שיחה גלוית עיניים עם הרב ד"ר עדו פכטר על התפקיד של רב קהילה, על ההגבלות שרב צריך לשים לעצמו, על החזון שלו לחברה הישראלית.
ראיון במסגרת סדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים" וכנס ההשקה שהתקיים בט״ז בסיון ה-5.6, בירושלים.
"המקצוע בחר אותי", אומר הרב ד"ר עדו פכטר, ראש מיזם "תכלת– יהדות של השראה" – שמטרתו לפתח ולהעמיק את משנתה הרעיונית והמעשית של היהדות המתונה, וראש מיזם קהילות ורבנים במחלקת דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. "רציתי להיות מהנדס מכונות. לימודי הרבנות היו משהו על הדרך. בלימודים בישיבה העמקתי דווקא ברמב"ם ובגמרא בעיון, ואת הלימודים למבחני הרבנות למדתי בכלל מחוץ לסדר הרגיל, בערבים עם חברותא".
הוא בן 40, נשוי לדפנה ואב לארבעה; מתגורר כיום במזכרת בתיה. למושב הגיע לאחר תקופה של 9 שנים כרב קהילה של קהילת "ישראל הצעיר" (Young Israel) ברמת פולג בנתניה. את מסע חייו החל בשכונת אחוזה בחיפה ("בסניף של בנט"). משם המשיך לישיבת ההסדר במעלה אדומים, ולאחר שנה בקורס טיס, המשיך בהסדר גבעתי.
הוא בוגר תואר ראשון בחינוך ממכללת ליפשיץ, ובעל תואר דוקטור (במסלול ישיר לדוקטורט) במחשבת ישראל. את עבודת הדוקטורט כתב בהנחיית חתן פרס ישראל, פרופ' דב שוורץ, על האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב של המאה ה-19 והמאה ה-20. באותן שנים, הוא ואשתו דפנה עברו לנתניה. "התחלתי לתת דברי תורה בבית הכנסת שהייתי בו, והגיעו נציגים לבית הכנסת מהקהילה ברמת פולג. אחרי תקופה, הם ביקשו שאגיש מועמדות למשרת רב הקהילה. הגשתי מועמדות בגיל 29 בלבד. רבנות זה תפקיד לא מתגמל ולא קל – צריך שתהיה תודעת שליחות גבוהה. לא חשבתי שאגיע לשם ובוודאי לא בגיל כזה צעיר. כשהגעתי לקהילה חתמתי על חוזה לשנתיים, ובסוף נשארתי תשע".
בנוסף, פכטר עורך את ה'פודזקס'- פודקאסט על הגותו של הרב לורד יהונתן זקס.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אילו תחנות חיים הובילו אותך לאיפה שאתה נמצא היום?
"קורס טייס, ללא ספק. הקורס הזה הוא בעצם מעבדה שהתנתקנו בה מכל החיים", הוא מספר. "חברה אליטיסטית מאוד לא דתית. פעם ראשונה שהייתי קרוב כל כך עם אנשים שלא מהעולם שלי על רמה גבוהה. זו חוויה מעצבת. בנוסף הקורס עיצב מאוד את האישיות שלנו, את הצורה שבה אנחנו מתמודדים בעבודה לבד ובמצבי לחץ. כל הקורס עובד על זה שאתה לא יודע מה יקרה עוד דקה".
ברגע של משבר, הוא התלבט אם לחתום על ויתור ולעזוב את הקורס. "מה שמשך אותי היה דווקא העיסוק בציבור רחב יותר, ובקורס טיס עובדים הרבה מאוד לבד. היו לי דילמות האם עתידי הוא להיות בקוקפיט או בזיקה אל הציבור. בסוף לא חתמתי ויתור, אבל עפתי מהקורס".
"צריך להכיל את העולמות של השונים, לאחוז בשני קצות הרצף בו זמנית"
"כשאתה עף מקורס טייס", הוא מסביר, "כל הצבא פתוח לפניך. אבל אני בחרתי ללכת לגבעתי". הוא חזר אל ההסדר ואחר כך גם הפך מפקד. דווקא בגבעתי מצא הרבה כוחות של הובלה. "זה היה עולם אחר לגמרי מקורס טיס. שם פוגשים הרבה יותר את עם ישראל במובן הרחב שלו".
"המפגש עם הרב נחום רבינוביץ היה ללא ספק עוד תחנה משמעותית מאוד בחיים שלי", אומר הרב פכטר. "הגעתי לישיבת ההסדר במעלה אדומים, ופגשתי את האדם שפתח בפני עולם אחר של תורה, של פסיקת הלכה, של רוחב דעת. הוא פתח בפניי את האורתודוקסיה המודרנית. הוא פתח בפניי דמויות של רבנים שאף אחד לא הכיר. זה היה מפגש משנה חיים עבורי".
"יש סיכוי שזה ישמע קצת קלישאתי, אבל החתונה עם דפנה היתה תחנה משמעותית בחיים. לא רק בגלל החתונה", הוא מסביר. "אני אשכנזי והיא תוניסאית. נכנסתי לתוך עולם מאוד שונה משלי דרך המשפחה שלה. עולם ספרדי חזק, של יהדות של תום. אני מגיע ממשפחה מאוד צינית, רציונאליסטית, ביקורתית. במשפחה שלה יש יהדות תמימה במובן החיובי, ניגונים ומסורות שלא הכרתי. זה רגע מכונן ומשנה חיים, שפתח לי ערוץ אחר לעולם היהודי. זה היה בהתחלה מלא מהמורות אבל זו חוויה מאוד מרוממת".
"יהדות על הרצף"
בקיץ 2021 פרסם הרב ד"ר עדו פכטר את ספרו השני – "יהדות על הרצף". בספרו הוא מציג את "האני מאמין שלו" בכל הנוגע ליהדות.
"אני מאמין שהיהדות נושאת בשורה גדולה אל האדם, ואל החיים הארציים. אלה שכאן ועכשיו ולא העתידים לבוא. ובמשך תקופות ואצל אנשים שונים, נוצרו עליהם קליפות שהסתירו את הרעינות העמוקים וגדולים של היהדות. התפקיד שלנו הוא להסיר את הקליפות האלה".
התהליך הזה של הסרת הקליפות, להבנתו, דורש מאיתנו ללמד זכות במובן העמוק; לגאול את נקודות הטוב שקיימות בכל דבר ומקום ולחבר אותן ולהאיר אותן. "זה דורש מאיתנו להצליח לחבר בין עולמות. בין ערכים שונים כשהכל מחובר להגברת הישר והטוב במציאות".
זה נשמע קצת מיסטי.
"העולם היום זקוק למחברים", הוא ממשיך. "העולם זקוק לאלה שמסוגלים לחבר. אנחנו במציאות מהפכנית שנמצאת בשלבי מעבר. זו התודעה המודרנית. אנחנו בתקופת מעבר, כפי שהרב קוק קורא לה. היא משנה לנו את כל החיים כמו שהכרנו אותם. השינוי הזה דורש מאיתנו מתינות במובן הזה של יכולת לחבר בין עולמות. היכולת להרכיב אותם יחד. צריך את האנשים המיוחדים הללו שידעו להיות הגשר, להכיל עולמות שונים ומגוונים ולהוביל את הדרך שתתן מקום לכל התופעות הללו. למצוא דרך האמצע".
"זה לא סוד שהחברה שלנו היא חברה של קצוות. לפעמים גם לי יש משיכה בתקופות מסוימות ובנושאים מסוימים להיות בקצוות. אבל זה מאוד קל להיות חלק מעולם דתי סגור. יותר פשוט לחיות במציאות שלא פוקחת עין החוצה. באותה מידה, מאוד קל לזרוק הכל ולהתעלם ממסורת אבות, ולהתנתק מכל רצף של מורשת. זה גם מאוד מושך. הקושי הגדול הוא להתמיד ולהחזיק את שני הדברים הללו יחד, ולא לפחד מהקושי והסתירות כשמחזיקים אותם יחד. תורה ומדינה, ריבונות והלכה, חדש וישן, מזרח ומערב. צריך להכיל את העולמות של השונים, לאחוז בשני קצות הרצף בו זמנית".
האחיזה הזו דורשת מאיתנו שינוי פרדיגמה, מסביר הרב פכטר. "אני לא מגיע אל העולם הכללי בניסיון לקרב אותו אליי. אני מגיע ממקום עניו ומקשיב למציאות, כדי לגלות עולמות שונים משלי. זה האתגר שלנו היום בדור הזה. למשל, ההבנה של מקומן של נשים בקהילה דתית. כאשר לראשונה גבר דתי נמצא מאחורי מחיצה בבת מצווה של נערה, הוא מתחיל להבין את המצוקה של הצד הנשי בקהילה. אפשר למצוא את זה בכל סוגיה וסוגיה – יחסי דתיים חילונים, להט"ב. בכל המקומות האלה, ההבנה של המקום של האחר, דורש ממני רצון לחבר ולא להגיע ממקום שמשליך על האחר את התובנות שלי. ליצור מפגש וחיבור אני ואתה ולא אני והאחר".
קיים אצלך החשש משינוי של האני כתוצאה מאותו מפגש עם האחר?
"ברור שהמפגש עם האחר משנה אותי. אם אדם לא משתנה בעקבות המפגש, האם באמת היה מפגש במובן שאנחנו מדברים עליו? אני לא בטוח. בעקבות המפגש, אני מגלה את עצמי תוך כדי האינטרקציה עם האתה".
"אני חושב שכיום הרבנות בישראל חייבת להיות קהילתית", הוא ממשיך. "עד לסוף המאה ה20, האורתודוקסיה המודרנית, הייתה עולם של קהילות. זה מה שאפשר להם את המפגש עם העולם המודרני ולהשתנות בעקבות כך. כיום, אנשי הלכה רבים ספונים בבית המדרש, ואז במקום לפגוש אנשים במציאות ואת המציאות עצמה, הם מדברים עם עצמם".
"כשהרב קוק דיבר על מסע המחנות, על הריקוד עם החלוצים, הוא עשה שם מפגש", מספר הרב פכטר. "מי שמפחד לשמוע את הציבורים האחרים מחמיץ חוויה יהודית עמוקה וגדולה. אני חושב שזה פספוס ענק של הציונות הדתית שחוסמת את עצמה במקומות האלה".
"אבל", הוא ממשיך, "המגבלה של הרב קוק לדעתי היתה בפרשנות של החילון כקדוש, בהנחה שיום אחד הם יחזרו בתשובה. לפעמים הפער הוא משמעותי יותר מהרמוניה. אני לא מחפש את הקודש בחול. הייתי שולח כל רב שרוצה להיות רב קהילה, להיות רב בקהילה מעורבת עם חילונים".
"אני", הוא נזכר, "השתנתי הרבה מאוד בעקבות המפגש עם הקהילה שלי. למדתי לכבד את המקום שבו אנשים נמצאים, לקבל ולהבין את הצורך של אנשים בטעם ובהגיון. זה חייב להיות במפגש. בעיני, רב שלא כיהן בפועל ברבנות קהילה יש משהו פגום באופן פסיקת ההלכה שלו, באופן שבו הוא מפרש את היהדות".
הוא מספר על פעם בה נשאל על ידי חבר בקהילה שבה כיהן כרב איך יש לו כח להקשיב כשכל אחד מגיע לספר לו דברים אחרי התפילה. "מישהו שאל אותי, 'איך יש לך סבלנות לזה?'. הסברתי שכשאני מקשיב למישהו באמת, אני נפגש עם החיים של אנשים, בכל מקום. זה הכרחי לדעתי להבנה של איך היהדות ואיך ההלכה עובדת".
האם כרב יש מקומות בהם תיקח צעד אחורה בחיי הקהילה?
ודאי. התכלית שלי כרב הייתה תמיד להגיע למקום שבו אוכל להיות רק מאחורה. תמיד אמרתי שהתפקיד שלי, הוא להביא לכך שיום יבוא ולא יצטרכו אותי: יהיו אנשים רבים אחרים שיתנו שיעורי תורה, ואחרים שיפסקו הלכה, וכאלה שיהיו חזנים וקוראים בתורה, ובית הכנסת יתנהל לבד. לדעתי זה החזון של כולנו, שיום אחד לא נזדקק לממסד הרבני, "כי מלאה הארץ דעה את ה'". לכן, בכל מקום שבו יכולתי לתת לאחרים לעשות, צעדתי צעד אחורה. אני יכול לספר שבליל שבועות נהגנו להזמין מרצים ורבנים מן החוץ, ובשלב מסויים הבנתי שאין בכך צורך, ועשינו פרוייקטים שבהם הקהילה כולה הייתה מגוייסת ללמד ולהעביר שיעורים.
מה הקשר שאתה מוצא בין קהילה למוגנות?
לקהילה יש כוח – כוח דתי, חברתי ורוחני, וממילא ככל שהקהילה יותר חזקה ומהודקת, יש בה יותר כוחות. את הכוחות הללו יש גם מי שיודעים לנצל לרעה, אבל בשימוש נכון, ניתן לנצל את הכוחות האלה לטובה, בכלל התחומים וגם בתחום המוגנות: לחנך, להפעיל אמצעי לחץ על הפוגעים, לשים לב ולהאיר את עיניהם של אנשים בקהילה. קהילה היא מסגרת שאנחנו צריכים לדעת להשתמש בה לטובה.
האם יש מקום לקוד אתי עבור רבנים או דמויות סמכות אחרות בקהילה? מה יכולה להיות החשיבות של דבר כזה?
כשמתייחסים לתפקיד הרבני ביחס למוגנות בקהילה, יש שני היבטים משמעותיים. ראשית, לצערי הרב, הרבה פגיעות מגיעות דווקא מהדמות הרבנית, כתוצאה מההיררכיה שיש בדמות הרב, מהסמכות שניתנת לו ולפעמים גם מהכריזמה שיש בתפקיד. זה יכול להיות תלוי במידת המעורבות של הרב בחיי האנשים; ככל שהמעורבות גדלה, ניתן לנצל אותה גם לרעה. שנית, יש פגיעות שעלולות להתרחש בתוך הקהילה, ושם תפקיד הרב הוא להוביל את המאבק נגדן, ולנסות למנוע אותן.
כשמדברים על קוד אתי מצד הפגיעות שעלולות לבוא מכיוון הרבנים, אני סבור וכך גם נהגתי בעצמי, שרב לא אמור להפגש עם אף אישה, לא משנה באיזה גיל, בחדר סגור או בביתו שלו. כיום אנחנו רואים שיש צורך להחיל את זה גם לגבי גברים, ובייחוד לגבי קטינים. רב לא אמור להפגש עם נשים, ואולי עם הציבור בכלל, במקומות אינטימיים ובשעות לא מתאימות, אלא להפגש תמיד במרחב ציבורי. כשרב בא במגע עם ילדים קטנים, תמיד צריך שינכח שם גם הורה. 'אין אפוטרופוס לעריות', ולכן רבנים חייבים להיות מודעים לאפשרות שגם הם עלולים ליפול, ולקבל על עצמם הגבלות.
מצד הקהילה, שם הרב יכול לשחק תפקידים שונים, בהתאם לאופיו ולמידת המעורבות שלו בקהילה. אני חושב שגם כאן, הרב צריך לשים לעצמו גבולות ולהכיר בגבולות היכולות שלו. עניינים מקצועיים כמו טיפול פסיכולוגי ותלונה במשטרה הם דברים חשובים ביותר, שהרב לעולם לא יוכל למלא את מקומם, וחשוב מאוד לפנות לגורמים המקצועיים, שידעו לטפל במצב בצורה הטובה ביותר.
מעבר לכך, צריכה להיות בקהילה ועדת מוגנות, שהטיפול בתחום הוא המנדט שלה, ולא של הרב. אני מאמין שלרב צריך להיות חלק בנושא ובניהול של הדברים, ויש דברים חשובים שהוא יכול לעשות, כמו להרחיק פוגעים ולתמוך בנפגעים. אך יחד עם זאת, כדאי שיהיה גם גוף נפרד בקהילה שמלווה את הנושא, שכולל בתוכו נשים ובמידת האפשר גם בעלי מקצוע, שלהם הרב יהיה שותף, אך לא המנהל הבלעדי.
כידוע, פגיעה וניצול של יחסי כוח עשויים להתקיים גם במובן של פגיעה כלכלית, רוחנית ואף הלכתית – מה לדעתך יכול לסייע לקהילות האמוניות למנוע פגיעות שכאלו?
קודם כל, חשוב להעלות את זה למודעות: לדבר על כך בקהילה, לייחד לזה שבתות, להפוך את זה לעניין קהילתי, וגם ליצור מקום שאליו ניתן לפנות כדי לשתף ולקבל הדרכה והנחיות כיצד ניתן לפעול. ידע הוא הצעד הראשון. מעבר לזה, אני חושב שהרבנים עצמם צריכים ללמוד על כך. הרב זקס כותב על המלך, שצריך תמיד שיהיה עוד ספר תורה שילך איתו כל ימי חייו, שהסיבה לכך היא שגם המלך צריך כל הזמן ללמוד. כך גם לגבי הרבנים, רבנים שלא נמצאים במצב של למידה ושל התקדמות ורק מנהלים את הקהילה, בסופו של דבר עלולים ליפול. אני חושב שיש להעביר גם את הרבנים תהליך של למידה – למידה שונה מזו שמתקיימת בישיבות ובהסמכה לרבנות, הנוגעת לעולם שסובב אותם. הלוואי והרבנות הראשית של כל עיר הייתה מובילה את הלמידה הזאת, לצערי זה לא קורה אבל כיום יש גופים אחרים שעושים זאת, וודאי שהרב יכול ללמוד.
אנחנו תמיד מבקשות מהמרואיינים לקראת סיום לספר לנו משהו מפתיע. ספר על צד או תחביב שלא היינו מצפות שיהיה לרב, ועוד רב דוקטור.
החלום שלי היה להיות שחקן NBA, רק נתקעתי על 174 ס"מ.
מה התוכניות שלך קדימה? מה השלב הבא בפרויקט שלך?
"החזון שלי זה לקחת את עולם ההלכה ולפתוח אותו לישראליות העכשוויות. להפוך את ההלכה היהודית למשהו שגם מישהו שרחוק מתורה ומצוות ימצאו בו מקור של השראה. להביא הלכה יהודית למקום שהיא מגשרת בין ציבורים ולא בונה חומה ביניהם".
ראיון עם הרב ד"ר עידו פכטר על ספרו "יהדות על הרצף" במגזין מוצ"ש
כתבה שכתב במקור ראשון על החשש המוזגם מפני רפורמים
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
