ישנו ערפל רב מסביב לסוגיית תשמיש באור יום או עם תאורה בכלל. לאמיתו של דבר, יש טווח רחב למדי של עמדות בנושא: הלכות ומנהגי חסידות, שנעים בין חומרא לקולא. במאמר זה נדון בהיבטים השונים של הדיון, בטעמים ובאפשרויות המונחות לפתחם של זוגות המתמודדים עם שאלות בחיי האישות שלהם.
זַכֵּנוּ שֶׁנִּרְצֶה וְנִשְׂמַח בַּחִבּוּר וְנִדְבַּק אֶחָד בַּשֵּׁנִי מִתּוֹךְ לֵב נָקִי וְשָׁלֵם, בְּלִי מְחִיצוֹת גּוּפָנִיּוֹת, נַפְשִׁיּוֹת אוֹ רוּחָנִיּוֹת.
מתוך: תפילה לפני ייחוד, מאת: אורה זך
הנחה משותפת לזוגות רבים היא שהזמן בו חיי האישות מתקיימים, הינו בלילה. אולם נתוני מחקר בתחום המיניות[1] מעידים כי ההגעה לזמני אינטימיות בסופו של יום, בעת עייפות, מהווה חסמים בתחום, כגון: אי-הלימה בתשוקה של שני בני הזוג, התעייפות מהירה, החמצת הפוטנציאל להגיע לשיאים מיניים מספקים בשל חוסר חדות בסוף היום, נטיה לאי-התמודדות עם קושי ואתגר ועוד.
יש שיאמרו שדווקא הלילה והחשיכה מעניקים להם תודעה רומנטית ואינטימית ולכן, זהו הזמן הנכון עבורם להתייחד. אולם לאור הנתונים על חסמים שעשויים להתקיים בהתייחדות בשעות החשיכה, יש להכיר כי גם בשעות האור יש אפשרות להגיע לחיבור מיטיב של בני הזוג וויתור על אפשרות זו מחמיצה עומק ושיאים משמעותיים לבני הזוג.
ברם, לעיתים קרובות אפילו זוגות שמחויבים מאוד לאיסור על תשמיש באור היום ולהנחיה הכללית הנובעת מן פירושו של רמב"ן ל"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מוצאים את עצמם במהלך השנים, עם התרחבות המשפחה ועליית התשישות בערבים, שוקלים את האפשרויות הניצבות בפניהם בשנית. לעיתים מפגש בשעות הבוקר עשוי להיות האפשרות היחידה של בני הזוג להתקרב זה לזו מתוך אהבה ורצון, ולא מתוך עייפות ותפיסת היחסים כעוד מטלה שיש לבצע.
כל הצעה ותובנה שעולה בנושא, אפילו מצד ניהול הזמן של הורים עמוסים, נתקלת פעמים רבות בחשש של זוגות דתיים מכיוון שהם מניחים כי אסור בתכלית האיסור לשמש שלא בשעת הלילה ושלא בחשיכה, בעקבות דברים שנכתבו במסכת נידה: ״אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום״.
במפגש ראשוני, הניסוח המוחלט של איסור על תשמיש באור עשוי להראות מרתיע ונוקשה מאוד. אולם, כתמיד, הדיון ההלכתי מכיל מנעד רחב יותר מאשר אמירות מוחלטות של ״אסור״ או ״מותר״. במאמר הבא נפרוט את הדיון בתשמיש באור, ניגע בערכים המנחים שבו, ונראה את טווח הפעולה והבחירה שיש לבני הזוג בתוך הגבולות הערכיים וההלכתיים התוחמים את הסוגיה.
"קדושים תהיו"
בני זוג רבים שומעים לראשונה על ההתייחסות האמביוולנטיות לתשמיש באור בהדרכת כלות או חתנים. אולם למרות שזו הפעם הראשונה הנאמרת הלכה למעשה, רוב בוגרי החינוך הדתי פוגשים את רוח הדברים בדברי רמב"ן על הפסוק הידוע "קדושים תהיו":
התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה
(רמב"ן על ויקרא י"ט, א)
ניתן להבין מדבריו אמירה בגנות הנאה מוגזמת מהנאות התשמיש, ובכלל זה התרחקות וגדרות אפילו בתחומים שלא נאסרו במפורש כדי לנהוג באופן ראוי ומכובד גם במה שלא נאסר. לעיתים אותו צו כללי, הוא בעל השפעה מחלחלת ועמוקה יותר על התפיסה מאשר הציווי ההלכתי והפרטני. זאת כי למצווה יש גבולות ושיח של "יציאה ידי חובה" או "איסור" ובכך תמה החובה. אך לשיח ערכי אין מידה או סוף.
בנוסף לכך, עלינו להבין את אמירתו של רמב"ן בהקשרה: הביטוי "עריות" בו הוא נוקט מתייחס ליחסי מין שאינם תקינים על פי ההלכה. כך שאין כוונתו בכך לזוג הנשוי, בזמנים המותרים להם, ובצנעה מעין הזולת. על כן, אין כוונתו דרישה להרחיק מן העונג שבחיי הזוגיות. אלא למצוא איזון בינו לבין דרכי העולם הזה.
"ואהבת לרעך כמוך"
הבה ניגש ראשית לשורש הדיון ההלכתי, אל המופע הראשון של האיסור הזה:
אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר (ויקרא יט, יח): ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״.
משנה נדה יז, א
מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.
אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום.
הגמרא פותחת בטעמים האפשריים לאיסור זה, ומעוניינת לגזור מהם את אבני היסוד לחיי אישות בכלל. טעמו של רב חסדא והסברו של אביי, מדגישים את האהבה לבת הזוג ואת החשש מפגיעה בכבודה במהלך היחסים המיניים. הדיון מעמיד את הגבר בתור הסובייקט של האיסור, אולם לב ליבו נסוב סביב רגשותיה וכבודה של האישה, ולצרכיה בעת קיום היחסים. ניסוח הדברים נשען על אהבה אנושית של מתוך ״ואהבת לרעך כמוך״ ומובן מכך שישנה רגישות גבוהה עוד יותר בין בני זוג, ולכן עולות הצעות כיצד לנהוג באופן המבטא את האהבה והכבוד ההדדי ולהימנע מכל אפשרות ביזוי.
טעמו של אביי עשוי לטעת בקוראים העכשוויים את האשליה של תפיסת המיניות או את גופה של האישה כמעוררי דחיה. אולם הדבר חוטא להקשרים בהם נאמרה האמירה. ראשית, בתקופתם של חז"ל, היה ערך אחר מאשר בימנו אנו להסתר וגילוי. הסתרה נחשבה התנהגות שמשדרת כבוד והערכה הרבה יותר מאשר גילויה. כך לדוגמה גם השימוש בשפה נקיה באופן מובהק לעומת שפתנו שלנו[2]. כך גם ביחסם אל האישה, שביקש לשמור עליה מן המבט השיפוטי והגברי[3].
ראיה נוספת לדבר היא משום שאין איסור על גבר ואישה לחזות אחד בשניה בלא בגדים. כלומר אין איסור על שהיה והתבוננות של בני הזוג בעירום בכל זמן אחר ואף במהלך ההתקרבות, חיבוק ונישוק לפני החיבור. לכן בהכרח אין פה חשש מעצם העירום אלא איסור לאופן של מבט שיכול לעורר תחושת גנות. יתרה מזאת, אנו למדים שמתוך "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב׳ כ״ד), שלעירום חלק ומעמד חשוב ביחסים שבין בני הזוג (כאשר לקבוצות ולזרמים שונים ישנן דקויות מסויימות).
הדיון, אם כן, מעביר אותנו מהגדרת האיסור המוחלט אל דיון בשאלות מה הוא כבודה של אישה, מה ראוי ולא ראוי שיתקיים בעת קיום יחסים אינטימיים וכיצד ראוי שבן הזוג יתייחס אליה בעת המפגש, גם מתוך מודעות לחוש הראיה.[4] הקו המנחה העולה מדיון זה, הוא שגם בדברים שאיש ואישה, בני זוג, רוצים ומעוניינים לעשות ברגעים של השתוקקות הדדית, גם ברצון והתקרבות גדולה, אין רשות לפרוק את העול ויש לנהוג תמיד במידה של זהירות.
אחד ממחזקיו הגדולים של איסור זה ככתבו וכלשונו הוא הרמב"ם, ובעקבותיו ה׳שולחן ערוך׳:
אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו:
שולחן ערוך, אורח חיים, ר"מ, א'
וכן אסור לשמש ביום אא"כ הוא בית אפל.
הגה: אבל אם עושה מחיצ' גבוה עשרה לפני הנר. אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין
יש לזכור את הרקע וההקשר לאמירות אלו. תפיסתו הכללית של הרמב"ם, כפי שהושפעה מן התפיסה האריסטוטלית, ראתה בעצם החושים והמפגש עם הגוף עניינים שיש לרסן לטובת הבריאות ועבודת ה'. הם נעשים תחת אצטלה של מטרה מוגדרת היטב ורתיעה מן החושים ומן המפגש הזוגי לשם התענוג לכשעצמו[5]. הדבר נובע מתוך התפיסה המדעית של הרמב"ם, שראתה במשאבי הגוף ובעיקר בזרע, כמקור חיותו של אדם. לכן, לפי תפיסה זו, כאשר אדם מעסיק את עצמו בתשמיש הוא פוגע בבריאותו ומכלה את משאביו, הן בתכיפות מתונה ובוודאי בתכיפות מרובה[6]. תפיסתו הרפואית של הרמב״ם מתווספת לעמדה המבוטאת במסכתות נדרים וגיטין[7], הקושרות בין אופן התשמיש בכלל לבין ההשפעה על המשמש ועל פירות העיבור. קו רעיוני זה הקושר בין ראשית המעשה לאחרית, נמצא גם בחיבורים מיסטיים אחרים[8].
מהו נר, מהי טלית ומהו בית?
המשך הדיון בגמרא מציין שלמרות הנימה החד משמעית בדבר האיסור לשמש במהלך היום, אם החדר חשוך, הדבר מותר. במקרה שהגבר הוא תלמיד חכם, ואף אם אין החדר חשוך, הוא רשאי לשמש כאשר מכסה על שניהם בטליתו.
הוספת המשתנים הללו לדיון מבהירים לנו שליבו של האיסור מצוי באופן הראיה עצמו. לכן, רמת התאורה והשעה המדויקת ביום מאפשרות טווח רחב יחסית של אפשרויות. ברוח השולחן ערוך יש הפוסקים כי אין אפשר מניעה לשמש במהלך היום, כל עוד סוגרים את התריסים ומאפילים את החדר לחלוטין[9]. הרמ"א לעומת זאת חולק על שולחן ערוך ומתיר לקיים יחסים גם אם ישנו אור רך בחדר, לדוגמא מחיצה המפרידה בין הנר הדולק ובין בני הזוג, וגם מתיר לשמש במהלך היום אם בני הזוג מתכסים[10]. חשוב לציין שרמ"א, בניגוד לרמב"ם, הדגיש מאוד בפסיקתו ביחסים שבין בני הזוג מאוד את הכלל: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה"[11]. כלומר, כל מה שבני הזוג מעוניינים בו, מתוך רצון והסכמה לעשות ביחד, בפרטיותם ובזמנים בהם הם מותרים זה לזו, הרי זה בבחינת "התקדש במותר לך".
בתת הדיון העוסק בתשמיש ביום, עולים טעמים נוספים לאיסור: החשש מפני עזות פנים וחוסר צניעות, אשר משתקף על דרך ההנגדה מהשבח הניתן לזוגות שמעידים על עצמם ששימשו לאחר חצות, באופן שלא יוכל האדם מן השוק לשמוע או להיחשף אל המעשה.
סוגיית הצניעות ומידת הראיה הנגזרות מרמת ההצללה והכיסוי, מעבירות את מרכז תשומת הלב אל הנוכח הנפקד בדיון – הבית. הבתים שלנו והבתים בהם גרו חז"ל או פוסקים מאוחרים יותר, אינם אותם בתים. בימינו, זוגות צעירים ובוגרים לא מתגוררים כחלק ממבנה שבטי-משפחתי. הם גרים בבתים משלהם, וברובם המוחלט יש חדר שינה נפרד בעל דלת, מנעול ובריח. אנו לא רגילים לישון יחדיו בחדר יחיד ביחד עם כל קרובי משפחתנו, הבוגרים והצעירים כאחד. החששות מפני תשמיש ביום ובאור באופן שעשוי להיחשף באופן בלתי הולם לשכנים או לדיירי הבית האחרים, נדיר מאוד עד בלתי סביר במציאות חיינו, בה אנו נהנים ממותרות של פרטיות.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
בית מונבז
במציאות חיינו, ולא רק בזו שלנו, מגיעים לעיתים בני הזוג לסביבה האינטימית שלהם בשעות מאוחרות מידי, כאשר הם עייפים ויגעים. לחלופין, הם מסוגלים להתפנות זה לזו רק אחרי שפיזרו את הילדים למסגרותיהם. בנושא זה ישנה הסכמה רחבה למדי, שאם איש ואשה לא מסוגלים (ואפילו מבחינת הפניות הנפשית) לשמש בלילות, הרי שמותר להם לשמש במהלך היום. בדיון על גבולות התאורה ישנו טווח רחב, כאמור, אולם אין החיים והתלות בלילות סיבה ראויה דיה להיבטל מן המצווה.
כך לדוגמה, למרות שישנו שבח ומעלה לשמש בערב שבת, אם הדבר נמנע מבני הזוג, עדיף שישמשו ביום, בכדי שיהיה הדבר כחלק מתענוגות השבת, מאשר שיחכו למוצאי השבת כדי לשמש בלילה[12].
איזון בריא זה שבין החיים כפי שהם מתבטאים בשטח ובמציאות, ניתן לראות כבר בגוף הסוגיה התלמודית. בסוף הסוגיה התלמודית מציינים לשבח החכמים את בית מונבז (בית מלוכה בחדייב שהתגייר), מסיבה מפתיעה: משום שהיו משמשים ביום. העיר על כך המאירי בניסוח מופלא:
אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה, כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות, או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית, מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחיבה, ולא דרך דריסה וטירוף.
המאירי על: נדה יז, א
ההלכה רואה בחיבור בין בני הזוג חשיבות עליונה, ולא רק בחיבור טכני ויבש, אלא בעשייתו מתוך רצון, השתוקקות, ואהבה. כלומר, למרות שישנה תבנית אידאלית כלשהי למעשה, יש במקביל גם הבנה של האדם, בין אם הוא מלך ובן אם סתם אדם מן הישוב. לכן כאשר הדילמה הניצבת לפני בני הזוג היא האם לשמש מתוך עייפות וחוסר התלהבות, רק בשל האיסור, או לדחות את התשמיש לאור היום, הרי שההכרעה חד משמעית – האהבה גוברת על ההנחייה למניעת התשמיש ביום.
יתרה מזאת, יש להבחין שמתוך כל הדיון עולה פער בין מידת חסידות של הנהגה מפנים לשורת הדין, של שאיפה נשגבת הרואה ביחסים בין בני הזוג כנושאים טעמים קבליים וסימבולים, לבין הזוגיות והמציאות של רוב הזוגות. כאשר אנו נתקלים בפערים שכאלה, עלינו להזכיר לעצמנו שיש מידת מה של יהירות בהנחה האוטומטית שכל מה שנאמר עליו 'מעשה חסידות' – בנו אמור הדבר. השאיפה הבסיסית והיסודית היא לקיים חיים של טוב, רצון ואהבה בין בני הזוג. אם נזכה ונתעלה לרמת חסידות, אשרינו שזכינו. אך ראשית, יש לדאוג גם לאהבה של עמי ארצות.
לגלות ולהסתיר
משום שבתחום המעשה ישנו טווח רחב למדיי, הבה נשוב אל הדיון הערכי.
החברה בה אנחנו חיים מקדשת מאוד דימויי גוף ספציפיים ואידאליים, ובמודע או שלא במודע מחנכת אותנו לתפיסת מיניות מסוימת מאוד. כאשר בני הזוג מתכנסים לתוך הממלכה הפרטית שלהם, יש לנסות להשאיר את המבט הזר בחוץ ולהפנות את המבט פנימה. מה בני הזוג רוצים עבור עצמם? כיצד כל אחד מהם רואה ומבקש את צרכיו? מה הוא כבודם והאם הם מכירים בכבודו של מי שניצב מולם?
מחקרים מראים שבימינו זוגות מקיימים פחות יחסים והמפגש המיני מצטמצם באופן משמעותי. ניתנות לכך תשובות שונות ורבות, הקשורות למרחב הטכנולוגי שאנו חיים בו אשר תובע תדיר את תשומת ליבנו, מציף אותנו בדימויים מיניים בסביבה התרבותית שלנו, ואף מביא לידי תשישות מאורח החיים העכשווי, הגדוש העמוס והמלחיץ לעיתים. על כן, בפער בין הרצון לכתחילה לבין המציאות בדיעבד, ראוי שנשאל את עצמנו האם מדובר במידת חסידות שאנו מבקשים לעמוד בה, בהכרח? וכן, האם תיחום האפשרות לקיום מפגש אינטימי בשעות הלילה הוא הזמן שבהכרח יעניק את שכל אחד ואחת מהם זקוקים לו בתוך חיי היחד שלהם? ראוי גם לזכור כי התשובות על שאלות אלו עשויות להשתנות בתקופות חיים שונות.
ראוי להזכיר כי עיקר העיקרים של הדיון ההלכתי הוא להורות לנו כבוד ואהבה במפגש הזוגי, ושגם בו מתבטאים "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים".
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
- קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- ביאה דרך איברים – חננאל רוס
- האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
אינטימיות זוגית
- אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות –טלי רוזנבאום
- החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
- הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין, הרבה יותר – צוות גלויה
- העינוגית (דגדגן): תגלית בת אלפיים – צוות גלויה
- בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
- שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
- שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ: לדבר גלויות על העונג הגברי כתהליך מלא של עומק והשתהות – אליעוז ברקוביץ'
- הניחו לאורגזמה – סיון דרשן
- כל מה שרצית לדעת על חומרי סיכה – צוות גלויה
- כאבים בחבירה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- התמודדות נשים דתיות עם כאבים בעת קיום יחסי אישות – סיון דרשן
- על חוויית הכאבים בעת קיום יחסי מין – שלומצי דאר פיינשטיין
דינמיקה זוגית וחיי משפחה
- לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- אולי הלילה? פערים בחשק המיני כחלק מחיי הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- על הסכמה ורצון – ד״ר מיכל פרינס בפודקאסט של מרכז יהל (פרק 11)
- מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
- מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע – שולמית שפרבר
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
הפניות ביבליוגרפיות
[1]ראו ספרה של אליסה וויטי, WomanCode: Perfect Your Cycle, Amplify Your Fertility, Supercharge Your Sex Drive, and Become a Power
[2]עזרא ציון מלמד, לשון נקיה וכינויים במשנה, לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה, תמוז ה'תשמ"ג, עמודים 3-17.
[3]מנחם אלון, מעמד האישה, משפט ושיפוט, מסרות ותמורה – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, תשס"ה – 2005.
[4]ראו למשל הרב מרדכי אליהו בדרכי טהרה כב, יג: "ואין הכוונה דוקא מום או כיעור בגופה, אלא יש לחוש שעצם הגילוי יביאנו לזלזל בה".
[5]"וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד" (רמב"ם, הלכות דעות ג, ב).
[6]רמב"ם, הלכות דעות ד, יט.
[7]בבלי, גיטין ע, א.
[8]הקדמות הזוהר, מאוחר יותר, התפתח אותו הצד של הסגולות למידת חסידות מדוקדקת מאוד משום החששות שהמעשה משפיע על העולמות העליונים.
[9]שו"ע, רמ יא.
[10]רמ"א, הגהות הרמ"א, אורח חיים, רמ, יא.
[11]בבלי, נדרים כ ב.
[12] שו"ת תורה לשמה סימן סט.
