שיחה גלוית עיניים על פתיחוּת וביטחון, זהות וגיוון, שאלות הלכתיות והמרחב הישיבתי, מנקודת מבטם של הרב דוד והרבנית אריאלה ביגמן. זוג אשר בשנים השנים שניהם נושאים יחד בתואר הרבנות וממשיכים בעשיה ובעמלם רב השנים.

---

כבר שלושים שנה שהרב דוד ביגמן משמש כראש ישיבת מעלה גלבוע. הוא טיפח דורות של תלמידים, והוא שם מוכר בציבור הדתי הליברלי, למרות המרחק הגיאוגרפי והבידוד של הישוב בו הוא גר כבר עשורים. אבל בזמן האחרון, הוא זוכה לאתגר לא צפוי, דווקא מבית – אשתו אריאלה סיימה את לימודי ההלכה במדרשת עין הנצי״ב, וקיבלה הסמכה לרבנות.

העובדה הזו כבר יכולה להעיד על חריגות מסוימת בנוף – שני רבנים בבית הם כנראה הרבה מעבר לממוצע בישראל – והחריגות הזו תעלה שוב ושוב במהלך השיחה איתם. אחרי שאלות נימוסין קצרות ("מה שלומכם?" "לא שואלים שאלה כזו בימים האלה"), כשאני מבקש מהם לספר על עצמם, זה הדבר הראשון שהם מספרים על עצמם ועל החיבור ביניהם.

הרב דוד ביגמן: "אולי נתחיל מההקשר הזוגי. כאשר נפגשנו היינו מאוד שונים, כל אחד במקומו. עבורנו ההלכה, שמירת מצוות, לימוד תורה ומוסדותיו מאד חשובים, בד בבד עם חשיבה ביקורתית, פתיחות ורוחב הדעת. המכנה המשותף היה רב למרות שכל אחד הגיע ממחוז שונה של לימוד וחינוך.
למדתי בישיבות מסגנונות שונים. ישיבות של הציונות הדתית, שאז היו פחות סגורות. ובישיבות ליטאיות פתוחות יחסית, באמריקה ובישראל, בעלות מגוון דעות והשיח בהן היה מאוד ערני."

הרבנית אריאלה ביגמן: "הגעתי משדה אליהו, מהקיבוץ הדתי. עד שהלכתי לצבא, הרגשתי שאנחנו דתיים. מאוד הקפידו אצלנו על שמירת הלכה, זה היה דגש חזק. הקפידו גם על חינוך לבנות ועל לימוד תורה לבנות. למדתי בבית ספר מעורב, לא חשבו על הפרדה כלל.
רק כשהגעתי ל'עולם הרחב' גיליתי שזה חריג, ולא רק שאנחנו חריגים, אלא גם שמסתכלים עלינו בביקורתיות- 'מה פתאום שבנות ילמדו גמרא?'. הקיבוצניקים גם נחשבו ל׳חפיפניקים׳. למרות שמה שאני הכרתי ביישוב שלי היתה מחוייבות מוחלטת להלכה. בקיבוצי היו תלמידי חכמים עצומים, וכל בעיה הלכתית שעלתה נידונה בפורום רחב של חמישה-שישה תלמידי חכמים, שאין הרבה בסדר גודל שלהם במחוזותינו. אבל אנשים אוהבים לקטלג.
אחרי הצבא חיפשתי מקום ללמוד, וזו הייתה בעיה רצינית מאוד. פשוט לא הייתה מסגרת כזו. לא היו מדרשות, לא היו מקומות ללימוד תורה לנשים, והאפשרויות שלי היו או האוניברסיטה או המכללה בבית וגן. את ה׳מכללה׳ פסלתי מהר מאוד, משום שראיתי שזה לימוד תורה עם אג'נדה מאוד מסויימת. באוניברסיטה מאוד נהניתי, אבל חסרה לי שם קצת נשמה. אחר כך עם השנים בכל פעם שפתחו איזו תכנית הלכתי לשם, ולאט לאט השלמתי את מה שרציתי. אלה היו כל מיני תכניות יוצאות מן הכלל, שחפשתי בנרות.
באוניברסיטה העברית למדתי בחוג למחשבת ישראל ובחוג לחינוך, ובשניהם נשים היו תופעה נדירה. האוניברסיטה כולה נשלטה על ידי גברים, זה היה ברור. ניסיתי גם ללכת לכל מיני חוגים כאלה שפתחו, ב׳מרכז הרב׳ וכאלה, אבל זה היה קשה מנשוא."

למה?

"כי את נתקלת בתורה שאומרת לך 'ככה ולא אחרת'. כל פעם ששאלתי שאלה אמרו לי שאני לא מבינה, או שאסור לחשוב ככה. אני לא הכרתי את המושגים האלה של ׳אסור לחשוב׳, לא מבית הורי וגם לא מבית הספר. זה תיסכל אותי. ובטח שבנשים לא השקיעו. היחידה שהשיעורים שלה היו רציניים בתקופה ההיא היתה נחמה ליבוביץ' זצ"ל.
את אמא שלי תיסכל שאני לא אמצא בן-זוג. היא אמרה שמה שאני מחפשת לא נמצא בשוק, והייתה מאוד מוטרדת מהסיפור הזה. אחרי שדוד ואני נפגשנו היא אמרה שאני תמיד מוצאת מה שאני רוצה. אני לא הייתי מבוגרת ולא הייתי בלחץ, אבל זה באמת היה סיפור. היה קשה למצוא אנשים שהם שומרי הלכה מקפידים ורוצים ללמוד תורה, אבל הם גם פתוחים, ולא שייכים לקו מאוד סגור. היום אני אומרת שאני מייחלת לפתיחות שהייתה אז במרכז, כי מה שיש היום זה עוד הרבה יותר גרוע."

איזה חינוך קיבלתם בבית?

הרבנית אריאלה ביגמן: "אני קיבלתי חינוך ייקי, לגמרי. החינוך בשדה אליהו ובבית הספר היה מאוד קפדני, עם משמעת ודרישות. היו בזה חסרונות אבל גם יתרונות – למדנו ללמוד. פרופסור זאב ספראי השפיע עליי מאוד. הוא פתח לנו אופקים, שלח אותנו לאוניברסיטה לעשות עבודות בתור תלמידי תיכון, דברים שאף אחד לא העלה בדעתו. היום כשאני מסתכלת על זה, המורים שלי היו קשים. חלקם גם לא ממש למדו להיות מורים. הם ראו בחינוך שליחות להנחיל ערכי תורה ועבודה לדור הבא.
הרב דוד ביגמן: " גדלתי בדטרויט, בארצות הברית. בית הורי היה מאוד ציוני, מאוד ליברלי מבחינה פוליטית ומאוד מקפיד על הלכה. בהתחלה לא היינו לגמרי מזוהים עם הזרם האורתודוקסי, היינו שומרי הלכה, לעיתים במזג אויר סוער התפללנו בבית הכנסת הקרוב הקונסרבטיבי. כילדים לא אהבנו את האוירה הנוקשה בבית הכנסת הקרוב והחלטנו תמיד ללכת רחוק לבית הכנסת האורתודוקסי, שם היו יותר נחמדים ומאירי פנים, הקהל השתתף יותר, כולם יכלו להתחזן וליטול חלק בתפילה. נמשכנו לזה, וכך הפכנו משומרי הלכה לאורתודוקסים.

בנוסף להיותנו מאוד ציוניים, היינו גם מאוד ליברליים. ההורים שלי היו חברים ב-ACLU, איגוד זכויות האזרח האמריקאי. הם מאוד תמכו במאבק לזכויות האזרח. אני זוכר שבכיתה ג' ראיתי את הרב השל צועד עם מרטין לותר קינג, שאלתי את אבי מי זה, והוא ענה לי שזה רב חשוב. זה לא הפתיע אותי, זה היה טבעי לגמרי – בטח שרב חשוב צריך לצעוד עם מרטין לותר קינג."

יש רגע שאתם זוכרים שבו התאהבתם בלימוד תורה?

הרבנית אריאלה ביגמן: "אני זוכרת שנחמה ליבוביץ' היתה מגיעה לשדה אליהו, לתת שיעורים בחדר אוכל. לא הרבה ילדים היו מגיעים לזה, אלו היו שיעורים למבוגרים. אבל אני זוכרת שאני הלכתי בתור נערה. והיא שאלה שאלה, ואף אחד לא עונה, אז אני עניתי. אני זוכרת את כל האנשים מסביב מסתכלים עלי, מי זו הצעירה הזו שמעיזה לדבר. אני זוכרת שאהבתי. היו גם כאלה שכמעט הצליחו להשניא את זה עלי, הכל תמיד תלוי מורה. למזלי פגשתי בעיקר מורים גדולים, שיודעים ומבינים, ומאפשרים, וזו הנקודה החשובה."

הרב דוד ביגמן: "אני למדתי בבית ספר יהודי-כללי, שהיו בו מעט שומרי מצוות, ולא כל המורים היו דתיים. אבל היו לי שיעורי הרחבה בלימודי קודש בנוסף ללימוד בבית הספר. אני זוכר שזו הייתה יוזמה של אבא, אבל אמי טענה שזה היה ביוזמתי.
אני זוכר רגע מכונן – היה לי מורה, חב"דניק של פעם, והוא לימד אותנו מסכת ברכות. רש"י שם אומר שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע על המיטה. אבל אני הכרתי מהבית שאומרים רק פרק ראשון. אז שאלתי על זה – איך אפשר לצאת ידי חובה רק על ידי קריאת פרק ראשון? ואז המורה אמר: 'איזה יופי דוד, זו בדיוק השאלה של בעלי התוספות'. הוא לא נתן תשובה, רק אמר שזו שאלה מעולה. זה קנה אותי. קנה אותי שאפשר לשאול שאלה, שאפשר להקשות. המורה הזה נתן תחושה ששאלה זה דבר נהדר. הייתי שואל שאלות גם בלימודי חול, אבל אף פעם לא נתנו לי תחושה שזה הדבר החשוב, שזה מה שתלמיד אמור לעשות, שלחשוב אחרת זה מצוין. הבנתי שכך מקובל בלימוד הישיבתי.
אני חושב שזה היה הרגע שקנה אותי. תמיד בכל המקומות שעברתי בהם כך היה, אפשר היה לחשוב, במיוחד בגמרא. היו לי גם מורים חרדים, וגם הם אפשרו לשאול שאלות. היו שאלות שלא קיבלתי עליהן תשובה טובה, אבל אפשר היה לשאול אותן. היכולת לחשוב אחרת, זה לב העניין. לכן נורא קשה לי היום, כי זה נעלם.
בתקופה שהייתי במרכז הרב, אריאלה למדה קורס באוניברסיטה אצל פרופ׳ דוד הרטמן, ב׳מרכז׳ פסלו אותו כי הוא לא היה מזוהה כדמות ישיבתית. הלכתי פעם או פעמיים לשמוע אותו, הוא לימד רמב"ם הלכות תשובה באותה תקופה, הצטרפתי לאריאלה. אחר כך היינו אוכלים צהריים, והייתי אומר: 'אני לא מבין, הוא נותן שיעור ישיבתי בתור הרצאה אקדמית, וב׳מרכז׳ נותנים שיעור לא ישיבתי בישיבה'. לא הבנתי את זה. השיעור שלו היה נראה הרבה יותר ישיבתי – היה שיח, דיון, קושיות, תירוצים."

החריגות שאתם מתארים, של השילוב בין ההקפדה והפתיחות, היא במובן מסוים עוד יותר חריגה היום.

הרבנית אריאלה ביגמן: "היום קשה להגדיר את זה כך, יש הרבה קהילות שונות. יש בתי ספר פתוחים שכן לומדים בהם בהעמקה, ומצד שני יש הקצנה מאוד גדולה, יש צד סגור, שיש לו אמת אחת מאוד מוחלטת ואין מקום לשאלות."

הרב דוד ביגמן: "פעם נתבקשתי להעביר שיחה להורים של תלמידות במדרשה בירוחם על איך הפתיחות מסתדרת עם לימודי קודש, או משהו כזה. למעשה, הבעיה היא הפוכה. הפתיחות, השאלות, השיח, הם טבעיים ללימודי קודש, ודווקא בלימודי חול זה לא כל כך מצוי.
מאד מפריע לי שאומרים שאנחנו בישיבה משלבים מתודות מחקריות, כי נראה לי שאין צורך בזה. מתודות השתנו ומשתנות כל הזמן, יש מתודות חדשות וישנות. זה לא שאנחנו עושים משהו חריג, וזה לא שאנחנו לוקחים משהו מהאקדמיה – ככה אנחנו לומדים גמרא, זה הכל."
הרבנית אריאלה ביגמן: "אתם פשוט גונבים עבודה לאקדמיה."

בין רב קהילה לראש ישיבה

אריאלה, את סיימת לא מזמן לימודי רבנות. איך היו הלימודים האלה?

הרבנית אריאלה ביגמן: "בסך הכל היה מעניין מאוד ומוצלח. הקבוצה היתה קטנה מדי בשביל לפתח שיח, ומסגרת הזמן קצרה ונדרשו הרבה השלמות בבית ולקראת הבחינות. אני הייתי הסבתא בחבורה, וכולן שם אמהות עם ילדים, עובדות, עמוסות מאד, ובכל זאת מפנות לזה זמן. זה קשה, ואני מעריכה אותן מאוד שהן עושות את זה בשלב הזה של החיים."

למה בכל זאת הלכת לשם?

הרבנית אריאלה ביגמן: "כי אני סקרנית. טוב, הגיעו אליי גם שאלות בלי סוף כבר כמה שנים. יותר נשים מחפשות כתובת נשית, וכך הגיעו אליי כל הזמן שאלות. אז החלטתי שצריך למסד את זה, ולהעמיק את זה יותר. אני לא עונה בעל-פה כלום, אבל אני יכולה ללכת, לעיין ולחזור.
היו שאלות שהגיעו אלי כבר זמן קצר לאחר נישואינו. אם הייתי יודעת, הייתי עונה, ואם לא – הייתי שואלת את דוד. ונשים שאלו כי הן חיפשו כתובת לשאול. כשאין מישהו בשטח פשוט צריך להיות שם. כשהיינו בקיבוץ עין צורים זה היה הכי בולט, כי שם לא הייתה שום כתובת, ולכן גם לא שאלו שאלות. באיזושהי שיחה שאלתי מישהי פעם אחת, מה הן עושות. התברר שרובן באמת פשוט לא שואלות, ואז בפועל הן מחמירות על עצמן. ככה זה, כשלא יודעים אז מחמירים."

ואיך זה להיות עכשיו שני רבנים בבית?

הרבנית אריאלה ביגמן: "או-אה, זה מסובך", היא צוחקת.
הרב דוד ביגמן: "ממש מסובך."
הרבנית אריאלה ביגמן: "עוד לפני שהיה לי את התואר הרבני, הייתה הסכמה בבית שבפסח אני הפוסקת בבית. הוא מקל מדי."
הרב דוד ביגמן: "הילדים אמרו שעכשיו שהיא רבנית יתחילו החומרות."
הרבנית אריאלה ביגמן: "אני באתי מחינוך ייקי, את זה אי אפשר להוציא ממני. אבל זה בסדר, אנחנו לא רבים על זה."
הרב דוד ביגמן: "הרבה פעמים אנחנו משוחחים יחד על עניינים הלכתיים. לי היה קשה בלימודי הלכה, כי לא אהבתי את הבקיאות. צריך לזכור כל מיני דברים, והזיכרון זו לא נקודה חזקה אצלי. אני אוהב בעיקר את הדיונים, ולא את המסקנות. אני יכול נורא להתלהב מהדיון, פחות אכפת לי מה עושים עם זה."
הרבנית אריאלה ביגמן: "אתה יודע שגם בשורה התחתונה עדיין יש מחלוקות ברוב המקרים."
הרב דוד ביגמן: "כן. אבל אני נורא אוהב את הצדדים, הדיונים. אבל גם אני הייתי צריך ללמוד לרבנות בסוף כדי לענות לכל השאלות."
הרבנית אריאלה ביגמן: "כשאנחנו נפגשנו הוא אמר לי שהוא לא רוצה להיות רב, הוא רוצה להיות ראש ישיבה. בסוף הוא היה קודם רב, ורק אחר כך ראש ישיבה."
הרב דוד ביגמן: "ראש ישיבה היה עבורי דגם של פתיחוּת. צריך להבין – ראש ישיבה היה האדם שתוקפים אותו בשיעור הכללי, עם סברות וכיוונים שמאתגרים אותו. יש שיח מולו. זה בדיוק מה שאהבתי."

לקיבוץ מעלה גלבוע הרב דוד הגיע כחלק מגרעין של בני עקיבא, ואריאלה הצטרפה לאחר הנישואין. הרב דוד עבד בחקלאות, ואריאלה הקימה את מערכת החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ. הרב דוד ביגמן נשלח ללימודי הלכה וקיבל דווקא את התפקיד שבו הוא פחות רצה – רבנות היישוב.

הרב דוד ביגמן: "היישוב היה יישוב קטן, של בני עקיבא של פעם. היו בו אנשים מאוד טובים, שעובדים מאוד קשה. דת העבודה היתה חזקה מאוד כאן. היו מעט אנשים שהייתה לי שפה משותפת איתם בלימוד."

הרבנית אריאלה ביגמן: "אצל הנשים זו הייתה בעיה יותר קשה. כולנו הינו אימהות צעירות העסוקות בעבודה ובילדים. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהעברתי שיעור פה אחד הגברים ניגש אלי ושאל אותי: 'איך את יודעת? איפה קראת את זה?'. בעיניי זה היה מוזר. הייתה אוירה של חלוציות, ואילו רצון לקדם ולבנות דיונים ערכיים ואינטלקטואלים בתחום לימוד התורה היה קצת חסר.
הרבה פעמים כל מיני חברים שלנו ניסו לשכנע אותנו לעבור – 'איך אתם מגדלים את הילדים שלכם פה, תבואו ליישוב תורני'. סברתי שזה חלק מהחיים, לגדל את הילדים בעולם אמיתי, ולא באיזושהי בועה שאתה יוצר להם. עד היום יש פה את הגיוון הזה.
הגיוון פה הוא מאוד משמעותי. הוא גם יוצר מתחים, אבל לי ברור שככה צריך לחיות, שאי אפשר לחיות בבועות. יש פרסומת שמוציאה אותי מדעתי כבר שנים, כתוב בה: 'וגרת עם רעך כמוך'. אני יכולה 'להתחרפן' מהדבר הזה. פעם היו לי רק תחושות שלא נכון לחיות ככה, והיום אני יכולה להגיד שלא רק שזה לא נכון, אלא שזה יוצר חברות לא בריאות עם המון בעיות, הרבה נוער שוליים שנפלט ועוד סיפורים קשים שבחלקם אני מעורבת. זה פשוט לא נכון לחיות ככה. עדיף לחיות עם המתח, המורכבות, ועם הרב-גוניות. כל אחד צריך למצוא את דרכו, אבל אף אחד לא חייב להיות בדיוק כמוני. אני חושבת שזה הרבה יותר בריא ונכון. גם הילדים שלנו, היו במוסדות חינוך מכל הגוונים, כל אחד שונה."

הרב דוד ביגמן: "לאחר תקופה שהייתי במעלה גלבוע ולמדתי לרבנות, התחלתי ללמד במדרשת הבנות בעין הנצי״ב. הייתי מאוד מתוסכל שמלמדים את הנשים רק חצי שנה לאחר שירותן, לפני שהלכו ללימודים גבוהים. היה צורך ללמד את היסודות, איך ללמוד גמרא וכדומה. נהניתי מההוראה ומהתלמידות, הלימוד היה רציני אבל כל פעם שהתקדמנו התחלף מחזור, זה התחיל לתסכל אותי. החלום שלי היה לבנות ישיבה לנשים עם עוצמה ועם פתיחות. התלמידות היו איתי בחזון, אך אילוץ הזמן לא אפשר להתקדם. מאז זכינו לראות התפתחות מדהימה בתחום לימוד תורה לנשים, ויש עוד לאן לשאוף."

במקביל, הרב ביגמן התחיל ללמד יום בשבוע בישיבת עין צורים. אחרי שנה, החלום של הרב ביגמן התגשם, והוא מונה להיות ראש הישיבה. בעקבות התפקיד, הם עברו ממעלה גלבוע לעין צורים.

הרב דוד ביגמן: "אני זוכר שחזרתי מהשיעור הכללי הראשון שם, באתי הביתה ואמרתי 'עכשיו אני חי'."

התלמידים תקפו אותך?

"תקפו אותי כמו שצריך. שם התחלתי לפתח את המתודה שלי בלימוד גמרא, ותקפו אותי על זה. זה היה לגמרי חדש אז. היה שם שיח מאוד עירני."

זהות וגיוון

אחרי חמש שנים בעין צורים, הוקמה ישיבה נוספת במעלה גלבוע, ולאחר שנה חזרה משפחת ביגמן. הרב ביגמן הצטרף לראשות הישיבה, לצד הרב שמואל ריינר והרב יהודה גלעד. אריאלה גם היא עבדה בחינוך במשך השנים, כמורה לגמרא ומחשבת ישראל בבית הספר 'שקד' בשדה אליהו, בו למדה בילדותה.

דיברנו על הישיבה בתור מקום פתוח, שמתנהל בו שוק דעות חופשי. איך מפתחים מקום כזה, ונזהרים מלנצל את הכוח החינוכי והתורני לרעה? מהם האתגרים שמזמנת מערכת היחסים בין המורה והתלמיד?

הרבנית אריאלה ביגמן: "השאלה היא אם אפשר לתקוף את הרב, ועדיין להישאר במקום של כבוד כלפיו. זו שאלה מאוד קשה. אפילו במערכת בית ספר זה לא פשוט. היה מאוד קשה לחנך לחשיבה עצמאית. המערכת לא ממש מאפשרת את זה – כי בסוף צריך להתכווון לשאלות שהבוחן רוצה. וכן, היו גם תלמידות שקראו לי רפורמית."

הרב דוד ביגמן: "היא לימדה סוגיה, והסוגיה אומרת אחרת ממה שהבנות חשבו שהיא אמורה לומר, אז בהגיון שלהן לא הסוגיה היא הרפורמית, אלא בטח אריאלה כזו."

הרבנית אריאלה ביגמן: "למדנו בכיתה שנשים יכולות לזמן, הגענו לזה מסוגיה שלמדנו. אחת התלמידות אמרה שהיא תספר לאבא שלה. אמרתי לה בסדר גמור, אני אשמח שתדברי עם אביך על מה שלמדנו היום. למחרת היא חזרה אלי ואמרה: 'אבא שלי אומר שאת צודקת, ואנחנו גם נתחיל לזמן בבית'. אבל היו גם כאלה שלא השתכנעו, וגם זה בסדר.
יש גם פער עדתי שלא שמים אותו על השולחן, ואני הרגשתי אותו בבית ספר. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שבסוף, כשאנחנו מגיעים לשורה התחתונה, גם שם יש דעות שונות, ומנהגים. מורים נופלים על זה בלי סוף, ותלמידים נעלבים. כאנשי חינוך חייבים לזכור את זה. וזה לא רק העניין ההלכתי, אלא גם כבוד לתרבות ולמסורת. גם העניין הפוליטי הוא קשה, ולפעמים היו דברים שממש לא הסכמתי איתם."

הרב דוד ביגמן: "אני מרגיש היום הבדל מאוד חזק מול תלמידים. יש משהו מעורער בזהות, שגורם דווקא למין היצמדות והיאחזות מאוד חזקה בזהות. כל שאלה הופכת להיות ערעור על הזהות. היום, כל שאלה שאני אשאל עלולה לעורר שדים, כי היא מציגה ערעור. אם אני אגיד לתלמידים – אנחנו צריכים לחשוב על המעמד של היהדות החילונית, מה היחס שלנו אליה בעצם? זה יוצר ריקושטים ברמה שלא הייתה פעם. אי אפשר לנהל את הדיון הזה בצורה נקיה, והכל נהיה טעון מאוד.
אם אנחנו מקיימים דיון נקי וטהור על שאלות של השפה הדתית, נושא שאני מאוד עסוק בו ומטריד אותי, תלמידים יתפסו אותו לא כשאלה על המושג שהם למדו של 'תורה אלוקית', אלא על כל הזהות שלהם. פעם בדיונים כאלה הייתי זורק את הכיפה שלי. מה שרציתי לומר באקט הזה היה 'יאללה, תשתחררו, בואו נדבר'. אי אפשר לדבר כשכל הזמן אתם מוטרדים מהשאלה של האם אני חובש כיפה או לא ומה זה אומר. גם כשאתה שואל על האמירה של רבא בסוגיה, פתאום זה מתנגש להם עם משהו שהם למדו, ואז עם כל מה שהם יודעים וחושבים על עצמם."

בלימודי ההלכה יושבת לידי אישה מדהימה, ואני ממש מעריכה אותה שהיא באה ולומדת. אבל דרך השאלות שלה פתאום הבנתי שיש משהו קצת מוזר בתפיסה שלה, וישבנו ודיברנו על זה. היא אמרה לי שהיא התחנכה שיש אמת אחת, ושיש הלכה אחת, אז איך יכול להיות שהש"ך והט"ז חולקים? ככה ההלכה בנויה, וזה ממשיך גם בדורות שלנו. אבל היא לא יכולה, כי היא חייבת את השורה התחתונה – "מה הרב אומר?". ניסיתי להסביר שזה לא עובד ככה, ושיש מכלול של שיקולי דעת, ויש מקרים ופרטים. צריך להבין, אצל בנות זה כמובן גרוע יותר מבנים, כי החינוך כל כך נוקשה, וכי הן לא לומדות גמרא. בעולם הזה כל שאלה היא בעיה, כל אמירה היא מערערת. נוצר עולם של הכל או כלום.
הכיוון הזה רק ילך ויעמיק, כי האנשים האלה השתלטו על מערכת החינוך, ומתיימרים להציג את היהדות. זה מה שמטריד אותי. יכולים להיות בקצה אנשים שיהיו פתוחים, אבל אם רוב הילדים מתחנכים בצורה הזו, הם יגדלו להיות דור שחושב בצורה חד כיוונית, שחור-לבן. אלו יהיו פני היהדות, וכל השאר יהיו בוגדים ומה לא. בגלל שיש לי פרספקטיבה אני יודעת שזה לא התחיל היום."

הרב דוד ביגמן: "זה מתבטא גם בפסיקה. בנושא של עקרוּת הלכתית שאני עוסק בו – יש כל מיני דברים שמבוססים על הראשונים והאחרונים, פתרונות הלכתיים שהם לא רדיקליים בכלל. כשזוגות מגיעים אלי ואני מציע להם את הפתרונות האלה, הם שואלים אותי – 'זה לכתחילה?'. עכשיו אני לא מבין, אתם רוצים ילד, נכון? ה׳פרו ורבו׳ עומד כאן במפגש עם ה׳נידה׳ ואני מציע דרך הלכתית לגמרי כדי לפתור את המצב. אלא שאצלם בדיעבד מקטלג מיד כמשהו שהוא לא טוב, שהוא חפיפניקי ולכן הם לא רוצים לשתף עם זה פעולה. זה כאילו שמבחינתם יש רק דרך אחת, רק מצב אחד שהוא נכון ושאין שום אפשרות לסטות ממנו. יש לי כל מיני שפות לעקוף את זה – לדוגמא, אני אומר להם שבמצב שלהם זה לכתחילה.

יש לכם השערה ממה זה נובע?

הרב דוד ביגמן: "אני חושב שזה קשור במקום שבו אתה גדל. אני זוכר שגם לי היו מחשבות כפירה, רחבות ועמוקות, בגיל המקביל לזה של תלמידי. אבל היה לי המון ביטחון בזהות הבסיסית שלנו – היהודית, הציונית. הזהות היהודית הייתה מאוד ברורה וחזקה, ההלכתיות, המסורתיות זרמנו בתוך זה. מחשבות כפירה תמיד יש, אבל הבית שלנו היה ברור."

הרבנית אריאלה ביגמן: "אני גדלתי פה, ופה בארץ היתה חלוקה מאוד ברורה. פחות הכרתי את החלוקה בין דתיים שונים, אבל הכרתי חזק מאוד את החלוקה בין דתיים וחילונים. זה היה ממש נפרד. הדתיים היו מיעוט, ואפילו מיעוט מותקף, שצוחקים עליו ומזלזלים בו. אני זוכרת שנסעתי לאירופה עם אמי ז"ל, ופתאום אתה פוגש יהדות שלא מחלקת. לא מעניין אף אחד שם כמה פעמים אתה בא לבית כנסת, לא סופרים לך מה אתה עושה לבד בבית. כשאתה בא מחכים לך בזרועות פתוחות, אתה חלק. אם אתה מזדהה ככה, אתה חלק מהקהילה. לא הבנתי למה אנחנו לא יכולים לחיות ככה בארץ. למה אצלנו יש את החלוקות הכל-כך דיכוטומיות שלנו.
היה לנו ביישוב דיון בזמנו אם להפוך אותו ליישוב של משפחות דתיות וחילוניות, ואנחנו התנגדנו. מסיבה של איפכא-מסתברא כזו. הטענה שלנו היא שבישוב מעורב כל הזמן צריך לשמור על איזונים. אנשים כל הזמן צריכים להגדיר את עצמם, אם הם דתיים או חילונים, כדי לשמור על המאזן. מה עם אנשים שהם מסורתיים? איפה הם נמצאים בחשבון הזה? מה קורה אם אדם משנה את דעתו? אנו מעדיפים שנתחיל עם הגדרה דתית, אבל הגדרה דתית הרבה יותר רחבה. זה נותן הרבה יותר אפשרות למגוון, כי בישוב מעורב אתה צריך להזדהות, אתה או זה או זה. יש אנשים שקשה להם להזדהות, וגם הם צריכים קהילה ומקום וגם אותם צריך לקחת בחשבון.
לקח לי זמן להבין שאנחנו מוּנעים מפחד, פחד לאבד את הזהות שלנו, שניסחף ונהפוך למשהו שהוא קצת אחר. הפחד הזה הוא שגרם למפלגות דתיות לכל מיני חוקים הזויים. הפחד הזה גורם לעוד יותר הרחקה, לניכור. הוא לא מאפשר את המפגש והחיבור. אני זוכרת כמה פחדו בבית הספר ממפגשים עם נוער מבתי ספר חילוניים. כשאני הייתי תלמידה היו מפגשים כאלה, והיום כשאני מורה פשוט לא הרשו לי להביא למפגשים כאלו. מה יקרה? במקום לתת להם כלים לשיח נבון, אתה מפחד ומנסה לשמור את הנוער הדתי בעטיפה, שהיא מונעת מהם צמיחה דתית רוחנית."

הרב דוד ביגמן: "אני גדלתי עם רגל אחת בעולם החרדי. זה התאפשר בזכות הפתיחות האמריקאית, העובדה שיש רצף וקשר בין הקהילות. בארצות הברית יש הגדרה של "שומרי שבת" – אם אתה שומר שבת, אתה בפנים. לדעתי זה מושג מצוין. זה לא אומר מה בדיוק אתה עושה בבית, זה בעיקר אומר שאתה לא עובד בשבת. זה יוצר יריעה רחבה של שותפות בתוך החיים היהודיים."

עקרוּת הלכתית

בשנים האחרונות הרב דוד ביגמן עוסק בנושא של עקרות הלכתית – מונח המתייחס למצב בו זוג לא מצליח להיכנס להריון בשל מגבלות הלכתיות סביב שמירת נידה וטהרת המשפחה, ולא בשל מצב רפואי של עקרות במובנה הפיזי. הוא משיב לנשים ולזוגות שפונים אליו בנושא, ואף פרסם, יחד עם הרב בני הולצמן, ספר המציע פתרונות הלכתיים שונים.

הרב דוד ביגמן: "הגעתי להלכה בכלל בגלל הנושא של טהרת המשפחה, כי נשים במעלה גלבוע הקפידו, אבל לא היה להן את מי לשאול – והחומרא מתוך אי הידיעה גבתה מחירים. כשיצאתי ללמוד רבנות זה היה אחד הנימוקים – פשוט ראיתי שיש בזה צורך. כבר בכולל ההלכה שלמדתי בו כולם היו מוטרדים מהשאלה של עקרות הלכתית. דיברו על זה שזה מאוד נדיר, המערכת הרפואית אז לא ממש ידעה מתי הביוץ, וזה היה לא ברור כמה ממקרי העקרות נגרמים מעקרות הלכתית. אבל זה היה חלום הבלהות של כולם, וגם האברכים החרדים שאלו את עצמם מה עושים במקרה כזה.
כשהייתי בעין צורים התחלתי להישאל הרבה בנושא הזה, וחיפשתי פתרונות. הרפואה כמובן התפתחה, ויש לנו הרבה יותר כלים לדעת איזה פתרונות יכולים לסייע ואיזה לא רלוונטים, ומתי. התחלתי לחזור לכל מה שלמדתי ב׳כולל׳, ולשאול מה אפשר לדלות משם כדי לפתור את הבעיה הזו. במקביל, לפני כמה שנים ד"ר דניאל רוזנק כתב מאמר שבו הוא רצה לוותר על שמירה של ׳שבעה נקיים׳ לכולם. אני יצאתי נגד זה, כי אמרתי שזה פתרון מקיף מדי, ויש פתרונות אחרים אם מכירים היטב את הכלים ההלכתיים בהלכות נידה. זה לא תמיד רצוי ונחוץ, לוותר לגמרי על ׳שבעה נקיים׳. באחד המקומות שעניתי לו כתבתי גם את מספר הטלפון שלי, למורת רוחם של בני המשפחה."

הרבנית אריאלה ביגמן: "מאז הטלפון לא מפסיק לצלצל."

החלטתי לכתוב את הספר "עקרות הלכתית", הרב בני הולצמן היה העורך שלו ועוזר המחקר. עכשיו אנחנו כותבים יחד עוד ספר על תכנון המשפחה."

האם העובדה שקיבלת כל כך הרבה פניות מעידה על איזשהו ואקום בתחום הזה?

הרב דוד ביגמן: "אני חושב שזה קשור בלימוד התורה שלי, וביכולת שלי לפתוח מרחבים הלכתיים חדשים. אני קורא לזה "חוק שימור הסברוֹת" – אם אתה רואה דעה דחויה של אמורא, בסוף איזשהו פוסק או אחרון יביא אותה בצורה קצת שונה, בניסוח אחר. זה פותח המון מרחב לעבוד בו. אני קודם כל מחפש את המרחבים האלה. אחרי שאני פותח את המרחבים אני עובד עם הפסיקה המקובלת, עם פרטי המקרה והנסיבות.
זה קשור גם בהקשבה, ובגישה שלנו לבני אדם. צריך להיות עם השואל או השואלת, להקשיב לנסיבות עד תום. אני זוכר שרב הומוסקסואל אמריקני סיפר לי שהוא היה אצל אחד מגדולי הפוסקים בעולם החרדי, לשאול אותו איך הוא יחיה. הוא אמר לי שלא היה לו מה להציע, אבל שהיתה לו הרבה אמפתיה. אני חושב שבגלל זה אמרתי שאני מרגיש קשור לחרדים, כי אני חושב שאת זה למדתי מהם – את היכולת להקשיב, להיות אמפתי, גם אם בסוף התשובה היא 'אין לי פתרון'. אני לא תמיד מבין הכל עד תום. קודם כל כי אני לא אישה, והרבה ממי ששואלות אותי הן נשים. וגם כי החיים עושים דברים לבן אדם, שלא תמיד אפשר להבין אותם, וזה נכון במיוחד בהקשר הזוגי."

מאמרים של הרב דוד ביגמן במגזין גלויה:

• האם אישה יכולה לברך ברכת חתנים? – הרב דוד ביגמן והרב ד"ר יוסי סלוטניק
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן

מבוא ותקצירים מתוך הספר ׳עקרות הלכתית׳ מאת הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן:

• מבוא לספר עקרות הלכתית
• תקצירי הספר עקרות הלכתית

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• "אצלנו נשים אינן מספידות" – המאבק נגד הדרת נשים בבתי העלמין – טו״ר רבקה לוביץ
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון

• אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• הקלות והחמרות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• בודקות טהרה: צורך הלכתי או בדיקה שנויה במחלוקת – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• האבולוציה של הנידה: מנין הגיעו וכיצד השתלשלו הלכות נידה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• פתוח סגור פתוח: על אמצעי מניעה – המגוון והמבט ההלכתי – הרבנית שרה סגל-כץ