ראיון גלוי עיניים עם יניב טורם, מאייר ומעצב – על השאלות שמלוות אותו מגיל צעיר, על תרגום העולם הפנימי אל תוך ספרו ״הֵלֶךְ״ ועל השלב הנוכחי בשיחה שלו בין ישראליות ליהדות
יניב, ספר לנו קצת על עצמך.
גדלתי בציונות הדתית, אפשר אפילו לומר ה׳קלאסית׳: אבא מהנדס, אמא גננת, חניך בני-עקיבא בישוב ׳סרוג׳, ישיבה תיכונית רגילה לחלוטין ואחריה שנה ב׳עצמונה׳ ושירות צבאי קרבי בנח״ל. אחרי טיול קצר במזרח, הגעתי לבצלאל. הגשמתי חלום ילדות והגעתי למוסד האקדמי שכל-כך חיכיתי לו. בראיון הקבלה נשאלתי האם אסתדר בתור דתי בסביבה כזו חילונית? עניתי שכן, כי הפרדתי בין מקומה של הדת ומקומה של האמנות בחיי. רציתי להיות מעצב טוב בזכות עצמי ולא רק ביחס לדתיים אחרים. רציתי להצטיין, לבלוט ולהוכיח לקולגות שלי שאני מוכשר. האמת היא, שגם מאד אהבתי את הלימודים. הרגשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי שאני לומד כיצד להתבטא בצורה חזותית ואיך לנסח תחביר ויזואלי שיתקשר עם הצופה באופן מורכב ומעניין. באותה תקופה, לא התעמקתי בעולמות התוכן היהודיים או הדתיים, והם לא באו לידי ביטוי ביצירותיי. באופן לא מודע, בפרק הזמן של התואר הראשון הענקתי את הבכורה לעולמות העיצוב. בזמני הפרטי הייתי דתי, בבצלאל הייתי מעצב.
ספר מעט על תהליך ההפיכה שלך לאמן. איך הגעת למקום שלך היום? מה היתה מערכת היחסים שלך עם עולם האמנות/גרפיקה/המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?
אני זוכר אירוע שהבהיר באופן עמוק את המתח שחייתי בו ועד כמה הציפייה המגזרית לא תאמה את תפיסת עולמי. בישיבה התיכונית בה למדתי לא היתה מגמת אמנות, ואני רציתי להתפתח כצייר. אז שלחתי פקס (!) למשרד החינוך, בו אני מבקש להירשם כתלמיד חוץ למגמת האמנות של התיכון החילוני הסמוך. כמובן שרבני הישיבה לא אישרו זאת, בטענה שיהיו שם ציורי עירום. ברגע ההוא, נזרעה הנאמנות שלי לפתיחות מחשבתית דתית, ולהבנה שהאמונה שלי לא סותרת את השאיפות המקצועיות שלי. כשהגעתי לבצלאל אכן היו לי פערי ידע מול סטודנטים אחרים שהיו במגמת אמנות בתיכון ושמוזיאונים לא היו זרים להם. אני זוכר שראש המגמה אמר שסטודנט טוב הוא מי שנמצא הרבה בספריה. מהרגע הזה ועד סיום התואר, בכל שבוע ושבוע במשך ארבע שנים הייתי שואל ספר מהספריה, מסיים אותו ומחליף בספר חדש. מהר מאד צמצמתי את הפער.
האם יש תחנות בדרך שהיו משמעותיות עבורך?
לקראת סוף התואר הראשון, הגעתי לתוכנית אלול של מדרשת 'בית-פרת׳. שם פגשתי את מיכה גודמן ושם התחלתי לשאול את עצמי שאלות מהותיות על דת ואמונה. השנים שבאו אחרי המדרשה היו שנים מרגשות בהן חקרתי, שאלתי וחיפשתי את מקומי בעולם הדתי. במקביל, יצרתי לי שם בסצינת האיור והעיצוב בארץ: יזמתי פסטיבל איור עירוני, נמניתי עם מקימיו של סטודיו לעיצוב, השתתפתי בתערוכות וניסחתי לעצמי את השפה האיורית שלי. בתואר השני בבצלאל כבר היה לי ברור שבשלה העת להתמודד עם החיפוש הדתי שלי, באמצעות הכלים החזותיים שהיו ברשותי. פרויקט הגמר שלי היה ספר קומיקס המתעד שיחה אינטימית שקיימתי עם אבא שלי. התחלנו את השיחה סביב ספרו של מיכה גודמן, ״חזרה בלי תשובה״, שציטוטים ממנו נכנסו לפרויקט, אבל מהר מאד גלשנו משם לזכרונות ילדות שלי, להתמודדויות של אבי ולאתגרים חינוכיים. היום, אני מרגיש שהשליחות שלי בעולם היא חיבור בין תרבות חזותית להגות יהדות.
מה היצירה הכי משמעותית שלך?
כנראה שהתשובה תהיה פרויקט הגמר שהזכרתי, שכמה שנים אח״כ גם יצא לאור כספר, ״הֵלֶךְ – שיטוט חזותי בין דת לדתיות״. זהו ספר מאויר המציג מפגשים בין טקסט ואיור, בין אב ובנו ובין ״דת״ ל״דתיות״. הוא עוסק בחינוך, קיום מצוות ורגשות אשם ומציב במרכזו את השיטוט, כלומר את המצב התודעתי אשר עיקרו הוא הדרך ולא היעד, ההליכה ולא ההגעה, השאלה ולא התשובה.
"כאומה המתגאה בספרות שלה, המרחבים החזותיים נדחקים החוצה"
השיטוט החזותי, כפי שהגדרתי אותו, אפשר לי לחקור, לחפש ולחתור תחת קונבנציות נרטיביות, דווקא מכיוון שהוא אינו מתיימר להגיע למסקנה החלטית או חד-משמעית.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
הטקסטים המלווים את האיורים בספר הם תולדה של שני מפגשים — מפגש ביני לבין אבא שלי ומפגש ביני לבין חוקר המחשבה היהודית והישראלית, מיכה גודמן. אך בעוד שהקשר ביני לבין אבי הוא אוהב, בלתי אמצעי ובעל היסטוריה משותפת, הקשר ביני לבין גודמן נמצא במרחב הפרשני שבין הקורא לכותב. ההבחנה בין דת לדתיות, כפי שהיא מופיעה בכותרת המשנה, מיוחסת לפילוסוף מרטין בובר, ובלשונו: "דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר, שהרז מרתית אותו, הדת אומרת לכפות עליו את מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. […] מתוך דתיות קמים הבנים על האבות, בכדי למצוא את אלוהיהם הם, אלוהים של עצמם; מתוך דת מרשיעים האבות את הבנים, על שאינם נותנים שיכפו עליהם את אלוהיהם״. בשפתו המושחזת והפשוטה של בובר, הוא מיטיב לתאר את יחסי עם אבי ואת המתח הבין-דורי שקיים בינינו, ולמעשה בין כל דור ודור ובכל נושא, לא רק דת. מהבחינה הזאת הנושא האמוני הוא רק השכבה העליונה של הספר, אבל למעשה הוא עוסק במתחים, בשאלות ובחיפוש דרך.
בלב הפרויקט נוכח גם מפגש שלישי, ביני לבין עצמי. השאלה עד כמה הדת תימצא בחיי ובאיזה אופן — שהעסיקה אותי עוד לפני הפרויקט והציתה אותו — ליוותה אותי במהלך פיתוחו, היתה חלק מהותי בעיצובו, והמשיכה ללכת איתי גם בימים שאחריו.
האם יש רעיונות או נושאי מטא באמנות שמעסיקים אותך?
יש כמה רעיונות שמעסיקים אותי באופן עקבי, והעיקרי שבהם הוא מערכת היחסים בין טקסט ודימוי. קומיקס, ספרי ילדים ולעיתים גם קריקטורות, להבדיל מאנימציה, מכילים (או יכולים להכיל) בתוכם, גם שכבה טקסטואלית וגם שכבה חזותית. החיבור הזה מאפשר כל מיני מערכות יחסים ואיזשהו ריקוד עדין שיכול להציע מסרים מורכבים מאד. למשל, האיור יכול לסתור את הטקסט. כלומר, ממש להציע נרטיב או רעיון הפוך ממה שכתוב בטקסט. הוא יכול להשלים אותו או להיות אירוני אליו; כל התייחסות כזאת תייצר קריאה מרובדת ומעניינת. לכן, אם הטקסט והדימוי מביעים את אותו המסר בדיוק, זו תוצאה משעממת וצפויה שאני משתדל להימנע ממנה.
האם חוץ מאמנות אתה עוסק בתחומים נוספים? האם יש ביניהם לבין האמנות נקודות השתלבות?
בשנה וחצי האחרונות אני עמית בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. זה צעד מאד מפתיע שמעולם לא חשבתי שאעשה, אבל בעקבות הספר שלי, העיסוק בהגות יהודית בער בי בעוצמה כל-כך חזקה שהרגשתי שאני משתוקק להרחיב את תחומי הידע שלי. כפי שאמרתי, השאיפה שלי היא בדיוק ההשתלבות הזו בצומת שבין הגות יהודית ותרבות חזותית.
"בסופו של דבר, שיחה עם אשתי, הליכה ברחוב או בהייה בחלון מביאים לי את הרעיונות הכי טובים"
כאומה המתגאה בספרות שלה, המרחבים החזותיים נדחקים החוצה, אם מטעם ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה׳ ואם מטעמים סוציולוגיים-תרבותיים שלא מכירים בחשיבות של עיצוב ואסתטיקה. אני חושב שלדימוי החזותי יש פוטנציאל אדיר בהצעת חשיבה הגותית, כיוון שבמהותו הוא נתון לפרשנות ונקרא באופן אחר מטקסט כתוב. אנחנו מגיבים אליו אחרת. את הטקסט (למשל זה) אנו קוראים מהפרט אל הכלל: מילה מצטרפת למילה, משפט למשפט, פסקה לפסקה, עמוד לעמוד. לאט לאט אנו מבינים במה עוסק הטקסט. דימוי חזותי אנחנו קוראים הפוך: מהכלל אל הפרט. כשאנחנו נחשפים אליו אנחנו קודם כל מקבלים רושם מיידי. לוקח לנו שניות בודדות ׳לקרוא׳ אותו. אח״כ אנחנו מתעמקים ומבודדים חלקים ממנו, ומנתחים מה הופך אותו לדימוי שהוא.
האם יש ספר שהשפיע עליך במיוחד?
יש המון ספרים שהשפיעו עלי, אבל אני תמיד חוזר לספר המועדף עלי מכולם: Blankets – מאת Craig Thompson. זה רומן גרפי-אוטוביוגרפי על ילד קצת חולמני וקצת מופנם שגדל בסביבה נוצרית אדוקה שלא מכירה בכישרון הציור שלו ככלי לביטוי אישי או כמשהו להתפאר בו. זה מזכיר את האופן שבו גדלתי גם אני, גם אם לא בדיוק, אבל בלי קשר לחפיפה הביוגרפית – זה ספר שמצליח להעביר הרבה מהסיפור וממערכות היחסים שבו, דרך האיורים. ההמצאות החזותיות שלו מקוריות וחופשיות והוא משתמש בדימוים לא רק כדי להראות את הדמויות או את הסצנות, אלא גם מספר לנו מה הן מרגישות ואיך הן חוות את העולם. זה בכלל לא משהו שקורה בכל קומיקס. זה סגנון מסוים של צורת סיפור ואני מרגיש שאצל ת׳ומפסון הוא מגיע לכדי שלמות.
איזה ספרי שירה אתה אוהב לקרוא בעצמך?
אני מעריץ את ביאליק. אני קורא גם בספרי השירה שלו וגם בהגות ובנאומים שנתן על במות שונות, ומרגיש שהוא הדמות היהודית הכי חשובה של העת החדשה. כמי שמוצא את עצמו לא פעם על סף בית המדרש ותוהה אם מקומי שם או שפני החוצה – מילותיו של ביאליק מרפאות אותי, לא פחות. מהמחקר הקטן שעשיתי (אני גם קורא לא מעט ספרים על ביאליק), אני יודע שחזות ספריו כמו גם האיורים שליוו את שירי הילדים שלו, היו מאד משמעותיים לו. היתה לו עין חדה בכל הנוגע לעיצוב גרפי והוא לא התפשר על החזון שלו כיוון שידע עד כמה זה משמעותי לקורא – בין שהוא שם לב לכך ובין אם לא – ועד כמה תחיית התרבות העברית קשורה בקשר בל יינתק לאמנות, אסתטיקה והדר. אבל מעל הכל, יכולת הכתיבה הכל-כך ייחודית לו והבקיאות בארון הספרים היהודי היא מרשימה, מפעימה, מעוררת השראה, וגם קצת קנאה.
מאיפה אתה שואב השראה ליצירה שלך?
אני מוכרח לומר, באופן הכי פחות יומרני שאצליח – שאני לא יודע מהם מקורות ההשראה שלי, כיוון שהם בכל מקום ואני לא שולט בהם. יש לי איזו מחשבה, על כך שכשאנחנו מתחילים לעבוד על פרויקט מסוים, וזה יכול להיות גם מאמר אקדמי או סתם התלבטות מה לקנות ליום-ההולדת של אהובינו, האוזניים שלנו מזדקרות ברגישות רבה יותר לסביבה. פתאום דברים מתקשרים אחד לשני באופן שלא חשבנו עליו קודם. אני יכול להתקע עם פרויקט שאני לא מצליח לפצח, ומשפט אקראי ששמעתי ברחוב יוביל אותי לפתרון. זה נכון שאני צופה בסרטים, קורא ספרים ולומד הרבה; זה נכון שיש לי ספריה של דימויים ורפרנסים בראש שאני יכול לפנות אליה, ואני עושה את זה. יש היסטוריה עשירה של עשיה תרבותית והגותית שמעשירה את היצירה שלי, אין ספק. אבל בסופו של דבר, שיחה עם אשתי, הליכה ברחוב או בהייה בחלון מביאים לי את הרעיונות הכי טובים.
מה אתה מאחל לעצמך לנקודת הזמן הזו בעוד עשור?
אני מאחל לעצמי שאמשיך ללמוד ולהתפתח. למעשה, זה הרבה ממה שמעסיק אותי בשנים האחרונות – לימוד. אשמח לייצר חיבור כלשהו – ספר, דוקטורט, סדרת מאמרים – בו אציע את תפיסת עולמי בנוגע לכוחם של דימויים חזותיים להביע מסר מורכב, פילוסופי ועשיר. התפיסה הזו עדיין לא אפויה עד הסוף, אבל אני לש אותה יום-יום, ובשביל זה אני צריך להמשיך ללמוד. אני מאחל למשפחתי שתהיה בריאה ואיתנה ואוכל לצעוד יחד איתה בין שאלות. בספר אני מתעסק הרבה במה שקיבלתי מאבי, ומסקרן אותי לגלות מה אצליח להעביר אל ילדי. אני מאחל לעצמי להמשיך ליצור ולעשות חיבורים בין שדות ומרחבים שבמבט ראשוני נראים רחוקים מאד.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
