מדוע לימוד הלכות נידה הפך למשימתו הדחופה ביותר של הזוג המאורס? האומנם בכך מתמצית האמירה המשמעותית שיש לעולם ההלכה המחשבה היהודי לומר על החיבור הפיזי בין בני זוג? ראוי שההדרכה לקראת הכלולות תפתח במותר – במצוות עונה, ורק לאחר מכן תעסוק באסור.
בהדרכת כלות לקראת נישואין שנתקבעה במחצית השנייה של המאה העשרים, מוקדש פרק זמן ניכר ללימוד האיסורים וההרחקות של הלכות נידה. הדרכה זו היא חלק מדרישת הרבנות מן הכלות, אשר מחויבות להביא בסיומה אישור רשמי מהמדריכה. החתנים לעומת זאת אינם מחויבים כלל בלימוד והכנה לחיי זוגיות ואישות. החובה שכופה הרבנות, ללמוד הלכות נידה לפני החתונה מעידה על חשיבותן בעיניה; אלא שהמסר שהיא מעבירה הוא שלימוד הלכות אלו הוא חובה המוטלת על האישה בלבד. כל השתתפות של האיש בלימוד כזה, לבדו או יחד עם בת זוגו, היא על בסיס התנדבותי בלבד.
בעיניי, חיי הזוגיות הם חיים שיש בהם יחד ומשמעות, ומכיוון שימי ההיתר והאיסור משותפים לשני בני הזוג ועול המצוות נישא על ידם יחד, ראוי כי גם הלימוד לקראתם ייעשה במשותף.
מסר נוסף העולה מחיוב הכלה לעבור הדרכה הלכתית של דיני נידה הוא שאלו הן ההכנות החשובות ביותר לקראת החתונה. שאר הכלים לחיי זוגיות, למיניות בריאה, להתנהלות כלכלית ועוד אינם מהותיים, כנראה, לבני הזוג, ואין צורך להתכונן אליהם מראש, אף שכולם הם שדות חדשים שבהם בני הזוג צועדים (בדרך כלל) יחד בפעם הראשונה.
לתפיסתי, הכנה לאינטימיות הגופנית בין בני הזוג היא הטבעית והמבורכת ביותר לכלה ולחתן טרם חתונתם. בתחום זה חשוב לתת להם הדרכה מתאימה, שתותאם לתודעת ההתרגשות ולמבט החיובי בכניסתם אל ביתם בלב חפץ ובעת רצון הדדי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
שפה של יראת שמים ושל עונג
בשנים האחרונות ישנה פריחה מבורכת בשיח על מיניות בריאה בציבור הדתי. המסר שמועבר יותר ויותר לזוגות מעודד אותם ליהנות באופן מלא ועמוק מחיי הנישואין. אך מידע בנוגע למיניות בריאה נשמע יותר מכיוון העולם הטיפולי והחינוכי, ופחות מן העולם ההלכתי. האומנם אין לעולם היהודי מה לומר בנושא? והאם אין קומות ידע נוספות ושפה רישה שיכולים לנבוע ממנו?
הגמרא במסכת ברכות (סב, ע"א) מגוללת רצף סיפורים על חכמים שלמדו מרבותיהם, בדרך של צפייה מקרוב, הליכות אינטימיות בבית הכיסא ובחדר השינה. בסיום כל סיפור מצדיק התלמיד את חטטנותו במילים: 'תורה היא וללמוד אני צריך'. כך אומר גם רב כהנא שנתפס מתחת למיטת רבו, בעת שהלה שח ושיחק עם אשתו וקיים עמה יחסי אישות. נראה כי הסיפור תוהה אם קיימים גבולות ללימוד התורה. לדעת רב כהנא, ההלכה נלמדת גם בחדרים הפרטיים ביותר. ודוק: לא את הלכות הנידה ביקש רב כהנא ללמוד, אלא את דיני האישות.1
התורה שרב כהנא מבקש ללמוד אינה של כללי האיסור והיתר, אלא מה שראוי וכדאי בתוך 'דיני אישות. היא כוללת גם שיחה, משחק, עונג, שמחה והדדיות – מה שאנחנו מכנים כיום 'מיניות בריאה'. התנהגותו נתפסת כחוצה גבולות ובוטה, ורב נוזף בו שזו איננה דרך ארץ. ובין נזיפתו המוצדקת של רב לבקשת הלימוד והסקרנות הטבעית של רב כהנא נוכל להציע בימינו פשרה: הדרכה הנענית לסקרנות הטבעית, שאיננה נובעת ממציצנות אלא מצורך אמיתי לדעת.
מהפכת המיניות הבריאה שעובר הציבור הדתי בשנים האחרונות, מתרחשת בעיקר בקרב נשים (שעד לאחרונה הוסללו לדיכוי החיבור לגופן, דרך דרישות הצניעות, הכיסוי והנידה). המספרים מלמדים על הפער הן בכמות המסגרות המיועדות לנשים לעומת מסגרות לגברים, והן במספר הנשים העוסקות בתחום, הגדול לאין ערוך ממספר הגברים. אי אפשר לנתק תופעה זו מהמקום הגדול שתופסות הלכות נידה ומהאחריות הבלעדית של האישה עליהן.
הקריאה לשנות את הדרכת הכלות, ולהתייחס אליה כאל הדרכה זוגית, משותפת, המכינה גם לחיי אישות ולא רק לדיני איסור והיתר תעודד את השותפות של שני בני הזוג בשדה זה, ותקדם את התקשורת הכנה והפתוחה ביניהם. היא תשנה את יחסם להלכה, ותגרום להם לראות בה שפה עשירה, הנותנת להם מענה רחב וגמיש, שפה שיש בה יראת שמים ואהבת התורה וגם תודעה של שמחה, סקרנות, תרגול והנאה.
'הכל יודעין' ואיש לא מדבר
השפה ההלכתית שנתקבעה סביב הלכות נידה מתמקדת באיסור ובחשש הַכָּרֵת הגלום בה, והיא דוחקת הצידה את השמחה והסקרנות הטבעיים בין בני הזוג. האמירה 'הכול יודעין למה כלה נכנסת לחופתה' מכוננת את גבולות השיח הלגיטימי: אולי הכול יודעין, אבל אין לדבר על זה. וכך נותר רק מרחב אחד שעליו אפשר לדבר ולפרוט לפרוטות – דיני נידה.
אלא שהפיכת הלכות נידה למשימת הלימוד היחידה לקראת נישואין מחמיצה את האמירה הרחבה שיכול לתת עולם ההלכה והמחשבה היהודי בנושא החיבור הפיזי בין בני הזוג. הקושי לדבר על מה שמותר הופך את העיסוק במה שאסור לאובססיבי. מסר כזה, העובר לזוג צעיר בחברה הדתית, יכול ליצור חוויה שלפיה החיים הזוגיים מתמצים בהלכות נידה בלבד, ולא היא. הלכות נידה הן רק חלק מחיי הנישואין; הן נוגעות רק במעבר מחיי האישות הרצויים, המותרים, המקודשים והאהובים, לימי הנידה האסורים. אישות, במובנה הרחב, גם היא חלק מחיי ההלכה וחלק מהשפה ההלכתית, אך התמקדות בהלכות נידה בלבד דוחק אותה אל מחוץ לשיח בין בני הזוג.
המסר הברור נשאר גם אחרי החתונה, וכך מצטמצמת התקשורת בין בני הזוג לשיח על הרחקות וכתמים. אין מקום לדיבור על חיי המין, על סיפוק, עונג ושמחה במפגש ההדדי. נקודת מוצא זו תקשה מאוד על בני הזוג לפתח תקשורת חיובית וטובה סביב חיי אישות ועונג מיני.
דיני קרבה ולא רק דיני הרחקה
מצוות עונה מופיעה במקרא בפרשת אמה עברייה. התורה מדגישה אותה כזכויות האישה שיש להקפיד ולשמור עליהן גם כאשר האיש נושא אישה נוספת. לשון הציווי נאמרת רק כאשר נשקפת סכנה לקרבה בין בני הזוג, ולכתחילה אין צורך לצוות על כך. ההגדרה ההלכתית של מצוות עונה מתייחסת לרצון ההדדי כתנאי הכרחי.
בהלכה השגרה עצמה היא מרחב של היתר, והאיסורים הם החריגה ממנה. האיסור ההלכתי מתקיים רק כאשר ההתרחשות בגופה של האישה חורגת מן השגרה, בימי הווסת. גם תקופות ההיריון, ההנקה וכן השנים שאחרי גיל הפוריות מכילות בתוכן שגרה ארוכה שבה אין כלל עיסוק בדיני נידה. למעשה, היחס בין העיסוק המוגבר בדיני נידה לבין נוכחותן הממשית אחרי החתונה הוא חסר פרופורציה.
סדר הלימוד בהכנה לקראת נישואין צריך להיות דומה: ראשית הנכחה והכוונה למותר ולרצוי, ורק אחר כך לימוד של זמני ההרחקה והאיסור. הדגש צריך להיות על המותר, על חיי היחד המלאים, ועל שמחה שבקרבה הפיזית, בעונג ובאינטימיות. הדרכה המיישמת הנחות יסוד אלה, תאפשר לנו להיות שותפים בפנים המאירות של חיי הנישואין ובחיבור שבין המותר והאסור, באיזון ובאחריות.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ
- האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
- מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
- השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
- מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- בין שפת הרוך לשפת החוק – חננאל רוס
- ביאה דרך אברים בבני זוג – חננאל רוס
- מודל הרמזור: לתקשר את גבולות המגע –שולמית שפרבר
- מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
- האבולוציה של הנידה: מנין הגיעו וכיצד השתלשלו הלכות נידה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- לא תבואי שישי שבת? טבילה ביום שישי כשאין מקווה קרוב – הרבנית שרה סגל-כץ
- אפשר להוסיף כאן תמיהה – היכן האישה? אחד ההסברים להיעלמותה הוא שמירה על כבודה וצניעותה. ועדיין, כמו בסיפורים תלמודיים אחרים, הסיפור מתעלם מקיומה בכלל, ומחלקה בחיי האישות בפרט. ↩︎
