בחופה היהודית המסורתית לאישה אין קול, ובחוגים חרדיים מסוימים פניה מכוסים ואין לה אף מראה. בימינו, זוגות רבים מבקשים לתת מקום ונוכחות לכלה תחת החופה ולאפשר לה לבטא את הסכמתה האקטיבית להתקדש לחתן. האם כלה יכולה לתת לחתן טבעת כביטוי של הדדיות? אילו פסוקים יכולה הכלה לומר כדי לבטא את רצונה להתקדש לחתן? במאמר זה נסקור את מושג הקידושין, נציג אפשרויות בנות ימינו של פעולה אקטיבית מצד הכלה, ונעיין בהיבטים הלכתיים של הנושא.

"כלולים זה בזו"

המילים שאומר החתן לכלה תחת החופה תוך נתינת טבעת, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – הן המכוננות בפועל את מעשה הקידושין והן אשר מייצרות את רגע המעבר לחיי נישואין. מדובר בפעולה חד צדדית בעלת תוקף משפטי ודתי: החתן מקדש והכלה מתקדשת לו.   

בימינו, כאשר תפיסות שוויוניות ופמיניסטיות מחלחלות לכל תחום בחיינו, נושא הקידושין נבחן על ידי רבים ורבות מבחינה הלכתית וחברתית. במובנים רבים, פעולת הקידושין בהלכה משמרת יסודות עתיקים בדת ובתרבות, אשר מדגישים את הפערים העמוקים ביחס להיבטים מסוימים במציאות חיינו. הפערים הללו מייצרים אתגר הניצב לפתחו של טקס הנישואין מחד ולפתחם של בני הזוג הנישאים וסביבתם, מאידך.

רשומות רבות באתר גלויה וברחבי האינטרנט מוקדשות לאתגרים הכרוכים בחתונה, חופה וקידושין.  רשומה זו מוקדשת למקומה של הכלה תחת החופה ולמרחב הפעולה האפשרי שלה במעשה הקידושין, ובפרט ליכולת שלה לתת לחתן טבעת, כפעולת ייחוד והדדיות.  נסקור תחילה את מושג הקידושין והתפתחותו, נציג אפשרויות של פעולה ותגובה מצד הכלה הנהוגות כיום, ונעיין בסוגיית מקומה הפעיל של הכלה תחת החופה מהיבט הלכתי.

קידושין כדת משה וישראל

על פי ההלכה, נישואי אישה כרוכים בקניין – קידושין בפני שני עדים ונשיאת חפץ (טבעת)[1]. בעבר, הקידושין והנישואין היו שני שלבים נפרדים שהתרחשו בהפרש זמן רב, ואליהם הצטרף מתקופה מסוימת שלב נוסף – האירוסין[2], אך כיום מתרחשים שני השלבים ברצף, תחת החופה.[3]

המשנה הפותחת את מסכת קידושין מתייחסת לדרכים שבהן האישה הופכת לאישה נשואה ולדרכים המשחררות אותה מהנישואין: 

האשה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה […] וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.

המילה 'נקנית' מרמזת כי במרכזה של פעולת הקידושין עומדים מעשי הקניין, ובלעדיהם לא יכוננו הקידושין. הגמרא על משנה זו לומדת על הצורך בפעולת קניין על כסף לשם נישואין:

'האשה נקנית' – מאי שנא הכא דתני [=במה שונה כאן שכתוב] "האשה נקנית" ומ"ש התם דתני [=ומה שונה שם שכתוב] "האיש מקדש"? משום דקא בעי למתני כסף, [=משום שצריך לקדש על כסף] וכסף מנא לן? [=מניין לנו כסף?] גמר [=למד (בגזרה שווה)] "קיחה" "קיחה" משדה עפרון. כתיב הכא [=כתוב כאן]: "כי יקח איש אשה" (דברים כב, יג), וכתיב התם [=וכתוב שם]: "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג, יג). וקיחה איקרי קניין [=וקיחה נקראת קניין], דכתיב: "השדה אשר קנה אברהם"" (קידושין, ב ע"א)

הגמרא תוהה על הבחירה בניסוח הפסיבי "האישה נקנית" ולא בניסוח אקטיבי כגון "האיש מקדש" או "האיש קונה". לכך יש שני הסברים: הראשון, כי יש צורך ברצונה ובהסכמתה של האישה, ועל כן המשנה מנוסחת מנקודת מבטה ולא מנקודת מבטו של האיש. השני, כי לשון הקניין כעדות לקידושין המבוצעים על ידי כסף, נלמד מגזירה שווה מלשון הפסוקים המספרים את סיפור קניית שדה עפרון בכסף, וחלים על המקרה של 'לקיחת' אישה על ידי איש, קרי – קנייתה. 

תשומת הלב המרובה למעשה הקידושין מעידה על רגישות הנושא ועל ההקפדה היתרה בפרטיו, הן בשל ההשלכות החמורות של ביטולם (הצורך בגט ומשמעות הגירושין) והן בשל ההשלכות החמורות שיכולות להיות לקשר זוגי שתוקפו ההלכתי מוטל בספק, כגון סכנת ממזרות, חשש מעגינות, אי ודאות לגבי צורך בגט או בייבום וחליצה. הרמב"ם מבהיר: 

וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ואם רצה לגרש צריכה גט (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות א,  ג)

הבהרה זו מחדדת את אחד ממאפייניו המרכזיים של הקידושין: אופיו המשפטי והמעשי. מעשה הקידושין הופך את האישה והאיש לאסורים זה לזה עד לאחר החופה (אשר בעבר התרחשה כאמור בנפרד מהאירוסין, כאשר כל אחד מבני הזוג חזר לביתו וכיום הם נעשים תחת החופה), ומאותו רגע האישה אסורה על כל העולם ומחויבת בלעדית רק לאיש. המחויבות הזאת יכולה להיות מופרת רק במוות (אלמנה) או בגט, והפרתה ללא גט היא בעלת משמעות חמורה מבחינה דתית.

פרשנות בת זמננו לסוגיית הקידושין

הבנת הקידושין כקניין צורמת לאוזן המודרנית, ורבים מנסים להתמודד עם קושי זה ולפתור אותו בדרכים שונות. הנפוצים ביותר הם ההסברים האפולוגטיים המסבירים שקידושין כלל אינם קניין אלא חוזה משפטי גרידא, כמו למשל פרופ' אליאב שוחטמן: 

'קניין' היא הדרך המשפטית הנקוטה בהלכה היהודית לשם מתן תוקף לפעולות משפטיות. […] קניין עשוי לתת תוקף לקידושין, שהם פעולה משפטית לכל דבר, ההופכת את האישה להיות אשתו של הבעל, ולא רכושו. [4]

הרב יצחק בן דוד מציע פרשנות אחרת לגזרה השווה שעושים חז"ל, בין סיפור מכירת מערת המכפלה לבין "כי יקח איש אישה" שממנה נלמד אופי הקידושין כקניין. לדבריו, רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם היא בראש ובראשונה מעשה של אהבה, מסירות ומחויבות לשרה אשתו. האנלוגיה בין מעשה זה לבין מעשה הקידושין הכללי, מציב את שניהם כמעשה של אהבה, נתינה והתחייבות:

מהי בעצם משמעותה של קדושה? דבר קדוש הוא דבר שהאדם אמור להביע כלפיו יחס של כבוד, של מחויבות, ושל הענקה שלא מיועדת לקבלה של טובות הנאה מנגד. דבר קדוש הוא בראש ובראשונה משהו שאין כלפיו יחס רכושני או נצלני, אלא להיפך: מושא לכבוד, לאהבה ולמחויבות.[5]

דרך התמודדות שנייה היא גישה היסטוריוסופית הרואה התפתחות במושג הקידושין, כמו זו של הרב דוד ביגמן:

נראה שהשינוי הלשוני קדם במעט לשינוי התפיסתי ביחס לקידושין. נבקש להציע בזהירות כי לשון הקידושין, שהחלה להופיע בתקופת התנאים, לא שיקפה בתחילה שינוי תפיסה, אלא שינוי לשוני גרידא […] לשון קניין היא מקראית ולשון קידושין היא חז"לית. במקומות רבים אנו מוצאים חילוף במילים בין לשון המקרא ולשון חכמים, אשר אינם נושאים משמעות מיוחדת… אלא שחילוף זה נשא עמו אפשרות לשינוי התפיסה, שכן מעתה קידושין אינם מזוהים באופן מלא עם קניין. על בסיס זה התרחשו שינויים רבים בתפיסת הקידושין ובהלכותיהם. עם זאת, לשונו של פרק א במשנה נותרה ברקע, ואיתה גם התפיסה הקניינית הפשוטה. עירוב שמות זה, יחד עם עירוב המשמעויות, יוצר מרחבי פרשנות רחבים אצל חכמי הדורות הבאים, אך גם מתחים לא פשוטים שעמם הם מתמודדים באופנים שונים.[6]

השינוי הלשוני שמתאר הרב ביגמן, מלשון 'קניין' המקראית ללשון 'קידושין' החז"לית, כולל גם שינוי תפיסתי, והרחבה של המושג המקראי למשמעויות אחרות מעבר לאלו הטמונות בקניין בלבד.  

לעומתם, טו"ר רבקה לוביץ קוראת להכיר במשמעות הכואבת והקשה של הקידושין על פי ההלכה, שלפיה מדובר בקניין ממש, ומזהירה מפני גישות אפולוגטיות שמעדנות ומרככות את משמעותם מכיוון שבסופו של דבר, במבחן התוצאה (גירושין), חייה של האישה נתונים בידי הגבר.[7]

האלמנט הקנייני קיים במעשה הקידושין. מעבר לכך, אין ספק שהשפה משקפת את הרעיון באופן מוחלט: 'האישה נקנית', 'קונה את עצמה', 'קנויה לו', 'קניין כספו', 'זוכה בה', 'שדה של בעל', 'זכות השעבוד שיש לבעל על אשתו' וכמובן עצם השימוש בכינוי 'בעל' — כל אלה משקפים את ההפנמה העמוקה שהאישה קנויה לבעלה, אם באופן המצומצם, לעניין אישות בלבד, ואם באופן הרחב.[8]

לוביץ קוראת באומץ לבטל את הקידושין בימינו, משום שרעיון זה של קניין בני אדם חלף מן העולם (ואף בהלכה התבטל, למשל בדיני עבדות). לדבריה, אף מדינה מודרנית אינה מכירה בתפיסה של בעלות של אדם אחד על אדם אחר; ואף מדינה מערבית אינה מונעת מאישה לצאת מנישואין כושלים או מתנה זאת ברצונו של הבעל. עצם הרעיון שלמישהו אחר תהיה בעלות על מיניותה של אישה כלשהי, מלבד היא עצמה, הוא אבסורדי במחשבה המערבית בימינו.[9]

כאישה דתייה לוביץ קוראת ליצירת חלופה ראויה, הלכתית ויהודית למיסוד קשר בין איש ואישה, שאינה מבוססת על קניין.[10] 

הרצון להתמודד עם הבעייתיות בקידושין היהודיים ועם חוסר השוויון ולמצוא להם פתרון, לפחות חלקי, בא לידי ביטוי גם בגישה שמעצימה את קולה ונוכחותה של הכלה תחת החופה, ומחוללת שינוי של ממש בפרקטיקה עצמה.

"עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר": על אפשרויות הפעולה של הכלה בשעת חופה וקידושין

בלב הטקס המובנה הנערך תחת החופה נמצאת פעולת הקידושין, אשר מכוננת את היחסים הזוגיים. בכל מרכיביו של הטקס – החתימה על הכתובה, ברכות האירוסין והנישואין, ושבירת הכוס כזכר לחורבן – אין לכלה כל תפקיד פעיל, בדיבור או במעשה. 

מהן האפשרויות העומדות בפני הכלה בפרט, ובפני בני הזוג גם יחד, במהלך חופת הנישואין שלהם? נראה להלן כמה תשובות אפשריות שנוצרו בקרב הזרמים השונים, בתוך האורתודוקסיה הדתית ומחוצה לה: 

א. אמירה אישית של הכלה תחת החופה: 

תוספת זו אינה כרוכה כלל בהיבט הלכתי או דתי כלשהו, אלא היא ביטוי אישי של הכלה בטקס. הכלה יכולה להקריא שיר, לשאת נאום קצר, לקרוא קטע ספרותי או דרשה – מהות העניין היא השמעת קולה בטקס המכונן את הסטטוס החדש שאליו היא עוברת. המילים והקול, גם אם אין בהן יחס או תגובה לחלק מסוים בטקס, יש בהן ביטוי והבעת מעורבות.

ב. הסכמה לקידושין: 

אף שעל פי ההלכה נדרשת הסכמת הכלה לקידושין, אין לכך בטקס ביטוי מילולי, ושתיקתה מתפרשת כהסכמתה. יש כלות המבקשות להביע במילים את הסכמתן ולהשיב לחתן, לאחר שהוא מקדש ונותן טבעת, בנוסח משלהן – אם במילת הסכמה, אם בציטוטי משפטים או פסוקים כגון: "עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית" / "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ", ויש האומרות במפורש: "הרי אני מקודשת לך" / "ברצוני אני מקודשת". 

ג. הענקת טבעת לחתן על ידי הכלה: 

על משקל הפעולה המכוננת של קידוש הכלה בטבעת,  יש כלות שבוחרות לבטא את ההדדיות בכך שגם הן נותנות טבעת לחתן במהלך החתונה, ולעתים מצרפות לכך גם לשון הקדשה, ייחוד. המקור לנוסח הוא מחלוקת בתלמוד לגבי נוסחים מסוימים שיש בהם 'ספק קידושין', כלומר, ייתכן שיש בו תוקף של קדושה, כגון – "הרי אתה מיוחד לי", "הרי אתה מיועד לי"," הרי אתה עזרתי", "הרי אתה נגדי", וכן הלאה. ואף לשון קידושין ממש, כלומר, נוסח המבוסס על לשון הקידושין המוכרת: "הרי אתה מקודש לי" וכד'.[11]

תוספת זו איננה נדרשת כחלק מסדר החופה והקידושין ויש ביחס אליה דעות שונות – האם היא מותרת או אסורה, ראויה או מגונה. הגישות לכך מושפעות גם מהזמן והמקום שבהם נעשית הפעולה, וכן מהלשון שנוקטת הכלה. על פי רוב, אין התנגדות כאשר הכלה מעניקה טבעת לחתן שלא כחלק מסדר החופה, למשל לפני החופה בכיסא הכלה, או לאחריה בחדר הייחוד. אך הענקת הטבעת במהלך עריכת החופה מעוררת חילוקי דעות רבים בקרב רבנים. נרחיב בכך בסעיף הבא.

מעשה כלה – עיון הלכתי

 בשיח הרבני בימינו, רבים מתירים את פעולת הענקת הטבעת לחתן על ידי הכלה, בתנאי שיהיה ברור שלא מדובר בקידושין של הכלה את החתן ושהפעולה אינה חלק מסדר החופה והקידושין. באתר צוהר מוסבר:

מסירת הטבעת התקפה לצורך הקידושין היא מהחתן לכלה, ומסירת הטבעת מהכלה לחתן עלולה להטעות וליצור מצג שזה חלק מהנישואין. הכלה יכולה לתת טבעת לחתן כל עוד מובן שהטבעת ניתנת במתנה ולא כחלק ממעשה הקידושין. לכן כדאי להתייעץ עם הרב מתי וכיצד לעשות זאת. אחד מהזמנים לעשות זאת – עם כיסוי ההינומה לפני הכניסה לחופה. אפשרות נוספת- לאחר שבע הברכות ושתיית היין ע"י בני הזוג (ולפני שבירת הכוס) יכריז הרב שהחופה הסתיימה ושהכלה מעוניינת לתת מתנה לחתן ואז הכלה תעניק לחתן את הטבעת.[12]

הדאגה ממצג שווא והטעייה אפשרית בדבר סדר הנישואין, עולה בעוצמה רבה בדבריו של הרב משה פיינשטיין.[13] דיונו של הרב פיינשטיין בסוגיה מורכב מכמה חלקים, אך הוא פותח בשאלה האם פעולה שכזו ואמירה כ"הריני מקודשת לך" או "אתה מקודש לי" לאחר קידושי האיש, יש בה מפסילת הקידושין. תשובתו חד משמעית – אין במעשה זה כדי לערער או לבטל את הקידושין שנעשו, והאישה ללא כל ספק מקודשת. אולם, הרב פיינשטיין ביקורתי מאוד כלפי עצם הרעיון ומכנה אותו "דברי הבל ושטות". לדבריו –

אסור לעשות זה: אם מנהג הנכרים הוא כן, […] ובדיני הנכרים צריכה גם היא לקדש, נמצא שעושים כחוק שלהם, ודאי שהוא באיסור הלאו של הליכה בחוקות הגויים. אך אם אינו כלל חוק הנכרים, גם נראה שאסור לעשות כן בשעת החופה אף בלא אמירה, ובאמירה אסור גם אחר כך אם הוא סמוך לחופה, […] שהרי מה שגם היא נותנת טבעת, הוא לשם קידושין, ויש לחשוש ממה שיאמרו שגם האישה יכולה לקדש את האיש […] ואם עושים דבר שיכולים לבוא לטעות כזו – הוא ודאי איסור. 

ובעצם נראה לעניות דעתי שהוא איסור גדול, שהרי על ידי זה עושים שישתכח מהרבה אנשים דין קידושין. ושכחת דין, אף שלא יביא לשום קלקול – הוא איסור לאו. 

[…] כשירגילו שגם היא תיתן טבעת ותקדש, דבר שהוא בלא טעם כלל, ועושים כן רק כדי לשנות את הדין, יש לאסור מצד זה עצמו, אף אם לא יבוא לידי קלקול כלל. כדי שלא יטענו לומר שלא די בקידושין שמקדש הבעל, אלא יאמרו שהדין הוא שצריך ששניהם יקדשו אחד את השני. ולגרום לטעות זו הוא איסור גמור וברור מצד שכחת הדין ושינוי הדין.

טעמיו של הרב פיינשטיין לאסור זאת הם: הליכה בחוקות הגויים, הטעיית הדין, שכחת הדין, ושינוי הדין כתוצאה משכחתו וחשיבה מוטעית שמעשה הקידושין של האישה את האיש הוא חלק הכרחי בקידושי איש ואישה. אלא שבמקום אחר, ביחס לנישואין אורתודוקסים הלכתיים, הוא כותב:

וכשנזדמן לרב אחד באיזו חתונה שמכריחין אותו והוא אנוס בפרנסתו לעשות הקידושין דוקא באופן שהכלה תתן ג"כ טבעת להחתן צריך להודיע אותם וגם להעדים כי רק נתינת החתן להכלה הם קנין הקידושין, ונתינת הכלה להחתן לא שייך להקידושין כלל, אלא הוא רק מתנה בעלמא ואמירתה תהא בלשון שהם דברי נתינה לאהבה ולחבה אחרי שכבר הוא בעלה.[14]

כלומר, לכתחילה המעשה אסור, ואינו ראוי או רצוי. אבל בשורה התחתונה, אם הוא נעשה בטקס הלכתי ובקידושין כדת משה וישראל – המעשה אינו מבטל את הקידושין. הפתרון שלו הוא שמסדר הקידושין יבהיר לקהל שמדובר במתנה בעלמא, ובדברי אהבה ונתינה למי שהוא כבר בעלה, וכך יכולה הכלה לתת את הטבעת לחתנה תחת החופה. חשוב לחזור ולהדגיש, הרב פיינשטיין רואה בפעולה זו, גם אם נעשית בצורה שהוא הציע בעצמו, כדבר מגונה ואינו ראוי.[15]

על עמדתו של הרב פיינשטיין נסמכים עד היום אלו האוסרים על הענקת טבעת לחתן על ידי הכלה תחת החופה. יהיו כאלו אשר יכנו את המעשה כ"מנהג עוכרי התורה"[16] ורבים הם המדגישים את החשש מפני 'הטעיית הדין'[17]. רבנים יכולים לסרב לחתן בני זוג המבקשים לשלב מעשה זה בחופתם[18], וברור כי פעולה זו נתפסת על ידי חלק כאיסור גמור. אלא שככלל, גם המתנגדים יעידו שהקידושין חלים ותקפים. 

כפי שהוצג, העמדה האוסרת אמנם תופסת את פעולת הענקת הטבעת לחתן על ידי הכלה תחת החופה כפעולה בעייתית, לא רצויה, ושאין לעשותה לכתחילה. אך באותו הזמן היא מדגישה כי לא מדובר במעשה שיש בו בעיה הלכתית כלשהי ואין בכוחו לפגום בנישואיהם של בני הזוג. יותר מכך, מצינו כי בדברי הרב פיינשטיין עצמו כבר מצויה דרך לשילוב מעשה זה בחופה בצורה שלא תהווה כל בעיה, הלכתית או תפיסתית. רבני צוהר וכן רבנים נוספים אחרים, מדגישים את המעשה כמתנה ולא כפעולת קידושין, ומקפידים על הפרדתה הברורה מסדר הקידושין,[19] אך רבנים אחרים אינם מתנגדים לפעולה זו תחת החופה, ומאפשרים את שילובה בטקס.  

שואל הרב יצחק בן דוד:

מדוע – לאור כל זאת – הנתינה נעשית באופן חד צדדי? מדוע רק האישה מתקדשת על ידי הטבעת? והיכן ההדדיות – המתבקשת לכאורה – מן הדברים שנכתבו עד כה?[20]

לטענתו, ישנו בסיס הלכתי המאפשר מסירת טבעת מהכלה לחתן, כחלק בלתי נפרד מטקס הנישואין. הוא מעיד כי לומדים זאת ממאמרו של הרב לינזר, ראש ישיבת 'חובבי תורה' בניו יורק, המתבסס על המושג 'קניין סודר'.

כחלק מהנישואין, החתן מתחייב לכלה בחיובי כתובה, המכוננים על ידי 'קניין סודר'. בדרך כלל, נהוג שמסדר החופה מקנה לחתן חפץ פשוט כלשהו, עט או מפית. אך למעשה, הדרך הטובה ביותר לכונן את התחייבות הכתובה, היא לקנות משהו מידי זו אשר לה הוא מתחייב – אשתו העתידית. חפץ זה, יכול להיות טבעת, כך שבאמצעות הענקת הטבעת על ידי הכלה לחתן, יתוקפו התחייבויות הכתובה שבהן מתחייב האיש לאישה. קרי, הטבעת היא בגדר 'קניין הסודר' של האיש לשם תיקוף וכינון הכתובה. אפשר אפילו להוסיף משפט 'הרי אתה מתחייב לי בטבעת זו כדת משה וישראל', שכן על פי הסברו של הרב בן-דוד: 

"הרי חיובי הכתובה מבוססים הן על חובה בסיסית מדאורייתא ['כדת משה'] והן על חיובים נוספים מדרבנן ['וישראל'])."[21]

בסיס הלכתי אחר לשילוב מעשה זה תחת החופה בצורה פומבית ולא כמתנה בעלמא, מוצעת על ידי הרב אלישע אנשלוביץ'. לדבריו, הענקת הטבעת על ידי הכלה לחתן תחת החופה, היא ביטוי סמלי וציבורי להתחייבות ההלכתית שנובעת מתקנת חרם דרבנו גרשום – הגבלתו של האיש לנשיאת אישה אחת בלבד וחובתו להתייחד מעתה והלאה רק עם אשתו. האישה בעצם מייחדת את האיש על ידי הענקת הטבעת. [22]

גם הרב ביגמן, במאמרו על התפתחות הקידושין, מציע עמדה פרשנית המגלה בסיס הלכתי למעשה כלה. הוא מצטט את דברי רב פפא במסכת קידושין בנוגע להתקדשות על ידי מילים ולא דרך מעשה קניין[23]. דברים אלו הם בגדר מהפכה של ממש ברמה התפיסתית והפרשנית של הקידושין ותוקפם. עמדתו זו של רב פפא פותחת פתח למבנה הלכתי אחר לקידושין, שאינם מערבים קניין בהכרח ולמעשה מאפשרים לשני הצדדים לקדש זה את זו וזו את זה[24].

רב פפא מחדש על דברי רבו חידוש גדול: ההתקדשות היא במילים, ולא במעשה הקניין. למילים יש משמעות ותוקף במעשה הקידושין […] מאחר שהאשה נדרשת להסכים לקידושיה, ולמעשה היא שותפה מלאה בהם, חילוף התפקידים הוא אך טבעי: היא יכולה להיות זו שאומרת את הדברים, והאיש יהיה זה שמסכים. נראה אפוא שרבא אוחז עדיין בתפיסה המשווה בין קידושין לקניין, ולכן הוא בוחן את המקרים החריגים דרך פרדיגמות עסקיות. לעומת זאת, רב פפא מחדש חידוש תפיסתי רדיקלי, כאשר הוא מתעלם לחלוטין מהממד הקנייני עסקי ומעמיד את האמירה לבדה במרכז מעשה הקידושין. יכולתו לענות לשאלה שרבא התקשה בה נובעת משינוי תפיסה זה. רב פפא מציב עצמו בעמדה מהפכנית, והוא משמש נושא הדגל בתהליך הסבוך של המעבר מקידושין כקניין לקידושין כמעשה סמלי, דתי ורומנטי של כריתת ברית בין בני הזוג.[25]

עמדתו הפרשנית המקורית של רב פפא במסכת קידושין מטושטשת על ידי האמוראים הבאים אחריו ונעלמת מעל פני השטח. ואולם, למרות דחייתה, יש בה כדי לייצג תהליך אפשרי של מעבר מדגם נישואין שבמרכזו קניין ויחסי כוחות פטריארכליים, לדגם זוגי ואף שוויוני יותר.[26] בדגם נישואין שכזה, פעולה כגון הענקת טבעת לחתן על ידי הכלה וייחודו לה, לא רק שאינה עומדת בסתירה להלכה, אלא היא זו אשר מקיימת אותה במלואה. 

נראה אם כן, שלמרות התנגדות שעודנה קיימת מצד עמדות רבניות מסוימות, התופסות את הענקת הטבעת לחתן על ידי הכלה ושימוש בלשון קידושין על ידה כמעשה אסור ולא ראוי – בימינו יש רבנים המתירים אותו, וזאת בשתי גישות מרכזיות: גישה אחת המשלבת את המעשה כחלק ממהלך החופה והחתונה – בתנאי שהוא מוחרג ומובהר כמעשה שאין בו קידושין ושנעשה כמתנה בעלמא; והגישה השנייה תופסת מעשה זה כמבוסס הלכתית, אשר אפשר לקיימו תחת החופה כחלק אינטגרלי מטקס החופה והקידושין. 

לצד שתי הגישות הללו קיימת גישה שלישית להיתר, שפשוט אינה רואה במעשה שכזה, או בכל פעולה שנעשית על ידי האישה בחופה לאחר קידושי החתן – מעשה שיכול לפגום בדרך כלשהי בנישואין, ולכן כלל זה לא משנה מה האישה תעשה או תאמר לאחר הקידושין.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
• שבע מֵעֵין-בְּרָכוֹת לכלה ולחתן – שרה פרידלנד בן-ארזה
• עידן של תמורות: הרהורים על אירוסין ותודעה פוסטמודרנית– אביטל אנגל
• הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
• חלקי הפאזל: מה עושים בטקס הנישואין תחת החופה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
• יהיו לרצון אמרי פי: הצעות לאמירות ייחוד והקדשה של הכלה ותגובתה לקידושי החתן – צוות גלויה
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• מחדשים את הקידושין – ד"ר תניא ציון-וולדקס
• "עוֹד יִשָּׁמַע" – תכנון חופה שוויונית – ד"ר נירה נחליאל

• אז איך שינוי שם עובד בפועל? – ד"ר מיכל רום
• אוהל שם: ההיסטוריה של שינוי שמות משפחה בישראל – ד"ר מיכל רום
• מחויבות טובה דיה: אחריות והתמדה בעולמם של מאורסים וזוגות צעירים (גרסה מקוצרת) – הרבנית שרה סגל-כץ
• מיזוג עולמות – מדריך הטרמפיסט לגלקסיית החתונות – מיכל מינצר
• "איש ואישה" או "דרכי טהרה"? על בחירת ספר הדרכה מתאים לפני חתונה – רבקה ויצ'נר
• בקצרה על הסכמי ממון, או: למה רובכם לא זקוקים לאחד כזה – עו"ד ניצן כספי שילוני
• נאמנות אישה להעיד על עצמה: האם צריכה כלה להביא אישור על טבילה במקווה? בחזרה לנתינת אמון בטובלת – הרבנית שרה סגל-כץ
• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• למרות הכל, בוחרים לִבְנוֹת: הכנה וליווי של זוגות דתיים במקרים בהם הכלה עברה פגיעה מינית – כנרת סמואל-פולק
• דיאלוג במפגש משפחות לפני החתונה – עו"ד שירה לב-ציון
• ברכת כלה: בריאה חדשה אותה אנו יוצרים היום – אלישבע רוסמן-סטולמן ואפרת כהן (מרגליות)
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• הטקס שלנו – הענקת טבעת לחתן ופיוט לשבע הברכות – אביעד עברון ורינה איבלמן

הפניות ביביליוגרפיות:

[1]משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות א, א. על הקידושין ביהדות ראו: שלום אלבק, יסודות דיני הנישואין בתלמוד, ירושלים 2010, עמ' 31–33.

[2] על התעצבות שלב האירוסין ראו: אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים 2003, עמ' 88–97.

[3] על ההאחדה בין הקידושין לבין הנישואין ראו: דניאל שפרבר, גרשון בקון ואהרן גימאני (עורכים), מחקרים בתולדות יהודי אשכנז: ספר יובל לכבוד יצחק (אריק) זימר, רמת גן 2008, עמ' 157.

[4] אליאב שוחטמן, 'מקודשת, לא קנויה: על מעשה הקניין בקידושין', נקודה, 223 (ניסן תשנ"ט), עמ' 46–47.

[5] הרב יצחק בן דוד, "כלה יכולה לתת טבעת לחתן תחת החופה", חדשות סרוגים, 13.11.2014. מאמר זה אף מופיע באתר כיפה בתאריך זהה.

[6] הרב דוד ביגמן, 'מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל', מעגלים, ט – מעגלי תורה ומוסר (תשע"ז), עמ' 51.

[7]רבקה לוביץ, 'לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין', אקדמות 31 (אפריל 2019), עמ' 98–117.

[8] שם, עמ' 101.

[9] שם, עמ' 102-105.

[10] שם, עמ' 105-112

[11] לעניין לשון קידושין ולשון ספק קידושין ראו: תוספתא [ליברמן], מסכת קידושין, פרק א; תלמוד בבלי, קידושין, ה, ע"ב – ו, ע"א; רש"י על מסכת קידושין ו, ע"א; רמב"ם, הלכות אישות, פרק ג; טור אבן העזר, הלכות קידושין, סימן כז. ועוד.

[12] צהר, שאלות נפוצות: "האם גם הכלה מעניקה לחתן טבעת?"

[13] הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר ג', סימן יח. מתוך אתר דעת.

[14] שם, ד', סימן יג.

[15] בתשובה אחרת (שם, ד, סימן לב) הוא כתב:  "… תשובה דסימן י"ח היתה ברב כשר שסידר הקידושין דנתינת טבעת מהחתן להכלה לפני עדים ובאמירת החתן הרי את מקודשת לי, אך אחר זה הניח לעשות דבר הבל בעלמא, שגם הכלה נתנה להחתן טבעת ואמרה הריני מקודשת לך או אתה מקודש, אף שודאי מה שהניח הרב להכלה לעשות זה עשה איסור גדול, מ"מ מה שעשה כהוגן שהוא מעשה הקידושין היה כדין, אף שנכנע לרצון הכלה שגם היא תתן לקידושין להחתן ותאמר שהיא מקדשת".

[16]דברי 'הלכה יומית', "האם מותר לכלה לתת טבעת לחתן בזמן הנישואין?", הלכה ליום רביעי ,כ"ז טבת תש"ע ,13 בינואר 2010. 

[17] ישיבת אור דוד, 'הלכות נשואין לאישה', קטגוריית הלכות צניעות וקדושה ב'פינת הנשים', 3 ביוני 2020, סעיף ד'.

[18]ראו דיווח על סירוב של הרב הראשי של מזכרת בתיה לחתן בני זוג, לאור התעקשותה של הכלה להעניק לחתן טבעת תחת החופה כחלק מסידור הקידושין ולאמר "הריני מקודשת לך" או "הרי אתה מקודש לי בטבעת זו".

[19]ראו לעיל הערה 2. וגם: תשובתו של הרב דוד הריסון, "שאל את הרב", אתר כיפה, ב באדר התשס"ו, 02 במרץ, 2006.

[20]הרב בן דוד, ראו לעיל הערה 5.

[21]שם.

[22]מדובר בעמדתו של הרב אלישע אנשלוביץ' המובאת במאמרה של תניא ציון וולדקס, "מחדשים את הקידושין", דעות, 31 (אדר תשס"ז, מרץ 2007).

[23]תלמוד בבבלי, קידושין, ו, ע"ב – ז, ע"א.

[24]הרב ביגמן, ראו לעיל הערה 6, עמ' 54–59.

[25]שם, עמ' 57–58.

[26]שם, עמ' 58–60.