הגמרא תולה את המשכיות המסורת בהעברת ידע ומיומנות מאב לבנו. ומה לגבי האם וביתה? בימינו מקובל שכלה מקבלת הדרכה ממדריכת כלות מוסמכת ולא ישירות מאימה, אך האמנם כך ראוי לכתחילה? האם יש דרך אחרת לתהליך הלימוד לקראת הנישואין ובתוכם?
הגמרא במסכת קידושין (בבלי, מסכת קידושין, דף כט, ע"א) מתארת את החובות של האב כלפי בנו: "למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים". מדובר בחמישה תחומים שבהם האב מחוייב לעשות עבור בנו או ללמד אותו ולחנוך אותו: למול אותו, לפדותו (פדיון הבן), ללמדו תורה, להשיא לו אישה, ללמדו מקצוע ואולי גם ללמדו להשיט ספינה. בפועל, רוב הדברים ברשימה הזאת מבוצעים כיום על ידי מומחים שונים ולא על ידי האב עצמו ישירות. החל מהמוהל, המורה בבית הספר, האוניברסיטה או המכללה ועוד. ובכל זאת, בציטוט הזה מהגמרא יש ערך בסיסי חשוב. הגמרא מצפה מאיתנו להמשכיות, למסירת הידע והמיומנויות, להעברה בין דורית, מאב לבנו. ומה לגבי מאם לבתה?
אין תחליף לשיחה גלויה מאם לבת
בגמרא כתוב כי "כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות" (שם), עם זאת, נראה שאפשר בקלות לנסח גם את מצוות האם על הבת. מה נכלל ברשימה הזאת?אין־ספור תחומים של ידע שאמהות מעבירות לבנותיהן.
אנחנו מדברות עם בעלי תפקידים שונים כפי שלמדנו בבית שמדברים איתם. הרבה מאיתנו יעסקו בתחום שמשיק לתחום העיסוק של ההורים. אנחנו גדלות לתוך הלכות כשרות ושבת בטבעיות, מתוך התבוננות בחיי הבית והדרכה מההורים שלנו.
אבל מה עם התחום הנשי? זה מתחיל מלימוד על הווסת והמחזוריות הנשית, וממשיך בלימוד על מערכת הרבייה, זוגיות, אהבה, חיי הנישואין ועוד. כיום, פעמים רבות נדמה שאיבדנו את הטבעיות שבהעברה הדורית הזאת, מאם לבתה. קל להורים להניח שילדיהם יקבלו את הידע ממקור חיצוני – בית הספר, יועץ, או אפילו ספר או סרט. אבל למעשה הצורך עוד קיים, ואני בהחלט חושבת שהעברת הידע בתחומים האלה היא חלק מחובות של כל אם כלפי בתה.
כחלק מהחובות הללו אני רוצה להתמקד במיוחד בחובה ובצורך ללמד את הבת על המקווה. זה מתחיל בדבר הבסיסי ביותר – לימוד השחייה והצלילה במים. לעומת החובה ללמד את הבן "להשיט במים" – חובה שנבעה ממציאות שבה גברים יצאו למסעות ארוכים ונדרשו לדעת כיצד להשיט ספינה, כיום, רוב הגברים לא ישיטו ספינה לעולם, ואילו דווקא הבת צריכה לדעת איך לשחות ללא חשש, מאחר והיא תטבול במקווה לפחות פעם בחודש.
מעבר ללימוד השחייה והצלילה, המקווה דורש העברה של ידע, המנהגים ותחושות. הוא דורש גם הכנה רחבה יותר, רגשית ורוחנית, לחיי הנישואין בכלל. נכון, את הידע ההלכתי והפרקטי היא תקבל בהדרכה סדורה לפני הנישואין. עם זאת, אין תחליף לשיחה פתוחה וגלויה של אם ובת, שם היא תפיק הרבה מעבר לידע ההלכתי היבש.
עיקר וטפל: בין לימוד בִּתָּהּ לבין 'סרך' בִּתָּהּ
במסכת נידה הגמרא מדברת על "סרך ביתה": מצב שבו יש חשש לטעות הלכתית, כשמידע לא מדוייק יעובר בטעות לבת מאִמָּה. המונח עוסק באיסור טבילה במקווה במהלך היום: החשש הוא שהבת תראה את אימה בהליכתה לטבילה, תניח כי מותר לטבול ביום ותקיש מכך שאף היא יכולה לנהוג כך תמיד; אלא שאימה הלכה לטבול לאחר מלוא שבעת הימים הנקיים, בזמנו של היום השמיני. ולעומתה, הבת עשויה לנהוג כך במהלך היום השביעי, ולא להגיע למלוא הספירה בטרם טבילתה. החשש הזה, שמא תלמד הבת טעות מכיוון שאינה מבינה במדוייק את שיקול דעתה של אימה, הביא לביטול האפשרות של טבילה ביום. ההלכה הזאת משיחה לנו לפי תומה כי בנות למדו מאמותיהן את הליכות טהרת המשפחה באמצעות חיקויין, דרך קליטת ההתנהלות הגלויה של אימה ביחס למצווה וחובותיה.
בימינו התחום ברובו שָׁתוּק. זמן טבילת האם אינו ידוע, כפי שדברים אחרים בתחום טהרת המשפחה אינם גלויים לבנותיהם ולבניהם של הזוג. "סרך ביתה" נשאר כשיקול הלכתי בדיונים על דחיית טבילה, למרות שבימינו זוגות לא מפרסמים את ליל הטבילה, בטח לא בקרב ילדיהם. על כן, הסיכוי להפנמת טעות של 'סרך' הלכתי על ידי הבת נשמע כאפשרות שלא סביר שתתקיים למעשה.
הפער שמציג 'סרך ביתה' בין המציאות של אז למציאות ימינו מחדד הבדל בין מה שהיה ידוע וגלוי אז, לבין מה שהיום הינו כמוס בין אימהות לבנותיהן. מתוך כך יכול לעלות הצורך בשיחה גלויה בנושא, שלא על מנת לעסוק רק בזמן הטבילה הראוי אלא בתחום כולו, על זמני הטהרה והטומאה שבו. אפשר להציע כי האם תיטול על עצמה את מצווה ה"את פתח לו" ותפתח עבור ביתה את הדיבור על אישות, על זמני הרחקה, על נאמנות הבת לומר מתי נטמאה ומתי נטהרה, ועל מוכנות רגשית לקרבה גופנית, וגם להרחקה בשעת החיוב. בתוך כך, האם יכולה ללמד את הבת על שגרת הטבילה, על טבילה במועדה ומועדים מיוחדים, על דחיית הטבילה וכן, על מימדים טקסיים ופרטיים בעת הטבילה.
הסטנדרטים של שתיקה, של צניעות ושל הקניית הידע השתנו ב-1,500 השנים שעברו, אבל "סרך ביתה" נשאר שיקול הלכתי, גם כשאת חיקוי מנהג אמותינו החליפה השתיקה. לא החזרת החשש מן ה'סרך' היא שצריכה ללוות אותנו, אלא ההכרה כי הדיון ההלכתי בנושא משקף לנו הלך רוח שאיננו מכירות בהכרח ביחסי אמא-בת בעת האירוסין, בראשית הנישואין ואף בגיל הנערות או בהתבססות חיי הנישואין. דווקא נתינת הדעת על "סרך ביתה" עשוי להשיב את הדיבור הפתוח ונטיעת הידיעות בתחום כבר מגילאים צעירים, כחלק מגילוי מודרך של המיניות הבריאה, בקצב הנכון גם לילדה וגם לאמא.
הידיעה שיש עם מי לדבר וממי ללמוד משמעותית בבניית הבטחון של הילדה בעולם סביבה. יותר מזה – בחיים שלנו, ובזוגיות שלנו בפרט, אנחנו מחקים דפוסים שראינו בבית. למשל, נשים שחיות בידיעה שההורים שלהן קיימו את הלכות נידה, יגיעו לחיי הנישואין עם יחס חיובי יותר להלכות אלו, והקיום של ההלכות האלו יהיה להן קל יותר. שיחה גלויה, הנכחה של הדברים האלו בבית, יאפשרו לביתך להיכנס למצוות שאחרי החתונה בקלות רבה יותר. אפשר לבחור לקיים הדרכת כלה מלאה עם מדריכה מוסמכת, ואפשר לקיים הדרכה כלה בחיק הבית יחד עם האמא; ככל הנראה, תוואי מאזן בין בית לחוץ, בין קרוב ורחוק, הוא זה שיתן את המענה הטוב ביותר. כשזוג מתארס ובני המשפחה עוזרים במציאת הדרכת כלות ואף הדרכת חתנים, כדאי לעצור ולשאול על הדפוס המוכר של היעזרות בדמות חיצונית – מקצועית ואחראית – ובויתור על ידע ותובנות שהטברו במרחב הביתי, ויכולים להישמע דווקא מתוך ההיכרות הקרובה למרות חוויית המבוכה. אם נראה בכך המשך טבעי של תהליך שבנבנה לאורך כל שנות החינוך, אזי שהדרכת כלה בתוך ביתה תהיה טבעית ועמוקה עד מאד. אם תהיה בחירה להיעזר בדמות מקצועית נוספת, עושר נוסף יוכל להצטרף לבסיס הקיים.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מ"אב לבנו" ל-"הורים לילדיהם"
'הצהרת זכויות הילד' נכתבה בשנות ב-40 למדינת ישראל ברוח טקסטים חשובים אחרים מאותה התקופה (מגילת העצמאות, הכרזת זכויות הילד של עצרת האו"ם, אמנות בינלאומיות, החלטות מועצת אירופה והמלצות ארגונים בינלאומיים למען הילד). הסעיפים הראשונים בהצהרה עוסקים בזכותו של כל ילד לקבל "הזדמנות ואפשרות לגדול ולהתפתח גופנית, מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית בצורה בריאה ותקינה ובתנאים של חרות וכבוד", ובזכותו לקבל "הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה".
כמה עשרות שנים וכמה גלים פמינסטיים עברו מאז, ובחברה שלנו, חובות האב לבנו הופכות לחובות ההורים לילדיהם, וכוללות הרבה מעבר לחמש החובות הבסיסיות שמוזכרות בגמרא.
כאשר את מכינה את בתך לטבילה במקווה, לזוגיות ולחיי נישואין את בונה ומעצימה את הבת שלך. הידע הזה נכלל בחובתך כאמא להעניק לה "חינוך, הגנה, אהבה והבנה" ובאפשרות להתפתח מבחינה "מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית".
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
- פתח של דיאלוג – הרבנית שרה סגל-כץ
- מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה – שגית דרעי
- הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
- הווסת הראשונה – סיון דרשן
- תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
- לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
- החופה – כולם התכנסו ובאו לך – חן דרעי
- לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
- על חוויית הטבילה – אלה קנר
- אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
- אוצר סמוי של סבים וסבתות – מיכל מינצר
- אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
- תפילה לבת הנכנסת לגן הילדים – אביב גרוסר
- דיאלוג במפגש משפחות לפני החתונה – עו"ד שירה לב ציון
- מיזוג עולמות – מדריך הטרמפיסט לגלקסיית החתונות – מיכל מינצר
- 10 עצות לתקשורת עם ההורים בתקופת תכנון החתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לבחור את החדווה גם בתוך הפקת החתונה: 10 עצות לתקופת האירוסין – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
"הלוואי שתחושו בין המילים את האהבה לגוף, לבריאה, לאנשים ולתחום הזה שהפך עבורי למסע חיים" – ראיון עם דפנה פלר
- ״אין לי אג'נדה לתקן אף אחד, אני רוצה להעניק בחדר הטיפולים שלי מרחב בטוח ומכיל״ – ראיון עם המטפלת טלי רוזנבאום
- "אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע" – ראיון עם חמוטל גורי