הסוד והקסם הקיימים במיניות לא יכולים להיות מפוענחים על-ידי השפה. עם זאת, הבנת הקשר הלשוני-תרבותי, פעמים רבות קשר של שתיקה, בין השפה העברית למיניות הוא בעל ערך לא מבוטל, שכן השפה היא ערוץ שימושי לתקשורת בינאישית, ההכרחית למיניות טובה. חננאל רוס מנסה להתיר את הקשר הלשוני הכרוך סביב המיניות, השפה העברית, והדיבור והשתיקה שאופפים אותה.
אחת החידות שמלוות אותי בשנים האחרונות היא מדוע רבים כל כך שותקים את המיניות שלהם. דווקא בתקופה בה הדיבור על מיניות נפוץ מאי פעם, השתיקה ממשיכה להיות שגרתית. על אף שניתן לשים לב להתפתחויות רבות, גם כמה עשורים לאחר המהפכה המינית, השתיקה והמיניות מוסיפות ללכת יחדיו. השתיקה נוכחת בהקשרים החיוביים והשליליים של המיניות כאחד. הצד הדואב והמוכר יותר הוא כל מה שנוגע לפגיעוֹת מיניות, שרובן אינו מתגלה. הצד החיובי יותר הוא החוויות המיניות האוהבות והרצויות, שרבות מהן מתאפיינות בשתיקה. אפילו בדור בו דיבור על מיניות מציץ כמעט מכל סדרה ותוכנית בוקר באשר היא, לשתיקה יש הרבה נוכחות וכוח משיכה.
חשוב להתייחס למיניות, שכוחה מלווה את האנושות ומשפיע על יחסים חברתיים וזוגיים כה רבים. הדיבור מסייע לכוחות הגולמיים של המיניות להפוך למודעים ונשלטים יותר, וההיכרות עמה מסייעת לפתח מערכת יחסים בין האדם לתשוקתו. למשל, על הצד החיובי של הסקאלה, דיבור מיני בין בני הזוג מסוגל להעשיר את הבנת הרצונות של כל אחד מהם ואף לסייע בהתמודדות עם פערים בתחום. שפה הכרחית גם ליחידים, כדי שייטיבו להבין את עצמם ולהתוודע לרצונות השופעים מתוכם. בנוסף, המושתק נוטה להתחבר עם המביך, המביש, הראוי להסתרה והשלילי, בזמן שהשיח החברתי, הזוגי והאישי מחלצים משם את המיניות. לעומת זאת, בצד השלילי אפשר לחשוב על מי שנתקלים בבעיה, בה השיתוף והפנייה לאחרים מהווים צעד חשוב בסיוע המעשי והרגשי כאחד. אם נחשוב על דוגמה קשה, מי שחוו פגיעה בתחום המיני, נותרים כלואים בבדידותם ולא מוצאים עזרה מהחברה הסובבת אותם, אשר אינה יודעת מה עובר עליהם. מגוון סיבות הופכות את פיתוח השיח הנוגע ישירות למיניות לעניין חשוב.
לצד הניסיונות הרבים לעורר דיבור על מיניות, חשוב להבין גם את מה שקוסם בשתיקה ואת מה שמכשיל את הדיבור. כך נדע מה מעניקה לנו השתיקה, אך גם אילו מחירים היא גובה מאתנו. נוכל לבחור מתי טוב יותר לדבר ומתי זהו זמן שראוי לשתוק בו. גורם אחד המשפיע על השתיקה הוא השפה העברית. השפה לוקה בחסר בכל הנוגע למילים שמתחברות למיניות הביתית. הרפרטואר המיני אולי מגוון, אבל השפה המתארת אותו דלה ומצומצמת. חפשו בשיחות בין אנשים מילים הנוגעות לאברי המין הגבריים והנשים ולפעולות מיניות שונות ותמצאו בעיקר מילים ששייכות לאחד משני מקורות מרכזיים: השיח הרפואי-מדעי והסלנג הגס. כאשר רופא מדבר על מיניות, הוא משתמש בשפה טכנית, קרה ומנוכרת (וטוב שכך), שמטרתה היא תיאור בעיות, מאפיינים והצעת טיפולים מתאימים. רופא לא אמור לעורר ארוטיקה או לשלהב מינית, הוא איש מקצוע רציני. דוגמה לשפה שכזו מצויה בדברי פרויד המתאר נשיקה:
"המגע ההדדי של הקרום הרירי של השפתיים, שימר, כנשיקה, אצל עמים רבים … ערך מיני גבוה, אף-על-פי שאיברי הגוף … משמשים כפתח לצינור העיכול"[1]
מנגד, הסלנג משתמש באברי מין ובפעולות מיניות כדי להשפיל, לפגוע ולהפעיל אלימות. "דפיקה" היא עניין אלים בהקשרים רבים, ה"זין" נלקח מכלי נשק שנקרא גם "כלי זין" וכן על זו הדרך. אפשר להבין את מי שמתקשים לייבא את השפה המינית שלהם מהמחוזות הללו. בהיעדר מילים הולמות, השתיקה הופכת למובנת למדי.
החובה לדבר והצורך לשתוק
הסבר לחסרון המצוי בשפה העברית, מצוי בדברי הרמב"ם, הטוען כי בשפה הקדושה אין מקום למילים שפלות שכאלה:
"בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה … אלה דברים שהשתיקה יפה להם."
(מורה נבוכים ג, ח)[2]
בעקבות אריסטו, הרמב"ם תופס את המיניות והיצרים הגשמיים כדבר מביש למדי, ומשום כך, טבעי בעיניו שהשפה הקדושה תהיה נקייה ולא תכלול מילים מפורשות לאברי המין ולמעשים המיניים. ייתכן שהסבר זה נראה מיושן ולא רלוונטי, אך מטפלים העוסקים במיניות ממשיכים לפגוש גברים ונשים שחווים את המיניות כטמאה ופסולה, כנישה השייכת לביבים ולאשפתות. אומנם בעולם שאחרי המהפכה המינית נהוג להתייחס אל המיניות כאל חובה קדושה, אך רצוי להכיר בכך שלמרות חובת הדיבור, רבים ממשיכים לשתוק.
להסבר שני מתייחס מישל פוקו, הכותב לאחר השינוי הדרמטי שהתרחש והפך את המלל המיני לאינסופי וקדוש מאי פעם. פוקו מדבר על המיניות כסוד תרבותי:
"סביר שאנו מדברים על-אודותיו יותר מאשר על כל דבר אחר … קרוב לוודאי שהחברה … המסרבת יותר מכל האחרות להשתתק בנוגע למין, היא זו שלנו…"[3]
המאפיין המהותי של החברות המודרניות אינו בכך שגזרו על המין להיוותר בחשכה, אלא בכך שהועידו את עצמן לדבר עליו לאינסוף, תוך שהן מבליטות אותו בתור הסוד בה"א הידיעה". פוקו מזהה כי הכברת המילים הבלתי נגמרת אינה מצליחה להוביל ליעד יציב. גם כיום ממשיכים להתפרסם מאמרים וספרים רבים המכריזים כי הנה, הם פיצחו את סוד המיניות. הרצון להוציא את המיניות מחושך לאור ממשיך לפעֵם עשרות שנים לאחר שפוקו כתב את דבריו. כיום ניתן למצוא מגמות התופסות את המיניות כשורש המהות האנושית, כאיכות החשובה ביותר שיש לבני האדם וכזכות היסוד שלא ניתן לתאר מצבים שבהם ראוי לוותר עליה.
הרמב"ם הציע להתנזר משפה מינית על מנת לדבוק בקדושה, והוא בעד שתיקה ונגד עיסוק בלתי נצרך במיניות. לעומתו, מצווים חסידי המיניות לעסוק בה, מכיוון שהיא סודית, אך בשל הסודיות שבה לא ברור עד כמה השפה צפויה לעזור.
משיכה והרחקה – על הסוד
סודות הם עניין חמקמק. הסודות המרכזיים בקיום אינם כאלה שניתן ללחוש באוזן ובין-רגע מתפוגג מעטה הסודיות. סוד ממשיך להתקיים גם בזמן שהוא גלוי לכול. בהקשר המיני, האמירה כי "לאנשים יש פורנו כל היום אבל אין להם מושג מה זו מיניות" (מתוך הספר 'ערות')[4], מספרת על הפער בין המיניות הבוטה המוצגת בפורנוגרפיה ובשלטי חוצות לבין המיניות שעליה שרו פעם שירים.
סוד מכונן מתח ומדגיש את הבלתי ידוע. לבני אדם יש צורך לדעת, והיעדר הידיעה עשוי לעורר בהם משיכה ואיום גם יחד. הלא-ידוע, שבמקרה שלנו הוא המיניות, מזמֵן הרפתקה חידתית, אך החיבה שרוחשים בני האדם לחידות משתנה מאיש לאישה וגם בין מצבי רוח. הדיסוננס בין התשוקה לדעת לבין החידתיות נפתרת במציאות אצל רבים בבחירה להתעלם מהסוד ולהתייחס למיניות כאילו היא ידועה וברורה – לוחצים כאן, עושים כך וכך, מכניסים ונעים, והנה לכם מתכון למיניות בטוחה ולא מאיימת. הצורך בביטחון, במוּכרוּת ובידיעה גובר על ההסתכלות הישירה.
אפשר לדבר על הפורנוגרפיה כמפלט בטוח מהסוג הזה של מיניות, כמקום בו ניתן כביכול להבחין ולראות ביצוע מיני (לא) "נכון". ההשטחה של המיניות מושכת משום שהיא מצילה מהחוויה המרגיזה והלא-וודאית של הסוד. בצורה דומה משמשות הגסויות, המעתיקות מילים שביומיום מתפקדות כקללות וכביטויים של אלימות, ומכניסות אותן אל תוך המרחב המיני. השפה הלכאורה מפורשת ובוטה, המכילה יצריות ואלימות גלויה, מעניקה אולי תחושה של נוכחות וביטחון, אך מתרחקת מהדיוק ומהחיבור אל ההרגשה והגוף.
אם נשוב אל השפה, לא מפתיע שמילים כמו ארוטיקה ורומנטיקה אינן בהירות, ולא קיימת להן מקבילה קולעת בעברית. כך, במקום לייצר בהירות, השפה מחוללת ערפל כללי שמדבר על משהו אך לא מצביע עליו. במקום מסמן ומסומן חדים, יש כאן מסמן המצביע על סוד ומדגיש את מגבלת השפה. רבים אינם מחבבים סודות או את הצרימות שניכרות בשימוש בשפה. משום כך, השתיקה עשויה בהחלט להיות מקום נוח ונעים, בו אין מתחים גלויים ותחושת החמצה. כמאמר השיר, כשם שכולם רוצים שירים פשוטים, כך כולם חובבים מיניות פשוטה וחיים פשוטים. זו אולי חולשה, אך גם אנושיות טבעית. אם הדיבור מחטיא את המטרה, עדיף בלעדיו.
לעומת זאת, אפשר להתייחס לערפל השפתי ככזה שמשרת את המיניות ומשמר את החִיות והיכולת לחוות אותה כאינטימיות. שפה מפורשת חושפת לעין כול את החוויה הפנימית, ובכך הופכת אותה למושא, למשהו שניתן להציץ עליו, להפוך אותו למוצר ובעיקר ליצור ניכור כלפיו. השתיקה מגוננת על החוויה האישית של המיניות מפני הפומביות שעלולה לחלל אותה. השתיקה גם שומרת מפני האשליה המפתה לחשוב שאנחנו כבר "יודעים", שכבר גילינו את כל מה שהיה לגלות.
אם כן, השפה יכולה לשמש כבריחה מהסודיות והעברתה למילים ברורות, בוטות ולא מדויקות; אולם, היא יכולה גם לשמר את חוסר הבהירות המציל מהגוף והמעשים הגשמיים, באמצעות מילים רב משמעיות ולא בהירות, כמו בשפה מיסטית שמטבעה מרתיעה רבים. מי שאינו רוצה לברוח אל הביטחון הגס או אל המיסטיקה השמיימית, נותר נטול שפה פשוטה; עם זאת, הבריחה היא יופי של נתיב בעבור רבים.
פחד מן הדיבור – חסמים רגשיים
השתיקה המינית רווחת גם בגלל שהדיבור מפחיד. הסיבות הרגשיות שיכולות להוביל לבחירה בשתיקה רבות מספור (וכבר התייחסנו לכמה מהן). מיניות היא פעמים רבות נושא רגיש ועדין שיש לו נגיעה חזקה אל הדימוי העצמי. למשל, בן זוג ראוי נדרש להיות מאהב טוב, ובאופן כללי הגוף ומאפייניו נושאים עמם רגישות רבה אצל אחוזים נכבדים מהאוכלוסייה. לא כולם שמחים לפגוש את היצרים הראשוניים שבהם, לחוש מיניות שמתפרצת מתוכם ומאיימת ליטול מהם שליטה. מיניות היא עניין פגיע, מביך ורגיש לא פעם אצל שני בני הזוג.
ההשלכות של חשיפת קושי מיני או פגיעה שנוגעת אליה (טראומה או בעיה רפואית), עשויות לעורר תגובות קשות מצד השומעים. עצם המודעות לקושי יכולה גם להסב נזקים לאופן שבו האיש או האישה תופסים את עצמם.[5]
מלבד זאת, מיניות בכללותה כרוכה פעמים רבות ברגשות כמו בושה, רתיעה, אשמה, השוואתיות, גועל, איסור וציווי. בדרך כלל מעורבים בה רגשות רבים, ופקעת של רגשות לא תמיד מושכת את הכול. השיח המיני מטעין את העיסוק במיניות במגוון של רגשות וציוויים סותרים ומבלבלים, והאפשרות להימנע מהתסבוכת מוליכה אל הדרך העוקפת הפשוטה והנינוחה. אפשר להאריך בסיבות רגשיות שיוצרות מכשולים בדרך אל הדיבור, אך עיקר ענייננו הוא בשפה ולמה היא צולעת כשמגיעים למיניות.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
"מרחב המעבר": מיניות כמרחב בלתי ניתן להגדרה
סיבה עמוקה ואחרונה שתוצג במאמר זה, נוגעת אל אפיון המרחב המיני בכללותו. המיניות משתרעת על ספקטרום נרחב, בין מחוזות העונג, דרך השגרה והבנאליות ועד לפגיעה והרסנות. בין כך ובין כך, כאשר מתרחקים מהחופים הברורים והבטוחים להפליא של הבנאליות, מוצאים אל הטשטוש שמפריע לתפוס את המיניות.
אחד המושגים המבלבלים שהצליחו להתקבל באופן מרשים בפסיכואנליזה הוא "מרחב המעבר" של דונלד ויניקוט. מבלי להיכנס לדקויות המושג המופלא הזה, נאמר שמדובר על מרחב שנמצא לא פה ולא שם, לא בעולם האובייקטיבי החיצוני ולא בעולם הפנימי. היופי המתעתע שבו מתבטא בכך שלא מדובר במרחב שנמצא באמצע בין "פה" לבין "שם", אלא בחוויה שמצליחה להפקיע את עצמה מהגדרות המקום והזמן. הדוגמה היפה שויניקוט בוחר בה היא משחק (play), שבו לא ברור לגמרי מה רציני ומה לא (ואולי לא מקרי שהזוהר מדבר על המפגש המיני כעל "שעשוע"). המשחק נמצא במרחב שונה, שיכולה להיות בו רצינות תהומית ולהט בלתי נגמר, אך עדיין ברור כי הוא אינו זהה לעבודה או לחינוך הילדים.[6]
הבקשה של ויניקוט בנוגע למרחב שאין בו מקום היא להותיר אותו לא ברור. אי הבהירות היא הברכה והקסם הנסוכים בו, ובזכותה ניתן להתענג כל כך על משחקים. במשחקים לא אופים עוגות עם כפיות מדידה ומתכונים דקדקניים, ולכן גם לא ידברו על תזוזה של סנטימטר שמאלה או ימינה במיטה. במשחק משועשע לא מדברים על מילים מדויקות אלא נעים יחד איתו, כמו גלים שצריך להישטף איתם ולזרום לכאן ולשם, לצלול ולעלות מבלי לדאוג או לחשוב יותר מידי.
כדי שהדברים יובנו ביתר בהירות, אני מציע לחזור לתחילת ההסבר על מושג "מרחב המעבר" ולקרוא אותו ביחס למיניות ולא רק ביחס למושג עצמו, משום שהמיניות היא עצמה מרחב שכזה. גם העונג שבה וגם הפגיעות שלה מתקיימות בתוך התעתוע שמאפיין את המרחב הזה. זה מה שהופך אותה למסובכת וחמקמקה, וזה גם מה שמייצר את המשיכה והרתיעה מפניה.
ב"מרחב המעבר" המיני, השפה השגרתית, שיוצרת בהירות ודיוק, ארגון והבנה, אינה שייכת כל כך. השפה המשחקית רופפת בהרבה, היא לא ממש חותרת אל הדיוק מפני שהוא צפוי לחבל לה בתשתית של המרחב. לדוגמה, אפשר לחשוב על מפגש מיני שמכניסים אליו סטופר המודד את משך הזמן. כימות מעין זה פוגם במרחב עצמו ומשפיע גם על החוויה האישית.
למה לי מילים?
מיניות היא אחד הנושאים החמים והנפוצים ביותר בתרבות המערבית-ליברלית. בזכות עובדה זו היא זוכה לשיח מסועף ובלתי נגמר. חלק מהדיבור על מיניות מיטיב ומסייע וחלקו מזיק ומיותר. לצד היחס לדיבור, התייחסנו אל סוגים שונים של שתיקה. את השתיקה נפגוש אצל אנשים מן השורה ואף אצל מטפלים ובעלי מקצוע. המיניות עדיין מביכה, מסתורית, קסומה וחבויה.
הניסיון לאחוז במיניות באמצעות השפה נידון לכישלון. מכיוון שהמיניות מתגלמת בגוף, לשפה אין יכולת לשקף אותה באופן מלא וממצה. ובכלל, בשפה מתקיים פער מתמיד בין המסמן למסומן. לצד זאת, גם לשפה השבורה עשויות להיות תרומות מהותיות. השיחה היא המאפשרת מגע חשוב, שמועיל לעולם בכלל ולמיניות בפרט. התקשורת הבינאישית תופסת מקום חשוב ביכולת שלנו להבין אחרים ולהיות מובנים על ידם. מיניות טובה דורשת תקשורת טובה, והשפה היא ערוץ שרבים מגלים אותו כמוצלח למדי.
לא משנה כמה ננסה להבין אותה באמצעות השפה, חשוב לזכור כי המיניות תמשיך להיות לא מפוענחת. "מרחב המעבר" ממשיך להיות לא מגולם במילה הזאת וגם לא במילה ההיא. כדאי לוותר על הפגת הסוד והקסם ולקבל את קיומם. השפה היא מרכיב אחד במיניות של כולנו, וכדאי שנשכלל אותה ונגלה אותה ככלי שיכול לחבר אותנו לעצמנו, למיניות שבנו ולזו שיכולה להתרקם עם אחרים.
*המאמר "למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה" פורסם במקור באתר 'זווית אחרת'.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
- כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
- מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
- מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ
- בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
- השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מלאב
- אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף לקראת כלולות – הרבנית שרה סגל-כץ
- מחזוריות של שתיקה: להסתיר פחות ולדבר יותר על המחזור – ליאור שפירא
- לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
הערות והפניות ביבליוגרפיות:
[1] מיניות ואהבה, עמ' 31.
[2] מורה נבוכים ג, ח, מהדורת שוורץ.
[3] תולדות המיניות 1 – הרצון לדעת, עמ' 25-27.
[4] ערות, עמ' 41.
[5] ברובד בסיסי יותר, יש מניעים פנימיים שלא לדעת את המיניות המאיימת.
[6] אסתר פרל, אחת הדוברות המפורסמות והחשובות בנוגע למיניות, מדגישה את המשחקיות המאפיינת את הארוטיות. דוגמה מוצלחת לכך אפשר למצוא בפודקאסט הזה.
