אתם בית בבנייה, פרויקט באמצע התהליך. וכל דבר חיצוני או פנימי או מהותי, כדאי לבדוק ולשאול. רביטל ויטלזון יעקבס מבקשת מזוג שמתחתן לדבר, להקשיב, לעבור מחלום לבנייה ולבנות את הבית ביחד.
את מתחתנת וביקשו ממני לכתוב לך מכתב. הסתכלתי מהצד על האהבה הזאת שלכם, שהתחילה בהכי־הכי רגיל שאפשר. חברה הציעה חבר של בעלה. גישושים בווטסאפ. דייט. הכי רגיל, שאמור היה להיות אפור ומבאס ומתיש. והנה, תראי מה נהיה פה. אהבה גדולה ונכונה ואמיתית ומדויקת וצבעונית וחיה ומהממת. בפעם הראשונה אני מלווה זוג ככה, צעד־צעד, ואומרת לעצמי בשקט, זה באמת נס.
איך, איך מכולם ידעו לשלוח לך אותו, ולשלוח לו דווקא אותך. שאתם בדיוק, בדיוק. שני חלקים של אותה נפש. ששנים כל אחד חי את המסלול של חייו, במקומות אחרים ובנופים אחרים, ובזמן אחד נפגשתם ולא היה ביניכם אלא זוהר. וסושי.
הייתי רוצה לכתוב לכם מכתב כזה לחיים, כללי אצבע לזוגיות טובה. לחסוך מכם את השנה־עד־עשור־עד־כל־החיים הלא פשוטים שעוברים על זוגות, בדרך לטוב באמת. לטוב המחבר והבונה והמאפשר. אני לא מנחת זוגות או יועצת, והזוג היחיד שאני מצליחה לשמור עליו מכל משמר זה זוג אצבעות שוקולד קינדר שאני מחביאה מהילדים, אבל אני אנסה. אני אנסה ואתפלל שמשהו מכל מה שאכתוב, יחסוך ריב אחד, עוגמת נפש אחת, דמעה אחת, רגע של סימן שאלה אחד. וזה יהיה שווה לי את הכול.
לא תעשה לך תמונה
אחת הבעיות הגדולות של כולנו, היא שאנחנו מגיעים לכל דבר בחיים עם דמיון של איך הוא אמור להיראות. לפעמים זה טוב: בן אדם יוצא לתחרות ומדמיין את עצמו עם מדליה. בחורה מתחילה עבודה ומדמיינת לעצמה את המשרד או את השורה התחתונה של התלוש. זה יוצר שאפתנות ומוביל לחתירה למטרה. בכללי זה דבר טוב. הבעיה שלפעמים האדם מתחיל להשתעבד לתמונה שהוא שם לו בראש, להתמכר. ואז או שהוא מתוסכל שהחיים לא באמת הפכו לאותה תמונה, או שבכוח הוא מנסה לקמט את החיים, כמו פחחות לאוטו, כדי שהם יהיו כמה שיותר דומים לתמונה.
ככה זה הבית שלכם, הבית שאתם עומדים להיכנס אליו. נראה לכם שהוא כבר שלם, כי ככה עיצבתם אותו: החלטתם אם תהיה טלוויזיה או לא. באיזה צבעים הוא יהיה. פופים של מגניבים או ספות בורגניות של הביוקר. יהיו עציצי תבלינים? ספרים בסלון? קפה שחור במקפיא או בארון? סבבה, זה כיף וזה מקסים וזה חלק מהתהליך. וככה דמיינתם את זה. אבל עכשיו כשמתחילים החיים האמיתיים, אני מבקשת לשים בצד את התמונה, ולשנות את המילים: מחלום לבנייה.
אתם בית בבנייה, פרויקט באמצע התהליך. וכל דבר חיצוני או פנימי או מהותי, כדאי לבדוק ולשאול. כי הוא דמיין שבימי שישי מנקים יחד את הבית, אבל את פִנטזת על ימי שישי שיושבים לארוחת בוקר עם חברים. את רצית לחזור מהעבודה לבית עם ריח של שקשוקה, הוא רק חיכה שיגיע הערב והוא יוכל להתפנות לפרויקטים חברתיים. ופתאום הכול חורק, זז בפנים ומגרד. זה לא היה אמור להיות ככה. זה לא ככה בתמונה.
תוציאו את עצמכם מהקטלוג של איקאה שיש לכם בראש ותבנו את הבית שלכם. הוא לא דומה לאף בית אחר, כי הוא שלך ושלו. ואין כמוכם עוד בשום מקום. ושילובים שחשבתם שהם בלתי אפשריים, דווקא כן אפשריים. עובדה! בנחת, באהבה, בבנייה. בסימני שאלה. בסקיצות. לא בכוח, לא בפחחות.
דבר הרבה, דברי מעט
מתנצלת מראש שאני נכנסת בסעיף זה להכללות. למען הפוליטיקלי קורקט, אציין שיש זוגות שאצלם זה הפוך. את מדברת המון וזה טוב. למדת מהחברות ומהחיים כמה טוב לשתף. איזה יופי שאת מצליחה לבטא במילים כל רגש. הוא לא ככה. הוא מרגיש והוא חושב שהדברים ברורים ולא מבין למה צריך להגיד אם זה ברור. והתקשורת לא מאוזנת. את אומרת על עצמך מילים קשות ורעות של חופרת, ואתה נסגר עוד יותר וכשאתה כבר אומר משהו הוא לא יוצא טוב או שהיא לא הבינה.
תגדירו לעצמכם כללי שיתוף. מצידי תקציבו לכל אחד זמן. ואחרי שאתה מדבר תגידי לו מה את שומעת. אל תגיבי, אל תתקפי, אל תיעלבי. תגידי "כשאתה אומר שאתה רוצה להיות עם האחים שלך, אני שומעת שאתה לא רוצה להיות איתי". ואתה תסביר לה "אני אומר שאני חושב שמשפחה היא לפני הכול, ושאני רוצה לתת להם להרגיש שאני עדיין חלק ממנה".
תגיד הכול. תגיד מה שאתה חושב שברור מאליו. תגיד לה שאתה שמח איתה ואיזה כיף לך שהיא האישה שלך ושהיא נותנת לך תחושה של בית ושבשבילה אתה תוריד את הירח. ושבגלל שאתה יודע כמה היא טובה ומלאה בחסד, אתה יודע שהיא תבין את זה שלמרות שחזרת עכשיו משבועיים מילואים, קודם עצרת אצל ההורים שלך ובדקת אם מישהו צריך עזרה, ועכשיו חזרת אליה עם עוד משהו טוב שעשית השבוע.
ואת, את תקשיבי לו. תקשיבי לכל מילה, ואל תכניסי לו מילים לפה ואל תהיי פרשנינו לענייני דברים. יש לך תיאוריות ואת מחפשת במציאות הוכחות לתיאוריות האלו ואת לא באמת מקשיבה. את מתחננת שיגיד משהו ואז הופכת את המילים. תלמדי אותו לדבר. תלמד אותה להקשיב. העולם נברא באמירה, במילים. וכך בוראים זוגיות. במילים.
את לא יודעת הכול. ואתה גם לא.
הרבה פעמים אחד מבני הזוג הוא זה ש"יודע". זה התפקיד שהוא קיבל או לקח לעצמו בזוגיות. הוא יודע. היא יודעת. היא יודעת מה צריך לקנות ומתי זה לא הזמן לקנות. הוא יודע מה צריך לעשות ושזה בדיוק לא הזמן לעשות את הדבר השני. הוא פשוט יודע. אגב, בן הזוג השני גם יודע, וגם הוא פשוט עושה. אבל הוא מקבל שטיפה כזאת ומתחיל להתבלבל. מצד אחד הוא מרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון: בכל זאת בן אדם בוגר, עשה דבר או שניים בחיים. אבל פתאום הצד השני מבטל את שיקול דעתו, ועוד בלי להסביר יותר מדי למה.
אני קוראת ליודע או ליודעת – נא לצאת מהסרט שאתם חיים בו. בחרתם בבן זוג מדהים, אהוב וחכם. מה קרה שקצת אחרי החתונה, החלטתם שאין לדעתו או לשיקול דעתו מקום? מי אמר שאתם דווקא הצודקים? את לא מאמינה בשכירות, זה מה שלמדת בבית. את מוכנה להקשיב לו? אולי יש עוד דרך, אולי יש רעיון או ערך מאחורי דבריו? אתה מחפש עכשיו עבודה ויודע שזה בדיוק לא הזמן לצאת לטיול ולבזבז כסף. אתה פשוט יודע את זה, ככה גדלת אולי, או שהפוך, גדלת בבית שמוציאים כסף גם ממה שאין. אבל אולי תקשיב לרעיון שלה? אולי היא אומרת לך: בוא להתאוורר, בוא לקבל פרספקטיבה על הבחירה של חיפוש העבודה? אולי היא אומרת לך, אני כל כך מאמינה שתכף תמצא עבודה טובה וטוטאלית שאני רוצה שיהיה לנו קצת זמן ביחד? אולי היא אומרת, בוא נקרא לזה חופש, במקום המילה המכווצת אבטלה?
רק תקשיב לה רגע, לעומק של הדברים. יש רעיון מאחורי המעשה של הצד השני. ואם אתם לא מאמינים בזה, אתם פשוט מזלזלים ומנמיכים ומתנשאים. ובעיקר מפסידים.
המובן מאליו לא ברור בכלל
עוד כמה שנים, כשתשבו עם זוגות אחרים, תבינו כמה לא מספיק הערכתם את מה שיש בבן הזוג שלכם. כמה דברים לקחתם כמובן מאליו. הרי אם בוחרים להביט, בכל שנייה, אפשר להיות מופתעים. הבעיה שאנשים לא עוצרים לשנייה על כלום. אפילו כשרואים נוף, כבר אין שהייה או נשימה, מייד חושבים על זווית צילום או על פילטר.
ממליצה לכם לקחת את תחילת החיים ולהתבונן ולהעריך כל דבר קטן. מבטיחה לךָ שיש המון גברים שלא זכו באישה כמו שלך, מבטיחה לךְ שיש נשים שלא זכו באיש מדהים כמו שלך. כשהיא מציעה להכין גם לך קפה, כשהוא מכבה את הטלוויזיה, כשאת מתיישבת לידו ומפנה לו זמן.
שום דבר לא מובן מאליו. רבים על כל כך הרבה דברים, שלא מבינים שאם רק היינו רוצים היינו בהחלט יכולים לריב על הרבה יותר. איזה זכות לחיות עם בן או בת זוג שהשגרה שלו זה לסדר את המיטה בבוקר, להפוך גרביים לפני הכביסה. להתקשר להורים להגיד שבת שלום, להגיב באימוג'י של אפרוח על כל תמונה של אחיין שנשלחה בווטסאפ. לדבר בקול נעים, לכתוב בכתב יפה. לזרוק למחזור את המעטפות של החשבונות. כפות ידיים נעימות, בגדים מגוהצים. לסגור בקבוקים עד הסוף, לסחוט כמו שצריך את הסמרטוט.
כל דבר קטן שכן יש אנחנו לא מעריכים, דברים שאצל אחרים הם הבסיס למלחמות עולם. אתם מסכימים לעצור ורק להתבונן בכל הטוב ואולי, אולי־אולי אפילו להגיד על זה תודה. ואולי אפילו להגיד על זה תודה בקול.
*
ואתם יודעים מה? אם אתם לא רוצים לעשות את זה בשביל עצמכם, תעשו את זה בשביל הילדים שלכם. כי זוגות שעושים את העבודה נכון, גדלים סביבם ילדים כאלו. שלא מכופפים את המציאות בשביל לחיות איזו פנטזיה או תמונה, שאומרים את מה שהם מרגישים, מביעים את דעתם אבל גם מוכנים לשמוע ולקבל דעה של אחרים ומלאים בהכרת הטוב על כל דבר. שכל אחד יבנה את עצמו, שביחד תבנו את הבית וממילא תזכו לילדים כאלו. נשמע טוב, לא?
מתוך הספר החדש של רביטל ויטלזון יעקבס למה דווקא אני
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
- אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
- הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
- קפיצת גדילה: השנה הראשונה לנישואין – איך לצמוח ולשמוח – הרבנית שרה סגל-כץ
- בשבח הדייט הזוגי הקבוע – הרבנית שרה סגל-כץ
- מאמר רלוונטי שהתפרסם בynet: מדוע כולם מקווים שבן הזוג יבין אותם ללא מילים? – שולמית שפרבר
