אסופת שירים תפילות ומאמרים שפורסמה באתר, ולא רק. אסופה זו אוצרת שירים ותפילות שפורסמו במהלך השנה האחרונה במגזין גלויה לצד תכנים חדשים שליקטנו בכל אסופה מונחות מילים שאנו מקוות שיעזרו להחזיק יחד את הכאב הפועם, את הזיכרון של כל מאורעותינו ואת ההתעקשות והתקווה.
לחצו על החוברת שכאן והגיעו לאסופה ולדפדוף בדפיה >>
"קירות הבית לא עומדים", כותבת חנה אזולאי ובכך מבטאת את תחושת הקיום ואת הטון העיקרי באסופה שלפניכם. אנו חיים בליבו של תעתוע תמידי הדורש מאתנו לברר – האם אנחנו בטוחים כאן? האמנם אנחנו עוד כאן?
יש בית ואין בית, זו התחושה המלווה את הכתיבה והקריאה בשלל הטקסטים שלפניכם. העצב נוכח בתוך תכני אסופה זו עם כל מכאובי השנה החולפת במפגשינו בשכול, בפציעות, בפינוי ממקום מגורים והדאגה הבלתי פוסקת לחיי הטופות והחטופים.
הגענו אל יום הכיפורים הזה שמעיר מסורתית את זכרון המלחמה ההיא והשנה גם את ההווה, עם השאלה – איך והאם נוכל להתוודות על דבר מה? אולי עצם קיומנו בעת הזו הוא חשבון הנפש וגם ההודאה; אולי קריאת הרחמים היא כל שיש לנו לבקש בתפילות יום הכיפורים הזה ובעיצומו של יום – כל אחד ואחת כדרכם לנהוג ביום זה.
התוכן באסופה נע בין חוסר היציבות שהפך לשגרתנו כאן לבין השאלה האם יש לנו בחירה במציאות הכפויה הזו. חגית זהרה מנדרובסקי כותבת "אֲנִי מוֹשֶׁכֶת בְּיָד / רַכָּה, מְפֻיֶּסֶת / אֶת יָדִי חַסְרַת הָאֱמוּנָה" כמו מציעה לנו להאנח במועד הזה – בבקשה לאלוהות רכה, מפויסת שתאחז בידינו חסרות האמונה.
בהמשך השיר נכתב "וא־להים / מַקְשִׁיב / קֶשֶׁב רַב / וּמַחֲשֶׁה." המהדהד את השאלה- יש כתובת? אין כתובת? בעבור מי אנו מתפללים?
בתוך אי הוודאות האופפת אותנו בכניסתו אל יום זה, האסופה הנוכחית היא תפילה והזמנה להישענות אישית וקהילתית. בקשה כי בתוך כל הכאוס נמצא נחמה בשיבה אל טקסטים מסורתיים, גם אם השיבה אליהם תלווה בפירוק והרכבה מחודשת של יסודות חיינו. הרי ממילא כבר התפרקו.
זהו מחזור תפילה עכשווי המציע לאחוז בו כתחינה ובקשה לאי בטוח של מילים שיאפשרו להסיר את האיפוק. הפעם, נדמה כי מילות התפילה שלנו יופנו גם אלינו, גם אל חיפוש נמען ומענה וגם לקהילות שעוטפות את חיינו הרבה יותר מאשר אל מנהיגות או כוחות גדולים מאיתנו.
יכולנו לומר כי כבר עמדנו כאן, בערב יום כיפור, במלחמה של 1973 אל מול שבר האמונה ושבר חווית הביטחון הישראלית שהתמזגו לאחת. נדמה כי ניתן לזהות את המתח בין אז לעכשיו ברבים מן הטקסטים שנכתבו. המילים חוזרות באופנים רבים אל העברית המסורתית ואל העברית הישראלית.
בתוך השכול נדמה כי היראה מחריצת דין ומחתימה לחיים ולמוות בידי שמיים מתמזגת עם החרדה על החיים ועל המוות הנוכח סביבנו בעוצמות כה גדולות.
כמו באסופות הקודמות, נניח גם הפעם אזהרת טריגר והזמנה להיות בקשב ליכולתו של הלב להכיל את הכתובים. נמליץ לחלק את האסופה הגדושה הזו למנות קטנות המאפשרות לנו לעכל את המילים, לנהל איתן שיח אישי והדהוד אל תוך רחשי הלב.
בתקווה לבשורות טובות וגמר חתימה טובה,
הרבנית שרה סגל־כץ