קבלת הווסת הראשונה משקפת את התפקוד הגופני התקין ואת תהליך ההתפתחות המופלא שעוברת האישה. אולם, במקום לחגוג את קבלת הווסת ולהתייחס אליה בכבוד ובפתיחות כשהיא מתרחשת, רובנו מאמצות יחס של הסתרה, התעלמות, מבוכה ואף כעס או דיכאון כאשר היא מגיעה במחזורה הקבוע. גלויה מבקשת לצלול אל תפיסת הווסת, להסביר על היעדרותה מטקסי החיים במסורת היהודית ולהציג הצעות לציון ולחגיגת קבלת הווסת הראשונה.

וְהָיָה הַדָּם לְאוֹת
לִי בְּתוֹךְ הַבַּיִת
בְּשִׁעוּל בְּכוֹרָתִי וּבִבְכִי
חוֹרֵשׁ שֶׁהָיָה עֵדוּת
חִלּוּפֵי זְמַנִּים. 

מתוך השיר 'דם' מאת חוה פנחס כהן

האם ציינתן את קבלת הווסת הראשונה שלכן, וכיצד?

האם עלה בדעתכם, נשים וגברים, להשתתף או ליצור טקס לקבלת וֶסת?

בתרבויות רבות, זמן קבלת הווסת הראשונה של הנערה נתפס כשלב הבשלתה לקראת פוריות כאישה, ולכן נוצרו טקסים שונים החוגגים את ההתרחשות הביולוגית הטבעית, כרגע מעבר ראוי לציון.

המסורת היהודית אמנם מעניקה חשיבות הלכתית לווסת של האישה בחיי הנישואין, אך היא לא יצרה טקס המציין את רגע המעבר בגיל ההתבגרות, ההופך ילדה לנערה. ההתייחסות היחידה לווסת היא היכולת להביא ׳סימנים׳ המאשרים כי הבת יכולה להתחתן ולהגיע לפריון.

בימינו, רבים מזהים את טקס בת מצווה עם שלב זה של שינוי גופני בחיי הילדה. אלא שחגיגת בת מצווה לבנות היא חידוש מודרני; אמנם הבן איש חי הציע לחגוג גיל זה בלבוש חגיגי, אך רק בתחילת המאה העשרים החלו לחגוג לבנות בת מצווה, בטקס שהחל בזרמים הליברליים בארצות הברית, וחדר כעבור כמה עשרות שנים בטבעיות גם למרחבים מסורתיים ואורתודוקסיים, עד שנראה היום כאילו היה כך מאז ומתמיד. ועדיין, טקס בת המצווה של ימינו אינו מתמקד בתהליכים הפיזיולוגיים ובהתפתחות המינית של הנערה אלא בעיקר – ובדומה לנערים – במעבר הרוחני והדתי שלה כמקבלת עליה חיי מצוות. הטקס מפנה את המבט במופגן מגופה של הנערה, דווקא ברגע דרמטי זה של שינוי פיזיולוגי מכונן, ובוחר לעסוק בחובותיה הדתיים, ובחיברות שלה אל חברת המבוגרים היהודית.

בדומה, המסורת היהודית גם איננה מציינת את רגע סיום תקופת הפוריות הנשית, בטקס כלשהו המציין את תום תפקוד המערכת הוולדנית וסיום קבלת הווסת (גם אם הם לא תמיד תואמים). היעדרם של טקסים אלה, בתחילת תקופת הפוריות ובסיומה, אינם מעידים על הימנעות מעיסוק בווסת במקורות היהודיים. להפך; הלכות נידה תופסות מקום עצום בדיון ההלכתי וכרוכות בהן משמעויות יסוד של טומאה, טהרה, חיי משפחה ונורמות הקהילה והחברה היהודית. בזמן המקדש היו להלכות אלה חשיבות לא רק ליחסי בני זוג אלא גם ליחס לקודש והשתתפות בפולחן. [אך הן אינן מעוצבות כרגע מכונן בהתפתחות האישה.]

בתרבות המערבית מן המאה העשרים ואילך, הווסת נתפסת לעיתים כבזויה, מלוכלכת, ראויה להסתרה וכרוכה במבוכה ובבושה. היכולת המודרנית והפתרונות ה'אלגנטיים' שזו ייצרה להסתיר את הדם, לספוג אותו, לשטוף במים חמים את הגוף וכדומה, ולאפשר לאישה חיי שגרה ללא הפרעה כפי שמציגות הפרסומות – מעבירה מסר שהדם הוא אכן הפרעה, לכלוך, מעורר גועל ויוצר מחסום בפני האישה המודרנית. ואולי הדברים טמונים בהפנמת המבט הגברי או במיתוסים שליליים שנקשרו לאישה מדממת. נראה כי סיבות רבות הביאו לשיח השולט בימינו, שמתייחס לווסת כאל 'בעיה' שיש לפתור, ולא כאל איתות של הגוף המאשר את תקינותו ובריאותו. למרות הקידמה ורוחב הדעת והידע שיש לנו היום, עדיין ניתן למצוא יחס מסויג מאוד מדיבור מפורש ופתוח על כל שמביאה עמה הווסת: זליגת דם, רחם נפוחה ומוכנה לקליטת עובר, שינויים הורמונליים, כאב, התרגשות, שמחה או אכזבה – רובנו מאמצות יחס של הסתרה, התעלמות, מבוכה ואף כעס או דיכאון כאשר מגיעה הווסת במחזורה הקבוע, במקום לחגוג את החוויה ולהתייחס אליה בכבוד ובפתיחות כשהיא מתרחשת.

והרי מדובר ברגע דרמטי לאישה מבחינה גופנית ונפשית; קל וחומר כאשר מדובר בווסת הראשונה המסמלת את כניסת הנערה למעגל הנשים הבוגרות. אמנם בימינו, רגע זה אינו מכיל בהכרח את אותן המשמעויות כבימים עברו, והנערה אינה מתארסת ברגע קבלת הווסת – אך הוא בהחלט מעיד על שינוי מהותי ומכונן בגופה, והגעתה לפרק חדש ומרגש בחייה. קבלת הווסת הראשונה משקפת את התפקוד הגופני התקין ואת תהליך ההתפתחות המופלא שעברה הנערה, מלידתה ועד הגיעה לרגע זה.

טקסים יכולים להאיר רגעים חשובים בחיינו ולהעניק להם תוקף וחגיגיות, להנכיח אותם ולאפשר עיבוד שלהם. יצירת טקסים החוגגים את הגוף הנשי בכלל, והמציינים את קבלת הווסת הראשונה בפרט, מזמנת לנו להשפיע שפע חיובי במרחב הנשי, לעודד גישה המקבלת ומקדמת את הגוף באהבה ולא מתכחשת לו, ולהעצים את יופיו של הגוף הנשי על המערכות הפיזיולוגיות, הביולוגיות והמיניות הטמונות בו.

בשורות הבאות ניתן מידע קונקרטי על הווסת, נעמיק ביחס לווסת בתרבות המערבית, במסורת היהודית ובנורמות השיח בימינו, ונציג אסופה של הצעות שונות – טקסיות, משפחתיות ואישיות – לציון וחגיגת קבלת הווסת הראשונה.

הווסת  – ביקור חודשי משמח

דימום וסתי קבוע, מדי חודש בחודשו, משקף תפקוד תקין של מערכת הרבייה הנקבית. במדינות מפותחות, נשים עשויות לקבל יותר מ-400 מחזורי וסת בממוצע בשנות הפוריות שלהן. במדינות פחות מפותחות ולפני שאמצעי מניעה אמינים היו זמינים, רוב הנשים היו א-מנוריות (ללא ווסת פורייה) במשך רוב חייהן. מאפיין זה נבע מגיל התבגרות מאוחר יותר, ממספר רב של הריונות ומהנקה ממושכת.

הרחם ממלאת תפקיד מכריע בהישרדות משפחת היונקים, והשתרשות הביצית המופרית בו היא רגע קריטי המשותף לכל המינים בה. אלא שבשונה מבעלי חיים, במין האדם נשים נפרדות מחלק ניכר מרירית הרחם שלהן (אנדומטריום), כחלק מהמחזור הטבעי של גופן. רירית הרחם של האישה היא רקמה דינמית אשר מגיבה לסביבה הורמונלית (בעיקר אסטרוגן ופרוגסטרון), ולכן מתפרקת ונבנית מחדש מדי חודש בחודשו.^[1]

מחזור 'נורמטיבי' של אישה נע בין 21 ל-35 יום. בתחילת המחזור מופרש הורמון אסטרוגן מהשחלה ותפקידו לעבות את רירית הרחם. במקביל מתפתח בשלב זה בשחלה זקיק המכיל את הביצית ומכין אותה לביוץ. הביוץ מתרחש ברגע שבו הביצית יוצאת מהזקיק ועוברת לחצוצרה. שם היא ממתינה לתהליך הפריה אפשרי שבו יחדור תא זרע את מעטפת הביצית. אם ההפריה תתרחש, הזרע והביצית יתמזגו ויהפכו לתא אחד שיוכפל וילך, וממנו יתפתח העובר. הביוץ מתרחש במועד שונה מאישה לרעותה, ותלוי באורך המחזור הממוצע שלה. בדיעבד, ניתן לדעת את מועד הביוץ, שחל כ-12 עד 14 יום לפני הופעת הווסת.

לאחר הביוץ, הופך הזקיק המרוקן מהביצית ל'גופיף צהוב' ומתחיל להפריש הורמונים, אסטרוגן ובעיקר פרוגסטרון, שתפקידם להכין את רירית הרחם לקראת השרשת העובר. אם לאחר 12–14 יום מהביוץ לא מתרחשת הפריה או אם הייתה הפריה ונכשלה, הגופיף הצהוב יתנוון ויפסיק להפריש הורמונים, מה שיגרום  לחלק ניכר מרירית הרחם להתפרק ולנשור. ^[2] התוצאה היא וסת – שני השלישונים העליונים של רירית הרחם ('השכבה התפקודית') מתפרקים וזולגים החוצה. משמעות הדבר היא שרירית הרחם היא בעצם איבר החווה פגיעה ותיקון חוזרים ונשנים.^[3]

לא על הווסת לבדה 

הווסת היא כאמור תופעה ביולוגית טבעית, אובייקטיבית, אשר התרבות העניקה לה מטענים רגשיים, דתיים ומוסריים ומשמעויות חברתיות.^[4]

א. הווסת בתרבות ובחברה

במאמר 'תמונת מחזור: שדות שיח ופרקטיקות של ווסת',^[5] מסבירות הכותבות שאין תמונה אחת ויחידה של תפיסת הווסת בתרבות, שכן ישנם הבדלים בין תרבויות ואף שינויים בתפיסות התרבותיות עצמן. אין ספק שרוב ההתייחסויות התרבותיות קושרות את הווסת למוטיבים שליליים: מוות, סכנה, זיהום, אובדן, טומאה, ובכך הופכות את הווסת לחוויה שלילית מיסודה.

בתפיסה הרפואית והמדעית ששלטה במאה התשע עשרה, היחס למערכת הרבייה הנקבית היה הבסיס להתייחסות לנשים כאל 'האחר', הנבדל מהנורמה שייצג הגוף הגברי. מערכת הרבייה הנשית, והרחם בפרט, ייצגו את המהות הנשית מבחינת תכונותיה ויתרונותיה, אך גם מבחינת המחלות והבעיות שלהן: סבל, חולשה, חולי, סכנה ומקור לחוסר תפקודי קבוע. כתוצאה מכך נקשר הגוף הנשי ליכולות הרס וסכנה לסביבה, ומכאן חלחל היחס אל ההיבט התעסוקתי, החברתי והפסיכולוגי. פרויד למשל, הציג את האישה כישות פצועה, מסורסת, וראה בווסת תזכורת קבועה לקללה של האישה ולחייה המלווים בפציעה תמידית. רעיונותיו זכו להדהוד רב בתרבות הפופולרית באמריקה ועיצבו את השיח הטיפולי וצורת ניהול חיי הרגש.^[6] 

במאה העשרים הווסת עברה תהליך של מדיקליזציה, והעיסוק בה התפתח אל עבר אבחון ומשטור המחזור הנשי על חלקיו: הגדרת התסמונת הקדם-ווסתית, העמקה בהשפעות התסמונת והשלבים השונים על התנהגות האישה, ופיתוח אמצעי מניעה המווסתים את המחזור ו'מסדרים' את הווסת.^[7] תהליך המדיקליזציה העצים את ההתפתחות השיווקית סביב הווסת ומוצרי היגיינה הנשית ואופן שיווקם יצרו מסר דו-קוטבי: מחד גיסא החופש והעצמאות שמוצרי ההיגיינה המתקדמים והנוחים מעניקים לנשים, ומאפשרים להן לצאת לעבוד, ומאידך גיסא מסר של הסתרה מוחלטת והעלמת הווסת כליל מן המודעות.^[8]

במהלך המאה העשרים החלו חוקרות והוגות פמיניסטיות להצביע על השימוש בווסת כאמצעי פוליטי להכפפת נשים והדרתן. הן הציגו לא רק את ניכוס הווסת על ידי הפטריארכיה, אלא גם הצעה לתפיסה חיובית יותר של הווסת. אך למרות הגישה הפמיניסטית הרואה בווסת ביטוי ייחודי לנשים ולגופן, ברוב התרבויות היא עדיין טעונה בשדות משמעות שליליים של הגדרות חברתיות וממשטרות, ואף נתפסת כעדות ל'מהות נשית' ו'נשיות ראויה'. 

נראה כי היחס לווסת בתרבות ובחברה האנושית, נע בין שני קטבים. מן הצד האחד, ישנו עיסוק 'יתר' בווסת במובנים רבים: אבחון וקטלוג הווסת על כל היבטיה ושלביה מבחינת המשמעויות וההגדרות שלה, וניסיון כמעט אובססיבי לתת הֶקְשֵׁר והסבר לווסת. מן הצד השני, ובגלל חלק מאותן המשמעויות המוענקות לווסת, היא עניין שכאמור – יש להסתיר, לנקות ולהעלים מעין הציבור. פעמים רבות ותכופות נזהה מסרים ישירים ועקיפים כאילו את הווסת לא אמורים לראות, ויש להיזהר מהפוטנציאל ה'מסוכן' ו'ההרסני' שלה. 

ב. הווסת במסורת היהודית

כיצד מוצגת הווסת ביהדות? מה היא מסמלת וכיצד היא נתפסת בעיני ההלכה ומוביליה? טווח התשובות יכול לנוע בין תפיסת המחזור הנשי כחלק אינטגרלי בנשיות, שנוצרה עם בריאת אדם וחווה, לבין תפיסתו כעונש, תוספת שבאה אחרי בריאת האישה, כתוצאה מחטאה:^[9]

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"

(בראשית ג', ט"ז)

הרעיון שהווסת של חווה, וכהארכה ישירה ממנה – של הנשיות כולה – החל כעונש על אכילת פרי עץ הדעת, מופיע לראשונה לא בספרות הנוצרית כמקובל לחשוב, אלא בתלמוד הבבלי.

אף כי הפרשנות המוקדמת של הפסוק הושפעה מאוד מתפיסות מגדריות פוליטיות של היהדות ושל הנצרות, ורבות מה'בעיות' הנשיות נקשרו בפסוק זה, דווקא המחזור והווסת לא נתפסו כחלק מ'בעיות' אלו בימי בית שני. לדעת שי סקונדה, תפיסה זו מופיעה רק בדור השלישי של האמוראים, בשמו של רבי יצחק בן אבידני, שתפס את המחזור הנשי כחלק מ"עצבונות" האישה וקשר בינו לבין חטא חווה. תפיסה זו קיבלה תאוצה וזכתה להדהוד בטקסטים רבניים אחרים. במדרש בראשית רבה המאוחר יותר, דם הווסת מוצג כ'מידה כנגד מידה', עונש על 'רצח' אדם והפיכתו לבן תמותה.^[10] הדם הוא תזכורת קבועה לחטא האישה שפגעה במעמדו האלוהי של אדם.^[11]

יחד עם זאת, רוב העיסוק התלמודי בווסת הוא במסגרת דיני נידה ולאו דווקא בחטא הקדמון. נקודת המוצא לדיון היא קביעת התורה שדם הווסת של האישה טמא ואף מטמא במגע:

"וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב"

(ויקרא ט"ו, י"ט)

התורה אינה מציגה טעמים לטומאה חמורה זו, אלא מציבה אותה כעובדה.^[12] הצבת מסכת נידה בסדר טהרות ולא בסדר נשים, מבהירה שהיא נתפסת ככל טומאה אחרת, "גורם טכני שיש לו כללים משפטיים מתי הוא מטמא ועד כמה".^[13] בכך היא מקבלת הקשר, לצד מסכות אחרות בסדר טהרות למשל מסכת זבים, של המשכיות רעיונית ומעשית בין הזיבה לנידה, וזאת בהתאם להצבה בפסוקי התורה בספר ויקרא.

בימינו, קשה לאבחן את ההפרשות של הזב והזבה להלכה שכן הן הפרשות ייחודיות שהגדרתן נעלמה לכאורה. ההנחה היא שהפרשות דם היוצאות מן האישה שלא בעת הווסת, מציבות אותה במעמד של 'זבה', שיש שמזהים אותה עם הזיבה הרפואית (מחלת מין), אך זה ככל הנראה שיתוף שם בלבד [8] כי ההבדל ביניהן הוא קליני: הזיבה היא מחלה והנידה היא מצב טבעי ובריא של גוף אישה, "שגרה ברוכה".^[14] כפי שמסביר פרופ' זאב ספראי:

מסכת נידה מציבה לפני החוקר והלומד הדתי אתגר מיוחד. העולם הקדום ניצב לפני תופעת הלידה והמחזור הביולוגי של האישה בפליאה. סביב דם המחזור נקשרו אגדות, וגישה ריאלית התערבבה עם פחדים, חששות מאגיים, ואמונות תפלות. מה שנראה עבור חוקר מודרני כתופעה ביולוגית ברוכה, תנאי הכרחי ללידה, וחלק מהגלגל הביולוגי של האישה, היה בימי קדם גם מבעית ומפחיד. בתנאים אלו יש לצפות גם להשתלבות מרכיבים מסוג זה בהלכה, או לפחות לחדירתם אליה […] נחלקים חז"ל, האם הופעת דם המחזור היא קללה או ברכה.^[15]

ספראי מדגיש כי קיימות שתי דעות מרכזיות בסוגיה בקרב חז"ל: גישה טבעית וריאלית וגישה מיסטית ומהותנית.

בשונה מרוב הלכות הטומאה והטהרה היהודיות אשר נעלמו או השתנו עם הזמן, הלכות נידה נשארו בשלמותן ונחשבות עד היום כעיקר דתי ואבן יסוד ב'בית היהודי'.^[16] דווקא לאור מרכזיותן, חשוב לשים לב לכך למטען השלילי שנקשר לווסת, כמו שראינו לעיל בתלמוד ובמדרש. כעת מובן מדוע השלב בהתפתחות האישה של קבלת וסת אינו נתפס ביהדות כסיבה למסיבה או אף כראוי לציון בחיי הנערה, כי הווסת איננה נתפסת ככזו במסורת היהודית. הנידה כרוכה בריחוק ובנידוי, והווסת מעוגנת וממושטרת על ידי מערכת דינים רחבה ומפורטת, שמטרתן לטהר את הטומאה שיוצר דם הווסת באישה.

ככלל, בתוך המבט ההלכתי גרידא הלכות נידה[9]  לא ניתנו עם הסבר או הצדקה. זהו סט ׳הלכות שמעיות׳ ולא מצוות שכליות׳, כחלוקה הגותית מימי הביניים. ההצדקה לקיומן ניתנה כהשערה ולא בתורה אלא בתלמוד, הדן ביתרונותיה של תקופת ההרחקה בין בני הזוג. יש לזכור כי באותה עת, פוליגמיה היתה חלק מחיי המשפחה ובכך יש בעצם דאגה לאישה, מה שאינו תקף בימינו[10] :

"תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה"

(נידה לא, ע"ב)

כאמור בימינו, התרחב המבט הביקורתי-מחקרי על הלכות נידה, הרואה בהן מנגנון פיקוח ושליטה גבריים כלפי הנשים, ובמקביל מזהה אף את מוטיב השליטה והכוח שהלכות אלו מציבות בידי הנשים עצמן.^[17]

כיסוי הדם: שיח הווסת בעידן המודרני

כיצד אנו מדברים ומדברות היום על הווסת?

החוויה המוקדמת של הנערה בקבלת הווסת הראשונה, משפיעה רבות על האופן שבו היא תקבל את אותם מרכיבים גופניים כאישה בוגרת. האם המסר שהיא תקבל יהיה של שמחה וקבלת השינוי הגופני בברכה, או שמדובר במשבר היגייני וצרה שעליה ללמוד להתמודד איתו. מחקרים מראים כי בני נוער נוטים לקשור את הווסת להיבטים שליליים, חוסר נוחות, הפרעה, דחייה ומצב רוח ירוד. אמונות כאלה שנספגות בגיל צעיר, מעצבות את התפיסה והחוויה ביחס לווסת, בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'.^[18] וכשמוסיפים לכך את רובד הטומאה והאיסורים של הנידה ביהדות, ואת רובד התפיסה הדתית הרואה בווסת עונש שניתן לאישה בגין חטאה של חווה – היחס לווסת עשוי להפוך לשלילי עוד יותר, והנטייה 'לכסות' אותו תחת מסך עשן ושיח של צניעות מתגברת.

מחקרים רבים מתמקדים בחוויית קבלת הווסת הראשונה, ומלמדים כי חוסר הדרכה ומוכנות לקראת קבלת הווסת, תורמים להנצחת אמונות שליליות ושגויות ולחיזוק תחושות של בושה, דימוי עצמי נמוך, הפנמה של דיכוי והכפפה מגדרית ומינית ואף סיכוי מוגבר למחלות מין והיריון לא רצוי. תחושות אלה עוברות מאם לבת:

אימהות רבות חשות שאין הן מוכנות מספיק להעלות את הנושא ולשוחח עליו עם בנותיהן […] סביר להניח שהקושי של אימהות להדריך את בנותיהן נובע ממסרים דומיננטיים של בושה, השתקה והסתרה, שאליהם נחשפו בנעוריהן. ^[19]

המסר שסופגת הבת מאִימה הוא קריטי.^[20] היעדר שיח והדרכה על הנושא, או, גרוע מכך – שיח שלילי המעביר מסר של בושה כלפי הווסת והגוף הנשי – הם בעלי השפעה הרסנית על נערות ונשים צעירות. ובהתאם, פיתוח שיח חיובי בנושא, וקיום הדרכה, הכוונה ויחס חיובי ומכיל מגיל צעיר, יש בכוחם להעצים ולחזק את התפיסה העצמית של הנשים.^[21]

על ההשתקה והבורות סביב הווסת והצורך החיוני לדבר עליה כותבת גילי בר-הלל: "זאת לא מחלה, ועם הבנה נכונה יותר, זאת לא צריכה להיות מגבלה".^[22] בבלוג שלה היא מתארת מקומות שונים בעולם, שבהם ההשכלה וההתפתחות של הבנות נפגעות אנושות משום שאין להן אמצעי היגיינה ולכן הן נעדרות מבית הספר בימי קבלת הווסת ולבסוף ואף נושרות ממערכת החינוך. בהודו למשל, כ-23%  מהבנות נושרות בעקבות קבלת וסת. בר הלל טוענת שתופעה זו איננה ייחודית למדינות עולם שלישי דווקא, וכי אותה תופעה קיימת גם בניו-זילנד למשל.^[23]

למרות המצב המתואר, לא מדובר בתמונה בעלת גוון אחד אלא בסרט נע ומשתנה בעל גוונים רבים. המאה העשרים הביאה עמה, כמתואר, רוחות של שינוי ביחס לווסת וההגות הפמיניסטית יצרה לגיטימציה לנורמות שיח חיוביות, רפלקטיביות ומעצימות כלפי הגוף הנשי והווסת.^[24] כתגובת־נגד להסתרה ולהשתקה, פרצו בתרבות בכתיבה ובאמנות הוויזואלית יצירות, לעתים פרובוקטיביות, העוסקות בווסת.^[25] נדמה כי אפילו במסגרת הנתונים המגבילים הקיימים, יכול הגוף להפוך למנוע של עוצמה עבור נשים ועל ידי נשים.^[26]

לחגוג את הווסת

כמגזין העוסק בחוויות הנשיות ומעודד יצירת טקסי חיים הנותנים תוקף לחוויה הנשית, מציע צוות 'גלויה' לציין את קבלת הווסת הראשונה של בתכם בטקס המותאם לכם.

היהדות היא דת של טקסים וריטואלים אשר מכוננים את המסורת ומשלימים את הרעיונות והמצוות.^[27] יצירת מעמד שמייחד את קבלת הווסת הראשונה היא בבחינת הזדמנות שאין כדוגמתה לעידוד שיח פתוח ומקדם בין אם לבתה, לעיצוב הזהות העצמית של הבת ופיתוח תפיסת גוף ומיניות בריאה ותקינה, וחשוב מכול – היא הזדמנות למיגור מנגנון הבושה וההסתרה. ככל שיותר נשים ונערות יבחרו לחגוג רגע זה בחיים, כך תגבר השפעת השיח החיובי בחברה והקהילה. יחד עם זאת, ניתן להתמקד במרחב הפרטי והאינטימי וליצור את הטקס המתאים לכן באופן אישי.

לצורך כך אספנו עבורכם הצעות, ברכות, תפילות ורעיונות לציון קבלת הווסת הראשונה.

א. ברכות ותפילות

ברכה בעת קבלת המחזור החודשי / אילנה רוזנפלד ברקוביץ ודברה אורנשטיין

יְהִי רָצוֹן
ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אִמּוֹתֵינוּ
שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה,
שֶׁיִּתְחַדְּשׁוּ חַיֵּינוּ בְּחֹדֶשׁ זֶה.
שֶׁיִּהְיֶה זֶה חֹדֶשׁ שֶׁל טוֹבָה וּבְרָכָה,
מָזוֹר וְחִיּוּת,
ֹפּוֹרִיּוּת וְשֶׁפַע, גִּיל וְשִׂמְחָה,
שִׁחְרוּר וְנֶחָמָה;
חֹדֶשׁ בּוֹ יִתְמַלְּאוּ מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ לְטוֹבָה.
כְּשֵׁם שֶׁנָּתַתָּ דַּעְתְּךָ לְשָׂרָה,
נַעֲנֵיתָ לְרִבְקָה,
רָאִיתָ בִּכְאֵבָהּ שֶׁל לֵאָה
וְזָכַרְתָּ אֶת רָחֵל,
כֵּן אֶהְיֶה אֲנִי לְנֶגֶד עֵינֶיךָ.
אָמֵן.

תרגום: גילי צדקיהו, מתוך: Lifecycles

תחינה לבת עם קבלת מחזור / רות לזר

בָּרוּךְ אַתָּה ה' שֶׁעֲשִׂיתַנִי אִשָּׁה,
שֶׁבָּרָאתָ אֶת גּוּפִי בְּחָכְמָה,
שֶׁכָּל אֵבָר יוֹדֵעַ אֶת עִתּוֹ.
וְאַתָּה כּוֹלֵל אֶת אֵבָרַי יַחַד
וּמַבְשִׁיל בִּי בַּגְרוּת וּפִרְיוֹן.
עַתָּה אֲנִי אִשָּׁה שְׁלֵמָה,
הַמַּכִּירָה אֶת מְלֹא חָכְמַת הַבְּרִיאָה.
חָנַנְתָּ אוֹתִי בְּמַתְּנָתְךָ הַבְּרוּכָה,
כָּלַלְתָּ אוֹתִי עִם כָּל נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.
וְהִנֵּה אֲנִי לְפָנֶיךָ,
מְלֵאַת שִׂמְחָה וְהוֹדָיָה.

מתוך הספר 'תפילת נשים: פסיפס נשי של תפילות וסיפורים' מאת עליזה לביא (תל אביב 2005, עמ' 47)

ב. טקס טבילה לציון קבלת הווסת הראשונה 

בספר 'פרשת המים',[28] מציעה הרבָּה אלונה ליסיצה טקס לציון קבלת הווסת הראשונה, שבמרכזו טבילה במים. הטקס נועד לנערה ולבנות משפחתה וכולל קבלת ברכות מהנשים המשתתפות בו: אם, אחיות, סבתא וכדומה, בשילוב הטבילה עצמה.

אֵלִי הַטוֹב
קַבֵּל מַתַת טְבִילָתִי הַזַּכָּה,
הָאֵר חַיֵּי בִּזְכוּתָהּ,
יְהִי נְתִיבִי תַּחַת הַשֶׁמֶש
נָתִיב שֶׁל שִׂמְחָה וְטָהֳרָה.
בֵּין יוֹמִי הָרִאשׁוֹן לָאַחֲרוֹן
הֱיֵה עִמִּי
בְּאַהֲבָה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְמַלֵּא הַחַיִּים.

'התכווננות' מאת מיה ליבוביץ', מתוך הספר 'פרשת המים'

ניתן ליישם את הצעתה ליסיציה ולעקוב אחר הטקס שיצרה ועיגונו בחווית הטבילה, וניתן כמובן ליצור כל טקס אחר המתאים לנערה שבשבילה הוא נוצר.

ג. חגיגה נשית

כאמור, הטקס סביב קבלת הווסת יכול להתעצב בצורות שונות: חגיגה עממית, אירוע נשי וקליל של שמחה והכרה ברגע המיוחד הזה בחייה; יציאה של בנות המשפחה או המשפחה כולה לבית קפה או לחיק הטבע; קיום ערב חגיגי בבית; או כל צורה אחרת של התכנסות לציון ההתרחשות. בהתכתבויות על הנושא בפורומים שונים, קבוצות נשים בפייסבוק וכדומה, העידו אימהות על חגיגות כאלו אשר כללו סבב סיפורי מחזור מביכים ומצחיקים, סבב ברכות אישיות, טיפים להתמודדות בעת הווסת והענקת מתנות הקשורות לאירוע.

ד. שותפות: לספר את הסיפור האישי

כחלק מן האירוע, במרכזו, או במנותק מכל אירוע – יכולה האם לספר בפשטות לבתה את הסיפור האישי שלה על קבלת ווסת: איך הרגישה, מה קרה וכיצד הגיבה הסביבה. השיתוף בחוויה יעודד נורמה של פתיחות.

אם השיתוף נעשה במסגרת אירוע או טקס, אפשר להזמין את כלל הנוכחות לשתף בסיפורן: אחיות, סבתות, קרובות משפחה אחרות, חברות וכו'.

ה. לימוד והדרכה

העברת הידע לגבי הגוף, המיניות שלנו, ובפרט המחזור והווסת – אינה מתוחמת לזמן אחד ויחיד, ואף אינה צריכה להיות מוגבלת לזמן שכזה. ואולם, רגע קבלת הווסת הראשונה הוא רגע ראשוני ומיוחד המאיר את החוויה הפיזיולוגית של האישה. ההכוונה וההדרכה של הנערה על גופה, יכולות להשפיע על עיצוב זהות עצמית חיובית. את רגע קבלת הווסת ניתן לחגוג גם דרך לימוד אינטימי של האם ובתה על הווסת, על גוף האישה ומיניותה. זהו רגע המזמן העמקה, פתיחות ואינטימיות שלא בהכרח מזדמנות לנו בשטף החיים.

ו. ספרים בנושא

–   דיאנה לם / ילדה, נערה, אישה: המדריך למתבגרת לקראת קבלת הווסת הראשונה באהבה

–   דפנה פלר / מתבגרת באהבה: מדריך לנערות

–   דפנה שריר / איילת מקבלת

–   טל תמיר (עורכת) / נשים לגופן

–   אניטה דיאמנט / האוהל האדום

–   טוני ושלר / שיטת המודעות לפוריות

–   כריסטיאן נורתרופ / גופה של אשה תבונתה של אשה

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף – הרבנית שרה סגל-כץ

על הווסת

• הווסת הראשונה – סיון דרשן
• תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
• מחזוריות של שתיקה: להסתיר פחות ולדבר יותר על המחזור – ליאור שפירא
• טיפים להפחתת כאבים בזמן הווסת – סיון דרשן
• מוצרים רב פעמיים לימות הווסת – סמדר רגב אגמון
• בחזרה אלייך: שיבה אל הגוף באמצעות שיטת שרמן – מירב שרמן
• הקלות והחמרות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר

על הגוף

• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרבייה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• איורי השראה נשיים – מיטל פאר
• בכל לבבך, בכל פיך – עינת לב
• בבואך אל הקודש – שירה בורנשטיין
• לשחרר את פאולה – גילי כ״ץ
• לכבד את הרצפה: על יחס מכבד לרצפת האגן – הרבנית שרה סגל-כץ

שירים

• בסוף את מתרגלת – רעות גזבר
• דם – חוה פנחס כהן
• מחזור – נעמה שקד

הערות והפניות ביבליוגרפיות:

^[1]  Henry N. Jabbour, Rodney W. Kelly, Hamish M. Fraser, Hilary O. D Critchley, ‘Endocrine Regulation of Menstruation’, Endocrine Reviews, 27 ( 2006), pp.17-18. לקריאה נוספת על הווסת ומחזוריות גוף האישה, ראו: יחזקאל מזרחי, המדריך השלם לפרמקולוגיה, תל אביב 2013, עמ' 844-858, וגם: Lois A. Salamonsen, Louise J. Lathbury, ‘Endometrial leukocytes and menstruation’, Human Reproduction Update, 6 (2000), pp.16-17 [

^[2] משנת ארץ ישראל עם פירוש ספראי: סדר טהרות מסכת נידה (עם מבוא ופירוש מאת זאב ספראי, חנה ספראי ודניאל רוזנק), אלון שבות 2019, עמ' 20–21.

^[3] ג'בור ואחרים (לעיל, הערה 1).

^[4] ראו עוד במשנת ארץ ישראל (לעיל, הערה 2), עמ' יא.

^[5] ענבל אסתר סיקורל, סמדר נוי, ענבל וילמובסקי, דלילה אמיר (עורכות), תמונת מחזור: עיונים בשיח הווסת בישראל, המכללה האקדמית ספיר 2017, עמ' 19–20. עורכות הספר כתבו יחד את מאמר המבוא 'תמונת מחזור: שדות שיח ופרקטיקות של וסת'.

^[6] שם, עמ' 21–23. וכדאי לדעת כי ברטה פפנהיים (המכונה אנה או) שהייתה עו״סית והעניקה סעד לנשים רבות בעולם היהודי ביחס למקומן החברתי, התנגדה לתשתית שהניח פרויד. על בסיס ניסיון הטיפול בה גיבש פרויד את תובנותיו.

^[7] שם, עמ' 25–27.

^[8] שם, עמ' 29.

^[9] בסוגיה זו מתמודד שי סקונדה במאמרו: Shai Secunda, ‘The Construction, Composition and Idealization of the Female Body in Rabbinic Literature and Parallel Iranian Texts: Three Excursuses,’ Nashim, 23 (2012), pp. 67

^[10] "ומפני מה ניתן לה מצוות נידה ? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון , לפיכך ניתן לה מצוות נידה" בראשית רבה יז, ח.

^[11] סקונדה, (לעיל, הערה9), עמ' 67–70. סקונדה מסביר שייתכן כי הייתה השפעה כלשהי, או לפחות הדדיות תרבותית, בין התרבות והמסורת הפרשנית הפרסית לבין זו היהודית שדרה בקרבה בתקופת התלמוד הבבלי.

^[12] בהמשך הפרק, פסוקים כ-כט, מופיע הפירוט על טומאת הנידה.

^[13] משנת ארץ ישראל (לעיל, הערה 2), עמ' יא. הפירוש של ספראי ורוזנק למשנה מציע שתי קריאות: הראשונה, פרי לימודם המשותף של האחים זאב וחנה ספראי, מציבה במוקד את פשט הדברים, ללא הנחות מקדימות, אפולוגטיקה או פולמוס. השנייה, שנעשתה לאחר מותה של חנה, בשיתוף עם הגניקולוג ד"ר דניאל רוזנק, מציבה את המידע הרפואי במרכז, במטרה לתת מידע המבוסס על מחקר וניסיון רפואי, וכן על הידע של הנשים עצמן על גופן.

^[14] שם.

^[15] שם, עמ' יב. ספראי מציין דוגמאות למחלוקת, למשל בכתובות י, ע"א, ומקור ארץ ישראלי מקביל במדרש שמואל ב, יג.

^[16] שם, עמ' 17.

^[17] ספראי ורוזנק מציינים גם פרשנות חיובית לדיני הנידה, המעניקים לאישה כוח בניהול המארג המשפחתי ובשליטה על יחסי האישות. ראו למשל בעמ' 60–62, 80–81. המערכת מבוססת על אמון מוחלט באישה, ומתן אחריות בלעדית בידיה לקיום הלכות הנידה, הנותנים לה עצמאות וכוח בזירה זו, אף כי קיימות גם עדויות לחשדנות והטלת ספק בנידה. ואולם, גם במסגרת פרשנות חיובית זו, עדיין מדובר במערכת מורכבת, שבה האישה אינה ה'שחקנית' היחידה, ומשתתפים בה גם גברים – הבעלים וכן רבנים. שם, עמ' 79. על תפיסת הלכות הנידה ראו גם במאמרן של ענבל אסתר סיקורל ונעמי סילמן, 'גבולות שבדם: מקרי בוחן של שימושים נשיים במנהגי נידה', בתוך סיקורל ואחרות (לעיל, הערה 5), עמ' 175–179.

^[18] Anne E. Clarke and Diane N. Ruble, ‘Young Adolescents' Beliefs concerning Menstruation,’ Child Development, 49 (1978), pp. 231

^[19] סיקורל ואחרות (לעיל, הערה 5), עמ' 31.

^[20] אסנת עופר, 'מסיבת מחזור: הכל אודות המחזור הראשון', nrg, 24 במרץ 2012. בניגוד לכותרת, הכתבה אינה עוסקת רק בהצעה לחגיגה, אלא סוקרת את נורמות השיח סביב קבלת וסת והמחזור באופן כללי, מציגה את חשיבות השיח ועומדת על מידת ההשפעה הרבה שיש לאימהות המשוחחות על הנושא עם בנותיהן ומתווה הצעות לשיח בין אם ובתה. ראו גם: מוריה שמעון, 'אמהות זה בשבילכן: איך מדברים עם הילדה על וסת?', סרוגים, 23 במאי 2019.

^[21] על מעמד השיחה בין אם לבתה על המחזור, ועל הבושה והיעדר שיח בריא ופתוח בנושא, ראו מיה דיין טבת, 'לכי תסבירי לבת שלך מה זה מחזור' הארץ, 5 בינואר 2020.

^[22] 'מוכרחים לדבר על הוסת', הבלוג של גילי בר-הלל.

^[23] ראו את הכתבה שממנה מצטטת בר-הלל במאמרה: Bibi van der Zee and Katherine Purvis, ‘We don't know enough about menstruation and girls are paying a price’, The Guardian, 28 of May 2016 . על הידע והשיח על המחזור והווסת ראו גם: Sommer M et al, ‘A time for global action: addressing girls' menstrual hygiene management needs in schools’, PLOS Medicine, 13(2) (2016)

^[24]  נזכיר כאן ברשימה מצומצמת את ההוגות המרכזיות בתחום: סימון דה-בובאר וספרה 'המין הנשי', בטי פרידן, אדריאן ריץ', מרי דאגלס, קייט מילט, קרול גילגן, ז'וליה קריסטבה ועוד. הכתיבה הפמיניסטית על הגוף ועל הכוחות החברתיים והפוליטיים המופעלים על נשים ומעצבים את תפיסת הנשיות, יצרה בפועל אלטרנטיבה לשיח אחר על מיניות ונשיות וכן פרצה את הדרך לתפיסות חיוביות ומעצימות עבור נשים ברחבי העולם.

^[25] ראו למשל: האמניות ג'ודי שיקגו (The Art of Menstruation: Judy Chicago's Red Flag at MUM), חנה ווילקה, סוזן סנטורו, לינדה בנגליס. להרחבה על ייצוג הווסת באמנות ראו: דוד שפרבר, 'אמנות הדם באמנות הישראלית הפמיניסטית', www.artportal.co.il, ‏ 30 באוקטובר 2011. וגם: אורנה אוריין, 'אמני(ד)ות בלכלוכן ובטהרתן', בתוך סיקורל ואחרות (לעיל, הערה 5), עמ' 106–136. וגם: Rosewarne, Lauren, Periods in Pop Culture : Menstruation in Film and Television, Lanham 2012.

^[26] סיקורל ואחרות, שם, עמ' 31.

^[27] רון מרגולין, הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות מן המקרא ועד החסידות, תל אביב 2012, עמ' 61. ראו גם: חן ארצי סרור, הדתיות החדשות : הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות, ראשון לציון 2018, עמ' 123.

[28]  אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ' ותמר דבדבני, פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי, תל אביב 2011, עמ' 39.