בגדי העקרות שלי, מאת: בתאל קולמן - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

בגדי העקרות שלי

ט' בתמוז תש"ף 1.7.2020
קו מפריד גלויה

אפילו עכשיו, כשאני אם גאה לשניים ולבי גואה תדיר מרגשי תודה, אני לובשת לעתים את בגדי העקרות שלי: הייאוש שוב מזדחל, תקתוק שעון. אני הולכת לישון בזרועות העצב ונדהמת לגלות שאני גם קמה אתו. כי מתחת לשכבת האֵם שלי רובצת עוד תהום

אין לך אדם שאין לו שעה, אך השעה בוששה לבוא, והאדם בושש להיות. זהו סיפור המסגרת שלנו: זוג נישא, מחכה לילד הממאן לבוא, זוג הולך לאיבוד בביתו ומוצא מקומות חדשים בבוידעם הנפש, דופק חרישי על הדלת, "הוא הגיע", לחשנו זה לזה חרש, שלא יתחרט.

הטוב שלנו לא הגיע כמו בסרטים. נכון, כמעט שום דבר לא קורה כמו בסרטים, ובכל זאת מקווה אדם שדברים יסתדרו על דרך הטבע. אצלנו, לא היה זה מקלון הזהב שבישר כי הורמון ההיריון כופל את ערכיו בגופי. שיחת טלפון מהמחלקה להפריה חוץ-גופית בשערי צדק הפרה את דממת העקרות:

– "שלום בתאל, זו יעל משערי צדק, את יושבת?"
– "כן"
– "אני שמחה לבשר לך שאת בהריון"
– "…"

האם כשבצורת נשברת, הגשם שוטף את ימי הרעב?

אפילו עכשיו, כשאני אם גאה לשניים ולבי גואה תדיר מרגשי תודה, אני מעט מתביישת לתמלל את השיחה ההיא, חוששת לכתוב את המילים האלו שהיו מנת חלקי. עקרות, טיפולי פוריות. הפריה חוץ-גופית. למה לדבר על זה? מדוע להכביר מילים על משהו שהיה ואיננו? אני הרי כבר לא "עקרה", לא "חסרת תועלת", לא "חסרת סיכוי" להינצל. אני יכולה לדבר באהבה, על עצמי ועל ילדיי.

כשהגוף התחיל לסמן לי את הבאות – נשמנו לרווחה. שבנו להיות כאחדי האדם. הקשר הותר. גם אנחנו מסוגלים למשוך חוט דק בעולם, חוט של תקווה וחסד. אבל ככל שהבטן התעגלה והגוף התאושש מהעלבון, ניקרו השאלות: האם כשבצורת נשברת, הגשם שוטף את ימי הרעב? האם רישום שנחרט בנפש מתאדה כשהכול שב על מקומו בשלום?

רק על עצמי לספר ידעתי, כתבה רחל המשוררת ו"העקרה", וגם אני לספר יודעת רק על עצמי. השנים שבהן ציפינו לילד, שינו אותי, אפילו לבלי הכר, אבל אני לא יודעת עד כמה אחרים יוכלו להעיד על השוני שבי, בעוד שאני אתאר אותו כך: השבר הסורי-אפריקני עבר בתוכי, טלטל את עולמי וכפה עליי – השתני!

אמא עקרה
צילום: Benjamin Voros

קווי היסוד בעלילה

אלו קווי היסוד בעלילה: חיכינו כמה שנים. למדנו לחיות עם הציפייה, עם החוסר הנורא. פינינו להם מקום במיטה הזוגית שלנו, למדנו להתכרבל יחד, גילינו שגם בור אפל צריך חום. ואז החלטנו להפוך את טעם העץ לטעם הפרי. בחרנו להתנסות בטעמים הלא-צפויים שזימנה לנו ארוחת הטעימות של החיים: עברנו דירה מגבעה קטנה רוחשת ילדים לעיר הגדולה, לקחנו פסק זמן מהציפיות, בילינו עם חברים, למדנו להיות זוג והחיים שלנו השתברו דרך כמה מנסרות שרק רצינו, ולא רק בזו של הפריון. אחר כך נדרשנו ללמוד לחיות ללא הריק. זה היה השיעור השני: כשם שזקוקים ללמוד לחיות עם הרעה, כך זקוקים ללמוד לחיות גם עם הטוב, להושיט לו יד, להגיד לו "ברוך הבא". להאמין לו באמת ובתמים.

וגם אז, לאחר שהטוב שלנו הפציע לאוויר העולם ואלף שמשות זרחו לנו בכל יום ויום, המשיכה לנקר בי שאלת השאלות: האם במצב של עקרות שאירעה בה היפקדות, מבטלת השנייה את הראשונה? לכאורה כן, כך סדר הדברים בעולם, ריק שהתמלא – שוכח את החוסר. אבל אולי גם להפך. המלאות זוכרת את הריק, אין ייאוש בעולם אבל גם ואקום אין. "והטובה והרעה והטובה", כתב מאיר אריאל בשירו "מודה אני". הטובה שמגיעה לאחר הרעה היא אחרת לגמרי מקודמתה.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

מגע הצד האפל של החיים

בגדי עקרות
צילום: שרה סגל-כץ

מעשייה חסידית מספרת על איש אחד, עני מרוד, שמזלו שיחק לו והוא הפך להיות עשיר גדול. נוהג תמוה סיגל לעצמו אותו האיש, ופעם בשבוע הסתגר בחדרו ולא שעה אף לא לדפיקותיה של רעייתו על דלת חדרו ולתחנוניה הרבים שיגלה לה את סודו. כדרכם של סודות שמתגלים, לימים התברר כי העשיר הגדול היה יושב לבדו בחדרו ולובש בגדי עניותו. מזכיר לעצמו מי הוא ומאין בא.

גם אני לובשת לעתים את בגדי העקרות שלי. כשהבד פוגש בעור אני חשה שוב במדקרת השאלות, גם אלו התמימות לכאורה, גם אלו הניבטות אליי מטופסי משרד הפנים ומס הכנסה, אני שוב רואה את המבטים מרפרפים על מתאר גופי ועיניי שוב הופכות רכות. אני שוב נמנעת מחברות, משכנות, משבתות משפחתיות. עכשיו אני שוב אחות של כל הנשים המצפות. הייאוש שוב מזדחל, תקתוק שעון. אני הולכת לישון בזרועות העצב ונדהמת לגלות שאני גם קמה אתו. כי מתחת לשכבת האם שלי רובצת עוד תהום, והעולם הוא שוב גשר צר מאוד.

אני עוטה לגופי את בגדי העקרות לא מבחירה ולא מכורח, אלא מתוך נסיבות חיי, מתוקף היותי גיבורת סיפור החיים שלי. עקרה שנפקדה, שהלכה בדרך שאיש לא רוצה ללכת בה וחזרה ממנה עם מבט קצת יותר חומל על המציאות, עם רגישות שאי אפשר לרכוש בשום מקום אחר, והכרת הטוב וראיית היש ושמחה גדולה בו.

אני ממששת היטב את הבד הגס, המחוספס, נזכרת במגע הצד האפל של החיים. התווית כבר מהוהה משימוש, בכיסים נחים חורים השואפים להיעלם וללכת לדרכם, וריח העצב עוד נידף קלושות מהבד. אני מקפלת את בגדי העקרות שלי ומניחה אותם בארון הבגדים המלא מכל טוב הארץ ויודעת – תמיד יימצא להם פה מקום.

ואלו דברים שאין להם שיעור אלא החיים עצמם: איש לא הבטיח לנו דבר, אף אחד אינו ערב לאושרנו מלבדנו, וישנם דברים שלא משנה כמה נתאמץ ונרצה, המפתחות להם אינם מצויים בידנו. בסיפור הזה כולנו עירומים, ואת בגדי העקרות השקופים אנחנו עוטים, לא מבחירה ולא מכורח, אלא מתוך נסיבות חיינו.

מה לי ולעקרה

הלילה, בשעה שאני כותבת את הדברים, ערמות הכביסה המלוכלכות עומדות על תִלן, מכוניות המשחק פזורות בחלל הבית ובחדר הילדים ישנים בשלווה בני ובתי. הלילה, הלב שגעה בבכי גואה מאושר.

וגם הגורל גילה לי הלילה פנים שוחקות כמו שרק הוא יודע. לשעת סיום מלאכת כתיבת מילים אלו קדמה שיחת טלפון שבישרה כי ספרי יצא לאור היום, היום הזה ממש. והוא מונח לפניי. ואני נבוכה לקרוא בו וחוטפת הצצות חפוזות. מה לי ולעקרה שכתבה חלק ניכר מהשירים? ומה לי, אם לא שיריי אלו?

כְּמוֹ אֲדָמָה מְבֻקַּעַת
הַגּוּף עַקְשָׁן
סְדָקִים שֶׁנֶּחְפְּרוּ
אוֹסְפִים לְחֵיקָם
שֶׁטֶף חַם
שֶׁעוֹד יִפְרֹץ.

הַמַּרְאָה בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה
מְצַיֶּרֶת בַּלַּיְלָה תְּמוּנָה יְפֵהפִיָּה:
הִנֵּה לְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ
הִנֵּה בָּשָׂר נִתְפָּר עַל בָּשָׂר
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
חֹשֶׁךְ נוֹהֵר לִקְרָאתְךָ –
תְּהוֹם לְהֵאָחֵז בָּהּ.
(מתוך המחזור 'בצורֶת, שוב גשם')

פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גליון 72 –הריון ולידה, נובמבר דצמבר 2015

הטקסטים הפואטיים וביצועי שירים המופיעים במגזין גלויה מתפרסמים הודות להסדרת זכויות היוצרות והיוצרים באקו״ם. באם נפלה שגגה ויש לתקן פרסום כלשהו, אנא שלחו לנו הודעה.

לקריאה נוספת על 

משוררת מוזיקאית ועיתונאית. נשואה לטובאל ואם לנטע ושקד.

פוסטים נוספים מאת בתאל קולמן

כ"ד בכסלו תש"ף 22.12.2019
גלויה מארחת
בתאל קולמן
⏱️ חפצים, שיר מאת: בתאל קולמן - מגזין גלויה
כִּי מָה אִם נַפְסִיק לַעֲסֹק בְּזוּטוֹת הַיּוֹמְיוֹם
י"ז בכסלו תש"ף 15.12.2019
גלויה מארחת
בתאל קולמן
לֹא אֶשְׁכַּח / בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מְלֻכְלֶכֶת בַּמִּקְוֶה בִּרְחוֹב רוֹזוֹבְסְקִי שֵׁשׁ / אֲפִלּוּ אוֹתְךָ רָאִיתִי נִשְׁבָּר לְאַלְפֵי רְסִיסִים
ט' בתמוז תש"ף 1.7.2020
גלויה מארחת
בתאל קולמן
⏱️ 3 דקות קריאה
אפילו עכשיו, כשאני אם לשניים ולבי גואה מרגשי תודה, אני לובשת לעתים את בגדי העקרות שלי. מתחת לשכבת האֵם שלי רובצת תהום

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם