את ההתכנסות הראשונה של מיזם ״ברית אמונים״ פתחו מילים ממעמקי הכאב, יחד עם כמיהה גדולה לתיקון. הרי כאן מילות מנהלי הכנס, לשנת ה׳תשפ״ג

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

צביקי פליישמן: בשנת 2011 שימשתי כמדריך בישיבה לנערים צעירים בברוקלין ניו יורק. הנערים אותם הדרכתי, היו נערים שהתקשו לעמוד בעול של מוסדות שונים מהם הם נפלטו שוב ושוב, עד שהגיעו לישיבה המדוברת, שהייתה בעצם התחנה האחרונה לפני הרחוב. כל כך אהבתי את הנערים הללו. אהבתי לראות את העיניים שלהם, שהיו מלאות בתקווה לעתיד טוב יותר עבורם למרות כל קושי שצברו בעודם נערים רכים ושבריריים. באחד הימים, הודיעו לי ששערי הישיבה נסגרו והמוסד בעצם נסגר. למגני הרב, הסתבר שמנהל הישיבה ניצל את מעמדו באשר לאותם נערים וגורלם, ופגע מינית בצורה חמורה בכמה מהם. הידיעה הזו גרמה לי למשבר גדול שלווה בתחושה של צער עמוק על הנערים המתוקים שפגשתי שם. בשבועות אלו, החלו הזכרונות הקשים של מקרי פגיעה מינית בילדות לעלות למודעות שלי. הבנתי שהנושא הכואב הזה הקיף את כל כולי כבר בילדות וגם בהמשך. מאז ועד היום, אני עוסק בנושא המוגנות והמודעות לפגיעות מיניות בקטינים. אני עוסק בו בחרדת קודש, כיוון שאני מודע לכך שמדובר בדיני נפשות של ממש. נשמות טובות וטהורות שלנו. של אחינו ואחיותנו. של הורינו וסבינו. כולם, לאורך השנים האלו צללו לתהומות של צער עצום, אותו הם נשאו לבדם. בשתיקה והכנעה. העשייה בתחום הזה היא הצהרה רבתי: לא תשתוק. לא עוד שתיקה, הסתרה ובושה. לא עוד חיי קהילה שלא שמים בראש סולם העדיפויות את תחום המוגנות והביטחון האישי והנפשי של כל אחד ואחת מחברי וחברות הקהילה. ביום זה, בו התאספו אנשים יקרים מכל קצות הארץ, כולי תפילה כי נצליח לקדם יחד את הנושא ולשאוף לכך שהעולם יהיה טוב ומתוקן יותר.

הרבנית שרה סגל-כץ: לפני כמה שנים ממש כמו עכשיו, באיזה יום שני הכל התחיל היטב. הספקתי הכל בזמן ואפילו הקדמתי לחברותא, אז נכנסתי לבית קפה והתיישבתי לספל קפה. ואז, התרסק לי שוב הלב, התבאסה לי שוב הנשימה – ראיתי פרסום של פעילות מהשדה הרוחני של דמות, שכמות סיפורי הפגיעה שאני מכירה ביחס אליה ארוכה כאורך הסוגיה הסבוכה. המכניזם הזה של צייד-נחש של נשמות המבקשות גובה ועומק, היודע לדבר בשפת הפיתוי והמתרגם נוכחותו הכריזמטית לא למתת-אל כי אם למתת-האופל – כל זה גזל ממני את החמצן. יותר מדי פעמים במרחב הרוחני-לכאורה יש ניצול של בעלי סמכויות. הניצול מתקיים על ידי שימוש בשפה ובעולם מושגים פואטיים ומיסטיים כדי לחצות גבולות במילים, במגע על הבגדים ומתחת. סיפורים שונים ששמעתי כוללים מכנה משותף של עיוות שפה על מנת להגיע למקום שהפונים כלל לא ביקשו. כואב לגלות את שיתופי הפעולה והחיפוי של המקורבים לפוגעים, וכואב לגלות עד כמה אלו שהיו צריך להיות המגנים, המתמידים בגינוי – בוחרים שוב ושוב להיות המגנים – הנותנים גב לפשעים אלו. מה יש לעשות? להזהיר, לבנות כלים למוגנות, להתפלל ולקדם הגדרות לאתיקה נצרכת מסמכויות דתיות ורוחניות. אילו היה לי כוח הייתי יוצאת אל השוק, ואומרת לכל אישה ואיש, לכל ילד וילדה, שאמנם לא ראינו ולא היינו עדים, אבל קודם כל אנחנו מאמינות ומאמינים להם. יחד עימם נבער את הרע מן המחנה, כי הבושה מושתת על כולנו. מה נותר לנו אם לא להציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו, ממי שגזל מהנפגעות ומהנפגעים את האמון באדם ובסמכות? מה נותר לנו אם לא להושיט יד למי שנשמתם נבזזה באותה העת ופגיעתם פועמת בהם ומששמענו – גם בנו? עלינו לשאוף לחברה שבה לא רק השחור משחור ברור, אלא ישנה הכרה שהמעשים בתחום האפור משחירים את כולנו. 

הרבה תמר אלעד-אפלבום: לית אתר פנוי מיניה. כשהייתי קטנה, המורות בחב"ד לימדו, לית אתר פנוי מיניה, אין מקום פנוי מהאלהות. וכמה נקרעה לי הנשמה, כל פעם מחדש, כשגיליתי שלא רק האלהות, גם פוגעים ופגיעות, לית אתר פנוי מהם. במכינות, בישיבות, בבתי מדרש, בקהילות, בתי ספר, בתי כנסת, אצל כולם, כל סוגי הקהילות, ללא יוצא מן הכלל, חרדיות, מזרחיות, חילוניות, רפורמיות, אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, בכל צורה, בכל מסווה, בכל ערמה, בכל ניצול, לית אתר פנוי. לא דיברו על זה, לא בבית, לא בבית הספר, לא בבית המדרש, ולא בלימודי רבנות, כמעט אפשר לומר להיפך, הערכים מיסכו, ואולי אפילו יצרו קרקע נוחה לניצול והשתקה: עין טובה, טוב לב וחמלה, לא לדבר לשון הרע, לדון לכף זכות, להיות ותרנים וגומלות חסדים. כך שקהילות של קשר ערכים ואמון מכל הסוגים הן שדה אידיאלי לטורפים. מי שלימדו אותי אמת גבורה והתייצבות, מול כל המסכות והמיסוכים, היו נשים ואנשים, שורדות וניצולים, שמישהו שבר את אמונם וריסק את חייהם, והם מצאו מילים במקום שאין בו. מה שלימד אותי להיות חזקה בתוך אימת הערמה האנושית, ולקבל עזרה ותמיכה אנושית, זה שאני עברתי פגיעה, ויודעת איך מרגיש להיות לכודה, איך מרגיש כשאין מילים, כשהלב מושפל, כשהגוף מנוצל, איך מרגיש כשנלכדים בבוץ, איך מרגיש כשזועקות לעזרה. יותר מדי בני ובנות אדם ממשיכים הלאה, יותר מדי שותפים לשתיקה או האשמה, מעט מדי מתייצבים בתוך עובי המיסוך, מתערבים, ערבים, לוקחים סיכון לעשות, נכונים לשלם מחיר, לעשות אפילו טעויות, העיקר להושיט יד בבוץ. מי שהושיטו לה יד בבוץ, לעולם לא תשכח. וזאת העבודה, בבוץ. היום הוא לא כנס חגיגי, אין בו גאולה, הוא הזמנה להיכנס לבוץ יחד, הזמנה לוידוי ציבורי ותשובה, ובעיקר – הזמנה לענוה של תהליך משותף. יושבות ויושבים פה, נפגעות ונפגעים, נשות ואנשי מקצוע מסורים, ארגונים שעשו תהליכי למידה ועומק, מנהיגים ומנהיגות מכל ההשקפות הקהילות והזרמים שכן בחרו שוב ושוב להושיט יד. ואנחנו מזמינים אותנו להיפגש בענוה. להקשיב זה לזה, ללמוד זו מזו, לרדת יחד אל השאול – מקום של שאלות ודילמות. מזמינים אותנו – כמו שלימדה אותנו פרופ' טובה הרטמן – להחזיק כאן ידיים בבוץ. ולית אתר פנוי מיניה. אין מקום ואין מוסד שפנוי מכאב שגרמו בו פוגעים, כולל כאן. אין כאן אדם שבמהלך רצון אמיתי לעזור לא עשה טעויות, אנחנו לא מושלמים, אנחנו בני אנוש שמשתדלים. היום הוא התחלה של תהליך משותף, ליצור תשתיות מוסכמות למודעות וזיהוי, כלים לליווי, אמנות לקהילות, קורסים בבתי המדרש מכל ההשקפות, קוד אתי לרבנים רבות רבניות, תשומת לב ציבורית ותמיכה קהילתית בריפוי לנפגעים/ות, ניסוח הלכתי רציני של תהליך התשובה שנדרש מפוגעים. וכל אלה דווקא במרחב הקהילתי – זה שבין הפרטי לציבורי – כמקום שיכול (בשונה מהקליניקה הפרטית, בניגוד לרף הנמוך במשטרה ובמערכת המשפטית) לדרוש רף מוסרי ראוי, מקום שיש לו את הכוח החברתי לסרב להתנהגות לא הולמת ופגיעה בזולת, מקום שיכול לשמש מרחב אנושי תומך ומוגן לנפגעים/ות, בשפה מרפאת של אמונה, ואולי גם מקום תשובה לאותם פוגעים מעטים שיקחו אחריות.

צביקי פליישמן: אחרי דברי הברכה שאחרינו, מפי הרב דניאל הרטמן נשיא מכון הרטמן, מפי לימור רובין ראשת קרן האני ומפי יותם ברום ראש ארגון פנים, מושב הבוקר ייפתח בסיפורם של נפגעות ונפגעים, זה המקום שבו אנחנו רוצים להתחיל, בעדות והקשבה. שימו לב, שבמהלך הכנס ולאורך היום לא נציין שמות של פוגעים. אחריהם, יעלו רבניות ורבנים, מנהיגים ראשי וראשות בתי מדרש, להקריא שירים של נפגעים בזה אחר זה, ובשעה 11 נצא להפסקה. בשעה 11:15 נחזור לפאנל המקצועי של נשות ואנשי מקצוע שמלווים פגיעות בקהילה. אחריהם, יעלה פאנל ראשות וראשי בתי מדרש לרבנות, על קוד אתי לרבנים ולכל בעלי הסמכות בקהילה ועל הכנסת תחום המוגנות והאתיקה הרבנית לכל בתי המדרש לרבנות בכל הזרמים, ואחריהם פאנל על מודלים יישומיים שפותחו בקהילות שונות להעלאת מודעות למוגנות וליצירת מערכת לטיפול וליווי במקרי הצורך. מיד אחרי ארוחת הצהריים, נצא למושבים עפ"י ההרשמה שנעשתה הבוקר. יהיו שני סבבים של מושבים, ובסופם נתכנס יחד לסיום היום בפאנל מסכם על ריפוי ובתפילה לשלום הקהילה. 

הרבנית שרה סגל-כץ: זה יום בלתי אפשרי. הוא מלא. הוא קשה. אולי טעינו, ואם כן אנחנו מתנצלים על זה עכשיו. הרגשנו שאם כבר כולנו מתכנסים, אנחנו רוצות לתת מקום לכל כך הרבה נשים ואנשים שעוסקים בזה במסירות – במודעות, זיהוי, ליווי נפגעות ונפגעים, כלי תמיכה והכרה, הוקעת פוגעים, התמודדות עם מעגלי השתקה והאשמת הנפגעת, מרחבי ריפוי לנפגעות, כוח הקהילה בתהליך הריפוי, כוח שפת האמונה בתהליך הריפוי, שאלת התשובה של הפוגעים ועוד. לכן, אנחנו נשתדל מאד לעמוד בזמנים. כל זה – לא קל. יש בחוץ מרחב לנשום, לאכול ולשתות, ואנחנו מבקשים מאד מכולןם לעשות מה שאתם צריכים כדי לשמור על הכוחות ולצאת מהפרדס הזה בשלום. זה יום טריגרי, אנחנו מבקשות לציין, שיש בינינו מטפלות ומטפלים שהתנדבו להיות זמינים למי שמתמודדות/ים עם קושי רגשי. לעתים, וזו תופעה מוכרת לצערנו, מגיעים ביום כזה פוגעים או מעגל תומך של פוגעים, וכל מי שמרגישים לא בטוח, מוזמנים בבקשה לפנות לנאמנות/י המוגנות, שנושאים צמידים בצבעי שחור לבן. במהלך היום, בשולחן הכניסה, יושבת הרבה סגלית אור, ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצים ומוכנים, לחתום על נכונות אישית או ארגונית, להיכנס יחד לתהליך משותף, ולהפוך את הארגונים שלנו מוגנים יותר מתוך עבודה משותפת. 

הרבה תמר אלעד-אפלבום: לסיום, אנחנו מבקשים ומבקשות להודות למי שטורחים ותומכים בכולנו לאורך היום: לגדעון מג'די צחי אמיר יניב יואב ודבורה ממכון הרטמן, לחורש, עדן, פלג וכל צוות גלויה. תודה למכון ונשיאו הרב ד"ר דניאל על האכסניה. תודה למדרשה באורנים. תודה לראשות הקרנות שבזכותכן היום כולו. תודה לרבנות הישראלית – לשרגא ואורית סגלית ויעל לצופיה ויניב, לר"מים ולכל המחזורים שכאן. תודה לשותפות/ים יקרים שבזכותכם אנחנו כאן היום. תודה לכל מי שעשו את המאמץ ובאו והביאו נסיון, אומץ לב מוסרי ומסירות נפש. תודה אישית מיוחדת לקהילת ציון ומנהיגותיה – חפצי ציון מוזס שותפתי כיו"ר הקהילה בעשור האחרון, ד"ר יעל עשור מובילת נושא המוגנות בועד, הרבה שני בן אור פרויקטורית המוגנות בציון, איציק פשקוס מנכל ציון, נריה רפאל כנפו מצוות המוגנות, דפנה ובן-נון נאמנ/ת המוגנות בציון היו"ר הנכנסת לאה סולומון ונשיאתנו אליס. ולנשות המקצוע – יונינה פלנברג, מירי צדוק, עלמה מיכל ושני מהמרכז לנפגעות/י תקיפה מינית, שלומית מהמרכז לטראומה, עו"ד קרן בר יהודה – שלימדו אותנו כל כך הרבה בדרך. אני מבקשת להודות לשותפיי, הרבנית שרה סגל כץ והרב צביקי פליישמן שעבדו לילות כימים באמת. הכנס הזה מושך אליו הרבה אש, הנושא הזה מושך אליו הרבה אש, השכפצים שלכם מרוססים מאש, ואתם כאן. תודה שלא הלכתם לשום מקום, שנשארתם ונשארנו יחד באש ובבוץ, כי רק הנושא – שהוא דיני נפשות – רק הוא, עמד לנגד עינינו. והתודה היקרה מכל: אנחנו בצוות מבקשים להודות למשפחותינו, ילדינו ילדותינו, לאדם ויוסי היקרים, שכל מה שקורה כאן היום, הוא ברית אמונים, שצמחה וצומחת מכם אתכם ובזכותכם. ואנחנו מבקשות/ים לסיים את דברי הפתיחה ולפתוח את הכנס בתפילה. כשמשה רבינו אומר: והם לא יאמינו לי. הקדוש ברוך הוא עונה: כי אהיה עמך. אנחנו מתפללות/ים, שלכל בת ובן אנוש במרחב שלנו, בחברה ובעולם השבור הזה, לכל אחת ואחד שזועקים: והם לא יאמינו לי, ולאלה שהתייאשו וכבר לא זועקות/ים, כולכם ראויים שיגידו לכם: אנכי אהיה עמך. שתצא מכאן היום קריאה והתחייבות מעשית משותפת: אנכי אהיה עמך. 

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• כוחה של קהילה אידאולוגית בהתמודדות עם אירוע טראומטי – אורי שרמן
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים– יונתן הווארד
• חומרת עבירת אונס והטרדה מינית ביהדות – הרבנית רחל קרן
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• רב מעללים: ניצול מיני בחסות עיוות תורת הקבלה – ד״ר רות קרא-איוונוב קניאל
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• 'אישה לרעותה תאמר חזק' – ראיון עם הרבנית מיכל נגן
• "יש בי אמונה חזקה בזוגיות וביכולת שלה לרפא" – ראיון עם כנרת סמואל-פולק