טקס האירוסין עבר גלגולים רבים במהלך השנים. בכל דור נוצקה לתוכו משמעות שונה ונוספו גוונים אחרים: מפרקטיקה הלכתית-משפטית שבעבר הייתה מבוצעת כשנה לפני הנישואין, ועד לשלב סמלי שאוחד עם הנישואין. תקופת האירוסין מזמנת צפייה, עליית מדרגה במערכת היחסים וביסוס הזוגיות. העמקה במושג "אירוסין" וכמה הצעות לטקסי שידוכין (אירוסין) שיכולים לבטא את פתיחתה של תקופה ייחודית זו.

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כב, יג).

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות א, א)

הרמב"ם מתאר בפתיחת 'ספר נשים' את השינוי הדרמטי שעברו היחסים האינטימיים בין אישה לאיש עם מתן תורה. בעבר, חיים זוגיים משותפים יכלו פשוט להתממש באופן ספונטני, לא־ריטואלי ונטול התחייבות ממונית וחברתית. לאחר מתן תורה המציאות השתנתה והתמסדה: אדם המבקש לשאת אישה חויב לבצע קניין, לערוך קידושין בפני עדים, ורק לאחר מכן לשאת את האישה. הצו הדתי הִבנה בעצם שני שלבים נפרדים למיסוד יחסי נישואין – הקידושין והנישואין. הקידושין הם ההתחייבות המשפטית שקשרה את בני הזוג (והמשפחות) זה לזה, והנישואין, שהתקיימו מאוחר יותר (בדרך כלל כעבור שנה) היו המימוש של הקשר וחגיגה. מאוחר יותר הוסיפו חז"ל גם את החיוב בכתובה, שנועדה למנוע מאנשים לגרש את נשותיהם בקלות ראש וכך להותיר אותן חסרות כול.^[1]

האירוסין בהלכה הם למעשה פעולת הקידושין – אותה פעולת קניין שמתאר הרמב"ם, המוכרת לנו בחופה המודרנית. שינויים היסטוריים, כגון התופעה שבני זוג נעלמו והשאירו את הארוסות להם עגונות, הביאו לשינוי בהלכה ובמסורת ישראל, והאירוסין הפכו מטקס מונומנטלי־משפטי המתרחש תקופה ניכרת לפני החתונה עצמה, למעמד סמלי בלבד המתבצע תחת החופה, דקות ספורות לפני שהנישואין עצמם נכנסים לתוקף. בכך, שינה מושג האירוסין לחלוטין את פניו, ואת מקומם של האירוסין הפורמליים מימי חז"ל תפסו היום 'אירוסין' כפי שהם מוכרים לנו בצורתם העממית: ההודעה המשמחת על כוונת בני הזוג להינשא, והחגיגות השונות סביבה, וכן הכינוי לפרק הזמן שבין ההודעה למימושה בפועל.

בשורות הבאות נצלול אל מושג האירוסין על שלל היבטיו: נציג את הפער בין אירוסין בחז"ל לאירוסין בימינו; נסקור את ההיבט ההיסטורי־הלכתי של מעשה האירוסין ונעמיק במשמעויות וביסודות שיש למושג זה, תוך בחינת השימוש בתמת האירוסין בעולם היהודי; נתאר את המצב הקיים והנהוג ונציג את המתח הכרוך במונח זה בתרבות המערבית הכללית. מערכת 'גלויה' מזמינה זוגות מאורסים לבחון מחדש את משמעות תקופת האירוסין ואת הדרך הנכונה להם לחגוג רגע זה בחייהם.

האשה נקנית: מעמדו המשפטי־הלכתי של טקס האירוסין

בהמשך דבריו בסדר נשים, מצטט הרמב"ם מהמשנה המפורסמת הפותחת את מסכת קידושין: "האישה נקנית בשלוש דרכים…: בכסף, בשטר ובביאה". מעשי הקניין הללו הם מהות הקידושין או האירוסין, ובהתאמה, האישה שנקנית מכונה 'מקודשת' או 'מאורסת'. לא בכדי קרויה המסכת על שם מעשה הקידושין; מדובר במעשה בעל תולדות, השלכות ומשמעויות חמורות והרות גורל מבחינת חייהם של המעורבים בו, ומבחינת נורמות חיי הקהילה היהודית וערכיה. ומבהיר הרמב"ם:

וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ואם רצה לגרש צריכה גט (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות א', ד-ה, הלכה ג).

הבהרה זו מחדדת את אחד ממאפייניו המרכזיים של האירוסין: אופיו המשפטי. בתקופת חז"ל, תוקף האירוסין היה מחייב ואבסולוטי. מעשה הקידושין הפך את האישה והאיש לאסורים זה לזה עד לאחר החופה (שהתרחשה כאמור לאחר תקופה ניכרת), ובעוד האישה הייתה אסורה על כולי עלמא, האיש לא היה אסור על נשים אחרות. לאישה, אירוסין משמעם מחויבות בלעדית לאיש שמופרת רק בגט, ואם היא נמצאת ביחסי אישות עם גבר אחד דינה סקילה ומוות. כאמור, בין זה ובין מה שנחשב אירוסין היום פעורה תהום, משום שבעבר, האירוסין היו הקניין שקשר בצורה מחייבת בין בני הזוג ואילו בימינו, מדובר במושג שמביע הצהרת כוונות בלבד ואין לו כל תוקף הלכתי או משפטי.^[2]

הרמב"ם במשנה תורה ממשיך לבחון את נושא הקידושין מזוויות שונות, בהתאם לדיון התלמודי, ופותח בשרשרת ארוכה ומפותלת של בחינת תוקף מעשה הקידושין, תוך מתן תשומת לב מרובה לרובד המעשי: מי מבצע את הפעולה, מה אופי הפעולה הנבחרת ומהו הנוסח הלשוני המחייב. בפרפרזה על הביטוי 'אלוהים נמצא בפרטים הקטנים', גם כאן לפרטים הקטנים יש משמעות רבה וההתעכבות עליהם מעידה על רגישות הנושא, ועל ההקפדה היתרה בקידושין ובצעדים אל עבר הנישואין – וזאת בשל ההשלכות החמורות של ביטולם.

ענף אחד של הדיון הוא שאלת השטר המחייב. חכמים מבחינים בין 'שטר קידושין' ו'שטר נישואין' (כתובה), שבשניהם חייבת להיות הסכמה מדעת של בני הזוג – לבין 'שטר אירוסין' או 'שטרי פסיקתא', שעליהם מסכימים האבות בעת קביעת התנאים לנישואין (למשל סכום הנדוניה).^[3] הדיון בשטרות מלמד על מציאות חיים שבה סביב האירוסין ומעשה הקניין הייתה גם הסכמה על תנאי הנישואין וההתחייבויות העתידיות בין המשפחות המתחתנות. מדובר בחוזים משפטיים בעלי השלכות קריטיות על חיי הזוג, ובעיקר על חיי האישה במקרה שתתאלמן או תזדקק לגט.

ענף נוסף בדיון הוא שאלת הרשות והאחריות על האישה. בתקופת התנאים, נשים לא היו ברשות עצמן אלא עברו במעמד החופה מרשות האב אל רשות הבעל. המשמעות אינה משפטית בלבד כי אם גם כלכלית: הנאה מפירותיה של האישה. מרגע הנישואין זכאי הבעל במה שעד כה היה זכאי רק האב, ומרגע זה הוא גם מחויב כלפי אשתו בחובות שונים: מזונות, פרקונה, קבורתה. לפני תקופה זו הנוהג היה אחר, והחובות והזכויות ההדדיות בין בני הזוג חלו כבר מהאירוסין.^[4]

אם כן, מושג האירוסין בימים קדומים היה שונה לחלוטין ממושג האירוסין בדורנו. טקס האירוסין שבמרכזו עמד קניין הקידושין המשפטי, התקיים בנפרד מטקס הנישואין והיה השלב הראשון בבניית הבית של בני הזוג, שלב שקשר אותם זה לזה באופן מחייב מבחינה דתית, משפטית והלכתית, תוך עיגון חוזי והלכתי. הנישואין היוו את השלב השני בבניית הבית, בו נכנסה הכלה לבית החתן תחת החופה ועברה לרשותו.^[5]

התמורות במושג האירוסין: ממעשה משפטי להצהרה סמלית

בימי הביניים הצטרף שלב נוסף, מקדים, לאירוסין והנישואין – השידוכין. המונחים בספרות הרבנית לאפיון שלושת הטקסים או השלבים הללו הם 'שַׁדֵּךְ', 'קַדֵּשׁ' ו'נְשָׂא', אך השימוש בהם אינו עקבי ואינו אחיד. במובנים רבים, השידוכים תפסו את מקום האירוסין כשלב ההסכמה בין המשפחות על החתונה – לא היה זה מעמד בעל אופי דתי או פרקטיקה הלכתית, אלא קביעת התנאים להתקשרות הזוג: מועד החתונה, מקום המגורים והסדרי ממון ורכוש.^[6] עם זאת, חכמים ייחסו חשיבות רבה לשידוכים, בניסיון לשמר את מעמד ההסכמה להינשא, ובכך לשמור גם על מעמד מוסד המשפחה.^[7]

כמתואר לעיל, בקהילות רבות צומצם פרק הזמן שהפריד בין האירוסין והנישואין עד ביטולו לחלוטין ויצירת טקס אחד הכולל בתוכו את שני המרכיבים תחת החופה, כך שנוצר צורך בשלב מקדים של הצהרת כוונות והסכמה על תנאי השידוך. ^[8]אברהם גרוסמן מסביר כי הסיבה לצמצום פרק הזמן בין שני הטקסים הייתה ריבוי אירוסין בגיל צעיר, שגרמו למשך המתנה ארוך עד לנישואין. בפרק הזמן הזה החתנים יצאו לשם מסחר ולימודים ולא תמיד שבו לארוסותיהם במועד המוסכם, וכך השאירו אותן בחזקת עגונות. החשש מפני ביטול האירוסין היה כה גדול ומוחשי, עד שלדברי גרוסמן במקומות רבים דחו את ברכת האירוסין (הקידושין) למעמד החופה והנישואין, כדי שלא תהא ברכה לבטלה. הוא מדגיש כי רק מציאות היסטורית שכיחה של ביטול אירוסין יכולה להסביר שינוי כה דרמטי בקידושי האישה.^[9] בעקבות זאת הוסיפו חכמים שלב חוץ־דתי של שידוכים, שבו סוכמו תנאי החתונה באופן שהפרתם אינה דורשת גט. הם גם הוסיפו סנקציות כלכליות לשלב זה, כדי להעצים את תוקפם בתודעת הציבור.^[10] כך הפכו השידוכים לבעלי צביון ציבורי, ועברו מהמרחב הפרטי של בית ההורים בו הסכימו על התנאים, למרחב הפומבי של הקהילה ובית הכנסת, ובו חגגו את המאורע. הרצון להפוך אירוע זה לפומבי נבע מהאינטרס הרבני לחזק את תוקפו.^[11]

בנוסף לממד הפומבי, הוסיפו רבנים הגבלות הלכתיות שביססו את מעמד השידוכים כשלב מחייב בבניית הקשר הזוגי.^[12] הם שאפו להחזיר את האיזון בין השלבים, לצקת לשידוכים את תוכן האירוסין, מבלי להזדקק לגט. למעשה, שלב השידוכין נטמע בקהילות השונות כחלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית, ואף שולב במדרשים אחדים אודות דמויות מקראיות.^[13]

לאחר הבנת השינוי הדרמטי במעמד האירוסין, נבחן את המשמעויות הטמונות במונח, תוך הצגת השימוש בו בעולם היהודי בפרט, ובתרבות המערבית, בכלל.

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם"

כפי שראינו, המושג 'אירוסין' שימש לא רק לתיאור הטקס על גלגוליו ההלכתיים וההיסטוריים, אלא גם כתמה המבטאת מחויבות עמוקה וחזקה. משמעות זומופיעה בפסוקים ידועים המתארים את הקשר הבלתי מעורערבין אלוהים לעמו. כך למשל, בספר הושע: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא-כב). ואבן עזרא מבהיר: "וארשתיך – כמו מאורשה לאיש".^[14] המדרש מחזק ומפתח את הפונקציה של האירוסין:

דבר אחר: 'החדש הזה לכם' – משל למלך, שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות. כיון שבא ללקחה, כתב לה מתנות רבות כבעל. כך, העולם הזה אירוסין היו, שנאמר (הושע ב, כא): 'וארשתיך לי לעולם', ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד, שנאמר: 'החֹדש הזה לכם', אבל לימות המשיח יהיו נישואין… (שמות רבה טו, לא)

שמות רבה ממשיל אירוסין בין מלך לאישה ליחסי אלוהים ועמו, בעולם הזה (אירוסין) ובימות המשיח (נישואין).^[15] ומרחיב הרב אברהם יצחק הכהן קוק על הבחירה באירוסין כייצוג יחסי העם ואלוהים בעולם הזה:

וארשתיך לי לעולם. אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל. ודוקא החק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תלוי בשום יחש, העלול להשתנות, כ"א הוא עומד בעצם צביון החק, שאי אפשר כלל לצייר אפן אחר. וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם. וארשתיך לי לעולם (עולות ראיה, תפילין).

באירוסין, לפי הרב קוק, טמונה מעלה שאינה נמצאת בנישואין – מעלת הדבקות השכלית. שלב של דבקות שאינה תלויה בחומר, כי אם ברוח ובשכל בלבד. באירוסין אין ביטוי או מימוש פיזי ליחסים ועל כן הם במעלה רוחנית גבוהה יותר, של קדושה (קידושין) שבמהותה נמצאת ההתחייבות ההדדית בין בני הזוג. דבקות שכזו שאינה תלויה בתנאים חומריים, בידה להתקיים לנצח, שכן יסודה בשכל ובחוק.^[16]

את תמת האירוסין כיחסים המאופיינים בקשר נצחי וקדוש, מפתח אסף ענברי בטענתו כי הציונות בחרה בחיי אירוסין כמצב קבוע ביחסה לארץ ישראל. האירוסין הם תקופה, שלב בחיים, המייצר מחויבות ועם זאת משמר את התשוקה, אפילו בונה אותה:

לא במקרה זהו מסע של השהיות, של מתיחת הארוסין על פני שנות־דור תוך הפיכת הסצנה של כריתת הברית לסרט אפּי בהילוך אטי. ולא במקרה נקרא עם ישראל על שמו של הארוּס המוֹפתי, שתשוקתו גרמה לִשנות ציפייתו לעבור "כימים אחדים". סיפור האירוסין הפרטי, על יעקב־ישראל, וסיפור האירוסין הלאומי, על עם וארץ ישראל, אינם אלא סיפור רציף אחד, שבו מוּחל עקרון האירוסין על כלל העם.^[17]

לדברי ענברי האירוסין בין אלוהים ועמו המתוארים בספר הושע לעיל, לא נועדו להסתיים בחתונה אלא להימשך כמצב נצחי. בדמיון מסוים לדברי הרב קוק על מעלת האירוסין כדבקות פנימית ושכלית, הוא מסביר: "הארוסין ולא החתונה – המחויבוּת ולא הבעלוּת – היא ברית־ההתקשרות אשר מונעת התקרשות. חייו של בעל הם שגרת קִניין. חיי ארוּס הם אֶרוֹס" (שם).

אֶרוֹס ואירוסין

הקשר שבין אירוסין לאֶרוֹס, שמוצג על ידי ענברי בצורה די לירית, מתבקש בשל הדמיון הלשוני והמהותי ביניהם והידרשות לו עשויה להעמיק את נקודת המבט שלנו ביחס למעמד האירוסין. למעשה, מוצא השורשים הלשוניים זהה, אך יותר מכך – מושג האירוסין ופשרו קשורים אל מושג האֶרוֹס ומשמעויותיו.

אֶרוֹס הוא אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית.^[18] מקור השם ביוונית עתיקה: ἔρως. בסיפורי המיתולוגיה, מופיע אֶרוֹס כאחד מהאלים הראשונים, כגון ב'תיאוגוניה' מאת הסיודוס, ולעתים הוא אף מתואר כמי שנולד מתוך הכאוס. המיתוס המפורסם ביותר על ארוס הוא סיפור אהבתו לפסיכה בת האנוש, המסמלת את נפש האדם. מדובר על מיתוס ארוך ורב תהפוכות עבור הנאהבים, שבסופו הופכת פסיכה לבת אלמוות ואהבתם צולחת את כל האתגרים, בשילוב הרמוני של אהבת גוף ונפש.

מי שהפך את הארוס למושג פסיכולוגי המתאר את נפש האדם היה פרויד, אשר בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו ראה באֶרוֹס את יצר החיים והמיניות אשר ביחד עם תנטוס, יצר המוות וההרס, שולט באדם.^[19] כמובן שעוד הרבה לפני פרויד היווה האֶרוֹס מושא לדיון ויסוד מעצב. המקור המפורסם והמרכזי ביותר העוסק בו הוא ככל הנראה הדיאלוג הסוקרטי 'המשתה' לאפלטון. יש הרואים בנקודות המבט של אפלטון ופרויד כמנוגדות בצורה קוטבית: אצל אפלטון, אֶרוֹס הוא מעין ישות ואנרגיה רוחנית אשר "נופלת" מטה ואילו אצל פרויד מדובר באנרגיה פיזית שעושה סובלימציה כלפי מעלה.^[20]

אליבא דאפלטון, אֶרוֹס ואהבה אינם זהים והאֶרוֹס הוא מורכב.^[21] תצוגתו של האֶרוֹס ב'משתה' אכן אינה אחידה בצורתה. כבכל דיאלוג סוקרטי, יש מספר דמויות המתייחסות לנושא הדיאלוג, ואין ביניהן הסכמה על פשרו ואופיו של האֶרוֹס. מחד, הוא היפה והטוב שבאלים ובידו לעורר את נשמת האדם לעבר היפה והטוב, הוא התגלמות האושר והשלווה ומגעו מקרב אל השלמות. סודו הוא הערגה לאחדות ולשלמות, כלומר – החיפוש של האדם אחר "מחציתו" השנייה; מאידך, האֶרוֹס כולל־כול ומקוטב: הוא יוצר ומכלה, בונה והורס, מבריא ומחליא. על כן יכול האֶרוֹס להביא את האדם אל עבר התולדה הנצחית של האהבה הזוגית ובניית המשפחה, אך גם אל עבר טירוף, הרס ואובדן הדעת בים התשוקה.^[22]

התפיסה המרכזית המוצגת בדיאלוג, היא כמובן זו של סוקרטס. אל מול תפיסות האֶרוֹס השונות, מדגיש סוקרטס שאין אהבה בעלמא אלא אהבה תמיד מופנית כלפי מישהו או משהו, כך שתמיד יהיה האוהב משתוקק אל מושא אהבתו, המעמיד אותו בחסר כלשהו. אם אֶרוֹס הוא התשוקה ליפה והטוב, אז האדם חסר אותם בעצמו. האהבה איננה שלמות אלא היא הערגה לשלמות. על פי סוקרטס, האֶרוֹס הוא דמון, חצי־אל־חצי־אדם, המקשר בין העליונים לתחתונים. בידו להעלות מן האנושי אל האלוהי ולהעניק מן האלוהי לאנושי: "הוא פועל את פעולתו לא רק במישור האופקי, אלא גם בכיוון האנכי. הוא מקרב אדם אל אדם, והוא מעלה את האדם אל מה שממעל לו."^[23]

האהבה מעוררת באדם חיל ורעדה, ולטענת סוקרטס, דווקא בסערת הרוח מצֻווה האדם במידה יתרה של תבונה. על האוהב להתאמץ ולרסן את עצמו על מנת לפנות מקום להתמסרות ישרה אחר אהובתו ולהליכה אחריה מתוך כבוד. מדובר בדגש חשוב, מכיוון שהוא מביע את ההבנה כי למרות הנטייה להעמיד את הלוגוס והאֶרוֹס כמנוגדים זה לזה – הם למעשה כרוכים זה בזה.^[24]

ניתוח הופעתו של האֶרוֹס ב'משתה' ומעמדו בתיאוריה הפסיכואנליטית מעידים על עומק המושג וריבוי רבדיו.^[25] לא מדובר בתשוקה מינית גרידא, אלא ביסוד בעל מטען מגוון ועמוק, לאורך ולרוחב: התקשרות עוצמתית בין שני בני אדם המוּנעת מתוך אנרגיה והתקשרות פנימית ורוחנית. בפעולת האֶרוֹס – ומכאן שגם ביחסי האירוסין – נפגשות התבונה והנפש עם הגוף. האירוסין מעצימים את האֶרוֹס ובו זמנית מהווים גילום שלו: הם קושרים בין האיש והאישה אך מציבים את החיבור הפיזי ביניהם כנקודה עתידית באופק ולא כמעשה בר־מימוש בהווה. המימוש המיני העתידי והאסור ניצב מול בני הזוג תדיר, כשהאהבה המינית ויחסיהם כמו מתנתקים מחוקי הפרספקטיבה ונכנסים למרחב משהה ומעצים.^[26] ומנגד, הקדושה הכרוכה במעשה האירוסין, הקידושין בעלי ההשלכות החמורות, הופכת אותם לעניין שיש להקפיד בו ולשקול אותו בכובד ראש ובתבונה. האירוסין הם בו זמנית תקופה של פיקחון דעת ושל שוטטות במרחב הדמיון והתשוקה.

"הכול שריר ובריר וקיים" – והרשות נתונה

ראינו כי בעבר, טקס האירוסין, שבמרכזו היו הקידושין, היה הטקס החשוב מבין השניים וביטא בחירה והתחייבות. הנישואין תחת החופה היו בגדר גושפנקה המאשררת את החוזה שכבר נערך.^[27] התמורות שחלו מאז אמנם טרפו את הקלפים ובעצם רוקנו מתוכן את מושג האירוסין המקורי, אך תפקידו לא נעלם אלא קיבל צורה אחרת במהלך הסדרת ההתקשרות הזוגית, השידוכים, ובימינו הוא קיבל לבוש חדש: הכרזה של בני הזוג על כוונתם להינשא.

השינויים הדרמטיים מותירים למעשה לבני הזוג חופש וחירות רבה כיצד לעצב את טקס האירוסין בדרך המתאימה להם, ולהכריע על האופי הרצוי של החגיגה, אם בכלל. הפנמה של שדה המשמעות הסמנטית הטמון בעומק מושג האירוסין, מעניקה לבני הזוג הזדמנות מיוחדת להיות במרחב של שהייה וציפייה – תקופת הזמן עד לחופתם – ולחוות אותו במלוא ייחודו ובנוכחותו של הארוס על התשוקה ועל הדבקות הפנימית.

מסיבות ה'אירוסין', שלמעשה יש לכנותן 'מסיבות שידוכין' כפי שראינו, הן קרקע פורייה לחידוש מנהגים, מסורות וטקסים. והיום התפתחו גם אירועי קדם־אירוסין, לרגל הכרזת הזוג על אירוסיהם. הספונטניות המאפיינת את חגיגות האירוסין של ימינו מייצרת מרחב לזוגות ולבני משפחתם לעצב את הטקסים כרצונם, בהתאם לתפיסת עולמם. כך למשל, בניגוד לפעולת הקידושין שבה לפי ההלכה רק האיש מקדש את האישה, חגיגות האירוסין העממיות מאפשרות יצירת טקס שוויוני יותר, בו גם האישה לוקחת חלק בהכרזה על הבית המשותף. 

הריטואלים, המנהגים והטקסים המוצגים בחלק הבא הם הצעות בלבד, וניתנים לפרשנות ולשינויים של בני הזוג.^[28] החתן והכלה מוזמנים להרכיב לעצמם פסיפס של טקסים וחגיגות, שיכול לבטא מסורות של עדות שונות, ולהוסיף משמעות וצבע לתקופת אירוסיהם.^[29]

בברכת מזל טוב, הכרת הייחוד הזוגי והשתוקקות אל האיחוד הצפוי.

הצעות לחגיגת טקס שידוכים (אירוסין)

הצעת נישואין

שינויי העתים ייתר בתקופה המודרנית את הנוהג לבקש את הסכמת אבי הכלה לנישואין וגם מוסד השידוכים היהודי אבד מן העולם במתכונתו המסורתית. את מקומם תפסה ה'הצעה' ההולכת ומקבלת מאפיינים של ריטואל. ההצעה באה כמובן לאחר תקופה של חברוּת והיכרות מעמיקה בין בני הזוג ולרוב היא איננה הפעם הראשונה שעולה ביניהם הרעיון להתחתן. יש המקפידים על ממד של הפתעה ויש המחליטים על כך יחד, כהמשכיות מתונה ושקטה של הקשר המתחזק ביניהם. בשנים האחרונות התגבשו אלמנטים טקסיים המשקפים רומנטיקה מודרנית, וכחלק מהחתירה המתגברת לזוגיות שוויונית, גם הכלה לעתים יוזמת הצעת נישואין או ששני בני הזוג מתכננים אותה יחד, לכתחילה.

טבעת אירוסין

במקומות רבים מקובל שהחתן מעניק לכלתו לעתיד טבעת המעידה על אירוסיה. מקור המנהג אינו ודאי, אבל היום הוא נהוג בכל רחבי העולם המערבי.

טבעת יהלום הפכה למסמלת אירוסין, ואפשר לראות אזכורים לכך בתרבות הקלאסית, הפופולרית וכמובן גם בספרות ההלכתית. לטבעת זו יש משמעות הצהרתית, זוגית וחברתית. כמובן, אין הכרח לבחור טבעת יהלום דווקא (משיקולים כספיים או אידיאולוגיה המתנגדת לסחר ביהלומים), ואפשר למצוא מחווה אחרת, צמיד או כל דבר אחר שמגלם בעיני בני הזוג את הדרך להצהיר על אירוסיהם. ברוח זמננו, יש שיקיימו מחווה הדדית כגון שתי טבעות אירוסין, לכלה ולחתן.

פוסקים אחדים חוששים מכך שהטבעת שקונה החתן לכלה עלולה להיחשב לקידושין,^[30] ולכן הם אוסרים את המנהג מכול וכול, לפחות לכתחילה.^[31] אחד הפתרונות הוא להקפיד על אמירה מפורשת שהטבעת ניתנת כמתנה ולא למטרת קידושין,^[32] או שהטבעת תירכש על ידי משפחת החתן ולא הוא עצמו, או שתינתן לכלה ללא נוכחות עדים,^[33] או שתינתן לה שלא בטקס האירוסין הפומבי.^[34] יש קהילות רבות שמנהג זה כלל אינו מקובל, בעיקר מסיבות תרבותיות.

מתנות נוספות

בקהילות שונות מקובל היה להעניק מתנות הדדיות באופן כמעט ריטואלי, שעצם הענקתן מסמלת את חשיבותן. למשל, מקובל היה שמשפחת הכלה נותנת לחתן סט ש"ס תלמוד בבלי גדול ומפואר ('ש"ס חתנים'). המתנה מסמלת את השאיפה שהבית יהיה בנוי על יסודות של לימוד תורה ויראת שמים; ושמשפחת החתן קונה לכלה זוג פמוטי שבת, מאותן סיבות ממש. יש קהילות שנהגו להציג לראווה את המתנות בחגיגת האירוסין העממית, למשל בטקס החינה. גם כאן יש שמקפידים על הענקת המתנות שלא בנוכחות עדים או באופן פומבי, מפני חשש לקידושין.^[35] בימינו, עם ביסוס יסודות של שוויון ושינוי בתפקידי הגבר והאישה בבית ובזוגיות, יש זוגות המבקשים ביחד מתנה ספציפית, ויש שמקבלים מתנות אישיות מכל צד, לאו דווקא כמקובל מימים ימימה. בשונה מקונספט של 'נדוניה', לא מדובר במתנה עם ערך פרקטי בהכרח, אלא מתנה סמלית שנועדה להנכיח את התקווה והשאיפה כלפי העתיד המשותף של בני הזוג.

ווֹרְט

משמעות המילה 'ווֹרְט' ביידיש היא 'מילה'. כך כונה בקהילות אשכנז המפגש הראשון בין ההורים לאחר ההחלטה של בני הזוג להינשא, ובמהלכו הם סיכמו ביניהם את העניינים הכספיים השונים הקשורים באירוע ובתמיכה כלכלית בזוג הצעיר בראשית חייו המשותפים. לעתים ערכו מיד אחרי הוורט מסיבת אירוסין ספונטנית אליה הזמינו בני משפחה, שכנים וחברים. אצל חלק מן המשפחות, מה שעומד במרכז הוורט הוא המפגש, ההיכרות ההדדית והזדמנות לשמחה משותפת ראשונה עם הזוג, ולא העניינים הטכניים והכספיים.^[36]

סעודה

כמו בכל חגיגה יהודית, האירוסין הם הזדמנות לחגוג עם המשפחה, השכנים והחברים, ולשמח את הכלה והחתן המיועדים במאכלים, שתייה וניגון. המשפחות המורחבות מכירות זו את זו, לקראת ההתמזגות למשפחה אחת; ושני בני הזוג, הכלה והחתן, מוזמנים להגיד דברי תורה. הסעודה המשותפת מציינת לא רק את ההחלטה להינשא, אלא גם את המעבר מתקופת החיזור או החברוּת לתקופת ההכנות לקראת החתונה וחיי הנישואין. בקהילות ספרד נהוג לחגוג בסעודה, ונוהגים שלא לעשות במעמד קניין.^[37]

חינה

טקס עתיק יומין הנהוג ברבות מתפוצות ישראל, מרוקו, תימן, הודו, גאורגיה ועוד, וכן בקרב עמים נוספים בהודו, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בטקס זה הנערך לפני החתונה, חוגגים את החתונה המתקרבת ואת החיים החדשים של בני הזוג. במקומות מסוימים, למשל תימן, הטקס משמעותו פרידה של הבת מהוריה, לעתים לתמיד. החינה נערכת לפני החתונה, לעתים ממש בלילה שלפניה (אחרי הטבילה  במקווה), ויש לה וריאציות רבות שהתגבשו בעדות השונות לאורך השנים. את אבקת צמח החינה אפשר לרכוש בכל חנות תבלינים, להוסיף לה מים רותחים וכן תוספות המשתנות בין המסורות השונות – מי ורדים, ערק, תה וסוכריות לקישוט. את החינה מורחים על כפות הידיים כסמל לשפע ולמזל טוב, ויש המשתמשות בה ליצירת עיטורים. הצמח נקרא 'כופר לבן' ומוזכר כבר בשיר השירים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א, יד). למרכיבי הטקס השונים יש משמעות סמלית וריטואלית, והם נועדו לסמל שפע, אהבה, נאמנות, יראת שמים ואור שמאחלים האורחים לחתן ולכלה.

שבירת צלחת

מנהג נוסף הוא לקשט צלחת מיוחדת ומעוטרת לכבוד בני הזוג, ולשבור אותה במעמד האירוסין. נהוג ששתי האימהות שוברות את הצלחת יחד, כזכר לחורבן (כמו שבירת הכוס מתחת לחופה), אקט המסמל את השמחה הלא־שלמה של החיים אחרי החורבן, וכן את הרגע שממנו והלאה השידוך בר תוקף.^[38] את שבירת הצלחת נהוג לשלב בסעודה או בטקס החינה, ויש המשלבים אותו לאחר החתימה על התנאים.^[39] בנוסף, יש המקפידים לשבור צלחת חרס דווקא, כדי להבדיל ממעמד שבירת כוס הזכוכית תחת החופה.^[40]

חתימה על תנאים

מנהג נוסף שהשתרש ברבות מתפוצות ישראל מזכיר את 'שטרי הפסיקתא' המוזכרים במקורות, בו חתמו הורי החתן והורי הכלה בפני עדים על שטר התחייבות לקיים תנאים מסוימים: תאריך החתונה המיועד, השתתפות במימון האירוע וכן סיוע כלכלי לזוג הצעיר בתחילת דרכו. במקרה שאחד הצדדים מחליט לבטל את השידוך, הוא מתחייב בתשלום פיצויים לצד השני.^[41] כיום יש החותמים על 'תנאים' במעמד הוורט או סעודת האירוסין,^[42] ויש אף המכנים סעודה זו 'סעודת מצווה'.^[43] בנוסף, יש החותמים על מסמך סמלי בלבד לפני החופה ויש שלא נוהגים כלל לחתום על תנאים.^[44]

בימינו, ישנם זוגות רבים שבוחרים לחתום על הסכמי קדם נישואין. ניתן לראות בטקס ובמעמד החתימה כתחליף מודרני ל"תנאים" המקדימים במסורת. לא הורי החתן והכלה הם החותמים, אלא בני הזוג עצמם, השואפים לייצר נורמה זוגית בריאה ומוגנת טרום נישואיהן.

אם כן טקס האירוסין ומשמעותו ההלכתית עברו תמורות ושינויים כבירים לאורך הדורות, והיום נוצר לזוגות מאורסים מרחב גדול למדי לעצב את הטקס על פי טעמם והשקפת עולמם ולהטעין אותו במשמעויות מחודשות המשלבות מסורות מעדות שונות, ולבטא דרכו את הערכים החשובים להם בתחילת דרכם המשותפת. אנו מזמינות אתכם, הזוגות המאורסים, לשתף בחוויות, במנהגים ובמחשבות שלכם על הרגע המכונן הזה בחיי הזוגיות שלכם, כך שנוכל להרחיב את מעגל החשיבה המשותף סביב הטענת מונח האירוסין במשמעות דתית מחודשת ובכל משמעות שנכונה עבור בני הזוג.

***

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• עידן של תמורות: הרהורים על אירוסין ותודעה פוסטמודרנית – אביטל אנגל
• הטקס שלנו – הענקת טבעת לחתן ופיוט לשבע הברכות – אביעד עברון ורינה איבלמן
• לקראת כלולות: הדרכה פרטנית או הדרכה זוגית? – הרבנית שרה סגל-כץ
• הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• לבחור את החדווה גם בתוך הפקת החתונה: 10 עצות לתקופת האירוסין – הרבנית שרה סגל-כץ

הפניות קריאה

^[1] על הוספת החיוב בכתובה ראו בהרחבה: עדיאל שרמר, זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשס"ד, עמ' 228–260.
^[2] שלום אלבק, יסודות דיני הנישואין בתלמוד, ירושלים 2010, עמ' 31–33. וראו גם שרה יהודית שניידר, נפילתה ועלייתה של השכינה: כתבים קבליים על נשיות וגבריות, ירושלים 2008, עמ' 225.
^[3] ראו למשל דברים רבה ג, יב; עץ יוסף על דברים רבה ג, יב; קידושין ט, ע"ב; כתובות קב, ע"א; מועד קטן יח, ע"ב; משנה, בבא בתרא י, ד.
^[4] שרמר (לעיל, הערה 1), עמ' 327, 329. על השוני בעת החלת החובות ראו גם אלבק (לעיל, הערה 2), עמ' 35.
^[5] שניידר (לעיל, הערה 2), עמ' 225.
^[6] אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים 2003, עמ' 88.
^[7 תלמוד בבלי, מסכת קידושין יב, ע"ב.
^[8] דניאל שפרבר, גרשון בקון ואהרן גימאני (עורכים), מחקרים בתולדות יהודי אשכנז : ספר יובל לכבוד יצחק (אריק) זימר, רמת גן 2008, עמ' 157.
^[9] שם, עמ' 97.
^[10] שם, עמ' 89. ראו גם בהערה 9.
^[11] שם, עמ' 90. וראו גם שניידר (לעיל, הערה 2), עמ' 225. וכן: "אור"ת [=אומר רבינו תם] שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב"ד [=איך היה בית דין] חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא" (תוספות על נדרים כז, ע"ב).
^[12] למשל, האיסור על גברים להסתכל על נשים לאחר השידוך, באופן שסימן אותן כנשים שאינן פנויות. ראו למשל 'אגרת התשובה השלם', סימן ו' עמ' ל"ו.
^[13] למשל, שפתי כהן, במדבר, פרשת מטות.
^[14] המילה 'וארשתיך' אמנם מופיעה בשורש אר"ש ולא אר"ס, אך הפרשנים וכן ההגדרות המילוניות מעידות על זהות בין השורשים ועל אפשרות להגות בשני האופנים. 'ארשׂ', מילון אבן שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים, כרך ראשון, קרית ספר 2003, עמ' 128. וכן: הערת השוליים לערך 'ארשׂ', אליעזר בן יהודה, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, כרך ראשון, 1959, עמוד 405. ראו גם: "שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה וגו'… ד"א "מורשה" אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורין לבית חמיו משנשאה הרי אביה בא אצלה כך עד שלא נתנה תורה לישראל " (שמות רבה לג, ז).
^[15] ואת הקבלת יחסי א־לוהים ועם ישראל ליחסי אירוסין בין איש ואישה ניתן לראות במקורות רבים. ראו למשל: פירוש אברבנאל על הושע ב, כא.
^[16 האירוסין והנישואין כמשל ליחסי הקב"ה והעם, מופיעים בצורה בולטת גם בספרות הקבלית. על כך ראו בהרחבה אצל שניידר (לעיל, הערה 2), עמ' 227–228.
^[17] אסף אנברי, 'חיי אירוסין', ערוץ התוכן של המרכז האקדמי שלם, 17 באוגוסט 2016. https://shalem.ac.il/content-channel/forever-engaged/ [המאמר פורסם לראשונה בקטלוג 'שיבת ציון מעבר לעיקרון המקום' בעריכת גדעון עפרת, מוזיאון זמן לאמנות, תל אביב, ינואר 2002].
^[18] 'אֵרוֹס', מילון אבן שושן, כרך א, עמ' 121. ראו גם: Eros | Definition of Eros by Merriam-Webster.
^[19]  S. Freud, S., `The Resistances to Psycho-Analysis` (Trans. James Strachey), in The Collected Papers of Sigmund Freud, Vol. 5 (1925), pp. 163-174
^[20]  F. M. Cornford, `The Doctrine of Eros in Plato's Symposium`, in The Unwritten Philosophy, Cambridge 1950, p.78
^[21] אריה סימון, אפלטון והחינוך בימינו, רעננה תשמ"ה, עמ' 120.
^[22] שם, עמ' 120–125.
^[23] שם, עמ' 125–126.
^[24] שם, עמ' 127–130.
^[25] ועוד על הארוס במשתה לאפלטון ראו צבי טאובר, 'הדיאלוג הסוקרטי: עירור ופתיחות, ארוס פדגוגי ואירוניה', נמרוד אלוני (עורך), דיאלוגים מעצימים בחינוך ההומניסטי, רעננה 2008.
^[26] ענברי (לעיל הערה 17).
^[27] שם.
^[28] ראו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תר"ה; שו"ת מורשת, תשובת הרב אברהם יוסף.
^[29] לאור זאת זה אפשר מבחינה הלכתית לבצע מספר טקסים שונים, בהתאם למסורות שמאפיינות כל עדה. ראו למשל שו"ת אתר ישיבה, תשובת הרב שלום אילוז.
^[30]שולחן ערוך, אבן העזר, סימן מ"ה סעיף א'. ראו גם שו"ת אתר כיפה, תשובת הרב חיים בריסק
^[31] זאת למקרה שהזוג לא יינשא ויהיה חשש שמא התקדשו וזקוקים לגט כדי להתיר הקשר.
^[32] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן מ"ה סעיף א'.
^[33] ראו שו"ת אתר ישיבה, תשובת הרב שמואל אריאל.
^[34] ראו שו"ת אתר כיפה, תשובת הרב אור, ישיבת צפת.
^[35] ראו לעיל, הערה 34.
^[36] ראו אליקום בן ישעיהו, אריה לייב, אוצר מנהגי נישואין: מנהגים, מקורות חקר ועיון, ירושלים תשס"ג, עמ' קג-קד; שו"ת אתר ישיבה, תשובת הרב שלום אילוז.
^[37] בן ישעיהו, שם.
^[38] פרי מגדים ,אורח חיים, סימן תק"ס, אות ד'.
^[39] שמואל פנחס גלברד, אוצר טעמי המנהגים, פתח תקווה תשס"ח, שער ה', עמ' תל"ה.
^[40] ראו לעיל, הערה 39, עמ' קיב-קיג.
^[41] שם, עמ' תלה.
^[42] שם.
^[43] משנה ברורה על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תמ"ד, סעיף ז, כד.
^[44] לעיל, הערה 39, עמ' קח-קיג.