"בשונה מלידה, שהיא אירוע אחד קצר ואינטנסיבי, דווקא השגרה שבהנקה היא מתנה מסוג אחר. היא זיכרון שנצרב בבשר באופן שאין לו מילים… הבנתי שאני לא גומלת רק את התינוקת שלי, אלא קודם כל את עצמי. שצריך לתת להיפרדות הזו מקום. שראוי להריע לה. לברך עליה מעומק הלב."
חן ארצי סרור על הגמילה מהנקה ועל יצירת "ברכת הגומלת".

הטקסט פורסם במקור במגזין "נשים", גיליון אוגוסט 2020 מספר 284.

שביל החלב

מאז שנולדה היא גרה עליי. ישנה עליי בלילות, כפשוטו. גוף על גוף. ישבה על ברכיי בימים – לעיין בספר, לשחק או לאכול. סימביוזה מוזרה ומדהימה שיכולה להתרחש רק בין אם לגוריה. היא אמנם ילדה שלישית, והעצמאית מתוך החבורה, אבל הדבק הבלתי נראה חיבר אותנו באדיקות זו אל זו. דבק ושמו הנקה.

לצערי הרב הנקה הפכה לנושא טעון, מעורר מחלוקת. הרצון של אחרים להתערב בבחירותיהן של אמהות הפך גם תחום כל כך עדין ואינטימי לזירת קרב. כן תחליף, לא תחליף. כן הנקה בציבור, לא הנקה בציבור. צריך להתרכז, לאטום אזניים ולב, ולבחור מבפנים. המילים הללו, שאני כותבת עכשיו, הם עליי. הם לא אידיאולוגיה, הן לא מנסות לחנך אף אחת או להראות למישהי את האור. הן קודם כל עבורי. ניסיון לעבד את אחת החוויות הכי משמעותיות שחוויתי עם כל אחד מילדיי. הנקה.

כשרציתי לגמול את נעמי, כי כבר היה לי קשה, כי ההנקה הייתה אינטנסיבית, כי באמת מיציתי, אבל לא הצלחתי להפסיק. גם כשנסעתי ללילה מחוץ לבית וקיוויתי שזה מה שיסייע, התבדתי. אני זוכרת שהחזקתי אותה עליי אחרי יומיים שלא ינקה, והיא מתחפרת בתוכי ואני גדושה. כשמצאה את שביל החלב התבוננתי בה ונזכרתי איך בתי הבכורה עשתה בדיוק את אותו הדבר. איך שלפה שוקולד מהפה בשביל לטעום את אמא. זכרתי את בני השני נטמע בי. הגוף הילדי שלו, הרך, טובע בשלי, מרכך אותו. וחשבתי על החוויה הבשרית הזו. הפיזית. הנפשית. הטוטאלית. שלא נותנים לה מילים ופה.

בעולם המודרני קל לעשות את הניתוק הזה בין האדם לחוויה הגופנית שלו. ובעיקר שלה. לדון בכובד ראש על בעד ונגד, על איכויות רפואיות מול קשיים בעולם העבודה. לתפוס את עצמנו כאנשים ונשים נטולי גוף, מנותקים. ואני רוצה לצעוק: התבלבלתם. תנו לנשים לדבר. לגוף שלהן לדבר. לידה, ואחריה הבחירה בהנקה, הן דרמה פיזית ונפשית. הן טלטלו את עולמי. הן שינו אותי דווקא בגלל הסימביוזה הזו בין גוף לנפש. בין גוף לגוף ונפש לנפש. בשונה מלידה, שהיא אירוע אחד קצר ואינטנסיבי, דווקא השגרה שבהנקה היא מתנה מסוג אחר. היא זיכרון שנצרב בבשר באופן שאין לו מילים.

ואת המילים האלו הייתי כל כך צריכה. ללכוד את זה רגע, להחזיק את זה ביד ולהתבונן. שם הבנתי שאני לא גומלת רק את התינוקת שלי, אלא קודם כל את עצמי. שצריך לתת להיפרדות הזו מקום. שראוי להריע לה. לברך עליה מעומק הלב. התפילה היא אחד הכלים הכי יפים שיש לנו. היא מלווה אותנו בכל רגע פעוט, בכל שלב בחיים. ואיזו ברכה יד בתפילת נשים ששמה זרקור על הרגע הזה של ההיפרדות. 

כך נולדה ברכת הגומלת.

ברכת הגומלת / חן ארצי סרור

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אִמּוֹתַי
שֶׁתּוֹלִיכֶהָ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֶהָ לְשָׁלוֹם
שֶׁתִּפָּתַח הַדֶּרֶךְ לְפָנֶיהָ כִּמְנִיפָה
שֶׁתָּמִיד יִמָּצְאוּ שְׁבִילִים חֲזָרָה
בַּיִת וְחֵיק

אֱ-לֹהַי גְּמוּלֵי שָׁדַיִם
שִׂים דְּבַשׁ כְּחָלָב עַל לְשׁוֹנָהּ
הוֹתֵר בָּהּ שְׂפַת אֵם
מַלֵּא פִּיהָ תְּפִלָּה וְתוֹרָה וְחֶסֶד
וֶאֱמֶת

לַמְּדֵנִי
לְשְׁמֹר מַה שֶּׁנִּטְבַּע בַּבָּשָׂר
לִנְצֹר לַיְלָה אַחַר לַיְלָה אַחַר לַיְלָה
גּוּף בְּתוֹךְ גּוּף בְּתוֹךְ גּוּף
לָדַעַת אֶת סוֹד הַקִּרְבָה
לְשַׁחְרֵר

הִיא גּוּפִי וּבְשָׂרִי
וְהִיא הִיא

בָּרוּךְ אַתָּה יוֹצֵר הָאָדָם

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• משתה גמילה מהנקה – טלי"ה טקסים לנשים יהודיות
• סוכה במדבר – עמיחי חסון
• על ההנקה – הדס סבתו פישר
• הקפות – אביטל גבריהו טף
• לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר פולסקי
• 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
• תפילה על חינוך הילדים – אורה זך
• תפילה להורים ליום ההולדת ילדתם או ילדם – אורה זך
• תפילה לאם השולחת את ילדתה לראשונה למעון – עפרה גולדברג עברון
• 20 טיפים לחופשת לידה בימי קורונה, ולא רק – לימור לוי אוסמי
• "דווקא לא רואים עלייך" – הורות מתוך יתמות – אביטל עופרן