שלום לך,
ביום הכיפורים אפשר לחוש בבתים ובבתי הכנסת דממה לצד מלל מרובה; פסוקים, פיוטים, ניגונים, מקרא ומשנה – הכל צף בתפילות של יום זה. פזמונאות ישראלית ותיקה, ספרות על הימים הנוראים או על המלחמה – גם זה נוכח אצל רבים, מבין הצמים ומבין אלו שלא. היום הזה המכונה ״שבת שבתון״ כולל בתוכו את המדקדקים בכל פרטיו, את אלו שכופרים ביכולת כפרתו ובתווך דרכים מסורתיות ומחולנות של שיחה עם יום השביתה הזה ועם ההדממה של שצף פעולות יומיומיות.
בשיר ״דממה״ המשורר חיים רכניצר מתאר שקט מצמית של נהי נוכח אובדן, משק כנפי יאוש המכה באמונתנו. ובכל זאת, הוא מציב בתוך הדממה קריאה לחשבון נפש – בהווה ובעתיד. השיר מבטא את הדחיסות של רצף אירועים מבעיתים וקושי עצום ביחס לאמונה ותקווה ואף על פי שהשיר מתבוסס בבערת הימים, מתואר שעוד יבואו ימים ונוכל להביט אחרת על זמן החרדה והדאגה הזה.
גם המשוררת אורית כרמל מתארת דממה וכורכת אותה במילים הנאמרות בתפילת יום הכיפורים על כדאיות קיומנו:
״…דְּמָמָה
וְאוֹר עַרְבַּיִם שְׁכִינָה
אֵין אַמּוֹת מִדָּה
לֹא טוֹב, לֹא רַע
לֹא מִלָּה, לֹא תְּפִלָּה
רֵיק נִמְתָּח, חָלָל
וּבֵין שֶׁנּוֹצַר לְלֹא נוֹצַר
קַו דַּק
עַד שֶׁנּוֹצַרְתִּי אֵינֶנִּי כְּדָאִית
וּמִשֶּׁנּוֹצַרְתִּי אֵינֶנִּי כְּדָאִית
וְאִם יִלָּקַח מִמֶּנִּי –
מָה טַעַם…״
בערב יום הכיפורים אנו מוזמנות ומוזמנים להסדיר נשימה ולהתכונן למפגש עם מילות התפילה ואף עם עיצומו של יום. אף על פי שרק לקראת חתימת היום נאמר ״הַמְצֵא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה״, הרי שזהו בעצם הפזמון של כל שעה משעות יום זה. הכפרה שמציע יום הכיפורים חלה על מה שבין אדם לאלוהיו, אך את מה שבין אדם לחברו אין למחוק אלא דרך חרטה, פיוס ומחילה. דווקא ההכרה במגבלותינו היא שמולידה רגעי עמידה לפני מה שמעבר לנו. אולי כך נוכל לשהות בתוך האובדנים המרובים והספקות – ובו בזמן לתור אחר התחלה חדשה, עם סליחה ומחילה, בתוך ההווה הסדוק.
״הַשַּׁחַר לֹא מַגִּיעַ״ – כתב המשורר אורי פרץ, שבועות ספורים לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, ומרגע שכתב נתן בפועל קול לתקווה כי שחר חדש יאיר. אנו אוחזים זאת בכל יום, בתקווה לשוב החטופים, וגם השבוע נראה שיותר ממה שכבר קיווינו. הלוואי ויתמששו כל תקוותינו לחירות, לרפואה, לבניה, לשיקום, להטלאה של כל השברים. הלוואי ובפתחנו שנה טובה יותר. לו יהי!
🤍🎗️גמר חתימה טובה, 🎗️🤍
הרבנית שרה סגל-כץ וצוות גלויה.
איך להגיע אל יום הכיפורים ואיך להיות בתוכו?
האוזן הישראלית שומעת ״יום כיפור״ כאזכור של המלחמה שפרצה ביום זה. האוזן העברית שומעת ״יום הכיפורים״ כאזכור ליכולת לזכות בכפרה על כל רע שנעשה בשוגג ובמזיד ולחוות התחלה חדשה וצחה. נראה שבין ציון חמישים שנה למלחמת יום כיפור לבין ציון כמעט שנתיים למתקפה, הדריכות ואותה ״פְּעִימַת אוֹבְדָן – חֻרְבַּן בַּיִת.״ מתדפקת על דלתותינו. שירה של ורד שם טוב נושא הקדשה לסבא ולסבתא מבקש לכלול גם את השותפים לחוויה זו, מקרוב או במעט מרחק. הזיכרון ההיסטורי והשבר העכשווי מתלכדים – הקריסה אל המשקוף מבטאת זעקה וכיווץ אישיים מאד וקולקטיביים במקביל.
מילות התפילה של יום הכיפורים תמיד נעות על הציר שבין יראה וחרדת הדין לבין כמיהה לחתימה לטובה. נוכח השנתיים האחרונות, נדמה שכמעט כל מילה במחזור מהדהדת כטריגר לכאב: זעקה להצלה והד חוזר של תחנונים. שירו של חגי פרץ, ״ומאיפה בכלל להתחיל״, משקף במדויק עומס שלכאורה אי אפשר להכיל, ובכל זאת אנו נושאים אותו איתנו גם לתוך תפילות הימים הנוראים ולמרות השאלות כבדות המשקל שפתוחות, משהו בהישענות על נוסח מוכר מאפשר גם חיפוש משמעויות חדשות.
תיאור עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, כחלק מסדר התפילה, עבר עיבוד לתוך שירו של לוי מורו המבטא את הכאב על היסורים, הכפרה שלא התקיימה, תחושות הבדידות והאובדן והתבוססות בכאב. מקצבו של השיר דומה למקצב המוכר ממסכת יומא, ובכל זאת מתאר מציאות רצוצה לגמרי וחתימתו במילה ״שבע״ נקראת גם בהקשר של תאריך המתקפה.
גם נעמה סדן כתבה מעין קינה תוך התבססות על המנייה בעת הפעולות של הכהן הגדול, כמנייה של אהבה הורית אל מול המוראות ומניית כל הישובים שנפגעו ובתוכם ציבור רב מספור. תיאורה את החדר שבבית כ״קודש הקודשים״ שיודע שיש חדרים שחוללו, מעניק לנו עוד דרך להביע את השכבות השונות שאנו נושאים – השוואה בין מבט שהיה לנו לפני היות הטרגדיה לבין לאחריה, בין ׳נורמליות׳ משפחתית והורית לבין הכרת הטוב על החי והקיים, ובאותה נשימה יבבה בלתי פוסקת על כל מה שהושחת ונגדע.
ביום הכיפורים שעבר פרסמנו אסופה מיוחדת שהצענו לליווי ביממה זו ולצד התפילות וברגעים פרטיים. אף על פי ששנה שלמה עברה, ובתוכה גם שחרור חטופות וחטופים, גם המשך שבי של אחרים ומיתות במלחמה – תכניה של האסופה רלוונטיים ויכולים להתאים לקריאה רצופה או למקוטעין, ככל שיתאים. אולי הקריאה באסופה תעניק גם פרספקטיבה ביחס למה שביכולתנו לשאת ובמה שעלינו לאזור עוד כוחות למען ההמשך.
לזכור עם כולם את כולם
ביום הכיפורים נאמרת גם תפילת ״יזכור״. זו תפילה אישית שנאמרת על ידי מי שאיבדו קרובים והם מזכירים את נשמותיהם. כבכל שנה, יש מי שמורגלים באמירת תפילה זו, ויש העומדים מולה לראשונה או כמעט לראשונה. בין אומרי ה״יזכור״ גם בנות ובני זוג, גם הורים ואחים, וגם ילדות וילדים בטווח גילאים רחב ואף רכים בשנים. בשנה שעברה, הרבה מקרובי הרוגי המתקפה אמרו לראשונה את התפילה ביום הכיפורים ועוד לפני המפגש בתאריך של שמחת תורה.
לתפילת ״יזכור״ יש תמיד משמעות קולקטיבית כבדה מעבר למעגלי האבל האישיים. במניינים בהם נוהגים לצאת בזמן אמירתה – אולי נכון דווקא להישאר, ולהיות עדות דוממת לצד המתפללים ואולי אף למצוא כיצד להשתתף בחלקים הנלחשים ובוודאי בחלקים הנאמרים יחד על ידי ציבור המזכירים את הנשמות.
המוות המרובה אופף את חיי כולנו ואפשר לבחור להישאר בחלק זה בבית הכנסת אף אם מי שקרובים לנו רגשית באיזה אופן נפטרו או נהרגו ואף אם אין עלינו חובה הלכתית להתפלל ולהזכיר נשמותיהם. התייחדות מצמררת זו עשויה להיות גילום נוסף של ״על דעת המקום ועל דעת הקהל״ – כולם ביחד בתוך נשיאת תפילה זו, גם ביחס למשמעותה רבת־המשקל עתה. על כן, נזמין להשתמש גם בנוסח תפילת ה״יזכור״ שחיבר הרב בנימין הולצמן עבור כל נשמות מי שנהרגו במתקפה של השבעה באוקטובר – תפילה המרחיבה את המעגל הפרטי אל האחריות הציבורית והכאב המשותף.
להתכונן ליום הכיפורים בטבילה
בסמוך ליום הכיפורים יש מי שנוהגות ונוהגים לקיים טבילה במקווה, לא כחובה הלכתית אלא כהכנה והיטהרות לקראת היום הקדוש. נשים וגברים, סבתות ונכדות, אבות ונכדים – רבים מוצאים עצמם שותפים למנהג שמחבר בין דורות, זיכרונות ומעגלי משפחה. ברשומה מאת הרבנית עידית ברטוב אפשר ללמוד על מקורות המנהג, משמעותו בימינו, והדרכים שבהן טבילה זו מציעה עוד נתיב להתחדשות ולמיקוד התודעה, בגוף ובנפש, לקראת יום הכיפורים. נשים, שמורגלות בטבילה הלכתית יכולות למצוא מענה ברשומה זו ביחס לטבילת המנהג של ערב יום הכיפורים ולהתוודע לרשומות נוספות באתר, על אודות טבילות מנהג אחרות ובזמנים אחרים ועל טבילה בכללה. בנוסף, נשים שכבר חלף מהן ׳אורח כנשים׳ ואין פוקדות את בית הטבילה מגיעות בערב יום זה (בין בלילה הקודם ובין ביום) משתמשות במקווה באופן אחר, קשור ולא קשור להרגלי עבר. גם נשים שמורגלות בפקידת בית הטבילה מדי חודש מגיעות לטבילת ערב יום הכיפורים אחרת לגמרי. זו טבילה שיש בה חירות ולכאורה יכולה להתקיים בעתים נוספות עבור ימי הולדת, תאריכים אישיים מיוחדים אחרים, ערבי חג ועוד. אבל, ברוב המקוואות לא מאפשרים בקלות שימוש טקסי ולא הלכתי לאורך השנה, ועם זאת יש מקומות שמאפשרים זאת. ערב יום הכיפורים הוא הזמן שיש אפשרות רחבה יותר לטבילה מעין זו, עבור גברים ונשים, והלוואי שמקומות שאינם נפתחים לשם כך – ישנו מדרכיהם.
מקוואות שפתוחים בערב יום הכיפורים לשם טבילת המנהג מזמינים את כלל הציבור לטבילה שאינה דורשת הכנות הלכתיות או פיקוח הלכתי בעת ביצועה. בעולם החרדי, יותר מאשר בשאר הזרמים, נהוג כי אל המקווה מגיעים דורות שונים במשפחה לשם הטבילה: סבים, אבות ובנים, סבתות, אימהות ובנות. אירוע מיוחד זה, שבכל זאת קיים גם במגזרים נוספים, עשוי להיות חוויה רוחנית של חיבור אל בית הטבילה אבל טומן בחובו דריכות בתחום המוגנות. ראוי לשמור על הילדים והילדות בבואם אל בית הטבילה כי יהיו כל העת עם הורה אחראי/ת ולצד כל תודעת ההתקדשות לא תוזנח הדאגה לשלומם הרוחני בנושא גבולות המגע, המבט והדיבור. הענקת כלים בתחום המוגנות, הן למבוגרים האחראיים והן לילדים עצמם היא תהליך ולא שיחה חד פעמית בסמוך להליכה לבית הטבילה למשל. נמליץ לקרוא רשומות שונות בנושא המוגנות של ילדות וילדים במגזין גלויה ולשלב מינוחים ועקרונות מתחום זה גם בתוך השגרה. בערב יום הכיפורים ראוי לזכור כי מה שנראה לנו כמרחב מקודש ואף קהילתי ולכן לכאורה מחבק ובטוח, עשוי לכלול בתוכו חציית גבולות, ניצול ופגיעה. מבט מפוכח שכזה יכול לאפשר את המשך מנהג הטבילה לקראת יום הכיפורים תוך גילוי אחריות.
להתפלל בלשון הקרובה יותר אל הלב והנשמה
מזה כמה עשורים נכתבות גרסאות של התאמה של פיוטים ותפילות גם לנוכחותן של נשים בין קהל המתפללים, זאת לצד פואטיקה חדשה לגמרי שמיועד להצטרף אל סידורי ומחזורי התפילה. אחד מהחידושים שמעניק מענה לציבור הנשים הוא הגרסה שיצר הרב אמנון בזק ל״תפילה זכה״ של יום הכיפורים. אף כתיבתה של ד״ר יעל לוין גרסה של ״מי שענה ל…״ הנשענת על דמות האימהות ולא רק האבות של מסורתנו, יכולה להעניק מענה ישיר לנשים אבל גם לכלל הציבור הכולל בתוכו גברים ונשים. גרסה זו יכולה להיות תוספת או חלופה.
להביט מֵעֵבֶר לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים
המשוררת תמרה לילך מזומן פורשת בשיר קצר דרך להתמודדות עם הימים הנוראים – עונת החגים רבת היראה לצד ימים שנוראותם נובעת מהכאבים המלווים אותנו. האזכור בפתח השיר של ״עמודים אפורים״ מאותת כמו עמודי יסוד מבוטנים – של מה שיציב או מה שהתרסק.
השיר יכול להיקרא כמעט כהצעה כיצד להתמודד עם כניסה אל בית הכנסת, אף עבור מי שזו העונה הכמעט יחידה שהם פוקדות ופוקדים אותו, או אולי גם לאלו שמורגלים בבית התפילה אבל מגיעים עם תקוות גדולות אל התפילות של העת המתוארת כזמן של חתימת ספרי החיים עבור כולם. ואולי בכלל ההצעה נוגעת לעצה כיצד להיכנס אל הבית בו יש התכנסות לסעודות משפחתיות ומפגשים אחרים שצפופים יותר בתקופה זו.
כך או כך השיר מציע להביט מעבר להווה, מעבר לימים הנוראים. כלומר, לבוא לאט ולהסדיר נשימה אבל גם לכלכל את כל כוחות הנפש מן ההווה אל העתיד. בעצם, גם זו אמונה.
