"אם השם 'חתונה' נגזר מתפקידו המשמעותי של החתן, הרי ש'כלולות' קשור בכלה ובקורותיה" מסבירה הרבנית ד"ר חנה פרידמן, אשר כותבת את הזווית האישית שלה על טקס הכלולות, משתפת בהרהורים שליוו אותה ככלה צעירה הנכנסת בברית הנישואין ומעמיקה בטקס הכלולות עצמו.

הרבה שמות נתנה העברית למעמד הזה, שהופך שני אנשים זרים ליחידה משפחתית אחת: חתונה, נישואין, חופה וקידושין, כלולות, ולאחרונה- גם בריתות זוגיות ואהבה מסוגים שונים. כמו תמיד מעיד ריבוי השמות על רבדים וכיוונים שונים שניתן למצוא בטקס, לפעמים סותרים זה את זה, לפעמים מתקיימים זה לצד זה במקביל.

הבחירה שלי לתת לרשימה זו את הכותרת 'הרהורי כלולות' מציינת את הזווית שלי לדברים. אם השם חתונה נגזר מתפקידו המשמעותי של החתן, הרי ש'כלולות' קשור בכלה ובקורותיה, ואני- באופן טבעי, בחרתי להרחיב מעט על ההרהורים שליוו אותי ככלה צעירה הנכנסת בברית הנישואין. אך לפני שאספר על עצמי, אדבר מעט על הטקס עצמו.

טקסי מעבר מלווים את בני האדם בכל התרבויות. הם פוגשים אותנו בצמתים משמעותיות של חיינו, בנקודות של שינוי, ועוזרים לנו להגדיר מחדש את עצמנו ואת מעמדנו- גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. בכוחו של הטקס לחולל בנו שינוי, ולו רק מעצם העובדה שאנחנו מעניקים לו את הכוח הזה: ברית המילה הופכת תינוק זכר ל'יהודי', טקסי הבגרות מכניסים את הילדים כבוגרים שווי זכויות וחובות בקהילה, וטקס הנישואין הופך את הפנויים לנשואים ומגדיר אותם מחדש כיחידה משפחתית אחת.

טקסי המעבר פועלים עלינו את פעולתם באמצעות ריחות וטעמים, מילים ומנגינות, תחושות וחוויות. ביסוד כל הטקסים ישנו פרוטוקול מסודר של מעשים סמליים ותחושתיים שמובילים אותנו במסדרון הצר של פרידה ממצבנו ותפקידנו הישן, שהות קצרה במצב לימינאלי שבין התפקידים – כבר לא כאן אך עדיין לא שם – וכניסה למצב החדש.[1] כך, למשל, מובלים החתן והכלה אל החופה כל אחד בלוויית הוריו, משפחת היסוד אליה השתייכו עד כה. מתחת לחופה עומדות שתי המשפחות זו בצד זו, כשהחתן והכלה באמצע, מסמנים את נקודת ההשקה שביניהן, ומן החופה הם יוצאים כזוג נפרד, מותירים את מלוויהם מאחור ונכנסים לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.

בגדי החתן והכלה מבטאים גם הם עולם של נורמות וערכים מבלי לומר מילה: החתן החנוט בחליפה – לרוב הראשונה בחייו, משדר חגיגיות אחראית, כובד ראש של מבוגר שיודע היטב את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, ונכון לקבלה במלואה. הכלה, בשמלת פייה/נסיכה צחורה משלבת נשיות שמחה ומתפרצת עם לובן וטוהר המעידים על נקיות ותום.

היה מי שעמד על כך [2] שטקסי המרה יהודיים נוטים לשלב בתוכם אקט של שבירה, חיתוך או הסרה: בברית המילה מוסר עור הערלה, בפירות ובתבואה מופרש חלק לכוהנים, באבלות נעשית קריעה בבגד האבל, ובחתונה נשברת כוס מתחת לחופה. המעשים הללו מבטאים, כל אחד בדרכו, את הטרנספורמציה המשמעותית שאירעה, את חוסר ההפיכות של הטקס והמעבר המוחלט אל המעמד החדש: חותם הברית בבשר התינוק יישאר לעד, את הכוס השבורה לא ניתן לתקן ואת הבגד הקרוע אין לאחות. הקהל הנקבץ סביב החתן והכלה וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע.

וכמה מילים על הדיבור והכתב שבטקס: הענקת הטבעת מן החתן לכלה היא אקט משפטי מחייב של קניין ובעלות. מי שניסח את האמירה הנלווית 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל', התעקש לתת לקניין המשפטי הזה משמעות דתית: החתן הקונה את הכלה בעצם מקדש אותה לו, על ידי הפיכתה למישהי משמעותית ובלעדית, תוך הזמנת הא-ל כעד ושותף לאינטימיות הנבנית ביניהם. מעכשיו אין החיבור בין החתן והכלה נתפס רק כסידור נוח בין המינים, כבסיס להורות אחראית ויציבה למען הדורות הבאים. המונח קידושין שנזרק פנימה מוביל למקומות אחרים, מקודשים; כשם שהשבת היא הזמן הקדוש וירושלים היא המקום הקדוש- נישואין הם היחסים המקודשים בין בני אדם.

הכתובה היא התחייבות ממונית שהחלה, בראשיתה, כתחליף לסכומי הכסף האסטרונומיים שאמורים היו החתנים הצעירים לספק לאבי הכלה.[3] עם השנים הפכה הכתובה לשטר התחייבות כלכלית, התנהגותית וערכית שמבטיח החתן לכלה לאורך כל שנות נישואיהם וגם לאחר מכן: החתן מקבל על עצמו לספק את מזונותיה, בגדיה וצרכיה הפיסיים והרגשיים של כלתו, שלא לקחת אישה נוספת עליה בחייה, להוריש לה במותו את פרנסתה, ואף לספק את צרכיה,  במקרה שייפרדו, חלילה, עוד בחייו. 

ולבסוף – שבע הברכות הנאמרות תחת החופה על ידי עורך הטקס או מפי חברים וידידים, מפליגות הלאה בעולם הדימויים והפרשנויות למעמד הנישואין: בריאת עולם חדשה, אדם וחוה בגן עדן, גאולה פרטית ולאומית, ושפע ביטויי שמחה וקירבה (גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה ושלום ורעות) מלמדים על ההתפעמות של כולנו מגודל האירוע, על המשמעות המפליגה שאנחנו מייחסים לו.

עד כאן על הטקס. ועכשיו אל הכלה.

בעומדי ככלה צעירה לפני החתונה הפרטית שלי, מצאתי את עצמי- בחורה שומרת מצוות שמחוברת מאד אל עולם הלימוד והמסורת, אך גם אישה בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת- מעט נבוכה מול שפע הסמלים, הדימויים והנחות היסוד שישנן בטקס. מצד אחד, אמרתי לעצמי- גברים הם עדיין גברים ונשים הן עדיין נשים, והחיבור שבינינו נותר סוד ופלא לא מפוענח, שטקס החתונה מיטיב לבטא ולהנכיח. מצד שני- כל כך הרבה השתנה מאז עוצב הטקס הזה: תפיסת הנשיות והגבריות, סגנון הלבוש, מושגי הצניעות, הבעלות והקניין, מעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, ואפילו חוסר ההפיכות המיוחסת לנישואין- כולם נראים אחרת לחלוטין בדור שלנו, כמה עשורים אל תוך המהפכה הפמיניסטית. ביני לביני תהיתי אם טוב שאכנס אל החתונה הזאת תמימה וחסרת מודעות כפי שנהגו חברותיי ורוב הנשים לפני, ואבטח בחברה ובסדרים שיצרה- שיובילו אותי ואת אישי אל עבר זוגיות טובה ואיתנה, או שמא עלי לשלוף את מערכת הבלמים הביקורתית שאימצתי כפמיניסטית מתלמדת, ולבחון אם הטקס הזה אכן מצליח לתפוס את החיבור החד פעמי שבינינו, לנסח במדויק את חלוקת התפקידים, הגדרות הזהות ומערך הציפיות שלנו מן החיים המשותפים שאנו מתחילים ביום זה.  

שאלתי את עצמי: האם אני מוכנה להיקנות תמורת טבעת? ומה המשמעות לכך שאני מוגדרת כקניין? האם לא נכון יותר להגדיר את היחסים עם בן זוגי כברית הנכרתת בין שני שווים?

האם גם בעלי (איזה מין כינוי מוזר- בעלי) יענוד טבעת? ואם לא קניין- מה תסמל הטבעת בעבורו: הצהרה חיצונית? אבדן חירות? תמרור אזהרה?

והשמלה הלבנה, הנסיכותית, שמרגישה עלי כמו תחפושת: האם הנשיות התמימה שהיא מייצגת גם היא חלק ממני? מה המקום של מודל האישה התמימה והטהורה בחיי? בחיינו?

והאם הכוס הנשברת לבלי שוב – באמת מסמלת את המהפך שיחול היום בחיי? במה תהיה האישה הנשואה היוצאת מן הטקס שונה מן הבחורה הרווקה שנכנסה אליו? האם באמת אהפך משורפת סירים סדרתית, שרצה לחפש חנות פלאפל פתוחה בעת רעב ל'בעלבוסטה' (עקרת בית) מהוללת, 'אשת חיל'? נתתי מבט נוסף במזמור 'אשת חיל' המונה את שבחי האישה המופלאה לפי סדר אותיות האלף-בית (מזל שיש רק עשרים ושתיים כאלה…)- האם אני באמת רוצה להיות מין אשת חיל שכזו?

וביחס לכתובה, כתב זכויות האישה, תהיתי ביני לביני: האם היא באמת תגן עלי, חלילה, בבוא היום? ואולי עלי למצוא הסכם ממוני נוסף, עוקף בית דין, שבאמת יוכל למנוע מצבי עגינות וסירוב גט? ומאידך- האם יש הצדקה אמיתית לאישה עצמאית ועובדת כמוני, לבקש הגנה כלכלית ותשלומי מזונות כפי שמחייבת הכתובה? אולי בתור אחת שמדברת על שיוויוניות ושינוי מעמד, עלי לקבל גם את הנגזרת הכלכלית של העניין ולשאת באופן שווה בעול פרנסת הבית?

פרץ השאלות שנפתח כשרק התחלתי להפוך בעניין, היה גדול בהרבה מפי שיכולתי לשאת.

בסופו של דבר, אמרתי לעצמי, החתונה שלנו היא רק תחילתו של מסע משותף ארוך ומרתק, שאיננו באמת יודעים את טיבו, אך אנחנו יוצאים אליו מתוך אהבה ואמונה. החלטתי שאם עד עתה בחרתי בחיי לאמץ את המסורת שקיבלתי ולמצוא את דרכי האישית בתוכה, אמשיך לעשות זאת גם בטקס הכלולות שלי. בבחירה זו הזמנתי לחופתי לא רק את ההלכה והמנהג. ביקשתי לזמן לכלולותי גם את נשות הדורות הקודמים שילוו וינחו אותי בדרכי. הרגשתי שבהרבה מובנים הן חכמות ממני, שניסיון חייהן המשותף עולה על זה שלי, ובהליכתי בעקבות אישי אל עבר הלא נודע, אני יכולה להסתמך גם עליהן מעט. במקומות מסוימים אפרש את הדברים מחדש, במקומות אחרים אולי אפילו אתקומם, אך במקביל- בחרתי גם להקשיב, לתת לסך החוויות, התחושות והתובנות שלהן לדבר אליי.

ביקשתי רק חריגה אחת מן הנוהל המקובל: רציתי לבטא משהו מכל המחשבות הללו בדיבור. תחת החופה, מיד לאחר שלב מסירת הטבעת, נטלתי את המיקרופון מידי עורך הטקס, ושיתפתי את הקהל בפרשנותי שלי ל'קניין' שנעשה בי זה עתה. חשוב היה לי להבהיר שקניין אינו בהכרח החפצה, ומשמעות היותי קנויה לבעלי, הוא שעתה אהיה משויכת לו ומזוהה עמו, באותו אופן שאני שייכת להורי, למשפחתי ולמעגלים אחרים בזהותי. יותר מתוכן הדברים שאמרתי, כך הרגשתי, עצם העובדה שפרצתי את השתיקה והאילמות המאפיינת כלות בטקס החופה, הפכה אותי מאובייקט לסובייקט, וכבר לא חשתי כחפץ הנקנה מיד ליד.

בסופו של דבר הגשימה החתונה את כל ציפיותינו. המון אוהב של חברים ומשפחה עזר לנו לעשות את המעבר המשמעותי שבין רווקות לנישואין: הורינו- שהובילו אותנו אל החופה, ובעיניהם שמחה והשתאות, אך גם פרידה מתוקה וגאווה על פרי גידולם שהבשיל, הרב מסדר הקידושין- שלקח בכובד ראש את תפקידו המשפטי, הפורמאלי, אך ידע גם לרקוד ולשמוח מיד לאחר הטקס, שבעת המכובדים שעלו בזה אחר זה ובירכו אותנו בברכות הנישואין, וביטאו, אגב כך, את רצונם לקחת חלק בבניית הבית החדש הזה, והקהל הגדול- חברים וקרובי המשפחה– שדמעו, שמחו, צחקו, שרו, רקדו וליוו אותנו לאורך כל האירוע- עיניהם הרואות ותודעתם המשתנה של כל אלה הפכה אותנו לזוג בעיניהם, ואנחנו פשוט 'החלקנו' לתוך הדימוי החדש שנוצר, והיינו לזוג גם בעינינו. שבירת הכוס אכן סימלה את סופה של תקופה אחת ותחילתה של חדשה.

***

הערות שוליים והפניות ביבליוגרפיות:

[1] ראה כתביו של א. ון גנפ, טקסי מעבר

[2] ניסן רובין, ראשית החיים, עמ' 16-17.

[3] רמז לתהליך זה ניתן למצוא בבבלי כתובות פב ע"ב:אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים עד שבא שמעון בן שטח ותיקן כל נכסיו אחראין לכתובתה: 

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
• אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה: על שותפות הכלה תחת חופת בני הזוג – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
• עידן של תמורות: הרהורים על אירוסין ותודעה פוסטמודרנית – אביטל אנגל
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• "עוֹד יִשָּׁמַע" – תכנון חופה שוויונית – נירה נחליאל
• חלקי הפאזל: מה עושים בטקס הנישואין תחת החופה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מחדשים את הקידושין – תניה ציון-וולדקס
• לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין – טו"ר רבקה לוביץ
• האם אישה יכולה לברך ברכת חתנים? – הרב דוד ביגמן והרב ד"ר יוסי סלוטניק
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון

• כתובה אז והיום – אורית להב
• אילו הסכמי קדם נישואין קיימים היום? – עו"ד אלה סקעת
• למה לחתום על הסכם קדם נישואין – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• תנאי בקידושין – פיתרון ישן-חדש לבעיה ישנה – עו"ד ניצן כספי שילוני

• עשר עצות ליום החתונה – צוות גלויה
• לבחור את החדווה גם בתוך הפקת החתונה: 10 עצות לתקופת האירוסין – הרבנית שרה סגל-כץ
• 10 עצות לתקשורת עם ההורים בזמן תכנון החתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• חתונה בימי קורונה – השאלות שמלוות בתקופה זו והצעה לפתרונות אפשריים – הרבנית שרה סגל-כץ