שיחה אישית של רחל רז עם ראשת מדרשת ״באר״ תמר ביטון, ראש מדרשת באר על שתי שלוחותיה, בירוחם ובאשדוד. על חינוך ועשייה, על שורשים של תורה, על שילובים ועל תקוות לעתיד.
את תמר ביטון פגשתי באחד מביקוריה בעיר הולדתה, ירושלים. מרכז חייה נע בין ירוחם, בה היא מתגוררת ובה נמצאת מדרשת באר ירוחם לבין אשדוד בה ממוקמת מדרשת באר אשדוד. את שתי המדרשות היא הקימה ואת שתיהן היא מנהלת בפועל. גילוי נאות – זכיתי ששתיים מבנותי למדו במדרשת באר.
"יש לי סוד לספר לך", היא אומרת לי עוד לפני שאנחנו מתחילות את הראיון: "אנחנו עוברים בקיץ לאשדוד". מדובר באירוע דרמטי, לאחר עשרות שנים בהן מתגוררת משפחת ביטון בירוחם.
איך זה יתקבל במדרשה?
"אולי לבנות המדרשה יהיה קשה להבין את זה, אבל אני כמו אמא שהילדה הגדולה שלה כבר בת עשרים ואחת והקטנה בת שבע, הצעירה יותר צריכה את אמא".
ספרי לי על המעבר לאשדוד, כיצד הוא נולד, מי מצטרף אליך?
"אנחנו עוברים בשניים, אני ודוד, בן זוגי. השותף שלי שזורם איתי. אנחנו משאירים את הבית בירוחם, אבל מוקד הפעילות שלי יעבור לאשדוד. בירוחם יש קהילה מאוד חזקה שבתוכה קמה מדרשה. באשדוד הדברים קרו הפוך – קודם קמה מדרשה ועכשיו אנחנו שותפים בהקמת קהילה סביבה, זו הסיבה שאנחנו צריכים להיות שם.
"זה לא אקראי שאנחנו יושבים בתוך הפריפריה"
אני לא יודעת לכמה זמן נעבור לאשדוד, אבל אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות כעת".
לזוג ביטון ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן בגילאי שבע עשרה עד עשרים ושמונה. היא בתו של פרופ' אבי רביצקי, חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל.
עוד בטרם הקימה את שתי המדרשות, היא הקימה את מדרשיית קמה ואת בית המדרש במדבר בירוחם.
מה מביא אישה להקים פרוייקטים משמעותיים כל כך? את יכולה לשים את האצבע על המקום שבו הכל התחיל?
"הזהות שלי נעה על הציר שבין ירושלים לירוחם. בין רביצקי לביטון. זכיתי לגדול בבית עם הרבה השראה, אהבת תורה, רדיפת שלום. שני הורי הם אנשי רוח והשפה היהודית והמקורות היו מאוד חיים בבית. שם הכל התחיל".
יש תחנות משמעותיות בחייך שהוו אבן דרך לעשייה שלך כיום?
"בראש ובראשונה, שנת בת המצווה שלי. עברתי תהליך משמעותי של לימוד וכתיבה לקראת דרשת בת המצווה, שהקראתי בקהילת יהודה הלוי. בכל יום שישי הייתי לומדת וכותבת פרשת שבוע עם אבא שלי. בשבילי זה היה מובן מאליו, חלק מהשפה והחיים, מה שכנראה לא היה נפוץ באותה תקופה. בקהילה שלנו רק דור אחרינו נשים התחילו לדרוש בבית הכנסת.
תחנה משמעותית נוספת היתה ההדרכה בסניף חוץ בארמון הנציב, ולאחר מכן ההצטרפות לגרעין הנח"ל בירוחם. בשני המקומות פגשתי עולם שונה מבחינה דתית ורוחנית. נחשפתי לשפה דתית אחרת, נוסחי תפילה אחרים, שפה יותר חווייתית ופחות שכלית, ניגונים אחרים. נקודת השיא של התהליך היתה הנישואין לדוד. המפגש בין המשפחות היה מפגש בין עולמות. המוקד לא היה רק מזרח ומערב, היה פער בין הבית שלי שהיה מאוד רציונליסטי אל מול בית שנוכחים בו צדיקים, עולמות שהיו בשבילנו על גבול העבודה הזרה", היא צוחקת. "עולם שכלי מול עולם רגשי חוויתי ומוזיקלי. תפיסה שונה לחלוטין של מעמד האישה. באתי מחברה דתית די הומוגנית והמפגשים האלו שינו בעומק את השפה הדתית והחינוכית שלי. בחרתי לגדל את הילדים שלי בבית ספר הטרוגני ותפיסתי החינוכית מאוד משלבת".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
קשה לומר שעולם המדרשות הטרוגני. אין אליטיזם במדרשות באר?
"אנחנו מאוד מנסים לגוון. יש הרבה יותר מועמדות מבתי ספר אליטיסטיים ובכל זאת בת שתגיע ממקיף בפריפריה יהיה לה יתרון. יהיה יתרון לבת שמדרשה היא לא המסלול המובן מאליו שלה, שעשתה מאמץ להגיע למקום כזה. בשנים האחרונות המרקם של בנות המדרשה מגוון יותר, יש לנו בנות אולפנות שבעבר לא הגיעו וגם יותר בוגרות של תיכונים מקיפים.
אנחנו מחפשים בנות שהמפגש שלהן עם השפה של באר יכול ליצור אצלן ואצלנו תנועה. נדמה לי שביחס למדרשות אחרות ובוודאי ביחס לישיבות, באר מנסה לשלב בין עולמות. זה לא אקראי שאנחנו יושבים בתוך הפריפריה, אנחנו מנסים להנכיח את הקולות השונים, כל בת יכולה למצוא את הבית שלה בתוך המרחב. אנחנו לומדות גם את חכמי ארצות האיסלאם, מקיימים סליחות ספרדיות, שירת הבקשות".
את מחזיקה הרבה כובעים. איך את מתייחסת לעצמך- כאשת חינוך? אשת הלכה?
"אמנם זכיתי להיות שותפה לפרוייקט משיבת נפש של בית הלל "נשות תורה עונות כהלכה". אך אני לא עונה תשובות הלכתיות במובהק, אלא יותר לשאלות חברתיות, מחשבתיות, רעיוניות. יצא לי לענות שם על שאלות מרתקות שפתחו בפני עולם. השאלה הראשונה שהתמודדתי איתה בפרוייקט היתה מזוג מעורב (מזרחי ואשכנזי) ששאל האם האישה צריכה לקבל את כל המנהגים של בעלה, היא חששה לאבד את מסורת בית הוריה.
בניתי מודל שאומר שבית משותף הוא בית שלוקח את המכנה המשותף הגבוה משתי המשפחות. עניתי שם מתוך המקום האישי שלי. לשאלתך, אני לא אשת הלכה אלא 'אשת אגדה', אני אוהבת להגיד שאני לומדת, מלמדת וכותבת תורה. אני עוסקת בחינוך אבל גם ביזמות קהילתית וניהול. בצעירותי ממש לא חשבתי שאהיה סטרטאפיסטית אבל בפועל זכיתי להקים ארבעה מקומות חינוך".
אנחנו יודעים על שתי מדרשות באר, מה הם שני המקומות האחרים?
"במדבר- בית מדרש קהילתי בירוחם שקם לפני הרבה שנים, וקמה- המדרשייה התיכונית בירוחם. כשבתי הבכורה הגיעה לגיל תיכון, רוב הבנות בסביבה שלנו הלכו או לאולפנא מאוד שמרנית, שונה מהקו של הבית, או לתיכון מקיף שמאוד מכוון בגרות. אפשרות נוספת היתה פנימייה רחוקה.
הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות בירוחם, לבנות שלי צריך להיות בית ספר מרחיב אופקים, מעורר סקרנות, ומחנך לאהבת תורה ותרבות. הקמתי אותו עם השותפה שלי שולה לוי, שהגיעה מסיפור חיים שונה ועם מוטיבציה שונה. נפגשנו סביב החלום להקים מוסד חינוכי שמדבר בכמה שפות תרבויות, שיש בו מודלים שונים של מורים ומודלים שונים של אישה דתיה, ללא שיפוטיות. היתה סיעתא דשמיא גדולה ולמרות כל הקשיים בדרך, היום קמה היא אחד מבתי הספר המוצלחים בדרום, שעדיין מקבל את כולן. זו ההוכחה שאפשר להיות מוסד לא אליטיסיטי ולא ממיין ובכל זאת מוצלח ומבוקש".
הבת שלך היתה צריכה בית ספר, אז הקמת לה בית ספר. כך גם הקמת את המדרשה?
"לכל הפרוייקטים שהקמתי התגלגלתי באקראי ותמיד זכיתי לשותפות נהדרות. גיסי, שהיה מחנך בפלך בירושלים התקשר אלי יום אחד לאחר שיעור חינוך סוער. היה ויכוח בין בנות השמינית מה נכון לעשות בשנה הבאה. אלו היו השנים הראשונות של המדרשות בארץ, היו שהביעו רצון ללמוד תורה כמו הבנים, לעומת בנות אחרות שאמרו שצריך לצאת מהבועה וללכת לפריפריה. בסיומו של השיעור עלתה המחשבה להקים מקום שישלב בין השניים.
לבקשת גיסי באתי לפגוש את החבורה המדהימה הזו שלימים הפכה להיות מחזור א' בבאר. הצעתי להן לעבוד חצי יום למחייתן וחצי יום ארגנתי להן שיעורים מתוך הצוות שלנו, זו היתה הראשית של באר. בהמשך הצטרפנו לרשת אמית, גדלנו והגענו למצב שהמדרשה היתה מבוקשת פי שניים מהיכולת שלה. הבנתי שהעיר ירוחם קטנה מדי למדרשה ענקית ואם רוצים לשמור על האינטימיות צריך להקים עוד באר, פניתי להנהלת אמי"ת שאמרו שהאתגר המשמעותי נמצא באשדוד, וכך הגענו לאשדוד, לרבעים הוותיקים בעיר, המלאים קסם בצד המון אתגרים. את יכולה לפגוש את הבנות בגינה הקהילתית סביב שולחן יצירה כשסביבן ילדים מכל קשת העליות והשפות – אמהרית, רוסית, יידיש, מהגרי עבודה, כולם מתאספים ומשחקים ביחד. אין עוד הרבה מקומות עם מרקם כזה".
יש קהילה של המדרשה באשדוד?
"מאוד מאתגר לייצר קהילה סביב המדרשה, המדרשה לא תחזיק אם לא תהיה לה מעטפת קהילתית. יש תשתית לקהילה של חלק מהצוות, בוגרות באר וחברותיהן. יש בוגרת שהקימה כפר סטודנטים באשדוד, משפחות צעירות מקומיות שמחפשות השתייכות קהילתית. אנחנו בשלב ההתארגנות, צריכים להגדיל את הממשקים, את מקומות החיבור. מדרשת ירוחם נמצאת בתוך קהילה חזקה והאתגר שלה להיות רגישה לשפה המקומית, בעוד הקהילה המתהווה באשדוד נמצאת בדיאלוג וחיפוש דרך לחיות לצד הקהילות המגוונות הקיימות בעיר.
מה המקום של המשפחה בתוך השליחות שלך?
"דוד חוקר של חכמי האיסלאם ומסורתיות, מלמד בקריה האקדמית אונו ויו"ר כולנא בירוחם, הוא השותף! היועץ האירגוני, הפסיכולוג, הנהג והאדריכל, לפעמים הוא גם המצפון. הוא מאתגר אותי. הצלחנו לגדל משפחה ולהיות שנינו עסוקים מעל לראש ביזמות והקמה בזכות השותפות הזו. הילדים גדלו לתוך המציאות הזו, אני בטוחה שהם שלמו מחיר על זה שעסקנו שנינו בעבודות ללא גבולות, כאשר הבית והעבודה נושקים זה לזה והמיזמים החדשים נולדים בסלון, אני מקווה שבסופו של חשבון הם הרוויחו יותר ממה שהם שילמו".
מה האני מאמין החינוכי שלך?
"בית המדרש החדש בירוחם בנוי בצורה מעגלית, זה מסר. לבאר אין קו, יש מעגל. חשיבה מעגלית היא יותר נשית ויותר מזרחית. זו התפיסה החינוכית שלי גם לגבי בית ספר וגם לגבי המדרשות, ככל שיש מקום ליותר דגמים, יותר בוחרים להישאר בפנים".
את מדברת על תפיסה של פתיחת דלתות בית המדרש?
"נכון, לפתוח כמה שיותר את דלתות בית המדרש, גם לתלמידות וגם למורים וגם לסגנונות לימוד. לבנות מערכת שתכיל גם דיבורים של ראש וגם של לב, מזרח ומערב, לימוד נשי וגברי, לימוד קלאסי ויצירתי, כמה שיותר דעות וסגנונות. אחד המפתחות הוא לעודד לשאול שאלות, ולתת להן את הכלים כדי לחפש את התשובה שלהן.
יש אופנה כזו לשאול מי הבוגר האידיאלי, השאיפה שלנו שכל אחת תהיה הגירסה הכי מוצלחת של עצמה. המשימה שלנו כמחנכים היא לתת להן את הכלים לזה. יש מדרש שאני אוהבת לתת לבנות לפרידה:
"התורה צריכה לתקשר עם החיים ולהתמודד איתם"
"ומלאכי א-להים עולים ויורדים בו … עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו, אפזים בו, קפזים בו, שונטים בו, שנאמר "ישראל אשר בך אתפאר" – את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה? עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן. משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן"
(בראשית רבה סח, יב)
המדרש מתאר את הפתעת המלאכים מהאנושיות שלנו, מזה שבכל אחד מאיתנו מצויים במקביל המקום הכי גבוה והכי נמוך, ואכן אנחנו נעים ביניהם והשאיפה היא להכיל את שני הכוחות האלו ולהפוך את החלק הגבוה לדומיננטי".
איך עושים את זה?
"בית מדרש עם חלונות. התורה לא יכולה להתקיים בתוך בועה, במערה, התורה צריכה לתקשר עם החיים ולהתמודד איתם. לכן צריך ללמוד גם שו"תים שהם המפגש עם החיים, עם התנגשות ערכים ועם הצורך להכריע. עצם העובדה שהמדרשה נמצאת בתוך קהילה והן נכנסות זו לתוך זו, מייצרת מפגש עם החיים ומאפשרת לקחת את בית המדרש לדרך. זו שפה נשית. היכולת לאפשר את הגם וגם, השילובים שנמצאים ונוכחים כל הזמן וכך לא נוצר מצב שבו הייתי בשנת המדרשה באולימפוס ואז אני נופלת אל החיים.
היחידה הבסיסית הגרעינית היא המשפחה, מבחינתי הבית הוא התשתית, תפקידנו להשלים את הבית שממנו הן באות, לשוחח איתו ולהרחיב את יריעות בית המדרש. באחת השנים הראשונות של באר ניגש אלי זוג הורים שבאו לומר תודה, הם סיפרו שהבן הגדול שלמד בישיבה, ככל שהעמיק בלימוד, התרחק מהבית, ולעומתו הבת שלומדת בבאר, ככל שהיא מתעמקת בתורה מרגישים שהיא מתקרבת הביתה. זו המחמאה הכי גדולה שיכולנו לקבל! זו גם אחת הסיבות שאנחנו לא מקיימות יום כיפור במדרשה, על אף שהבנות לפעמים מתרעמות על זה. בישיבות יש חוויה אקסטטית, ואני אומרת שאחרי ארבעים יום של לימוד אלול צריך לחזור הביתה ולהיות בבית הכנסת על מגוון האנשים, הסגנונות והגילאים שיש בו".
יש סוגיה או מדרש שאהובים עליך במיוחד?
היא מחייכת חיוך ענק. "יש לי חיבה גדולה למילים ולשפה. התחום שלי הוא מדרש וספרות חז"ל. חלק מלימוד התורה שלי הוא גם כתיבה, להיות עוד חוליה בדף המקורות, אני מעזה בשנים האחרונות להיות ננס על כתפי ענקים ולכתוב מדרשים משלי. מדרשי חז"ל האהובים עלי בהקשר זה מתארים מתן תורה אישי לכל אחד:
"א"ר לוי: נראה להם הקב"ה כאיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקב"ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי הדבר מדבר.
(פסד"כ יב, כ"ה)
היאך הקול יוצא אצל כל ישראל? כל אחד ואחד לפי כוחו: הזקנים לפי כוחן, הבחורים לפי כוחן, הקטנים לפי כוחן, היונקים לפי כוחן, הנשים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו … וכך הוא אומר – "קול ה' בַּכֹּחַ" – 'בכוחו' לא נאמר אלא 'בכוח', בכוחו של כל אחד ואחד…"
(שמו"ר, ה, ט)
לכל אחד יש מקום ואף חובה להוסיף משל עצמו בלימוד תורה. כל אחת צריכה להוסיף את הקול שהיא מגלה, אם למדתי ויש לי חידוש – אני צריכה לחלוק אותו עם העולם. לימוד אמיתי לא יכול להיות רק בור סוד שאוגר ידע, גם לא רק מעיין מתגבר של יצירה. המטאפורה של הבאר, שנחפרת במאמץ במקום שיש בו נביעה, היא האיזון. יש קבלה מלמעלה מחכמת הדורות ויש נביעה מלמטה שהיא היצירה שלי. אפשר לראות את זה בשיעור כשפתאום נדלק לתלמידה משהו, ואני אומרת לה 'תכתבי, תכתבי את זה'.
כל דור מתמודד עם אתגרים חינוכיים, מה הוא האתגר של הדור הנוכחי?
"זו שיחה בפני עצמה. מרגישים את השינוי משנה לשנה, לאחרונה אני שואלת את עצמי אם לא צריך מישהו אחר שידבר איתן, כמו משה שכבר לא התאים להכניס את הדור הקודם לארץ. מדובר באתגרים אחרים שדורשים מענה אחר. אם פעם היתה שפה של שליחות, אתגר היה דבר שמושך, היום רובן רוצות להגיע לאיזור הנוחות. הצורך בשליטה הוא גם חלק מהפוסט-קורונה. הצמידות לטלפונים, הן כל הזמן צריכות לבדוק מה קורה בעולם. מצד אחד הן הרבה יותר מודעות, הרבה יותר בוגרות והן לא תמימות כמונו, יש בזה משהו מעצים, הן חזקות, דעתניות, אבל משהו במוכנות לתת לדברים לקרות, בהשתהות – חסר.
האתגר שלנו לתת להן כלים להשתחרר מזה, להיות רגע בהשהיה, להיות בלי תשובה.
ואיך מתמודדים עם זה כאנשי חינוך?
"אני לא יודעת, אנחנו עובדים על זה עם הצוות, גם לנו יש הרבה שאלות. אין לנו נוסחאות קסם להכל. עכשיו אנחנו עובדים על בניית קוד אתי למדרשות, נוצר צורך לבחון מה הגבולות בין מורים לתלמידות. אנחנו יוצרים מסמך של שיח משמעותי עם הצוות, התלמידות וההורים. יש כאן אמירה משמעותית שתעזור לנו עם הצבת גבולות".
איפה נמצאות היום הבוגרות של באר?
"בשנה שעברה חגגנו עשרים וניסינו למפות אותן, משמח לראות שהרבה בנות בחרו במקצועות החינוך והטיפול, הן עושות דברים חשובים ומשמעותיים, גם בצבא, גם בחברה ובקהילה. הרבה בוגרות גרות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית והן יוצרות אדוות סביבן. התורה הולכת איתן, הן מדברות אותה, יש לנו בוגרות גם בצוותי המדרשות ובעזרת השם יהיו לנו בוגרות שיבחרו להמשיך בעולם התורה".
את חושבת על העתיד? מה החלומות שלך?
"אני רוצה לעלות לשלב הבא, לתכניות לבוגרות. היום הבחירה להוסיף שנה ללימוד תורה ועשייה קהילתית כבר מובנת מאליה. השאיפה היא להמשיך ולהעמיק – לפתוח שנה שניה ולחזור למדרשה בסיום השרות. לעלות קומה, לפתח את המקומות של הכתיבה והיצירה, את האחריות להעביר שיעורים. לעשות סדרי לימוד ארוכים, ללמוד מהספרים ולא מדפי מקורות.
שאיפה נוספת היא שבית המדרש יקח נושא חתך שיביא את הקול הייחודי שלנו, שיהיה סביבו לימוד בשתי המדרשות, הכשרה של צוות, מהלך ספירלי של כל מי ששייך למדרשות שבסופו יווצר תוצר כתוב שאנחנו מנכיחים בעולם".
כמו תמיד הדברים המעניינים נאמרים אחרי שאני סוגרת את ההקלטה, תמר משתפת אותי בחלום הפרטי שלה:
"יש לי תחביב, ציור ואומנות. תמיד הייתי ליד, השנה החלטתי לחזור לזה ואני קצת משקיעה באהבה הישנה הזו. את יודעת, היא מוסיפה, יכול להיות שהמעבר לאשדוד הוא חלק מהחלום לעשות משהו אחר, להתחיל את היום ליד הים – בתפילה, בלימוד, בציור, בכתיבה".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מאמרים של הרבנית תמר ביטון במגזין גלויה:
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
- נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
- ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
- יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
- קריאת נשים בשמחת תורה תשפ"א בצל הקורונה – הרבנית דבורה עברון
- לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות – צוות גלויה
- קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר
- בנחת רוח: בית תפילה יקרא לכל המתפללות והמתפללים – נורית יעקבס ינון
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש – ד"ר רבקה נריה בן שחר
- סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
- מחדשים את הקידושין – תניה ציון-וולדקס
- לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין – טו"ר רבקה לוביץ
- שמחת אם החתן-הכלה: טקס נשי לקראת חתונת הבת/הבן – הרבה הדס רון-זריז
- אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו