"גלויה" צומחת עם קטגוריה חדשה שעניינה היא טקסי חיים במעגלי חיים: נָחוּגָה. מטקסים גדולים המציינים אירועים הרי-גורל בחיינו ועד לריטואלים קטנים המסמלים רגע, תחושה או רגש מסוים במעגל החיים – הדת והחיים היהודיים מתבטאים פעמים רבות במימדים טקסיים בחיי היומיום או בתאריכים מיוחדים. הטקסיות הינה יסודית בחיי קהילה באשר הם ובוודאי כאשר היא מהווה ציווי דתי ומעוצבת על ידי מנהגים ותיקים ומסורת. בימינו ישנה תנועה אדירה של יצירה והתחדשות במרחב הטקסי-ריטואלי, אליה מצטרפת בשמחה גם "נחוגה" אשר שואפת לתת רקע והצגה במאמר המבוא הבא.
נָחוּגָה היא יצירה שפועלת במרחב קיים וצומח, היא שותפה לכר פורה שבו שותפות ושותפים רבים הניחו תשתית להענקת תשומת לב לרגעים טקסיים שבשגרה ובעיקר בזמנים מיוחדים. בהרחבת המבט וביצירת הצעות רבות לקיום טקסים הרחיבו השותפים כולם את השיח על טקסיות ועל חשיבות הטקסים ליחידים ולקהילות. הפעילות המצטברת של יחידים וארגונים בקיום טקסים ובהענקת זמני חשיבה ארוכים ומעמיקים קידמו (ועדיין מקדמים) עשייה המחברת בין היהדות במציאות הנוכחית לבין חברה ופרט. ארגון 'עיתים', יוזמת 'ניגון נשים' מבית המדרשה באורנים, עמותת 'פנים', בית מדרש 'אלול', 'עלמא' בית ליהדות עברית, נשים וגברים שכתבו ועמלו על יצירתם והוצאתם של ספרים ומאמרים אשר מוסיפים תוכן ורקע תיאורטי שמאפשר עוד ועוד שיתופי פעולה ויסודות לעשייה. רבים ורבות הם אשר ראויים לקרדיט, וצר המקום מלהכיל.
לַחוּג את החיים
אנחנו מוקפים בטקסים וריטואלים בחיינו. מעשים יומיומיים קבועים כתפילות, ברכות ואפילו כוס התה/קפה הקבועה שכל אחד מאיתנו שותה על הבוקר. ישנם גם ציוני דרך טקסיים בעלי סדר גודל יותר משמעותי לחיינו, כלידה, רגעי התבגרות, חתונה או מוות, החגים היהודיים במעגל השנה, ועד כאלה שמסמלים ציוני זמן היסטוריים בעלי משמעות חברתית – כמו תעניות ציבור שנקבעו לדורות או ימים טובים אחרים.
התנהגות טקסית היא אחד ממאפייניה הבולטים ביותר של התופעה הדתית[1]. חן ארצי סרור מתארת בספרה "הדתיות החדשות: הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות" כי "החוויה הדתית, ובפרט החוויה היהודית ‑ דתית, היא טקסית מיסודה. חייו של אדם דתי מורכבים מאינסוף טקסים, קטנים או גדולים".[2] היא מתארת כיצד בחיים הדתיים מעוגנים אינספור טקסים, קטנים ויום-יומיים, או גדולים ונדירים.
חיים ברקוביץ, חוקר מובהק של תולדות היהודים בצרפת, מחדד מספר נקודות בנוגע לאופיים של אותם הטקסים במסורת היהודית, מנקודת מבט על זירה ספציפית כצרפת. בהתייחסותו לטקסים ולמנהגים שקיימו יהודי צרפת בתקופה המשטר הישן הצרפתי, הוא מסביר כי אלה שיקפו את אופני החשיבה של אותם היהודים על השורשים ההיסטוריים שלהם, על היחסים שיש להם עם התרבות והחברה מסביבם ועם מסורות יהודיות ותרבות יהודית מסוימת[3]. מלבד הסדר הפשוט שקיום הריטואלים הקנה לחייהם של היהודים, הם נועדו גם לענות על צרכי חיים של ממש:
"הצורך של היחיד בהכרה פומבית; הצורך של הקהילה לציין בצוותא את המעברים בחיי כל חבר בה; הצורך להדק קשרים בין יחידים; הצורך להציג מחדש את הסיפורים והמסרים הגדולים של המסורת. הריטואל מספק ביטחון בעתות מעבר ו/או אובדן."[4]
ברקוביץ מבהיר ומדגיש שמשמעות הטקס בחייהם של היהודים בעבר היא בעלת רבדים שונים ורבים, כשהצרכים של היחיד נפגשים ומתערבבים גם עם צרכי קהילה וחברה. ריבוד זה רק הולך ומקבל שכבות נוספות עם תנועת הזמן. לטענתו של ברקוביץ, עם תנועת ההיסטוריה הגיעה גם תנועה ותמורה בטקסים ובריטואלים, ואל היסוד הפורמטיבי (המעצב) שהיוו אלו בעבר, נוסף יסוד פרפורמטיבי (מייצג), "תפקיד שנועד לתת ביטוי דרמטי, מוחשי, לתמורות הגורפות שהתחוללו באותם ימים ופתחו עידן חדש."[5]
איבן (ישראל) מרקוס מסביר בפתח ספרו העוסק בטקסי ילדות וחניכה בחברה היהודית בימי הביניים: "טקסים הם לא רק נהלים דתיים המתבצעים בבית, בבית הכנסת או בכנסייה, אלא הם כוללים כל תנועה ומחווה המובעים בחייה של קבוצה מסוימת."[6] הוא ממשיך ומתאר כי הטקס יכול לשמש מילה נרדפת למנהג, פולחן, מחווה או אופן דיבור, וכי הטקס אינו מוגבל לאיזה תחום אקזוטי עמום – ההפך הוא הנכון. במהותו, מקיף הטקס את כל תחומי החיים מהלידה ועד המוות.[7] דבריו אינם מהווים חידוש אל מול האמור בפסקאות הקודמות, אך הם בהחלט מעמיקים את ההבנה של אופיו והילתו של הטקס.
"כשפה הסמלית של הגוף, הטקס מתווך בין העולם הפנימי של העצמי ובין העולם החיצוני ו'מציג את העולם כמסודר ובעל משמעות'. זהו ביטוי גלוי לאמונותיו, דעותיו וערכיו הנסתרים של הפרט והוא 'אופן שבו ניתן לתפוס את העולם'. בו בזמן הוא מהווה אמצעי להבנת המשמעויות החברתיות של תחושות ומחשבות פנימיות. כיוון שתרבות איננה רק אוסף של פרטים, אלא היא גם מבנה חברתי, הטקס אף מעלה על פני השטח ערכים משותפים, שאותם חווים הפרטים בציבור."[8]
הגדרתו של איבן מרקוס את הטקס מדגישה כי הוא מוטיב קבוע בחיים שלנו, הן ברובד הדתי שלהם והן ברבדים אחרים, מנותקים מדת. הגדרה זו מאירה כי הטקס במהותו מבטא ממדים פרטיים, אמוניים ואישיים עד מאוד ובמקביל מבטא ומשקף ממדים תרבותיים, חברתיים וציבוריים. הוא בעת ובעונה אחת כלי מתווך ומסדר, אקט של ביטוי עצמי ומעשה המעיד עולם ערכים ואמונות פרטי וחברתי.[9]
כל אחד ואחת מאיתנו מחזיקים בידיעה אינטואיטיבית ולמודת ניסיון אישי בדבר הטקס והריטואל. אנו מכירים אותם ובהם מתוקף נוכחותם בחיים שלנו, ובעיקר דרך מערכת היחסים שלנו איתם. ישנם המרגישים חיבור עמוק לטקסיות ומבקשים אחר הריטואל והמעשה הטקסי בחייהם, וישנם אשר מרגישים ריחוק וניכור מהטקסים והריטואלים הסובבים אותם. במסורת הדתית והתרבותית, מערכות היחסים שיש לאנשים ונשים עם הטקסים הקיימים, קשורות עד מאוד בתחושת הייצוג והחיבור שהללו חווים במסגרת הטקס או ביצוע הריטואל וכן בתפיסתם את מקומם במסגרת הקיימת ואת שעומד לרשותם במסגרת זו. מערכת היחסים יכולה להיות חזקה ומשמעותית ובו זמנית מלאת קונפליקטים וחוסר השלמה. בגלל מהותם ומשקלם ההיסטורי והחברתי של טקסי המסורת היהודית ולאור מגמות מסוימות בעידן הנוכחי, עליהן נרחיב בפסקאות הבאות, נוצרו בימינו מערכות יחסים מורכבות, מעניינות ומרתקות עם טקסים וריטואלים אלו. מדובר בהתרחשות המתקיימת בימים אלו ממש. יצירת קטגוריה המוקדשת לנושא זה במגזין גלויה היא בבחינת שיקוף של אותו "גוף חי" של פעילות ויצירה, וכן הצטרפות לגוף זה בעת ובעונה אחת.
תנועת המחשבה ותנועת המעשה
תמונת המציאות של הטקסים והריטואלים היהודיים מראה כי אלו יסודות דומיננטיים ומכוננים בחיינו; בעלי נוכחות קבועה ותדירה שאינה סטטית במהותה, אופיה ותפקידה, כי אם מגוונת ומשתנה בהתאם לרובד דרכו אנו חווים את הטקס ובהתאם לרוח הזמן והתקופה. מתוך תמונה זו ניתן כעת לעבור ולהתייחס לכמה ממגמות המחשבה והתפיסה החשובות ביותר לשם קיום שיח על המציאות הטקסית בימינו.
נורמות החיים בעת הנוכחית הן תולדה של המודרנה והפוסט-מודרנה, של התפתחות טכנולוגית ושל הלכי רוח ומחשבה אנושית ללא גבולות גיאוגרפיים אשר הסתערו על העולם המערבי. אין ספק שמדובר בתקופות שבמרכזן רוחות של ביקורת, חידוש ושינוי. במציאות זו, נקודת המפגש בין המסורת היהודית וטקסי מעגל השנה והחיים שהם חלק ממנה, ובין נורמות החיים והלכי הרוח הללו, מהווה מוקד מרתק של פעילות ציבורית ואישית, ביקורת מתוך הדת ומחוצה לה, וכן של יצירה מקורית ומתחדשת תדיר. אם נתאר זאת בפשטות יחסית, העידן הנוכחי הציב במרכז בבת אחת יסודות של שוויון ושל אינדיבידואליות, הביא עמו חיפוש אחר האמת ובו זמנית הכרה בריבוי אמיתות, פריזמות ובמעמדו של הפלורליזם, והעמיד זו מול זו ובצוותא מגמות של חילון, התחזקות דתית ויצירה של זרמי מסורת יהודית חדשים ועוצמתיים. מדובר על משטח גדוש ומתנועע, שמסביר מדוע הפכו הטקסים, במיוחד טקסי החיים, למוקד כה נפיץ וחי. במקרה הזה, השלם גדול מסך חלקיו: טקסי החיים היהודיים מהווים קטליזטור לתהליכים בחברה הדתית ובתרבות היהודית, וכן מעין מקרי בוחן עבור כל אחד ואחת שמקיימים אותם ועבור הציבור אליו הם משתייכים.
כאמור, הטקס הוא יסוד מכונן ומעצב המצוי בשורשי היהדות והאמונה הדתית וצומח מתוכם, אך הוא גם יסוד המייצג את החברה והקהילה הפועלת אותו ואת המציאות ההיסטורית והחברתית בתקופה מסוימת, כך שהוא עצמו נתון במובנים רבים תחת אותה המציאות ומשמעויותיה. טקסי החיים במסורת היהודית אינם רק טקסים המתרחשים ברגעים מכוננים בחיים, אלא בעלי חיות משל עצמם. הם מעצבים אותנו ואנו מעצבים אותם, הם מציגים את מי ומה שאנחנו כפרטים וכחברה, ואנו בעלי הבחירה להציג בהם מבעים ויסודות שיש ברצוננו להעלות על נס או לתת להם שיקוף שהוא מעבר להתרחשות הפנימית בעצמנו. התנועה והשינוי המחשבתיים והרוחניים שקיימים במציאות ימינו, משמעותם גם תנועה ושינוי במעשה ובפרקטיקה עצמה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אחת המגמות המשמעותיות ביותר במובן הזה, היא התנועה הפמיניסטית והשאיפה לשוויון ולנוכחות נשית בתוך המסורת והדת היהודית. התפיסה הפמיניסטית אינה אחת היא, אך ככלל היא מהווה אתגר עצום העומד בפני האורתודוקסיה ובפני מבנים הלכתיים המצויים במסורת. במקביל לערכים שהביאו עמן המודרנה והפוסט-מודרנה, השאיפה הבלתי נגמרת לביטוי אישי, החיפוש אחר אינדיבידואציה של הקיים והמובנה, ויסוד פלורליסטי הולך וגדל – הפמיניזם והתנועה בזירה המגדרית הן אולי המניע הגדול ביותר לשינוי וליצירה בטקסי החיים כיום.
טקס הנישואין היהודי למשל, הוא אחד הטקסים הכי מוכרים ובולטים במובן הזה. הוא מצוי בלב ליבה של מחלוקת והתחדשות, הן בקהילות חילוניות מסוימות והן בקרב הקהילות שומרות המסורת של זרמי היהדות השונים. הסיבה למעמדו הקונפליקטואלי של הטקס היא העובדה שבמדינת ישראל הדת והמדינה אינן נפרדות, ועל פי חוקי המדינה הסמכות לעריכת טקס נישואין שריר וקיים מבחינה חוקית מצויה בידיה של הרבנות הראשית ובהתאם להלכה האורתודוקסית. באופן בלתי נמנע, מהווים טקס הנישואין ומרכיביו מקור לעשייה: מעשי התחדשות, מעשי מחאה, מעשי שינוי וכך הלאה; אלו כבר מזמן אינם מצויים רק במרחב החילוני המתנגד לכפייה דתית. הטקס, בצורתו ההלכתית, אינו מהווה מבנה שוויוני שבו הכלה היא שותפה מלאה ובעלת נוכחות שוות-ערך לחתן. זהו טריגר לאנשים ולנשים שמבקשים שטקס כה דרמטי וחשוב בחייהם, כטקס הנישואין, יבטא את אורח חייהם ואמונתם הדתית, הרוחנית והאתית[10].
טקסים אחרים אינם מהווים בהכרח ביטוי לריבונותו של מוסד הרבנות הראשית ושל האורתודוקסיה והם בעלי אופי פרטי יותר, אך בהחלט גם בהם יש ממד ציבורי וקהילתי. ההזדמנות לעצב טקס מרכזי בחיים ולהתמודד עם זהות ואמונה, אינם נחלתו של טקס הנישואין בלבד – בטח שלא עבור איש ואישה מאמינים ושומרי הלכה. אם הריטואל הוא אקט בעל משמעות, ומעשה המגלם בתוכו תרבות, אמונה, מסורת וזהות אישית וקהילתית – אזי קיימות הזדמנויות רבות להיות מעורבים בציוני הדרך הטקסיים והסמליים הללו ולעצבם בצורה נאמנה לפרט העצמאי ולמסורת היהודית.
ממעמד של "מאפשרות" אל מעמד של יוצרות ו"מצמיחות"
רחל אדלר[9] מתייחסת במפורש למה שהיא מכנה תהליך של "הצמחת היהדות". המגדר הוא גורם מכונן בהצמחה זו, כפי שהיה בכל רגע אחר בהיסטוריה, לטענתה, כמו גורמים חברתיים והיסטוריים מקובלים יותר שנתפסים כבעלי השפעה על היהדות והתפתחותה. היא מדגישה כי נקודת המבט הנדרשת בימינו למשימת ההצמחה היא דו כיוונית: נקודת המבט הראשונה היא ביקורתית, בוחנת את העבר בראי מגדרי ומעלה את התובנות ההיסטוריות של השפעת המגדר על טקסטים, תכנים וכיוצא מכך – כמובן גם ריטואלים יהודיים; נקודת המבט השנייה היא מוסרית, עוגנה בהווה ועיניה נשואות אל העתיד. יתכן ונדרשים שינויים מסוימים שיהא על החברה היהודית לנקוט בעתיד, אולם על אלו להישקל ולהיות מושא לשיחה כנה של בחינה מחדש של סולם הערכים וההעדפות של המסורת היהודית לאור הצורך של כאן ועכשיו, לאור תקוות חדשות ופגיעה קיימת[11].
אדלר מסבירה כי "באופן מסורתי, תפקידן העיקרי של הנשים היה לאפשר לגברים לקיים את היהדות."[12] תמר רוס טוענת בצורה זהה שההלכה היהודית היא: "ביטוי נאמן להנחה שייעודן העיקרי של הנשים הוא לשמש לבעליהן 'מאפשרות'…"[13] והיא מחדדת כי:
"גם אם הפוסקים אינם מודעים לחלוטין להשפעות האפשריות של דעותיהם הקדומות, וזאת כיוון שאינם רגילים להתבונן במעשיהם מנקודת מבט חיצונית, אין בעובדה זו כדי לגרוע מהאופי השלילי של התוצאות."[14]
רוס משקפת מציאות זאת לאור מה שהיא מכנה השתקת "קול האישה", כלומר הוויה שפועלת מתוך פרדיגמה גברית לחלוטין אשר קבעה אילו שאלות ניתן לשאול ועל ידי מי. היא ממשיכה וטוענת כי חשיפת ההטיה הגברית במסורת היהודית אין בה בכדי לפגוע בכבודם של הפוסקים והחכמים, ואין בה התרסה נגד יושרם; אלא פשוט הצהרה כי בפסיקה אמיתית יש צורך במשא ומתן עם מגוון דעות, ומתוך התחשבות באינטרסים של כלל שומרי המצוות – ובכללם נשים כמובן.[15]
טענותיהן וההסברים של אדלר ורוס תורמים להבנת הרקע לעשייה, ליצירה ולתנועות השינוי בטקסי החיים היהודיים:
"בכל ענפי היהדות הגישה להשתתפות דתית, להנהגה קהילתית ולחינוך יהודי גבוה ביצעו קפיצה לגובה. טקסים חדשים קודמו לציון אירועים שבעבר נהגו להתעלם מהם במעגל החיים של הנשים…"
אומרת אדלר[16]. היא מתארת את היצירה ואת השינויים בעיקר בקרב התנועה הרפורמית בעשורים המאוחרים של המאה ה-20, אך מדגישה כי "בכל ענפי היהדות" חל שינוי בגישה היסודית להשתתפות דתית, להנהגה קהילתית ולחינוך יהודי.[17]
ואכן, את הצמיחה שאדלר מתארת ואת ההשתתפות במעשה היצירה ההלכתי עצמו עליו מדברת תמר רוס, ניתן כבר לפגוש בצורה מופלאה במרחב הטקסי והריטואלי בימינו: יצירתיות בטקסי ברית מילה, מסורות של שמחת וזבד הבת, טקסי לידה ונשיות מגוונים, חגיגות גיל שלוש לילדים ולילדות, התפתחות טקס בת המצווה, ההתחדשות והיצירה בטקס הנישואין ובכל שסובב אותו, השתתפות נשית במנהגי וטקסי אבלות ושינויים אחרים בהם, וכן יצירה של טקסים וריטואלים חדשים לגמרי עבור רגעים ואירועים בחייהם של נשים וגברים שלהם לא הקדישה המסורת היהודית תשומת לב עד כה.
מי שמיטיבה לתאר את הדברים האמורים במציאות הנוכחית היא חן ארצי-סרור:
"כמו לוחות טקטוניים שזזים לאטם אך משנים את המפה מקצה לקצה, כך מתעדכנת תפיסתן של נשים כ"ציבור" בתוך העולם הדתי… מאות קהילות מנהלות דיונים ערים לגבי מקומן של נשים כמתפללות בבית הכנסת, החל מדאגה לעזרת נשים ראויה, דרך אמירת דבר תורה על ידי אישה בבית הכנסת ועד לקיחת חלק משמעותי בתפילה, כולל הובלת תפילה וקריאה בתורה במסגרת ההלכה. גם טקסי החיים השתנו ללא הכר: אמירת קדיש יתומה הופכת למחזה נפוץ, ובחתונות הטקס מעוצב מחדש כך שגם נשים תוכלנה להיות בו שחקניות פעילות. טקסים חדשים מתעצבים תוך כדי תנועה – לציון אירועים משמחים כמו הולדת הבת או מעגל נשים בעקבות טבילה, ולציון אירועים קשים כמו קבלת גט או אפילו לידה שקטה."[18]
סרור-ארצי מתארת כי המעמד ההלכתי של נשים מתעדכן בהתאם למציאות הנוכחית בתוך העולם הדתי ובחברה הגלובלית רבתי, כשנשים דתיות הופכות מפסיביות לאקטיביות ורותמות לא רק את עצמן לפעולה – אלא גם את הקהילות שאליהן הן שייכות. נשים גילו את קשייהן ואת רצונותיהן של רעותן, ומתוך השיתוף נוצרו קבוצות של מחוללות שינוי. היא מתארת את התעצמות התהליך והתגברותו עם כניסתן של הרשתות החברתיות והמדיה החברתית לשגרת חיינו. היא מסבירה כי הרשתות החברתיות היוו קטליזטור לתהליך קיים, נוסף על נשיאת בשורה חדשה: "מפריבילגיה של קהילות קטנות, חזקות ומשכילות, הפכה החוויה הדתית הנשית לנגישה ולנפוצה בקהילות בכל רחבי הארץ".[19]
יש מי שתבקש את מעמד ה"שוות בין שווים" בעיצוב הטקס מחדש, ויש מי שתבקש "ליצור מרחב נשי חדש בתוך הטקסים הקיימים"[20]. קיימת אפשרות שלישית (שכבר הוזכרה כאן) – והיא יצירתם של טקסים חדשים לגמרי עבור אירועי חיים ורגעים שלהם לא היה כלל ציון טקסי וסמלי במסורת עד כה. לא מדובר בפעולה בתוך מרחב קיים או בניסיון להאחדה שוויונית של הריטואל, אלא במשהו אחר לגמרי – ביצירה של טקסים חדשים שלא היו קיימים עד כה. ייתכן ויצירה מקורית זו נסמכת על אינסטינקטים ואינטואיציות שלאו דווקא נובעות מההיסטוריה והמסורת היהודית, אלא מחווית החיים היהודיים של נשים ככלל או של אישה ספציפית, וכעת יש רצון וצורך לתת להם ביטוי ממשי וטקסי בתוך מסגרת החיים היהודיים. ברמה התיאורטית, המגמות המרכזיות בטקסים הפמיניסטיים היהודיים מתוארות בדרך כלל כמגמה ליברלית: המבקשת אחר כניסה למרחב הטקסי ממנו הודרו נשים עד כה, וכמגמה רדיקלית: השואפת לשינוי בטקסים ולכינון תפיסת עולם חלופית של ערכים, היררכיות ויחסי כוחות מגדריים ומיניים.[21]
רבקה נריה בן שחר מאגדת את ההיבטים הרבים שיש לריטואלים כמעשה שנבחר על ידי נשים במציאות הדתית והחברתית:
"ריטואלים הם דרך חשובה ליצירה של העצמה וכוח. הנשים לא מתחברות רק לאתרים דתיים שהודרו מהם, אלא גם למרחבים חברתיים, פוליטיים ורגשיים חדשים (& Leon 2013 Lavie). ריטואלים מאפשרים לנשים השמעת קול וחיבור למקום של הנהגה ועשייה (1985 Braude ;2000 Baer and Keshgegian). הריטואל יוצר חיבור קבוצתי, בונה קהילה, ומאפשר חלוקה של רגשות עמוקים וחזקים (1989 Starhawk). הפרקטיקה של הריטואלים שנשים יוצרות לעצמן מאפשרת להן ביטוי עצמי, ביטוי של צרכים, בתוך חברה פטריארכלית (2006 Gamliel). זו יצירה של העצמה וסמכות, אווירה ייחודית של הקשבה, קבלה, אמפתיה וחיבור (1992 Bell; 2000 Baer and Keshgegian)."[22]
אוסף הטענות שבן שחר מאגדת ומציגה יחדיו, מדגיש מאוד כי לבחירה בטקסים וריטואלים על ידי נשים ישנה השלכות ממשיות וכי מדובר במהלך אקטיבי ואפקטיבי בחברה הדתית. פתיחת הקטגוריה של טקסי החיים במגזין היא גילום של כוונת משורר להיכללות ולנוכחות נשית במלוא מובנה ואפשרויותיה, כשהנשים עצמן הן אשר עומדות ביסודו של מעשה זה.
"וְנִשְׁמָע כָּל אֶחָד אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הָאַחֵר, וְנֵדַע לְהַשְׁמִיעַ אִישׁ אֶת קוֹלוֹ, וּנְהִי לַמַּנְגִּינָה עָרֵבָה יַחְדָּו."
(מתוך: תפילת הדרך \ שורי חזן)
ביקשנו להתייחס במפורש למסעם ומשאם של מושגי הטקס והריטואל, ולמשמעותם ונוכחותם בחיי הפרט, החברה ובחייה של היהדות. מטרתה של קטגוריית טקסי החיים בגלויה היא לקחת חלק גלוי ומכוון בתהליך יצירה שלו פנים רבות ושהוא בעל רובד פנימי, ציבורי, חברתי, תרבותי ודתי. ישנן אפשרויות רבות ומגוונות לעשייה וליצירה במרחב הריטואלי והטקסי, ואין בלעדיות של דרך מסוימת או עליונות של צורה אחת על רעותה. אישה יכולה למצוא את שביקשה נפשה, לבה וגופה בשינוי סמנטי ושפתי, בהוספה של מרכיבים או בשינוי מהותי של פרקטיקה זו או אחרת, ביצירה חדשה של טקס או ציון סמלי לרגע בחייה או בחיי חברותיה, ומי יודע באילו עוד אופנים ודרכים הפרושות בפנינו כיום.
חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון מיטיבות לסכם:
"כניסתן של נשים למרחב הטקסי לא באה להוציא ולהדיר גברים, אלא פותחת פתח ליצירת מודלים חדשים המדגישים תהליכי סולידריות חברתית ותרבותית, תהליכים אישיים ובין-אישיים, הכלה וקבלה, שוויון וביטול היררכיות."[23]
כמאמר תפילת הדרך המצוטטת ומתוך רוח של יצירה ואקטיביות נשית וחברתית, מי ייתן ונמשיך ביצירה ובהצמחה מתוך קשב לקב"ה, שנשמיע את קולנו לצד שמיעת צרכיהם של הזולת, בכבוד הדדי ובשייכות ומחויבות לציבור, לקהילה ולעצמנו, ועל ידי שיח פורה וכנה עם המסורת שהיא מכורתנו.
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- נָחוּגָה: תוכן העניינים
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
- אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש – ד"ר רבקה נריה בן שחר
- חגיגות לידה : ברית הבן וברית הבת – צוות גלויה
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
הצעה לטקס ברית מילה – צוות גלויה - שמחת הבן וכאב הברית: הצעות לפתרון ביניים ביחס לאתגר הגדול של ברית המילה – רגב בן-דוד
- טקס "ברית יצחק" – צוות גלויה
פדיון הבן – הצעה לברכת ההורים לבנם בעת פדיונו – גבריאל אבן צור וחן דרעי - פדיון הבן – הצעה לטקס בשילוב זוג ההורים והקהל – הרבנית שרה סגל-כץ
- ברכת הגומלת – חן ארצי סרור
- על טקסי כניסה לגיל חינוך – הרבנית שרה סגל-כץ
- על בר ובת המצווה ביהדות: טקס חניכה לנער ולנערה – צוות גלויה
- בת מצווה לבנות: מעמד האשה והדילמה הביתית – שלומית ונתנאל פישר
- לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
- "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
- הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – צוות גלויה
- שמחת אם החתן-הכלה: טקס נשי לקראת חתונת הבת/הבן – הרבה הדס רון-זריז
- "עוד ישמע" – תכנון חופה שוויונית – נירה נחליאל
- לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין – טו"ר רבקה לוביץ
- על הגירושין ביהדות : טקס סידור הגט – צוות גלויה
- יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל – אסופת טקסטים ותפילות לאישה המתגרשת – רות חסין
- טקס גירושין חברתי – רבקה בן ששון
- 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
- אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
- יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
- על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
הפניות לקריאה נוספת:
[1] רון מרגולין. הדת הפנימית: פנומנולוגיה של חיי הדת הפנימיים והשתקפותם במקורות היהדות מן המקרא ועד החסידות. תל אביב: אוניברסיטת בר-אילן, 2012. עמ' 61.
[2] חן ארצי סרור. הדתיות החדשות : הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות. משכל (ידעות ספרים), 2018. עמ' 123
[3] חיים ברקוביץ. מסורת ומהפכה : תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה. מאנגלית: איילת סקסטין. ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2007. עמ' 17.
[4] שם
[5] שם
[6] איבן מרקוס. טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הביניים. ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 1998. עמ' 17.
[7] שם
[8] שם
[9] ועוד על הטקס, ראו בהרחבה אצל: ניסן רובין. קץ החיים. רעננה: הקיבוץ המאוחד, 1997.
[10] להרחבה ראו גיא בן-פורת. הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל. פרדס הוצאה לאור בע"מ, 2016.
[11] רחל אדלר. פמיניזם יהודי : תיאולוגיה ומוסר. משכל (ידעות ספרים), 2008. עמ' 16.
[12] שם, עמ' 20.
[13] רוס, תמר. תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן. מופיע ב: פילוסופיה של ההלכה \ הלכה מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי. עורך: אבינועם רוזנק. ירושלים: מאגנס, 2011. עמ' 45. (המאמר כולו: עמ' 35-64)
[14] שם, עמ' 44.
[15] שם, שם.
[16] רחל אדלר. פמיניזם יהודי : תיאולוגיה ומוסר. משכל (ידעות ספרים), 2008. עמ' 20.
[17] שם.
[18] חן ארצי סרור. הדתיות החדשות : הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות. משכל (ידעות ספרים), 2018. עמ' 123-124
[19] שם, עמ' 124-125.
[20] שם, עמ' 165-166.
[21] דבורה עברון וחגית אקרמן. "היבטים מגדריים בטקסי חיים". כיכר העיר: בימה ליהדות-ישראלית. עמותת פנים בשיתוף רכס פרויקטים חינוכיים, גיליון 1 (תשע"ז), עמ' 38.
[22] ההפניות במקור. רבקה נריה בן שחר. "אסטרטגיות של נשים ביצירת ריטואלים דתיים ובחידושם". עיונים בתקומת ישראל, כרך 24 (2014), עמ' 259.
[23] דבורה עברון וחגית אקרמן. "היבטים מגדריים בטקסי חיים". כיכר העיר: בימה ליהדות-ישראלית (עמותת פנים בשיתוף רכס פרויקטים חינוכיים), גיליון 1 (תשע"ז), עמ' 48.
