבלים את המצווה הראשונה בתורה, "לִפְרוֹת", פועל המציין צורת רבייה מינית המושתתת על חיבור הכרחי של שני המופעים הביולוגיים של המין, הזכר והנקבה.

אבל ההלכה, אותו ביטוי נפלא למימוש צלם אלהים, לכוחו היוצר של האדם לעסוק בתיקון העולם בהמשך למעשה הבריאה, לא פותחה כיצירה משותפת של זכרים ונקבות יהודיים, כי אם הצטמצמה למחצית השלטת ביהדות כמו בכל התרבויות האַנְדְרוֹצֶנְטְרִיוֹת והפטריארכליות, לגברים בלבד. וכך קרה כי מצוות "פרו ורבו" הוחלה רק עליהם. אי אפשר לצוות על נשים מצווה הכרוכה בסבל, בחבלי הלידה, גרסו חז"ל, מה שלא מנע מהם להטיל על גברים למול את בניהם, כאברהם בשעתו (בראשית י"ז, כ"ג; כ", ד) וכציפורה (שמות ד, כ"ה5), ואף למול את עצמם במקרה שאבותיהם לא חתמו את הברית בבשרם.

"נשים, דעתן קלה עליהן" (שבת, ל"ג ע"ב), וכוונת התלמוד הבבלי בזאת היא לרגשותיהן החזקים, ההופכים אותן לפחות אחראיות למעשיהן. אמנם, מהלך זה של חז"ל הוא שפתח בפנינו את האפשרות ההלכתית להשתמש באמצעי מניעה, אשר נאסרו במקביל כליל על הגברים. אולם אליה וקוץ בה.

לעתיד לבוא יוכלו גברים יהודיים לקיים את הלכת "פרו ורבו" כלשונה באמצעות שיבוט גנטי גרידא. בינתיים הם נאלצים להפקיד את זרעם בתוך רחם נשי, כמו בקרקע. איזה פחד! רק במוות נטמן האדם באדמה, ופעולת הזריעה בגוף האישה אמנם נתפסת כאחת מששים של מיתה, והרחם מכונה קבר (בבלי נידה כ"א ע"א)! גוף האישה נתפס כ"אדמה מתה" (יש כזאת קטגוריה בתיאוריית הקרקעות של הבדואים), עד שה"בעל" פותח בה פתח ומכשיר אותה לקבל את זרעו, כתלם ראשון בקרקע בתולה: לפני כן לא הייתה אלא חומר גלם, פוטנציאל לא ממומש, ועכשיו היא מוכנה ומזומנת לתשמיש. כלומר, רק כאשר הוא מנקב אותה היא בעצם ראויה לשם העצם הכללי שלה, "נקבה", בדומה למחט שעדיין לא נוקב בה חור וממילא אינה מוכשרת עדיין למילוי תפקידה ולכן גם מותרת לטלטול בשבת (בבלי שבת קכ"ג ע"א), שהרי אינה בחזקת כלי המוקצה לשימושו! "אישה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: "כי בועליך עושייך ה' צבאות שמו" (ישעיה נ"ד, ה) (בבלי, סנהדרין, כ"ב ע"ב)".

אפילו לכלל מצווה לא הגיעה ה"נקבה" בכל אלה, אלא רק להחפצה משוכללת, אובייקט ולא סובייקט, לכל היותר – "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך", כלומר, אם ילדה לך זכרים: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים קכ"ח, ג), מתאמנים לצד האב לקראת בגרותם, כאשר יקנו להם אשה משלהם וישכנוה לשימושם בירכתי ביתם שלהם. "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה" (שם קי"ג, ט). "אשת חיל?" גם היא רק "עטרת בעלה" (משלי י"ב, ד).

*

אני רוצה לסמן כאן את המקום הריק שלנו, את הַעֲלָמָתנו המוחלטת, את אי-נראותנו (invisibility) האינסופית, לנוכח המבט הגברי שהוא בלבדו מכונן את המציאות.

ראשית, כאמור, לא נולדנו כלל, וממילא לא היינו מעולם, וגם לידת בנינו (בנותינו, כמונו, אינן נזכרות כלל) התרחשה דרכנו, בלעדינו כנראה.

שנית, אולי נולדנו וחלפנו כאן, אך היינו רק כעין מין ביולוגי קולקטיבי וחסר זהות: "ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה, ויולד בנים ובנות" (בראשית ה, ד). שהרי הגברים נוכחים בתרבות גם כהמון וגם כיחידים, ואילו לנשים מוקצה רק המקום הקבוצתי, אם בכלל. כך גם כשמתייחד עם ישראל מתוך האנושות באמצעות ברית עם האלהים: הן נכללות איכשהו במעמד הקולקטיבי של הברית ("אל תגשו אל אשה" נאמר לגברים בהר סיני – שמות י"ט, ט"ו – , ולדורות צֻוּוּ – "הקהל את העם, האנשים והנשים" דברים ל"א, י"ב), אך רק הזכר היחיד מוכנס בנוסף גם בבריתו של אברהם לאחר לידתו, כל זכר.

שלישית, כאשר נולדנו, טימאנו את אימותינו לזמן כפול מלידת בנים. אין לכך נימוק בתורה (ויקרא י"ב), אך חז"ל מסבירים: "זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת [האישה, על שבועתה בתוך כאבי הלידה שלא תזדקק יותר לבעלה] לשבעה [ימים], נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לארבעה עשר" (בבלי נידה ל"א ע"ב). גם אם אין הלכה זו נוהגת היום למעשה, רוויה תרבותנו בתפיסה סטיריאוטיפית זו.

רביעית, אם לא נולדנו, איש לא שם לב לכך (ואף תגובה של אישה לכך אינה מתועדת ממילא). עקרוּת מאמללת את האישה באשר פירושה היעדר בנים בלבד, וכל עקרה נפקדת (או נגאלת, כמו רות המואביה!) אך ורק כאשר נולד לה בן, משרה אימנו, רחל, חנה, ועד (שוב) רחל המשוררת: "בן לו היה לי…" – אף אחת מהן אינה משתוקקת לבת, ומן הסתם אילו נולדה אחת כזו, לא היה בכך משום פתרון לבעיה.

חמישית, אולי פה ושם נבדלה מי מאיתנו מן האחרות עקב אירוע כלשהו אשר משך תשומת לב גברית, בעל כורחה של המסורת ההגמונית שראתה אותנו כמיותרות בעצם. וכך היא נזכרת, ללא זהות משלה, כרוכה אחר הציר המרכזי של חייה – הגבר אליו היא קשורה – והפונקציה שהיא ממלאה בחייו: בנות לוט, בת יפתח, אשת מנוח, פילגש בגבעה, אחותו (של משה), אֵם הילד, האישה החכמה, השונמית (כלומר, האישה משונם, שם לן הנביא).

שישית, לפעמים דווקא יש לנו שם, אך הוא נותר בלתי מוסבר, כגון דינה בת לאה, בעוד השמות שניתנים לאחיה מוסברים בפירוט. שהרי הם הפכו לשבטים, ואילו היא נעלמה מן הכתובים לאחר שהסתיים תפקידה בסיפור הגברי, כאחות הנאנסת הגורמת לפסילת שני אחיה הנאמנים, שמעון ולוי, ממועמדותם בתחרות על הבכורה.

שביעית, לפעמים יש לנו שם, אך אין לנו שום סיפור, בניגוד לגברים המשתתפים בעלילה המורכבת מסביבנו: אחות תובל קין נעמה, דבורה מינקת רבקה, סרח בת אשר.

ושמינית, אין חוגגים את בואנו לעולם. כאן אין כוונתי למנהג שהתפתח מאוחר יותר לציין את ברית המילה, או את פדיון הבן הבכור, על ידי סעודת מצווה, כי אם למנהג הנזכר כבר במקרא להבליט את פרידת הילד מאימו, את ה"גמילה": אברהם עושה משתה ליצחק (בראשית כ"א, ט), חנה מקיימת את נדרה ומביאה את שמואל למשכן במעיל שעשתה לו (שמואל א' א, כ"ד). רק בנים זוכים לזה, שהרי הבנות אינן מופרדות מאימותיהן, אינן עוברות בגיל כה צעיר אל הסְפֵירָה הגברית. ורק מה שחשוב לגברים, נחגג. כפי שאמר לי, ספק ברצינות, קרוב משפחה החי בחו"ל, כשהריתי לראשונה: "אם זה בן תודיעי לי ואבוא לברית."

טקס שם לבת
צילום: Laura Chouette

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

*

היוצא מכל זה: לידתה החברתית-תרבותית של אישה מתרחשת בעולם פטריארכלי, אם בכלל, רק עם בגרותה המינית. משה למשל מכונה "נער" מיד עם הפרדתו מאימו שאינה יכולה עוד להצפינו, בהיותו בן שלושה ירחים (שמות ב, ו). רבקה, לעומתו, היא "נערה" רק בהיותה מוכנה להיוולד אל העולם הגברי, באמצעות מכירתה על ידי אחיה (בשם הוריו) לגבר שיבעל אותה, כלומר יהיה בעלה, ישא אותה לאישה (בראשית כ"ד, י"ד ואילך).

שמעתי משמו של הרב יואל בן נון: ה"ברית" של האישה היא מעשה מימוש הנישואין, בִּיאַת המצווה בה עסוק בליל חתונתו רק מי ש"כונס" את הבתולה, עד כדי כך שהוא פטור ממצווה אחרת, הלא היא קריאת שמע (בבלי כתובות ד' ע"א). "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, י"ד). אכן, "חתן דמים למוּלוֹת" (שמות ד, כ"ו), כדברי ציפורה, וכבר העיר חוקר המקרא טור-סיני כי משמעות השורש ח.ת.ן. בערבית היא מ.ו.ל., אולי לפי המנהג הקדום למול את הבן בגיל 13 כדי להכינו בדרך זו לנישואיו. משהוקדמה מילת הבנים אצלנו לגיל שמונה ימים, הובלט ההבדל בין הבן לבין הבת: לצורך פריעת העורלה כאות ברית אצל הזכר, יכול האב לייפות את כוחו של אדם אחר, הוא המוהל, בעוד שפריעת בתולי הנקבה כאות הברית שלה נעשית על ידי בעלה-בועלה, ולא על ידי אביה. בכל מקרה, שפיכת דם באופן רצוני היא ביטוי של תרבות (קרבנות, למשל, ואבוי, גם שפיכות דמים במלחמה!), שהיא כידוע בחזקת מונופול של הגבר, וכך הוא יכול לבטא את שליטתו בדם הנידה והלידה הנשפך מעצמו באופן טבעי ולכן גם מאיים כל כך ונחשב למטמא (כמו שכבת זרע הנפלטת מעצמה ובכך מפריעה אנוּשוֹת למימוש הנורמה הגברית של שליטה עצמית תמיד ובכל מצב).

בעקבות דה-קונסטרוקציה פמיניסטית רדיקלית שכזו של כל היקר ומקודש במסורת שלנו הציעה מרי גֶנְדְלֶר עוד ב-1975 לפרוע את קרום הבתולין של הרכה הנולדת (hymenotomy) בעזרת סיכה סטרילית, בטקס שיהיה מקביל לברית המילה של הזכרים. רעיון מרעיש זה שימש בסיס לסצינה ברומן "מארג של נשים" מאת אסתר בְּרוֹנֶר, ובה מתוארת קבוצת נשים בירושלים העושות כן לציון לידת התינוקת של אחת מהן, ואגב כך נותנות לה שם. דם, בכי, כמו אצל הבנים, אבל העיקר הוא הערך המוסף – הפקעת "ברית הנישואין" מידי הגברים, וניכוסה על ידי הנשים. זהו אקט של העצמה ושחרור: לא רק חוויה מתקנת לכל אחת מהן, כי אם הענקת החירות המינית השוויונית ל"נקבה" חדשה זו, שליטה על גופה ועל מיניותה, וממילא על כל חייה.

הפנטסיה הפראית של בְּרוֹנֶר, אינה נעצרת בסימפטומים החיצוניים, הגלויים לעין, אלא יורדת לשורש הדברים. וטיפול שורש, כידוע, הוא עניין כואב ומפחיד, אבל הכרחי כדי לצאת לדרך אחרת, משוחררת באמת. נראה לי כי בְּרוֹנֶר לא התכוונה להציע יישום של הצעתה זו, כי אם לזעזע אותנו באמצעות הבאת ההיגיון הפטריארכלי השליט לידי מסקנתו הקיצונית והאבסורדית. בהמשך הרומן ניתקל בסוגים אחדים של אלימות המופעלת נגד נשים, כך שהעלילה הנפתלת מציבה בפנינו את הטענה העקרונית: האישה מובנית כקרבן לתוך העולם כבר בדרך התקבלותה לתוכו באופן כה שונה מן האופן שבו מתקבל האיש עם לידתו.

"אין את נולדת אישה, את נעשית אישה", לימדה אותנו סימון דה בּוֹבוּאַר. הנה שאלת מיליון הדולר: איך נכניס את הבת הנולדת אל עולמנו כך, שכל חייה יעמדו בסימן של אישה המכוונת ומעצבת את עצמה, מתוך עצמה, ולמען עצמה, בתוך ההקשר התרבותי, ההיסטורי והרוחני של היהדות?

*

יאמרו חלקנו: על ידי הטמעת מסר של שוויון בין המינים מן הרגע הראשון. במקום שיהיו "לכודים בורוד ובתכלת", נלביש את ילדינו בצבעים אחידים, או אחרים לגמרי. נקפיד על צעצועים וסיפורי ילדים שוויוניים. נפתח בפניהם התנסויות מגוונות, "בלי דעות קדומות". נציג להם דמויות לחיקוי תוך הימנעות מקיבעון סטיריאוטיפי לכאן או לכאן. נציין את בואה של הבת אל העולם באופן דומה לציון לידתו של הבן.

הבחירה בכיוון זה תוביל אותנו לאימוץ הכותרת "ברית" באופן כלשהו: המדובר בהפרדת התינוקת מהוריה, אינדיבידואציה מוקדמת, כדי להעמידה מול האל ו/או העם, ו"להכניסה" לתוך החבורה, אותה מאחדים גם העבר ("ברית גורל", בלשונו של סולובייצ'יק) וגם העתיד ("ברית ייעוד"). יש להניח כי נבחר ב"בריתה" אם נרצה פשוט להזמין אורחים למסיבה שמחה, "ברית הבת" או "ברית בנות" אם נעדיף לשלב במסיבה גם אלמנטים טקסיים.

יש שידגישו כי המעמד בו ציווה ה' על מילת הזכרים כלל עניין אחד משותף לאברם ולשרי, הוא שינוי השם לאברהם ולשרה; מכאן ישתלשל טקס לַבַּת הערוך סביב מתן השם כמרכיב עיקרי, כולל פסוקים או פרקי תהילים או שירים המסודרים כאקרוסטיכון של השם הנבחר. אחרים יתרעמו על ההבחנה ההלכתית בין ברכת "הטוב והמיטיב" שאומר האב לרגל הולדת בנו, לבין ברכת "שהחיינו" שהוא אומר לרגל הולדת בתו, וינהיגו אמירת ברכה זהה – האחת, או האחרת – לזה וגם לזו, על ידי האב והאם יחד. רבים נוהגים להעתיק לטקס הולדת הבת מרכיבים נוספים מטקס ברית המילה של הבן – העברת התינוקת בין המכובדות והמכובדים על כרית מיוחדת, הוספת פסוקים שונים, שתיית יין וברכותיו, סעודת מצווה, עטיפת התינוקת בטלית.

כבר נתקלתי בטקסים פמיניסטיים יהודיים לציון לידתה של בת תוך הקזת דם, בדרך כלל מן העקב (בדומה לנוהל המקובל היום ברפואת יילודים). אין הם מספקים אותי: דעתי אינה נוחה מפמיניזם ליברלי המאמץ את אמת המידה הגברית בכל דבר ועניין, ומציע לתקן את המעוות ע"י חיקוי פרקטיקות גבריות, השוואת האישה לאיש. מה דמו מוקז, אף דמה כן. לסוג חשיבה זה אכן מתאים הניאולוגיזם המשובש הנפוץ לתיאור טקס קבלת פנים לתינוקת: "בְּרִיתָה", כפי שהיא נחגגת באולמות שמחה ברחבי הארץ, ומציצה אלינו משלטי פרסומת ומהזמנות מצועצעות ל"אירוע" (עוד מילה ישראלית ייחודית, בהתאם לז'רגון המשטרתי, כעין "פיגוע" כמעט).

וממילא, להשוואת מעמד התינוקת למעמד התינוק יש בכל זאת גבול. מחד גיסא, מוסכם עלינו כי "מילת בנות" אינה אלא מנהג אכזרי קדום שאיננו מתכוונים לאמץ, גם אם נכונה ההשערה כי במצרים הפרעונית נתפסו שתי פעולות אלו כמקבילות בתכלית (הסרת העורלה ה"נשית" מהפין הגברי, והסרת הדגדגן ה"גברי" מהפות הנשי). ומאידך גיסא, למרות הקולות הנשמעים פה ושם נגד הטאבו הקדוש של מילת הזכרים, רובנו, בכל מקרה, אכן מלים את בנינו כמנהג אבותינו מימים ימימה. "ברית הבת" תוכל אם כן לכל היותר לטשטש מעט את רושמה של המילה כפעולה ייחודית הנעשית בתינוק הזכר, כשם שמסיבות לבנות מצווה מקטינות את רושמם הייחודי של התפילין והעליה לתורה אצל הבנים, גם בקהילות שאינן נוהגות סימטריה מושלמת לבני שני המינים. ואכן, יש המצניעים את המילה לכלל מצווה המתבצעת בחוג מצומצם, וחוגגים ברוב עם את לידת הבן בנפרד מן המילה, כמו את לידת הבת. ואולי מתאים ביותר להצמיד לחגיגות אלה את המנהג הארצישראלי העתיק (בבלי גיטין נ"ז ע"א) לנטוע ארז עם הולדת בן ושיטה לציון הולדת בת, כך שענפיהם ישמשו בבוא היום לחופתם: גם טקס שוויוני, גם ייחוד מסויים לבת, גם ערך לאומי מוסף, וגם אמונה בעתיד בר קיימא לאדם ולנוף.

אבל עיקר הבעיה לא בטקס עצמו כי אם בחברה אליה נולדת תינוקת זו. כל עוד תימשך אצלנו היררכיה ברורה בין המינים בכל תחומי החיים, לא יכול טקס שוויוני כזה אלא לסמן את הפנטזיה ההורית, פסק זמן בסערת החיים האמיתיים, ממש כשם שטקסים מודרניים אחרים תלושים לחלוטין מן המציאות השחוקה והסוערת של ימות החול: כלה ישראלית מעוצבת כבובת-אישה בחצרו של לואי הארבעה עשר, ילד חילוני מצטלם עם תפילין בשביל האלבום. צמצום הפער בין הטקס לבין החיים מחייב המשך המאמץ הסיזיפי לקראת חברה שוויונית.

*

חלקנו שואבים כוח מ"החזרת עטרה ליושנה": אין צורך להמציא את הגלגל, אם אפשר במקום זה לחטט במנהגי קהילות ישראל אשר נרמסו ואבדו תחת מכבש המודרניזציה וכור ההיתוך.

הנפוץ ביותר הוא נוסח עדות המזרח (מה לעשות, כך הוא מכונה, להבדיל מ'נוסח ספרד' שאומץ על ידי החסידים האשכנזים דווקא…) לטקס "זֶבֶד הבת", הנסמך על בראשית ל כ-כ"א, והמדרשים אודות הולדת זבולון ודינה: "זבדני אלהים אותי זבד טוב…" –זבד במשמעות מתנת האל. הטקס כולל פסוקים משיר השירים, נוסחים מיוחדים ל"מי שברך", ופיוטים חגיגיים.

אין כנראה מנוס מן ההבחנה כי שבחים לתינוקת שזה עתה נולדה מתובלים במקורותינו ברמיזות ברורות לייעודה ה"טבעי" ככלה אהובה וכאם בישראל. אפילו הפסוק שנבחר ב- 1982 לקישוט המדליה שהנפיקה מדינת ישראל להולדת בת – "ברוכה את לה', בתי" – לקוח מדבריו של בועז לרות בעת שהוא נעתר לבקשתה לשאת אותה לאשה (רות ג, י).

כדי להפריד בין חגיגת הלידה של הבת לבין טקסי מעבר מאוחרים יותר בחייה, נעזרו קהילות שונות במנהגי אומות העולם שבמקומותיהן, וכך אנו מוצאים טקסי Las Fadas אצל מגורשי ספרד, Hollekreisch אצל תפוצות גרמניה, או טקסים הינדיים שונים בקרב קהילת בני ישראל בהודו – בארסה (הכנסת התינוקת לעריסה), טאקלה או צ'מאן גוטה (גילוח הראש), דאר סיני (טהרה ע"י טבילה במים), מאלידה (תקרובת סמלית חגיגית). בדרך כלל המדובר בטקסים שציינו במקור גם לידת בן, אלא שהתוקף הקבוע של ברית המילה לתינוקות הזכרים האפיל עליהם, כך שהם זכורים בעיקר כאירועים משפחתיים חשובים לרגל לידת הבנות.

מעניין לציין כי פמיניסטיות אורתודוקסיות מקדישות גם מאמץ הלכתי לבסס את אמירת ברכת "הגומל" על ידי היולדת בבית הכנסת (במקביל לשאיפתן להרגיל את הקהילות שלהן לאמירת "קדיש יתום" על ידי נשים): יש קשר הדוק בין העצמת האם ע"י האישור הפומבי של חוויית הלידה של בן או בת, לבין העצמת הבת הנולדת. לכן גם נוהגים במקומות מסוימים להוסיף את "זבד האם" כטקס מחודש נפרד: ככל שתרבה החשיפה לציונים פולחניים של מחזור חיי האישה, כן יעלה ערכה בכל גיל, מן ההתחלה ממש.

לאה שקדיאל
צילום: Amirali Mirhashemian

*

להחייאת מסורות עתיקות ונשכחות יש פוטנציאל מהפכני ומתריס דווקא על רקע השפעתו הגורפת של המודרניזם, המבקש למחוק את הנשיות המסורתית בשם הקידמה. הכל תלוי, כמובן, במשמעות שמייחסים לכך הורי התינוקת: נסיגה אל חיק הפטריארכיה, או שיבוץ של ירושה יקרה במארג פמיניסטי חדש?

הנה למשל "ברית מלח". בתורה היא נזכרת בקשר למעמד המיוחד של אהרון ובניו (במדבר י"ח/ 19), ובנביאים לעומת זאת מדומה עם ישראל לתינוקת נטושה, אשר לא נכרתה שלייתה, והיא לא נרחצה, לא הומלחה ולא חותלה (יחזקאל ט"ז, ד4). אולי הומלחו יילודים מטעמי הגנה ובריאות, כעין מריחה בחומר חיטוי טבעי; בכל מקרה, מאחר שבמקרא זהו התיאור היחידי של טיפול בתינוקת, הוא שימש השראה לטקס ייחודי לציון לידת בת, אשר במהלכו מפזרים גרגרי מלח אחדים על גופה. האם ניתן לגאול בדרך נפתלת זו רסיסים נידחים מן המורשת התרבותית שלנו, ולרתום אותם למשמעות חדשה?

יש שהציעו לכלול טבילה במקווה, או לפחות טבילת רגלי התינוקת באגן מים, הן על שום הקשר הארכיטיפי בין מיניות האישה לבין באר או מעיין, והן על סמך מסורת ארוכה של היטהרות נשים במים חיים. רעיון מרגש, או חיקוי פסול של טקס הטבלת תינוקות לנצרות?

ומה בנוגע ל"ברית נרות" – טקס המסתמך בעצם על האסוציאציה הנפוצה בין דמות האישה היהודיה לבין נרות השבת כיסוד חשוב בשלום הבית? ואם כבר צללנו לתוך מכמני המסורת היהודית בלי קשר ישיר למנהגי לידה, מדוע לא לשלב מרכיבים מן ה"הבדלה", העוסקת כידוע לא רק בגבול שבין שבת לחול, כי אם במעברים ושינויים באשר הם?

ואפשר גם לעצב "כסא של מרים" או "כסא של דבורה" עבור האם החובקת את התינוקת, או אישה אחרת המתכבדת בסנדקות, במקביל ל"כסא של אליהו" המשמש בברית מילה. לא רק העמדה של נביאה מול נביא יש כאן, כי אם ציטוט אומנותי של כסא הלידה, אותו רהיט נוח שהועלם בעידן המודרני על ידי הממסד הרפואי-טכנולוגי, ומוחזר כיום לשימוש יחד עם החזרת הלידה אל הספֶירה של נשים שתומכות זו בזו.

*

האם שמתם לב כי המילה "ילדה" מופיעה במקרא רק פעמיים, ושתיהן בהקשר מזעזע למדי? "קח לי את הילדה הזאת לאשה", אומר שכם אל חמור אביו אחרי שאנס את דינה (בראשית ל"ד ד). "והילדה מכרו ביין וישתו", מזכיר הנביא יואל, במסגרת תיאור התעמרות הגויים בעם ישראל המנוצח (ד, ג). דווקא על רקע זה בולטת נבואת הנחמה הנפלאה של זכריה: "ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (ח ה). זה הכיוון: לממש את חזון הגאולה, על ידי תיקון עולמה של כל ילדה הבאה לעולם. "שמחת בת".

***


* לקריאת המאמר בפורמט pdf כולל הפניות למקורות נוספים, לחצו כאן

* המאמר פורסם בספר של בית המדרש עלמא: קבלת פנים – שמחת הבת וברית המילה, (עורכת: עלמה כהן-ורדי), עלמא וידיעות אחרונות 2002.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

לקריאה נוספת:

יהודיה דתית ציונית ופמיניסטית, תושבת ירוחם, נשואה ואם, מורה ומחנכת, פעילה לקידום שלום וצדק חברתי.

פוסטים נוספים מאת הרב[נית] לאה שקדיאל

ערב שמחת תורה - כ״א בתשרי תשפ״ג 16.10.2022
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
הצעה של הרב[נית] לאה שקדיאל לסדר ברכות הילדים בעת העליות לתורה שבחג שמחת תורה, עם נתינת מקום למי שכבר בגרו וכלולים בקהל המתפללים והמתפללות.
כ׳ בתשרי תשפ״ד 5.10.2023
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
נוסח עבור ׳כלת ספר בראשית׳ שחובר על ידי הרב[נית] לאה שקדיאל עבור קבוצת התפילה של הנשים בירוחם בשנת תשנ"ה, כחלק מהשמחה עם התורה ועם הקהל הקדוש שחוגג את סיום הקריאה השנתית ואת פתיחת הקריאה מחדש, עם ספר בראשית
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
טקסים לציון מאורעות בחיי ילדות, נערות ונשים כמעט ולא התקיימו, וכאשר התקיימו - נבנו במבנה של טקסים לבנים.
כ״א בתשרי תשפ״ג 16.10.2022
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
הצעה של הרב[נית] לאה שקדיאל עבור תום הסבב הראשון בהקפות של שמחת תורה, במילים מהנביאים ירמיה וזכריה המבטאים את רוח הגאולה עבור נשים במעמד זה ועבור הקהל.
כ׳ בתשרי תשפ״ד 5.10.2023
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
נוסח שחובר על ידי הרב[נית] לאה שקדיאל עבור קבוצת התפילה של הנשים בירוחם בשנת תשנ"ה, כחלק מהשמחה עם התורה ועם הקהל הקדוש שחוגג את סיום הקריאה השנתית
ערב שמיני עצרת - כ״א בתשרי תשפ״ג 16.10.2022
גלויה מארחת
הרב[נית] לאה שקדיאל
הצעה של הרב[נית] לאה שקדיאל לתפילת גשם שמקומה במהלך תפילת שמחת תורה ובנוסח זה מעניקה מקום לנשים: האימהות, הרעיות, האחיות והשותפות בכמיהה לשנה גשומה וברוכה.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם