כיצד קרה שמצווה כל כך אישית ואינטימית נתונה תחת פיקוחה של המדינה? מדוע גורמים זרים מתערבים במצווה שבין אדם למקום, ומבקשים לעצב עבורנו את עולמנו הדתי? רני חזון וייס קוראת להפקיע את האחריות על המקווה מידי הרבנות, לתת אמון בנשים הטובלות ולהשיב את האחריות על המקוואות, יחד עם מצוות כמו נישואין וכשרות, לידיה של הקהילה

במאמר זה אבקש להתייחס לסוגיית טבילת נשים במקווה בחברה הישראלית היהודית – הכללית והדתית – במדינת ישראל. אני רואה בסוגיית הטבילה מקרה בוחן, חלק משאלה רחבה יותר על מקומה והתערבותה של הרבנות הממלכתית בנושאים הקשורים לחיי הפרט והקהילה, בטקסי חיים ובמנהגים דתיים. לא אכנס לעומק הסיבות הרוחניות העומדות מאחורי הטבילה, ואתמקד במשמעות השבת האחריות על מצוות המקווה אל הפרט והקהילה.

בשנים הראשונות להקמתה של מדינת ישראל הופקדו שירותי הדת השונים בידי הרבנות הראשית. הציונות החילונית, שביקשה לכונן מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל, מסרה את האחריות והסמכות על שירותי הדת השונים – נישואין וגירושין, גיור, קבורה ועוד – לידיה של הרבנות הראשית, כפי שהיה נהוג גם בימי המנדט הבריטי והשלטון העות’מאני. עם השנים הלכה הרבנות והתבססה, והפכה לגוף עצמאי, בחסות המדינה, שבידיו הסמכות לקבל החלטות מכריעות ולהשפיע על הכלל ועל הפרט בחברה היהודית-ישראלית. אנחנו, הציבור, חיינו עם המצב הזה יחסית בשלום.

ברבות השנים ובתהליך הדרגתי החלו קהילות ופרטים לבקש לעצב בעצמם את הטקסים השונים בחייהם. קהלים מגוונים על הרצף של החברה הישראלית היהודית פעלו כדי לחזור אל המקורות ולהיות שותפים בעיצוב טקסי חייהם. בד בבד, התעצמה גם הביקורת הציבורית על אופי התנהלותם של שירותי הדת במדינת ישראל. הביקורת הזו אינה חדשה, אך אם במשך שנים היא הייתה נחלתם של ארגונים כמו “קולך” ו”נאמני תורה ועבודה”, ועוד נשים ואנשים פרטיים שביקשו לערער על דרך הפעולה של הרבנות הראשית ונתפסו כשמאל דתי, נותרו בבדידות ציבורית ואף היו מוקצים מן המיינסטרים הדתי, ניכר כי בשנים האחרונות חל שינוי ביחס כלפי שירותי הדת. החל מניסיון לשנות את הכללים במהלכים פנימיים וחוקיים, וכלה בהחרמה מופגנת של שירותי הרבנות. נראה כי מדובר בתהליך התבגרות טבעי שעוברת החברה הישראלית. ממדינה צעירה הנאבקת על קיומה, אנו מתפנים בשנים האחרונות לעיצוב מחודש של הזהות היהודית הישראלית, תוך לקיחת אחריות אישית וציבורית. המחאה החברתית של קיץ 2011 והתפתחותה של הרשת החברתית הן סימני דרך המעידים על התפנית. לא עוד ארגונים, נשים ואנשים בודדים. מחאת ההמונים והתקשורת אפשרו בין היתר למצוא שותפות ושותפים לדרך ולמעשה במגוון רחב של תחומים, ובהם גם בהיבטים הדתיים.

אישור מהבלנית ערב החתונה

המטרה המרכזית של הטבילה במקווה היא טהרת האישה לאחר ימי נידתה, והצהרה של האישה כי היא ואישהּ מותרים בקיום יחסים אינטימיים. מצוות הטבילה היא בעיקרה מצווה אינטימית, המבוססת על אמון בין האישה לקב”ה ובין בני הזוג. באחריותה של האישה לספור את הימים ולטבול. הטבילה יכולה להתבצע בכל מקור מים חיים, ובצנעה. לפי ההלכה, כל אישה יכולה להעיד על כשרות הטבילה של חברתה; גם האיש רשאי להעיד על טבילת אשתו, אך האישה לא יכולה להעיד על עצמה בטבילתה. כך נולד תפקיד הבלנית, שהפך לחלק בלתי נפרד כמעט מכל מקווה. עם השנים תפס תפקיד הבלנית נפח גדול יותר, וכרסם בזכות הטובלת לטבול בדרכה ולשמור על צניעותה ופרטיותה בעת קיום המצווה.

מעניין לעמוד על כך שהפעם היחידה שאישה נדרשת לאישור הבלנית על טבילה לאחר נידתה היא ערב נישואיה. אישה המבקשת להירשם כנשואה ברבנות הראשית, חייבת להביא עמה אישור טבילה במקווה כדי להסדיר את פתיחת תיק הנישואין. יש כלות שנדרשות להציג את האישור גם בפני הרב מסדר הקידושין, כך שאם ביקשה הכלה לטבול במעיין או במקור מים חיים אחר שאינו מקווה מוסדר, עליה לסכם זאת מראש עם הרב המשיא, וגם אז – אין זה פוטר אותה ברישום לנישואין ברבנות. במעשה האינטימי הזה שבין האיש, האישה והקב”ה, שותפים עוד כמה גורמים לא בהכרח רצויים, והסמכות להתערבות בקיום מצווה פרטית שכזו ניתנת למוסד הרבנות בחסות החוק, בחסות המדינה. בפועל, זו הפעם היחידה שבה יש מעקב של גוף חיצוני – הרבנות – אחר הטבילה של האישה במקווה וקיום המצווה שלה. לאחר הנישואים אין מעקב האם קיימה האישה את מצוות הטבילה אם לאו.

כרוב חבריי וחברותיי, גם אני נישאתי דרך הרבנות. על אף ההיכרות רבת השנים שלי ושל משפחתי עם הרבנים הראשיים של העיר, נדרשתי גם אני, כחלק מההליך הרישום לנישואין ברבנות, להביא אישור מהבלנית על טבילתי במקווה ערב החתונה. כבחורה צעירה, ראשונה מבין חברותיי, לא חשבתי על אפשרות אחרת מאשר להינשא דרך הרבנות, וכך קיבלתי בהסכמה יחסית את הדרישה לטבילה באחד המקוואות המוסדרים של הרבנות, תחת עינה הפקוחה והמפקחת של הבלנית. אחד הדברים שהפחיתו אצלי את החרדה ערב החתונה היה ההליכה עם אמי אל המקווה שבו ידעתי מי תהיה הבלנית. מבדיקה מראש עם הבלנית ידעתי כי בערב המיועד, נהיה במקווה שתיים – אני וכלה נוספת. ואכן, עצם הידיעה כי אהיה בחברת אמי ובלנית המוכרת לי, הקלה על חוויית הטבילה וחשיפת הגוף בפני אישה זרה. כך נמנע עבורי מפגש עם נשים נוספות המגיעות לטבול, כך נשמרה פרטיותי היחסית. היום, אני מקווה שהיה לי האומץ להצטרף לעשרות זוגות אורתודוקסים שבחרו להינשא כדת משה וישראל כדרכם וללא הרבנות הראשית ובכך למנוע התערבות גוף חיצוני באירוע כל כך אישי.

מילת המפתח: אמון

המעבר לעיר הגדולה וההליכה למקוואות השונים בה שינו את פני התמונה, וממצווה פרטית, שאמורה הייתה להיות חביבה עלי, הפכה הטבילה מקור לחרדה מדי חודש בחודשו. אך בשונה מערב החתונה, שבו נדרשתי להביא את אישור הטבילה מהמקווה, לא היה עוד מי שידרוש ממני אישורים על ספירת הימים, על הליכתי למקווה, על ההכנות לקראת – לבד מאישי ומבורא עולם. גם אז, מילת המפתח הייתה אמון. נשים רבות ממשיכות להקפיד ולקיים את מצוות הטבילה כמי שרואות חשיבות בהמשכיות של מסורת אימהות של למעלה מ-2000 שנים. עבור רבות מאתנו, מדובר בתקופה משמעותית. נשים רבות מברכות על תקופת הזמן שבה בני הזוג אסורים זה על זו, ושמחות על תפקיד הטבילה ככזה ששומר על איזון במערכת הזוגית. הטבילה במקווה מאפשרת את החיבור אל הגוף והנפש, ומהווה טקס מעבר בין היפרדות הגוף של האיש והאישה. כל אלו תלויים בספירת האישה את ימי נידתה ובאמון הקיים בין בני הזוג. מבחינה זו, קיום המצווה בפועל הוא הסוד הקטן של כל אישה. בין אם היא טובלת ובין אם היא לא, אף אחד לא ידע למעט היא עצמה, גם לא האיש. יהיה עליו לסמוך על האישה בקיום המצווה, לתת בה אמון. אך דווקא ערב החתונה, הדברים נתונים למעקב של הרבנות. מהו הצידוק למעקב הזה? כיצד הפכה מצווה פרטית של כלה ערב חתונתה למקור שליטה של הרבנות בחסות המדינה? מדוע הרבנות מתערבת בטבילה, ומה אומרת ההתערבות הזו על אחריותה של האישה לעולמה הרוחני? הנחת היסוד היא שהטבילה היא אירוע חשוב, שלא הייתי רוצה לוותר עליו. הייתי רוצה להתאים אותו לטובלת, כשהמנטרה החוזרת היא אמון. אם יש אמון – אין צורך בכל ההליך מול הרבנות ערב החתונה. אם אין אמון – אז הרבנות איננה עקבית, בכך שאחרי החתונה היא מפסיקה לעקוב אחרי הטובלת. השורה התחתונה היא שצריכה להיות אפשרות בחירה לטובלת כיצד ובפני מי לטבול. לא ייתכן שמצווה כל כך חשובה ואינטימית תהיה נתונה לפיקוח של גוף חיצוני.

אך השאלות הללו עולות לא רק ביחס לאירוע החד-פעמי ערב החתונה, אלא גם לשגרה החודשית של המקווה, אחרי הנישואין. בעוד עיקר הקהל המגיע לטבול במקווה הוא קהל הנשים שעליהן מוטלת המצווה, באופן אבסורדי, הפיקוח על המקוואות נתון בידי הרבנות הראשית. בעוד מדובר במצווה שהצניעות יפה לה, נמצאים בעמדות מפתח גברים–רבנים, המעורבים בקבלת ההחלטות עבור ציבור הנשים הטובלות. העיסוק של גברים בצניעות האישה, כך אמרה פעם ד”ר חנה קהת, הוא עצמו חוסר צניעות. זאת ועוד: חוויית הטבילה כפי שהיא מתבצעת כיום הפכה מבחינות רבות לעול – לחץ הזמן הקצוב, הצורך לטבול בשעות הערב, החשיפה בפני אישה זרה וריבוי השאלות, רמת ההיגיינה ומצב המקוואות מבחינה אסתטית. חוסר הגמישות בתקנה כפי שתוקנה על ידי הממסד הרבני–הגברי, היעדר האמון וההתערבות החיצונית – הם רק חלק ממה שמעיב על חוויית הטבילה האישית. ככל שחולפות השנים, וככל שנושא הטבילה והטהרה מדובר יותר, אני מבינה שלא מדובר במקרים פרטניים של נשים השותפות לקושי בטבילה, וכי תיקון בחוק אינו מספק. כך הפכה מצווה שאמורה להתחבב על האישה, לאפשר לה את השקט ואת חוויית הטהרה, להיות שנואה עבור רבות. המפתח לשינוי הוא החזרת האחריות על הטבילה לאיש, לאישה, לקהילה. האם אין זה אבסורד כי בקיום מצווה כה אינטימית ישנה התערבות כה בוטה של גורמים חיצוניים? האם לא הגיעה העת להשיב את האחריות על קיום המצווה והדרך למי שמקיימות אותה בפועל? הרי לא נמצא מצב הפוך, שבו נשים אחראיות על קיומן של מצוות המוטלות על גברים, ובטח שלא את התערבותן של נשים במעשה הטבילה של גברים. מעבר להיבטים המגדריים, ברור כי העניין הוא לא רק מצב ההיגיינה של המקוואות או ריבוי השאלות שאנו נשאלות על ידי חלק מהבלניות. כמו בתחומי חיים שונים, ביניהם כשרות, קבורה, נישואין וגירושין, גם כאן הסיפור הוא הפקעה של מצוות הטבילה מידי המדינה.

המקווה של המתנ”ס

אני מבקשת להציע כמה שינויים ופתרונות לבעיות השונות שהעליתי.

שינוי בתקנות המקווה: לשמחתי, במסגרת התיקון האחרון בחוק, נקבע כי “אופן הטבילה במקווה טהרה יתבצע לפי מנהגה של הטובלת ואין להפנות לטובלת שאלות הנוגעות לצנעת חייה האישיים ללא הסכמתה המפורשת”. התיקון בחוק הוא חיובי ויש לאכוף אותו; נשים נתקלות לא אחת בחוסר ציות לתיקון בחוק, דבר המשפיע בהכרח על חוויית הטבילה. הבלניות ממשיכות לבחון ולתחקר, לא פעם בטענה כי זוהי הדרישה מהן ולכך הן מחויבות. כאמור, מצוות הטבילה היא מצווה שבין האישה למקום, אולם דווקא במצווה פרטית זו יש התערבות ובדיקה ופלישה לפרטיות שכמותן לא מצינו בשום מצווה אחרת.  כל עוד המקווה נתון לשליטת הרבנות הראשית ותפקיד הבלנית נותר כפי שהוא, לא ניתנת לנו, הנשים הטובלות, הבחירה כיצד לטבול, והאחריות נתונה בידי הבלנית, הפוסקת על פי רב מסוים שאינו בהכרח פוסק כמנהג האישה הטובלת. העמידה אל מול הבלנית והשאלות שאותן היא מפנה אל האישה לפני הטבילה, מעמידות אותנו הטובלות במצב של שקר. מעמד הטבילה אל מול אדם מוכר – יהיה זה האיש, תהא זו חברה או אישה זרה על פי בחירה, יאפשר לכל אחת מאתנו לעמוד ב’מבחן’ בדרכה.

שילוב נשים בעמדות מפתח: כאמור, מצוות הטבילה היא מצווה של נשים ומבוססת על אמון. אם כן, יש לשנות באופן מהותי את הרכב מקבלי ההחלטות והפיקוח על המקווה, ולהשיב את השליטה על מצווה אינטימית ופרטית זו בראש ובראשונה לנשים. בשנים האחרונות נעשות פעולות רבות כדי לשלב נשים גם בתחום ההלכתי, אך הדרך עוד ארוכה. כל עוד מוסד הרבנות קיים, יש לשלב בו נשים בעמדות מפתח גם בסוגיית המקוואות. פריצת הדרך בהיבט הזה היא ללא ספק שילובן של נשים בכל ההיבטים של המקווה – החל בתכנון המקוואות וכלה בפסיקת ההלכה הקשורה בנושא אינטימי כל כך הנוגע בגופן ובנפשן של נשים. רק כך תשתנה חוויית הטבילה עבור נשים רבות, כמו גם את היחס של החברה למערך שירותי הדת.

הארכת זמן הטבילה – טבילה בערב וביום: מדין התורה, אישה זבה יכולה לטבול בבוקר היום השביעי ומיד היא מותרת לאישהּ, מרגע שזרחה השמש ביום השביעי. כדי להימנע ממצב שבו תראה האישה דם במהלך היום השביעי לאחר שטבלה וקיימו יחסי אישות, תיקנו חכמים כי אין אישה טובלת אלא בלילה, גם אם טובלת ביום השמיני או בימים שאחריו. מדוע לא אפשרו חכמים טבילה במהלך היום? בימינו קשה מאוד להשלים עם תשובה שמתבססת על עקרון הצניעות. בזמן שרוב המקוואות נמצאים לצד בית כנסת, וזמן הטבילה חופף לזמן תפילת מעריב, אי אפשר לטעון שזמן הטבילה נקבע בשעות החשיכה מטעמי צניעות. כמו כן, יש לעמוד על כך שעיקר הבעיה בכך שזמן הטבילה מקביל לזמן תפילת מעריב הוא בקושי של בני זוג בעלי משפחה להיות מחוץ לבית בו זמנית. במציאות המודרנית שבה אנו חיים, הארכת זמני הטבילה היא בבחינת צו השעה. הארכת הזמנים תרחיב את יכולת הבחירה של האישה ובן זוגה בהתאמת זמן הטבילה ללוח הזמנים הביתי והמשפחתי. כך תוכל האישה לבחור מתי לטבול, ויש לסמוך עליה שאכן היא נקייה לגמרי מדם נידתה.

אחריות קהילתית: חלק מהחזרת האחריות על המקווה לפרט ולקהילה הוא ראיית המקווה כמתקן ציבורי. ככזה, יש להעמידו לרשות הציבור ולהעניק לציבור, לקהילה ולשכונה את האחריות עליו, באופן שיאפשר לכל תושב ותושבת לבחור האם לעשות בו שימוש. ביישובים קהילתיים ברחבי הארץ מקובל למנות אחראית על המקווה וליידע את הציבור באשר למקום הימצאות המפתח. בשונה מן המודל הקהילתי של ‘נאמני תורה ועבודה’, המבקש להעניק תקציבים לשירותי דת לפי קהילות מזרמים שונים, אני מציעה כי המקווה דווקא יהפוך להיות מקום מחבר, המשרת את כלל הציבור ומאפשר לכל אחד ואחת לטבול בדרכו. במרחב העירוני, האחריות על המקווה יכולה להינתן בידי המנהלים הקהילתיים והמתנ”סים, שהם מקום ניטראלי המשרת את כלל הקהילה. המנהלים הקהילתיים, שהם מקומות לא-דתיים שאמורים לשרת את כלל האוכלוסייה, הם שימנו את האחראית על המקווה וישלמו לה מתקציב ציבורי שיינתן לכך. בהינתן האחריות על המקוואות לקהילה הרחבה, יתאפשר בין היתר מפגש בין קהילות מזרמים שונים, מה שיאפשר לכל אישה לטבול על פי מנהגיה וללא הנחיות לא רלוונטיות עבורה. במסגרת האחריות הקהילתית ניתן לקיים סבב התנדבותי בין נשות השכונה ולחלק ביניהן את הנטל. האחריות תהיה לפתיחה ולסגירה של המקווה, תיאום בין הטובלות ושמירה על הניקיון וההיגיינה. נשים אלה תלמדנה את הלכות המקווה כדי לסייע לנשים המבקשות זאת. מבחינה זו תפקיד הבלנית יישמר, אך יעבור לידי נשות הקהילה. סבב הנשים במקווה יפורסם ברבים, כך שתוכלנה הנשים לבחור עם מי ללכת ומתי.

הבחירה עם מי ללכת: נשים רבות מבקשות לשמור על פרטיותן בהליכתן אל המקווה. חלקן מעדיפות לטבול לבד, חלקן בפני אישה זרה וחלקן – ואני ביניהן – היו מעדיפות לטבול לעיני אישה מוכרת, חברה, או לעיני האיש. אני מודעת לכך שעבור משפחות בעלות ילדות וילדים, הליכת שני בני הזוג למקווה בו זמנית היא פתרון בעייתי עד בלתי אפשרי, אך יש לאפשר את הבחירה בכך. הרחבת שעות הטבילה במקווה תאפשר לנשים לבחור כיצד, מתי ובפני מי לטבול. כדי לשמור על הפרטיות, ניתן לקבוע זמנים מראש ולאפשר את הבחירה לבני הזוג.

חתימה: לקחת אחריות על המצוות

נדמה כי בשנים האחרונות יש יותר מקומות שבהם אפשר לדבר על הטבילה. ככל שעובר הזמן וככל שאני מדברת על חוויית הטבילה במקומות שונים, אני נחשפת לעוד ועוד נשים שמוותרות על קיום מצוות הטבילה במקווה כתוצאה מן החוויה השלילית שהן עוברות במעמד הטבילה. חוסר הגמישות בהלכה, העדר האמון והעברת הסמכות מהאישה הטובלת לסמכות הרבנית–הגברית, הם עיקר הגורמים המרחיקים נשים רבות מקיום המצווה. חלקן משתפות את חברותיהן או את בן זוגן, חלקן בוחרות לשמור זאת לעצמן מסיבות שונות ומובנות. אני מבקשת: תנו לנו לעצב את חוויית המצווה כפי שהיינו רוצות, כמו את יתר טקסי החיים. תנו בנו את האמון כי אנו מקיימות אותה מתוך מחויבות דתית ומתוך רצון. החזירו לכל אחד ואחת מאתנו את האחריות על קיום המצוות האישיות, בהן הטבילה. הלוואי שאמצא את הדרך שהמצווה החשובה הזו, עליה שמרו אמותינו שנים כה רבות, תתחבב עלי בחזרה. הנתיב לכך עובר בעיניי בהחזרת האחריות אל הקהילה.

פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גליון 66 – על מקווה וטבילה, אפריל-מאי 2014. 

לשון פסק הדין בתשובה לעתירת טובלות שביקשו לאפשר להן לטבול ללא בלנית – התקבל ב-19.9.2016 >>
הנחיות בתוך חוזר המנכ״ל של המשרד לשירותי דת (2016) על יישום פסק הדין והחובה לאפשר לכל אישה לטבול במקווה ללא בלנית, באם היא מבקשת כך >>

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
• לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
• על חווית הטבילה – אלה קנר
• ואולי אותה שתיקה – ד"ר חגית רודריגז גארסיא
• טבילת נשים עם מוגבלות (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• הבלנית, קווים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
• שכר זעום, עבודה שוחקת – קרן חדד טאוב
• בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נאמנות אישה להעיד על עצמה: האם כלה צריכה להביא אישור על טבילה במקווה? – הרבנית שרה סגל-כץ