החוקרת אומי לייסנר, כותבת על הדרך הארוכה ורבת המהמורות שעברה הלידה הביתית, לצד תיאור השינויים ביחס אליה ובמעמדה בעולם ובישראל כתוצאה מעלייתה של לידה תחת אשפוז בבתי החולים. לטענתה, תחום ניהול הלידה מושפע מדעות קדומות, אך בחינת ההיסטוריה והעובדות מעניקה זווית ראיה מפוכחת ואחרת למצב הקיים.

“.In some circumstances, the refusal to be defeated is a refusal to be educated”

Margaret Halsey, novelist 13 Feb 1910-1997

"אין צורך במחקרים רפואיים כדי להבין שלעובר קל ובטוח יותר לצאת במהירות בניתוח קיסרי לעומת 'דרך החתחתים' של לידה טבעית, שבה התינוק נדחף במשך שעות על ידי הרחם ועובר בתעלה צרה למידותיו." כך הכריזו פעם שלושה רופאים ישראלים בכירים (הארץ, 16.07.2006). בפועל, מספר הולך וגדל של מחקרים מראים שלידה טבעית מיטיבה עם ילודים, ואף נמצא קשר בין ניתוחים קיסריים לבין מוות בלתי מוסבר של עוברים בלידות מאוחרות. על כך שהניתוחים מגבירים את הסכנות לאם היולדת מוסכם על כולם – מכאן הצורך להישמר מביצועם שלא לצורך. בכל מקרה, הכרזת הרופאים מעניינת בהיותה משקפת עד כמה התחום של ניהול לידה מושפע מדעות קדומות, גם בקרב רופאים. אלה עשויות להיתפס בתור "שכל ישר" מובן מאליו בעוד למעשה, מדובר באמונה גרידא; ואם ניתן להצביע על אמונה אחת שכמעט כל ישראלי מחזיק בה, בכל לבבו ובכל נפשו, היא שאשפוז נחוץ ללידה בטוחה. אולם מי שמוכן להסתכל בעובדות בעיניים, עשוי לזכות בזווית ראייה אחרת לגמרי של הדברים.

"ידיים של פלדה"

נתחיל במחקרים ההיסטוריים, המתארים את ההיסטוריה של הלידה בעיקר כמאבק בין שתי קבוצות אנשי מקצוע: הרופאים והמיילדות – המטפלות המסורתיות של היולדות. יש להדגיש שהמאבק התנהל סביב לידות רגילות בלבד; לידות מסובכות תמיד היו התחום של רופאים. חלוקת תפקידים מסורתית זו החלה להתערער במאה ה-17 לערך, כשהרפואה עשתה את צעדיה הראשונים בתור מקצוע במובן המודרני. בתקופה זו הומצאו המלקחיים על-ידי בני משפחת צ'יימברלין באנגליה. המלקחיים היו יעילות במיוחד לאור התפשטות מחלת הרככת (Rickets) שהביאה נשים רבות לסבול מעיוותים בעצמות האגן. אולם הצ'יימברלינים העדיפו את שורת הרווח על פני רווחת הנשים, ולשם יצירת מונופול, הם הסתירו את המצאתם מעיני הציבור ואף הצליחו בכך במשך כמאה שנה. כשהתגלה לבסוף הסוד, הרופאים שמרו אותו לעצמם וסרבו לחלק אותו עם המיילדות.  

סיפור אבות עגום זה משמש סימן לבנים בכל הקשור למאבק על ניהול לידה, אשר התאפיין ככלל בהיעדר שקיפות ובהרבה הפחדה. לדוגמא, במאה ה-18 נוצרה מגמה של הזמנת רופאים לפקוד יולדות בלידות רגילות של נשים מהמעמד העליון על-סמך הציפייה לקבלת טיפול ברמה גבוה יותר. בפועל, הטיפול האמור היה כרוך בשימוש יתר במלקחיים, על כל הנזקים הכרוכים בכך. גם כשהייתה הצדקה לשימוש, היה הנזק עלול לעלות על התועלת; אמנם לידי הרופאים (בלבד) ניתן השימוש במלקחיים, אך נורמות של צניעות הכתיבו להם להשתמש בכלי "מבלי להסתכל." למרות הדברים האלה, נוכחותו של רופא בלידה המשיכה להוות סמל סטטוס והבטחה לבריאות, והרצון של כלל היולדות לזכות בנוכחות זו הלך והתפשט.

התפתחות נוספת בתחום אירעה באמצע המאה ה-19, עם התחלת השימוש בסמים לשיכוך כאבי היולדת: איטר וכלורופורם. כמו במקרה של המלקחיים, גם כאן נעשה השימוש בתרופות ללא פיקוח וללא ביצוע מעקב, כאשר נשים רבות שילמו את המחיר לכך בחייהן. אט אט התבהרו הנזקים והצורך באלטרנטיבה. בתחילת המאה ה-20 פותחה (בגרמניה) תרופה שנודעה בשם Twilight Sleep ומהר מאד התפשטה הבשורה בקרב נשים, במיוחד בארה"ב. בתקופה זו, באמצע הגל הראשון של הפמיניזם, נתפסה ההבטחה ללידה בטוחה ללא כאב כזכות ששווה להילחם עבורה. כך קרה שהנשים עצמן הביאו לאשפוז הלידה, אשר היווה תנאי למתן הסם החדש. בפועל, לא זו בלבד שתרופת ה- Twilight Sleep גרמה לנשים נזקים רבים ואף הביאה למקרי מוות, אלא שהתברר שהנשים שנטלו אותה כלל לא ניצלו מ'צער הלידה' אלא פשוט לא זכרו מה עבר עליהן לאחר מכן.

מאוחר יותר, השימוש ב- Twilight Sleep הופסק, אולם הרכבת של אשפוז היולדות כבר יצאה לדרכה ולא ניתן היה להשיבה לאחור. בכל מקרה, באותו עידן של תיעוש ועיור, מעגלי התמיכה בהם נעזרו היולדות בבית בעבר החלו להתפרק. בנוסף לכך – ושוב, היה הדבר בולט ביותר באמריקה – הרופאים הכפישו את המיילדות המסורתיות והציגו אותן כפרימיטיביות ומלוכלכות. גם עיתוני הנשים וחברות הביטוח שקמו זה עתה, עודדו לידה "מודרנית ובטוחה" – בבית חולים. אולם המציאות של לידה תחת אשפוז לא הייתה ורודה כל כך.

מאז שנות ה-20 שלטה עמדתו של הגניקולוג האמריקאי הידוע ג'וסף די לי, שלידה היא מטבעה תהליך פתולוגי. בבתי חולים הונהג משטר של נהלים קפדניים והתערבויות שגרתיות: כנורמה, יולדות נקשרו למיטות וכלל הלידות התבצעו באמצעות חתך החיץ (אפיזיוטומיה) ושימוש במלקחיים. כך נגרם סבל רב ולרוב מיותר לנשים. בנוסף, לפחות עד שלהי שנות ה-30, עם גילוי הסלפור ותרופות אנטיביוטיות בתחילת שנות ה-40, אחוזי התמותה בלידה עקב זיהומים היו גבוהות יותר עבור יולדות באשפוז מאשר בלידות בית. למרות עובדות אלו, התדמית של לידה תחת אשפוז כבטוחה וכראויה שרדה והתעצמה, כך שבשנת 1950 כבר ילדו מעל 90 אחוז מנשות ארה"ב תחת אשפוז.

בהמשך השנים השתפרו תוצאות הלידה בבתי החולים, קודם ביחס ליולדות ובאופן איטי יותר, גם עבור התינוקות. אולם מן הראוי לציין שתוצאות הלידה בארה"ב לוקות בחסר עד היום ביחס למדינות ה-OECD. זאת ועוד, השיפורים שנצפו באוכלוסייה הלבנה היו כפולים מאשר באוכלוסייה האפרו-אמריקאית. הסבר אפשרי לאותו פער בין-גזעי הוא חיים תחת גזענות. כלומר, לתנאי החיים של נשים ישנה השפעה מכרעת על תוצאות הלידה עצמה, וכן קיים חוסר שוויון ביחס שמקבלות נשים בנות גזע שונה מאנשי מערכת הבריאות. בכל מקרה, מסקנה יוצאת היא שלא עצם האשפוז הופך את הלידה לבטוחה יותר אלא מה שמתרחש במסגרתו.

אשפוז היולדות בארה"ב מאופיין עד היום בסדרת התערבויות שגרתיות, בראשן זירוז לידה ובהמשך, ניתוחים קיסריים שמתבצעים בשליש מהלידות לפחות. מעל 90 אחוז של הלידות מנוהלות על ידי רופאים ולא מיילדות, וזאת אולי הנקודה החשובה ביותר. כלומר, בארה"ב, הטקטיקה של הכפשת המיילדות המסורתיות הצליחה לחסל את המקצוע כמעט כליל. בטקטיקה זו נעשה שימוש מוצלח למדי גם בארצות רבות אחרות, במיוחד במדינות קולוניאליות וחברות מהגרים שהתאפיינו בשאיפות של "בניית אומה." במדינות כקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, הוצאו המיילדות המסורתיות מחוץ לחוק. איש לא העז לשאול אם המהלך באמת היטיב עם הבריות, וכך התפשטה והתקבעה גישת המדיקליזציה של הלידה. 

המעבר לאשפוז באירופה

גם באירופה אירע מעבר לאשפוז כלל היולדות, אך היה מדובר במעבר הדרגתי יותר. הוא החל בהחלפת המיילדות המסורתיות במיילדות מוסמכות מטעם המדינה והמשיך בהקמת בתי חולים ליולדות, תחילה עבור עניות ואחר-כך, לכולן. במטרה לשכנע את הנשים לשתף פעולה עם הממסד הרפואי, הונהגו תמריצים בהתאם לאידיאולוגיה של מדינת רווחה. בפינלנד, לדוגמא, נקבע בשנת 1949 מתן מענק, שניתן בכסף או בציוד בסיסי לתינוק, בתנאי שהאישה ההרה תסכים ל"מעקב הריון" (רפואי). אחת התוצאות של מעקב הריון היא בחירת האישה בלידת בית חולים, ככל הנראה, כתוצאה מאיבוד ביטחון עצמי והסתמכות יתר על אנשי רפואה.

מבחינתן של הממשלות, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, נמצא שמעשית וכלכלית עדיף לרכז את היולדות בבתי חולים מאשר להעניק להן טיפול בבתיהן. בהמשך, ברוב מדינות הרווחה, הוחלט לכסות את הוצאות אשפוז היולדות, מה שהפך לידה מסוג זה לאטרקטיבית יותר עבור רוב רובן של היולדות. בארצות הקומוניסטיות נטה המעבר להיות מהיר מאד והמשטר שהונהג בבתי חולים נשא אופי צבאי, למרות שככלל לא הייתה התערבות רבה בלידה. בארצות מערב אירופה היה גיוון גדול יותר באופי הטיפול שקיבלו היולדות, ויש אומרים שההבדל בין המדינות נעוץ ברמת הכוח היחסית של הסתדרות הרופאים המקומית מול המיילדות. אמנם ברוב המקרים, יד הרופאים הייתה על העליונה; בכל מקרה, המעבר לאשפוז לידה באירופה לא העלים את תפקיד המיילדות, ועד היום מדובר לרוב במקצוע עצמאי, נפרד מן הסיעוד.

רגע לפני שנדבר על עצמנו, נסב את המבט לאנגליה, שהרי ארץ ישראל-פלשתינה הייתה מנדט בריטי לפני קום המדינה. באנגליה, לידות בית היו חלק אינטגרלי בתרבות עד שלב מאוחר יחסית (כפי שניתן לראות בפרקים המוקדמים של הסדרה המוצלחת Midwives). גם אחרי המלחמה, כשהונהג כיסוי הוצאות הלידה, הוא התייחס הן ללידה בבית היולדת והן ללידה בבית החולים. אולם מימון הלידה תחת אשפוז כלל ציוד ושהייה בבית החולים, והוא פעל כתמריץ נוסף ליציאת היולדות מן המרחב הביתי. בפועל, התאפיין האשפוז בבדידות, העדר אמפתיה, תנוחה לא נוחה ללידה (שכיבה), הפרדה כפויה בין האם לתינוק, והעדר התייחסות לצרכיה האישיים של היולדת. על רקע מציאות זאת, בשנת 1960 הקימה אישה בשם Sally Willington  את "החברה למניעת מתן טיפול אכזרי לנשים הרות" (The Society for the Prevention of Cruelty to Pregnant Women. החברה קיימת עד היום, תחת השם AIMS – Association for Improvements in the Maternity Services).

בכל מקרה, בשלהי שנות ה-60 החליטו הרשויות באנגליה לעודד לידות בבית חולים באופן נמרץ, כשהתברר שתכנון לקוי הותיר יותר מדי מיטות ריקות במחלקות. אכן, לא אחת, נמצא שקיומן של מיטות ריקות בבתי חולים מספקות דרישה סמויה ללידות באשפוז. כך היה שכמו ברוב המדינות, במהלך שנות ה-70 אשפוז כלל היולדות הושלם באנגליה, גם אם לידות בית מעולם לא הוצאו מכלל אפשרות. הרשויות התעקשו  שהמהלך הוכיח את עצמו ושעם העלייה ברמת אשפוז היולדות נצפתה ירידה באחוזי התמותה בלידה. אולם, כשסטטיסטיקאית בשם מרג'רי טיו (Marjorie Tew) החליטה לבדוק לעומק את הקשר בין הנתונים, היא מצאה שתוצאות הלידה המשופרות כלל לא היו קשורות לאשפוז היולדות אלא לגורמים אחרים. בראשם, היו שיפורים ברמת הבריאות הכללית של האימהות (שהביאו נשים לסבול פחות מעיוותים בעצמות האגן). לעומת זאת, האשפוז עצמו לא אחת גרם נזק. עוד מצאה טיו שבוצעו מניפולציות בהצגת הנתונים. למשל, בסעיף שהתייחס ללידות בית נכללו לא רק לידות בית מתוכננות בליווי מיילדת אלא גם לידות מוקדמות בלתי צפויות. טעם לפגם נמצא גם בעצם מדידת הצלחה באחוזי תמותה בלבד, אשר אפשר הימנעות מתיאור המצב הבריאותי בו נותרו החיים (ראו גם הכתיבה של Ann Oakley).

תחילה, סרבו כתבי-העת הרפואיים לפרסם את ממצאיה של טיו. אולם, בשלהי שנות ה-80 יצאו הדברים לאור ונחשפה הברית הלא-קדושה שכרתו רשויות המדינה עם הרופאים סביב צוואר רחמן של היולדות. בהמשך, בשנת 1993, הוקמה ועדה ממלכתית לבדיקת הטיפול הניתן ליולדות, וזו הגיעה למסקנה ש"לא ניתן להצדיק מדיניות של עידוד כל הנשים ללדת בבתי חולים מבחינה בטיחותית". ועדה דומה שהוקמה בקנדה הכריזה אף היא שהמדיניות של אשפוז כלל היולדות התבססה על "האמונות של תומכי רפואת המיילדות" ויזמה שורה של רפורמות בתחום.

מאז, רפורמות הונהגו גם במדינות אחרות, בראשן ניו זילנד, שכבר בשלהי שנות ה-80 ייסדה ארבעה מסלולים לטיפול ביולדות: לידת בית, מרכז לידה עצמאי, מרכז לידה בתוך בית חולים, ולידה תחת אשפוז – הכל לפי רצון האישה וצרכיה. אין זה אומר שהמאבק הסתיים; רופאים ומיילדות עדיין מנהלים קרבות על משאבים ויולדות עדיין נאבקות על מרחב הבחירה בלידה ברחבי העולם, כאשר דווקא במדינת ישראל, לעומת שאר מדינות המערב, אין סימן לשיפור בתחום בשנים האחרונות. אדרבא, ניתן לדבר על הליכה אחורנית, כפי שנראה להלן.

אשפוז היולדות בישראל

הגענו, אם כן, לארץ ישראל, וגם בקשר אליה ננסה לסכם את ההיסטוריה הענפה של אשפוז היולדות בכמה משפטים. בפלשתינה המנדטורית, רשויות הבריאות כמו הדסה וקופת חולים כללית העניקו סיוע לנשים, בתנאי זה או אחר,  בין אם אירעה הלידה בבית ובין בבית חולים. במקרה של לידת בית, סיפקו ליולדת מיילדת (מוסמכת) או כיסו על הוצאותיה ובמידת הצורך, היו מעניקים גם עזרה במשק הבית לאחר הלידה. תחילה, עבדה השיטה יפה. למעשה, בעשורים הראשונים של המאה שעברה, בתי החולים ממילא לא יכלו לשכן את כל היולדות והרופאים עשו ככל יכולתם על מנת להרחיק את היולדות שאינן בסיכון מן המוסדות.

אולם בשנות ה-30, התרחשו מספר התפתחויות חשובות בתחום הרפואה בארץ ישראל, כגון, עלייה במספר הרופאים בארץ וכן במספר המיטות הריקות בבתי החולים (לאחר שמחלות הטיפוס והדיזנטריה שכחו). בכל אופן, נשות הדסה, שהיו בעיקר יוצאות אמריקה, האמינו בנפלאות האשפוז ותמכו בו בהתלהבות. בתוך כך, הן תרמו תרומה משמעותית לסיום פעולתן של המיילדות המסורתיות והמקומיות (הדאיות). אמנם, כבר בימי המנדט, קבעו השלטונות הבריטים קריטריונים חדשים לעיסוק במיילדות אשר הוציאו אותן מכלל פעולה, אולם ארגון הדסה הוא אשר קבע שרק ל"אחיות מוסמכות" מותר ללמוד ולעסוק במיילדות. כך או כך, עד לאמצע שנות ה-40, הושג אשפוז כלל היולדות בקרב נשות היישוב היהודי. לעומת זאת, בקרב "המזרחיות" היה אשפוז חלקי בלבד, ורק כחמישה אחוזים מן הנשים הערביות הזדקקו לאשפוז בקשר ללידה.

בשנת 1948 נוסדה המדינה ובהתאם לאידיאל הציוני הסוציאליסטי, הוקמה ועדה בין-משרדית (וועדת קנב) שמטרתה לייסד מערך ביטוח לאומי בישראל, כולל ביטוח אימהות. בהקשר זה, עלתה השאלה: איזה סוג של סיוע רפואי יינתן לנשים יולדות – לידה בבית חולים בלבד או שמא גם בבית? באשר לתשובה היו הדעות חלוקות בין המומחים. הרי כפי שראינו, באותה תקופה הייתה לידת בית מקובלת ברוב ארצות העולם, ובהולנד דאז, בה ילדו מעל שני שלישים של הנשים בבית וגם נהנו מעזרה בימים לאחר הלידה, השיטה הניבה את תוצאות הלידה הטובות בעולם. על רקע מציאות זאת, רבים מאנשי המקצוע המקומיים, כולל רופאים, בראשם רופאי המשפחה,  התקוממו נגד "חובת" הלידה בבית חולים וביקשו להנהיג שיטה שתאפשר לידה בבית באופן סלקטיבי – בהתאם לאופי המשפחה, תנאי הדירה ותנאים נאותים לעריכת הלידה. בסופו של דבר, ניצחה העמדה שצידדה באשפוז כללי.

בשנת 1953 נחקק חוק הייחודי לישראל, לפיו תכסה המדינה את הוצאות הלידה (באמצעות מה שנקרא לימים "מענק אשפוז") וגם תיתן לידי האישה "מענק לידה" לרכישת ציוד ראשוני לתינוק – אך ורק אם תתאשפז בקשר ללידה. בן לילה נשכחו הוויכוחים וחילוקי הדעות; אנשי הרשויות נרתמו למלאכת אכיפת החוק במרץ, מיילדות הבית כבר לא הצליחו להתפרנס ונאלצו לעבור אף הן אל בתי החולים, ובתוך כעשור כבר ילדו כלל הנשים בארץ, מכל קבוצות האוכלוסייה, תחת אשפוז. מסתבר שמימון הוא כלי חזק מאד לשינוי התנהגות. בכל אופן, המעבר המהיר מאד לבתי חולים אירע למרות שבעשורים שראשונים לקום המדינה, התשתיות להעברת יולדות לבתי החולים היו רעועות בלשון המעטה והמוסדות עצמם היו רחוקים מלהכיל את כולן. בנסיבות אלה, יולדות נאלצו ללדת בתנאים של צפיפות, העדר פרטיות, מחסור בכוח אדם ובתנוחה "שאינה מותאמת להשתתפות גופנית מרבית של האשה בתהליך הלידה" – כפי שנכתב בדו"ח ועדת נמיר למעמד האשה בשנת  1978, כלומר, כרבע מאה מאז חקיקת החוק.

מה ניתן ללמוד מן הסטטיסטיקה על טיב הטיפול שקיבלו היולדות? בפועל, לא נראה שהתקיים מעקב על לידות בית מתוכננות שמאפשר עריכת השוואה ללידות תחת אשפוז. זאת ועוד, כמו בחו"ל, הנתונים המעטים הקיימים מתייחסים אך ורק לממד ההישרדות [ראו למשל בטבלה זו], לעומת איכות חיים כללית. מבחינה זאת, אמנם עם השנים ניכרת ירידה בתמותת אמהות, אך קשה לבודד אותה משיפורים כלליים במצב הבריאותי של האוכלוסייה. בנסיבות אלה, כתב פרופ' ח. ש. הלוי, במאמר שפרסם בנושא בשנת 1980: "קשה להסיק מתוך הנתונים הסטטיסטיים, כי חובת האשפוז של היולדות הייתה גורם בעל משקל רב בירידת תמותת התינוקות." מכאן, לדבריו, לא היה בסיס להצהרות הרשמיות שהתעקשו לייחס לאשפוז "ירידה תלולה בעמקות תמותת התינוקות."  

בפועל, רק משנת 1979 ואילך, הסתמנה מגמת ירידה בתמותה של תינוקות בישראל – למרות שחובת האשפוז הייתה קיימת אז כבר כשלושים שנה. כלומר, את ההסבר לירידה שהחלה להסתמן בתמותת תינוקות בשלהי שנות ה-70 יש לחפש מעבר לעצם חובת האשפוז. לדוגמא, מן הראוי לברר מהי השפעת הנתונים בדבר רמת ההפלות שמתבצעות על רקע גילוי מום צפוי בעובר. בנוסף לכך, כפי שהראתה מרג'רי טיו, נתונים סטטיסטיים מטיבעם ניתנים למניפולציות. בהקשר של לידה בישראל, למשל, הנטייה הרווחת היא להציג רק את הנתונים בדבר תמותה סוב-לידתית, המתייחסת לתינוקות שחיים חודש ואפילו שבוע בלבד; בנתונים המתייחסים לתינוקות שחיים מעבר לכך, ההצלחה בישראל נוטה להיות פחות מרהיבה. בנוסף, במשך שנים נשמר יחס של 1:2 לערך בשיעורי תמותת תינוקות של ערבים לעומת יהודים, למרות מידת האשפוז השווה של נשות שתי הקבוצות. מכאן, כמו במקרה של הנשים השחורות בארה"ב, ניתן להסיק אחת משתי מסקנות (או שתיהן יחד): או שנשים ערביות מקבלות טיפול ירוד לעומת נשים יהודיות, או שהאשפוז אינו חזות הכל.

כך או כך, אין ספק שנצפה שינוי בטיב הטיפול שהוענק ליולדות באשפוז משנות ה-80 ואילך, בפרט, עם כניסתו לחדר הלידה של המוניטור לניטור פעימות הלב של העובר במהלך הלידה. הבעיה היא שאיש אינו בטוח איך צריכות להיראות פעימות הלב של עובר במהלך הלידה. בנסיבות אלה, כמו בחו"ל, גם בישראל רמת הניתוחים הקיסריים הכפילה את עצמה תוך עשור, בעוד חלק גדול מהם מבוצעים "ליתר בטחון". אמנם, בממד ההישרדותי, עם השיפורים הטכנולוגיים עם השנים, ניתוחים אלה היוו הצלחה. אולם, כמו שנאמר בפתיח, ההשלכות הבריאותיות חמורות, הן עבור האם והן עבור התינוק.

מבחינת תנאי האשפוז, ללא ספק חל שיפור עם הזמן, לפחות עבור תושבות המרכז, ובמיוחד עבור נשים שבידן לממן מגוון שירותי לידה פרטיים. יתרת הנשים נדרשו להמשיך להזרים אלפי שקלים לתוך קופות בתי החולים באמצעות "מענק האשפוז" ששולם על חשבונן מטעם המוסד לביטוח לאומי, ובה בעת להתאשפז במחלקות צפופות שהתאפיינו במחסור בכוח אדם, במיוחד של מיילדות. היו ניסיונות להביא לידי שינוי בתחום, דוגמת דו"ח וועדת נמיר כאמור, אך רובם ככולם נכשלו. במלים אחרות, בעוד מדינות אחרות הקימו ועדות ממלכתיות בנושא הטיפול ביולדות, במדינת ישראל, שכה מהדרת את האימהות, שמשקיעה סכומים אדירים בטיפולי פוריות, שטיפחה תעשייה של בדיקות הריון שאין לה אח ורע בעולם, מעולם לא זכה הנושא למקום בסדר היום הלאומי.

על אף הדברים האלה, הספיקה לקום תנועת-נגד מקומית קטנה, של לידות בית מתוכננות, החל משלהי 1980 ומתחילת שנות ה-2000, בקעו קומץ מרכזים (יותר נכון, צימרים) ללידה טבעית. למרות שתוצאות הלידות היו טובות ועלותן נמוכה בהרבה בהשוואה ללידות תחת אשפוז, הרשויות הוסיפו לסרב לממנן. יחד עם זאת, הרשויות לא ממש התרגשו מקיומם של אותם מרכזים, עד לשנים האחרונות, בהן הוטלו סדרת הגבלות נוקשות על הבחירה בלידת בית והוצאו צווים לסגירת המרכזים ללידה טבעית. לא ברור בדיוק מה עומד מאחורי הגזרות החדשות. אולי זוהי תגובה לעלייה המסתמנת בפופולריות של לידות חוץ-אשפוזיות. מניע נוסף עשוי לנבוע מן העובדה שזה מכבר, נבנו מספר מחלקות חדשות ליולדות; ניתן להניח שנוצרה אותה בעיה מוכרת של מילוי מיטות, ושזו השפיעה על המדיניות הנבחרת. בכל מקרה, התוצאה היא שבעוד חולים וחולות בישראל נאלצים להתאשפז במסדרון, אם בכלל, מפאת חוסר במיטות אשפוז; נשים שמבקשות בכל מאודן שלא להתאשפז לצורך לידה, נדחות בהינף יד.

מן הכתוב לעיל עולה שברחבי העולם, וכן בישראל, מעורבים אינטרסים פוליטיים וכלכליים בקביעת המדיניות הרשמית של ניהול לידה ומיקומה, בעוד שאלת טובת האם והתינוק נותרת על כנה. בניסיון לענות על שאלה זו, אם כן, הבה נעבור לטענות מטעם "השכל הישר": מוסכם על כולם כי ב-90 אחוזים מן המקרים, לידה מתנהלת באופן טבעי ובריא ואין צורך בהתערבות רפואית כלל. בנסיבות אלה, ההסבר המוצע למדיניות האשפוז של כלל היולדות הוא הצורך להגיש טיפול מידי באותם מקרים בהם מתרחש מצב חירום בלתי צפוי. אולם הטענה לא ממש מחזיקה מים. הרי על-פי הנתונים הקיימים מזה שנים, במערך לידה חוץ אשפוזית תקין, ניתן מלכתחילה לחלק את היולדות לאלה שנמצאות "בסיכון גבוה" לפתח סיבוכים במהלך הלידה ואותן יש לאשפז מראש, לבין אלה הנמצאות ב"סיכון נמוך" לפתח סיבוכים כאמור ושאינן חייבות באשפוז מראש. בקשר לקבוצה האחרונה, יש לצפות לפינוי היולדת בכ-12 אחוזים מהמקרים; כלומר, כבעשירית מן הלידות שהוגדרו מלכתחילה כ"סיכון נמוך" ומתאימות להתבצע מחוץ לאשפוז, משתנה ההגדרה תוך כדי הלידה והיא מתנהלת בסוף תחת אשפוז, ולו רק ליתר ביטחון.

אם כן, נשארנו עם אותו אחוז קטן של מקרי חירום שמתפתחים מהר ובאופן בלתי צפוי, אפילו בהינתן האפשרות להזעיק אמבולנס וכו'. מחקרים רבים הראו שמבחינה סטטיסטית, מדובר במספרים מזעריים אם בכלל. בכל מקרה, כנגדם, חייבים להציב את כל הלידות שלא מסתיימות באופן אופטימלי כתוצאה מאשפוזה של היולדת: חיידקים טורפים, רשלנות רפואית, ציוד לא תקין, חוסר בכוח אדם, נזקים יאטרוגניים, ניתוחים קיסריים מיותרים, "אלימות מיילדותית" ופוסט-טראומה ואיך לא, הסכנה של הידבקות בקורונה – כל אלה נפוצים בהרבה כשמדובר בלידות תחת אשפוז. אם כן, ההבדל היחיד בין אסון לא-עלינו המתרחש בלידה תחת אשפוז לעומת התרחשותו בלידה ללא אשפוז (בעוד כוונתי, כמובן, ללידת בית מתוכננת בליווי מיילדת מאומנת ונקיטת כל אמצעי הבטיחות הנדרשים), הוא שבמקרה הראשון יאשימו את בית החולים ובמקרה השני יאשימו את האם; הרי היא ביצעה מעשה אפיקורוס.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• מה זו לידה פעילה – הלה שוורצורגן
• "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
• 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
• ללדת בבית זה לא "אומץ", זאת (גם) דרך בטוחה ובריאה – מוריה נוה
• לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
• לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
• סדר היולדת: פסוקים ותפילות לאמירה לפני הלידה, בזמן הלידה ולאחריה – אלכס ברגר-פולסקי
• טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'

• הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות – צוות גלויה
• מיניות בעת ההיריון ואחרי הלידה – טלי רוזנבאום
• פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
• 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
• אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
• לכבד את הרצפה: על יחס מכבד לרצפת האגן – הרבנית שרה סגל-כץ

• הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
• כולן בהריון חוץ ממני – צוות גלויה
• לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי