איך לומדים כיצד לנהוג בחיי המין, הנתונים בין גילוי להסתרה? עיון באגדה תלמודית מאיר את שאלת הגבולות העדינים של ה"ידיעה"

התנ"ך משתמש בשורש יד"ע לתיאור המעשה המיני: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר". זוהי ידיעה שנרכשת מתוך עשייה וחוויה, כניסה לחדרי המסתורין בגוף ובנפש. [ידיעה שיש עמה פקיחת העיניים.] בעולמנו – הדתי והכללי – מעשה המיניות עטוף בכיסויים והסתרות ונחשב לטאבו. התפיסה התרבותית השלטת היא שיחסי מין בין בני אדם, בשונה משאר היצורים בטבע, הם מעשה פרטי ואינטימי. התפיסה הדתית שמנחילה לנו התורה היא שהמעשה המיני הוא רגע מקודש אשר אין לחללו על ידי עין חיצונית.

התחושה הכללית היא שמדובר ב"גן נעול" סודי וכמוס, שמוטמנות בו ידיעות ואוצרות גנוזים. כך חשים אנשים ונשים רבים שחיי המין טרם הפכו לחלק משגרת ימיהם, ובמובן מסוים גם כאלה שמקיימים שגרה כזו. בספר הזוהר, התחום המיני ממשיך להיות סוד גם כשעוסקים בו וזהבו לא מועם. גם בעולם היצירה, באמנות, בספרות ובשירה, העיסוק במיניות נמשך לאורך ההיסטוריה והנושא עודנו ממשיך להתפענח ומפרנס יוצרים, חוקרים ומטפלים.

לצד האינטימיות שמתאפשרת מכיסוי זה, היוצרת מרחב בטוח של בחירה, לימוד, פענוח, יצירת ברית וסוד – ההסתרה יוצרת גם מכשול וקושי בהשגת הידע הרב שנצבר בחוויה האנושית לדורותיה. אמנם בהלכה היהודית יש 'הוראות בימוי' לביצוע מצוות העונה: מה מותר ומה אסור, מה למעלה ומה למטה – אך תהום פעורה בין ההנחיות היבשות לבין עולם המעשה. יתרה מכך, דברים שנאמרים במקור אחד מופרכים לעתים במקור אחר בים המחשבה וההלכה, ולכן, קשה לומר שיש אמירה מוחלטת לגבי המותר והאסור, וממילא מרחב ההחמרה פתוח תמיד בפני החפצים בכך. וכשקול ההחמרה גובר נדחק קולו של ההיתר וכוח הבחירה נחלש.

כאמור, העולם הדתי מתמקד בגבולות, בשמירת מרחק ובהסתרת הקרבה הגופנית, [ובהשפעת הנצרות ניתן משקל רב להסתייגות מעונג גופני.] אתוס כזה יוצר ואקום גדול של חוסר ידיעה והבנה מה טוב ורצוי. כך עומדים זה מול זה בשני קטבים: הכבוד, הסוד והצניעות מול הצורך להבין ולדעת.

החינוך למצוות אחרות נרכש מתוך חוויה והשתתפות: כך התפילה שהילד לומד מגיל צעיר בשבתו ליד אביו או אמו בבית הכנסת, כך הם דיני הכשרות ונתינת הצדקה שהילד רואה, לומד ומפנים. מי שלמד את כל דיני התפילה משולחן ערוך בלבד, מבלי שביקר בבית הכנסת, לא יידע כיצד להתפלל. אך כיצד יידעו בחור צעיר או נערה מתבגרת מה מצופה מהם לעשות בחיי המין לאחר נישואיהם, אם ההתבוננות במין נחשבת לתועבה? האומנם זהו חלל ריק של אי־ידיעה טוטלי, או שמא אי הידיעה הוא חלקי, ומה שחסר הוא רק ידע קונקרטי ומפורט? האומנם ידע זה הוא בלתי ניתן להשגה ולמידה עד שלא מתנסים וחווים אותו בגוף ממש, או שמא גם לשתיקה יש תפקיד בהעצמת אי־הידיעה?

להיכנס מתחת למיטה

הביטוי "תורה היא, וללמוד אני צריך" מופיע ברצף סיפורים תלמודיים העוסקים ביחסי מורה ותלמיד, בין לימוד תיאורטי ללימוד מעשי. נעיין קלות בסיפורים ונאזין לקולות העולים מהם, הרלוונטיים לענייננו:

תניא: אמר רבי עקיבא, פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פניך ברבך? אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא: בן עזאי אומר, פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, ולמדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב, ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו ר' יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך? אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך.

רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב [= נכנס ושכב תחת מיטתו של רב], שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו [=שמע שמשוחח וצוחק עימה, ועשה צרכיו המיניים], אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא [=אמר לו (רב כהנא): דומה פיו של רב כמי שלא אכל תבשיל]! אמר ליה: כהנא, הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא [=אמר לו (רב): כהנא, כאן אתה? צא, שזו אינה דרך ארץ]!
אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך.

(תלמוד בבלי, ברכות סב, עמוד א)

כיסוי וגילוי בבית הכיסא ובחדר המיטות : ניתוח וביאור קצר של הסיפורים

שלושת הסיפורים עוסקים בצורכי הגוף – שני הראשונים זהים ורק הדמויות בהם מתחלפות: התלמיד נכנס אחרי מורו לבית הכיסא כדי ללמוד כיצד לנהוג בו. אי הידיעה נפתרת לכאורה על ידי צפייה במעשה. אמנם בימינו החינוך להיגיינה מתקיים בדרך של 'גילוי מודרך' של ההורים את הילדים בגיל צעיר ולא בדרך של צפייה וחיקוי, אך ניתן להבין את הצורך ללמוד ולהבין כיצד לבצע פעילות בסיסית זו.

הסיפור השלישי ממוקם בחדר המיטות ולכאורה הוא בנוי באותה תבנית ובאותו הקשר, שבו התלמיד מצדיק את חטטנותו במילים "תורה היא וללמוד אני צריך". במסכת חגיגה (דף ה ע"ב) מופיע סיפור זה בהקשר אחר – אדם העומד לדין אחרי מותו, ומזכירים בפניו את השיחות הבטלות שקיים במהלך חייו. סיפורנו מובא שם כדי להדגיש ששיחה עם אישה במהלך קיום יחסים אינה "שיחה בטלה" הכלולה בהוראת "אל תרבה שיחה עם האישה", מפני "דצריך לרצויה" – האדם צריך לרצות את אשתו במילים ובשחוק לצורך הקרבה הפיזית.

רב כהנא, התלמיד, נכנס תחת המיטה של מורהו, רב.[1] הוא מצדיק את מעשהו ברצון ללמוד ממורהו כל דבר, כולל אורחותיו בחיי המיטה. בהתגנבות יחידים הוא מתחבא תחת המיטה, מנסה לשמור על מידה מסוימת של צניעות, ולומד: יש שיחה, יש צחוק ואז מגיע המעשה המיני. ברם, הוא אינו תלמיד שקט; הוא מרשה לעצמו להגיב באופן חצוף למדי להתלהבותו של רב בשעת המעשה, ומשווה אותה להתלהבות אדם רעב המתנפל על סעודתו לאחר צום. רב מזהה את קול תלמידו וקורא לו לצאת מתחת למיטה, משום שזו אינה דרך ארץ.

הסיפור אינו מסתיים בנזיפתו של רב, אלא בתשובתו של רב כהנא, המתרץ את חציית הגבולות במילים: "תורה היא, וללמוד אני צריך", כפי שענו לפניו התלמידים שהציצו לבית הכיסא. המעשה של רב כהנא משקף תפיסה שחיי התורה מגולמים גם בחיי היומיום, והוא רואה את עצמו כתלמיד המחויב ללמוד ממורו בכל התחומים, אף בחדר המיטות. לכאורה יש משהו יפה בדרישה ללמוד תורה מתוך חוויית החיים, אבל הקיצוניות של הסיפור מעלה תהייה אירונית: אם הכול תורה ואת הכול צריך ללמוד, אז אולי אין גבול למקורות צבירת הידע.

בעקבות רב כהנא

הבחירה של הגמרא להביא רצף סיפורים העוסקים במרחבים הפרטיים, השתוקים בדרך כלל, אינה מסירה באבחה את המיסוך אלא ממשיכה לקיים בעת ובעונה אחת הן את המבוכה והרצון ללמוד והן את האמירה שמבט חיצוני על הפרט הוא מציצנות ואינו דרך ארץ. בימינו, אחרי מאה שנה של פסיכולוגיה התפתחותית והכרה בשלבי ההתפתחות והלמידה של הילד, אנו חונכים אותו לניקיון בבית הכיסא בהדרכת המבוגרים , ולא מתוך התבוננות בהם.

פתרון שכזה אינו אפשרי בחינוך לחיי מיניות. הגילוי המיני בוקע מתוך עצמנו ומושפע מהדים של דברים שנחתמו בנו – במראה, בדיבור, בקריאה ובתרבות הסובבת. ועדיין, זהו גילוי ראשוני. נראה שהפער בין הידיעה המינית לבין המוסכמה (ואולי התובנה) שניתן להשיגה רק באופן פרטי, העסיק גם את חכמי הגמרא וגם אותנו בימינו.

לכאורה, בתקופתנו אנו מוצפים ומוקפים במידע נגיש, אך לא תמיד זהו מידע בריא ותקין. פעמים רבות הוא מידע כוזב שיוצר עיוותים וגורם להפנמות התנהגותיות שאינן מייצגות בהכרח בריאות מינית וכבוד לעצמנו ולבני/בנות הזוג, ואיננו מוביל לצמיחה ולהנאה מן האור שבמיניות. מרחבים אלו דווקא מדכאים את היכולת להמשיך ולהכיר ב"תורה" שיש במיניות. ואולם, לסקרנות המינית יש שני פנים: היא עלולה להביא לצריכת מידע כוזב, לא מדויק ומעוות כמו פורנוגרפיה, ולהבדיל, היא יכולה להביא לצבירת ידע מותאם־גיל ולהעמקת הקשב לגוף הפועל, גם בעת חיי האישות.

האפשרות לראות 'תורה' בכל תחומי החיים, גם אלה הנחשבים בזויים או נסתרים, מעידה לא רק על חשיבות בריאות הגוף. ה'תורה' שרב כהנא לומד מרבו מורכבת מכל שלבי ההתקרבות וכל שלבי החיבור. זוהי אמירה רדיקלית, החורגת מעבר ל"לית אתר פנוי מיניה" האל נוכח תמיד ובכל מקום. המושג 'תורה' מבטא לא רק את הציווי האלוהי, אלא את כל מה שחשוב וקדוש, גם דרכי התנהגות ואורחות חיים.

כאשר מתייחסים לחיי האישות כאל 'תורה', מתברר מדוע אין להתבייש בסקרנות בתחום זה. אין להתבייש בחיפוש אחר ידע – אנטומי, פיזיולוגי, הורמונלי, פסיכולוגי וכן הלאה. בעולם שבו מבקשים לקיים את המרחב האישי ואת הברית האינטימית בין בני הזוג, לימוד ה'תורה' לשם הטבת המפגש בין בני הזוג, צריך להיות חובה ברורה לכתחילה. לא בדרך הקיצונית והחטטנית החוצה גבולות של רב כהנא, אלא כתביעה להתייחס גם לחיי המין כתורה הדורשת לימוד, תוך שמירה על הגבולות הראויים.

ואם כך יש לתת את הדעת מהי הדרך הנכונה ללמוד את תורת החיים האינטימית באופן שיותיר אותה כ'תורה' ואת הלימוד כ'ראוי'. האיזון הנכון בין הרצון לטפח ולכבד את קדושת הפרטיות לבין הרצון לדעת על מנת לחיות, הוא מסע מתמשך המתלווה לתשוקת הידיעה.

הערות

[1] סיפור זה מובא בתוך ההקשר של הרצף הסיפורי העוסק ביחסי מורה ותלמיד, ולכן אין התייחסות לאישה בפעילות המינית, אף שברור שהיא דמות רקע. מנקודת מבט פמיניסטית הדבר עשוי לקומם, שכן כדרכו של התלמוד, בולט העיוורון לקיומן של נשים, אשר יש להניח שנובע מהמוסכמה הנורמטיבית בת התקופה. אך נראה שיותר מכול, במקרה זה חוסר ההתייחסות בא מתוך שמירה על צניעות האישה.

***

המלצות קריאה נוספות במגזין גלויה:

• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
• ביאה דרך איברים – חננאל רוס
• זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי

• מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע –שולמית שפרבר
• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
• כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן
• בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ

• בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
• אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות – טלי רוזנבאום
• איורי השראה נשיים – מיטל פאר
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר – צוות גלויה
• העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים – צוות גלויה
• שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
• שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ: לדבר גלויות על העונג הגברי כתהליך מלא של עומק והשתהות – אליעוז ברקוביץ'
• כל מה שרצית לדעת על חומרי סיכה – צוות גלויה
• הניחו לאורגזמה – סיון דרשן
• אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן
• כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
• על חוויית הכאבים בעת קיום יחסי מין – שלומצי דאר פיינשטיין
• ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
• לא תבואי שישי שבת? טבילה ביום שישי כשאין מקווה קרוב – הרבנית שרה סגל-כץ

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

הקודם

הבא

גלו עוד המלצות