רחל רז בשיחה אישית מאוד עם מוריה אשכנזי – אמנית רב תחומית, זמרת, פסלת וציירת המציגה בתערוכות ברחבי הארץ.  בימים אלה יצא לאור ספר שירים שכתבה ,"קומי", המביא שירים וקטעי זיכרון מתוך הפגיעה שחוותה. זהו ראיון נוסף כחלק מסדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים".

המפגש עם מוריה אשכנזי היה שונה. כבר תקופה שצוות גלויה עוסק בנושא המוגנות לקראת ובעקבות כנס ברית אמונים שהתקיים בתחילת יוני. פגשתי אנשי טיפול, אנשי חינוך ואנשי הלכה, כל אחד מהמפגשים היה חזק ולעיתים גם מטלטל, אבל הפעם זה היה אחרת. את מוריה פגשתי מהצד השני, אשה שעברה בעצמה פגיעה מינית קשה בילדותה. כששאלתי היכן תרצה להפגש היא כתבה לי "במקום עם עצים", והזמנתי אותה להפגש בביתי. מוריה הסכימה להפקיד בידי את הכמוס ביותר, ואני מצידי נדרשתי למשנה רגישות כדי להביא את מילותיה מדויקות ומכוונות לצליל הנכון. הסיפור של מוריה מכיל כאב קשה מנשוא בצד המון כוח והשראה. זו הסיבה שבחרתי לפתוח את הכתבה דווקא עם השאלה האחרונה ששאלתי אותה, רגע לפני שנפרדנו.

לדעתך, יש תקווה לתיקון עולם?

"חייבת להתקיים תקווה בעולם, זה הדי.אן.איי. של קיום העולם. התקווה הגדולה מצריכה להרחיב את המבט על נשיות ועל גבריות בעולם ועל מה שמתקיים ביניהם. בעולם היהודי יש שיח מאוד עמוק על המרחב הנשי והגברי, על השכינה. הזוהר מתייחס לזה כסוד הקיום ולכן במרחב שבין הנשיות לגבריות מתרחשת הפגיעה הקשה ביותר אבל שם גם קיים פוטנציאל התיקון הגדול ביותר".

מוריה (40) מתגוררת בהושעיה, היא אם לחמישה ילדים בגילאי חמש עד ארבע עשרה. היא גדלה בקיבוץ מעלה גלבוע כילדה מאומצת. היא נמסרה בגיל תשעה ימים בלבד לזוג הורים "מדהימים", כפי שהיא מעידה, עולים חדשים מארצות הברית, שציפו שנים ארוכות לילד. שלוש וחצי שנים לאחר לידתה נולדה אחותה הצעירה, בת ביולוגית.

"האימוץ יצר הבנייה בסיסית של שונות בחיי, גם בתוך המשפחה", מספרת מוריה, "זה מתחיל במראה, אני כהה והם בלונדיניים עם עיניים כחולות. אי אפשר היה להתעלם מהשוני, גם ההורים שלי שהיו אמריקאים, היו שונים בקיבוץ, נוצרה סיטואציה של שונות על שונות. כל החיים שלי הם מעברים בין עולמות. זה הבנה אצלי מקום שמתבונן בעולם מעמדה נבדלת שסופגת, קולטת, מבחינה".

היכן באה לידי ביטוי בחייך השפעת העובדה שאת מאומצת?

"האימוץ הוא תהליך מתמשך. ההשפעה שלו מופיעה בדרכים שונות כאשר נקודת השיא היא המפגש הראשוני עם הילדים שלי, שנולדו לי. הימים שאחרי הלידה היו כמו שעון חול עבורי, ספרתי תשעה ימים בכל פעם מחדש. ההבנה שהייתי תינוקת שרק נולדה ומיד נמסרה היא בלתי נתפסת עבורי. החוויה הזו מופיעה בצורות שונות לאורך החיים". 

בגיל שמונה עשרה מוריה בחרה לפתוח את תיק האימוץ ולפגוש את אמה הביולוגית. אמה הקימה משפחה, נשאה לגבר (שאינו אביה), ולמוריה שלושה אחים מהאם.

"לאורך השנים יצרתי קשר איתה ועם חצאי האחים. המפגש אפשר לי לראות מה היה קורה אם… יש כאן דלת מסתובבת שמראה לי את סך האפשרויות. החיבור עם האחים הביולוגיים הוא ממקום פיזי, התרבות שהם גדלו בה שונה לחלוטין מהתרבות בה אני גדלתי. גדלתי בקיבוץ, בתרבות אשכנזית. אנחנו מחזיקים עולמות תרבותיים שונים והחיבור הפיזי נוצר באופן מיידי, ללא מילים. כל מפגש בינינו מייצר התרגשות גדולה".

"יש לנו יכולת להיות אחד עבור השני ברמות הרבה יותר עמוקות ממה שאנחנו מתארים לעצמנו"

הפגיעה המינית התרחשה כשמוריה היתה בת שלוש וחצי בלבד. במשך שנים ארוכות הפגיעה הוצפנה בזכרון ורק סביב גיל 30, עם לידת בתה השלישית, הזיכרון התחיל לחזור כשהוא מטלטל את כל עולמה.

היום, לאחר שהזיכרון נוכח בחייך והתמודדת עם הטראומה, את יכולה לשחזר את מה שקרה אז – בגיל שלוש וחצי?

"זה היה לקראת לידת אחותי. אמי התאשפזה סביב סיכון בהריון. אבא שלי ואני עברנו להתגורר זמנית בקיבוץ סמוך למקום האישפוז. במהלך החודש ששהינו שם הייתי רשומה לגן של הקיבוץ ובשעות שאחרי הגן הייתי אצל זוג חברים של ההורים. בכל פעם שהייתי אצלם אב המשפחה היה לוקח אותי למקומות שונים בקיבוץ. הוא פגע בי מינית בצורה אגרסיבית וסדיסטית. מה שהעצים את האירוע הנורא הזה הוא העובדה שאשתו הייתה עדה לחלק מהפגיעות והייתה עסוקה בלרדוף אחריו ולהעניש אותי – עונשים פיזיים, קללות, השפלות. כשאבא שלי היה מגיע היא דאגה להסתרה, מתן הסברים למה אני בוכה. נכון להיום אני זוכרת אחד עשר אירועים שונים של פגיעה, שכתבתי עליהם בספר שלי".

חווית פגיעה קשה בגיל צעיר כל כך. איך נראים החיים שלך משם והלאה?

 "הלכנו לקבל את פני אחותי שנולדה. אבא שלי אמר לי שלא נחזור לשם, בלי שידע באופן מודע למה הוא מבהיר לי את זה. מבחינתי החודש הזה נגזר ונחתך מהתודעה ומהזיכרון והוטמן בתוך תאי הגוף. מדי פעם היה מבליח בחלומות, בסיוטים, בלי תמונה ויזואלית ברורה. לא היה לי שמץ של מושג שזה קרה".

מתי את פוגשת את הזיכרון?

"בשלב מסוים המחיצה בין המודע לתא הזיכרון קורסת, לא מתוך החלטה או באופן מכוון. זה התחיל בתמונות בודדת, בהבזקים, שעדיין אני לא מבינה, בתקופת ההיריון השני שלי.  לאחר לידת בתי השלישית, עם תינוקת בת חודש עלי ומטופלת בעוד שני ילדים, מתחילים לשטוף אותי קטעים כמו בסרט, תמונות, תחושות פיזיות, גלים, הכל הופך להיות טריגר".

התמונות שמגיעות אליך, את מבינה מאין הן מגיעות? את מצליחה להבין שחווית פגיעה?

"בהתחלה לא. התמונה הראשונה שעלתה היתה מאוד תמימה ולא הצלחתי להבין מה קרה בה, אני רואה ילדה, שהיא אני, יושבת בסלון שאני לא מכירה ובונה מגדל בקוביות צבעוניות, בצד ימין שלה יש נוכחות שאני לא רואה אבל יש לי תחושה של סכנה. בתמונה הבאה אני כבר בדיסוציאציה, מנותקת מהגוף, רואה מלמעלה דמות של איש ודמות של ילדה שאני לא בטוחה מי היא.

באותה תקופה אמי כבר חלתה בדמנציה. שאלתי את אבי אם יכול להיות שהיינו בבית אחר כשהייתי ילדה. הוא הופתע מן העובדה שאני זוכרת את זה וסידר לי את הסטינג של האירוע, הנסיבות, הלידה של אחותי, שמות האנשים שהיו שם. ההבנה שאני עוברת משהו משמעותי מתחילה לחלחל ואני מתחילה תהליך טיפולי. לאחר שלושה חודשים יש לי כבר רצף של זיכרון.

איך אביך הגיב לחשיפה של הזכרונות?

"פגיעה מינית היא פגיעה רב מערכתית, היא פוגעת גם במשפחה ובסביבה. זה לא היה קל. התגובה הראשונית היתה את בטוחה? איך את יכולה לזכור? הוא ניסה להגן על העולם הבטוח שבנינו לנו, ועכשיו נאלץ להתמודד עם העובדה שהילדה שלו, במשך שנים, החזיקה בתוכה עולם מקביל. הוא דאג לי, הוא חשש מהאפקט החברתי, אבל למרות הקושי הוא תמיד אמר לי 'אני איתך גם אם אני לא מבין'". 

הגשת תלונה, הסוד התגלה. מה קורה עם הפוגע, או ליתר דיוק – הפוגעים,  בתקופה הזו?

בימים אלו, סביב אירועי שבוע הספר, מתקיים אירוע השקה לספרה החדש של מוריה – "קוּמִי" (הוצאת אפיק 2022). הספר מכיל בתוכו קטעי עדות מהפגיעה שחוותה ושירים, פרי עטה של אשכנזי, שנכתבו לאורך התקופה בה הזכרון נפתח.

"הכתיבה היתה פעולה של הצלה עצמית", היא מתארת, "ניסיון להגיע לחורים השחורים בזיכרון. דרך תחושות ותמונות חצבתי מילים שיתנו שם לחוויה שלי. עם סיום העריכה העורך, דרור בורשטיין,  ביקש שאכתוב כמה מילים לגב הספר, שלחתי לו קובץ עם קטע עדות. הוא קרא את הטקסט ואמר לי 'שבי ותכתבי את הכל'. כתבתי את כל מה שזכרתי והטקסט הזה הצטרף לספר. העבודה עם דרור העורך היתה מאוד משמעותית, היכולת לגעת איתו בחומרים האלו היתה מפגש מתקן עם דמות גברית, חוויה חזקה". 

הכוחות שאת מוצאת בתוכך ליצור, לכתוב, להתבטא, להתמודד. מהיכן את שואבת אותם?

"הכוחות קשורים לגישה וליכולת ההבעה האומנותית שליוותה אותי בהתמודדות. היכולת של היצירה מבחינתי היא ברמה הכי בסיסית כלי לשרידות. אני זוכרת את עצמי כילדה שרה, מציירת, כותבת, היה בזה היבט מרפא, אפילו בחוויה הגופנית. בבגרותי למדתי בבצלאל, שם האומנות החזותית הפכה להיות מרכז הבמה. למדתי פיסול במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, זכיתי למורים מדהימים. בדיעבד, הרבה מאוד חומרים תת הכרתיים באו לידי ביטוי בתוך העבודות שיצרתי בלי שהבנתי על מה הן מדברות. כששמים את המשקפיים הנכונים על היצירות אפשר לראות את כל מה שהיה שם. בעבודת הפיסול אני עובדת עם מגוון חומרים בהם חומרים של יום יום, של פשטות, הפעולה שאני עושה בהם יוצרת התמרה המבקשת לגעת בנשגב, מחברת בין גוף לבין האינסוף, מקום הפורץ את המחיצות ומרחיב".

את מרגישה שהפגיעה מגדירה אותך כאישה?

"הפגיעה היא עוד אחת מהאפשרויות אבל היא לא חזות הכל, העובדה שהיא הודחקה אפשרה לי להתקיים כאדם שלם ולפתח את כל היכולות והשפות. רק כשהתגבשו אצלי מספיק כלים הזכרון נפתח. מרחב היצירה רחב הרבה יותר, ביצירה, בכתיבה וגם בתוך השירה יש קריאה לפרוש כנפיים ולהתרומם ולראות את העולם במבט רחב. יש אפשרות לומר לילדה ולאישה שהיא עכשיו שהפגיעה היא רק קטע בתסריט.

אנחנו אמהות של בנים ובנות ואנחנו מחוברות לאילן ענק של אמהות שבעצמן חוו את הפגיעות שלהן והיו צריכות להתרומם מעליו. הזכרונות האלו הם ידע קדום שמועבר אלינו, זכרון הכאב בצד הידע העתיק של היכולת לקום, לדאוג לעצמי, לדאוג לילדים".

מוריה לוקחת נשימה עמוקה. גם אני.
מהמקום הגבוה שדיברת עליו, אני רוצה לחזור לחיים כאן, אילו כלים פרקטיים אפשר להציע על מנת שילדינו לא יעברו את מה שאת עברת?

"חינוך מתוך המקום האוהב וההורי, לתת כלים, לדבר על מיניות בריאה ומיטיבה, לחזק את הגבולות. השיח כלפי נשים חייב לעבור תיקון. זו עבודה, זה תהליך. כל אישה שמשמיעה את הקול שלה מנכיחה נוכחות נשית בעולם, אם את מוזיקאיות, רופאה או מורה, השמעת הקול מרחיבה הקיום הנשי בעולם".

הילדים שלך. את חוששת להם?

"אני אמא שראתה את הצד השני וחוותה אותו על גופה. ודאי שהערנות שלי גבוהה יותר ואני לא לוקחת כמובן מאליו סטנדרטים מקובלים. יחד עם זה, אני והילדים שלי פגיעים כמו כל אחד אחר, הם בריות שנולדו על מנת לצמוח בעולם הזה, להיות בהקשבה לעצמם ולהכיר את הכוחות שלהם. אני משתדלת לתת להם את כל הכלים המאפשרים צמיחה. מתקיים אצלנו שיח מותאם לגיל, הגדולים יודעים שהדברים קיימים וקרו לי, הם יודעים שזה חלק מדברים שקורים בעולם. יש סבל בעולם, זו עוד אחת מצורות הסבל. אני רוצה לקוות שהם חווים את החיות שלי ואת הבחירה העיקשת להפיק יופי מהחיים שלנו ולהעריך את המתנה שניתנה לנו.

איך את מצליחה לשמור על עצמך ביום יום מפני המפגש עם הכאב?

"מסע הטיפול הוא מסע לכל החיים, מי שדואגת לרפא את הילדה שהייתי היא אני. למזלי יש מלאכים ומלאכיות דרך שהם פה ובמפגש בינינו מתרחש משהו. היכולת שלי לחשוף את המטפל, שעומד מולי, לכאב שלי, מאפשרת לו להגיע אליו, מאפשרת ריפוי.

יש רגעים שאני רואה את החיים שלי נפרשים בפני ומאפשרים קיום בו זמנית של כל המקטעים שבהם. אני חווה חוויה של התפעמות אל מול הידיעה שכל הדברים האלו מתקיימים בו זמנית, הילדה שהייתי, האשה שאני והזקנה שאני עתידה להיות".

שירים של מוריה אשכנזי שמופיעים במגזין גלויה:

• פעמוניות
• מערבולת
• הסחלבים
• תחת שמי כל פנים
• עור
• האגם
• זמן אחד

שירים ותפילות נוספים העוסקים בפגיעה, מוגנות וריפוי:

• תפילה לברית אמונים – ד״ר ליאור זקס שמואלי
• עצמת את כולי – נגה אשד
• רק שירי תפילה יגידו לי משהו על זה – נויה גופמן
• הייתי הגר – אורית קלופשטוק
• מבנים להריסה – סיון הר שפי
• תמיד בשבילך – עוזיה הלוי
• חוק ההתיישנות – סיון הר שפי
• * (כיצד משתיקין) – יורם גלילי
• ציבור המאמינים – נויה גופמן
• האיש שאנס אותי לא אהב שירה – גלויה אנונימית

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ

• מיניות בריאה, להתחיל מבראשית: לפתח שיח עם ילדים ונוער על מודלים חיוביים ושליליים למיניות – יחיעם שרלו
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• רב מעללים: ניצול מיני בחסות עיוות תורת הקבלה – ד״ר רות קרא-איוונוב קניאל
• איזהו גיבור? הפוגש את יצרו – אורי שרמן
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• שתלטנות קיצונית בזוגיות: "את הצלקות שלי אי אפשר להסתיר עם מייק אפ" – ד"ר אילנה קוורטין
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול