טקס ברית המילה הוא הטקס העתיק ביותר ביהדות ומייצג בפועל את ההשתייכות למסורת ולעם היהודי. מעמדו המכונן של הטקס ומעשה המילה העומד במרכזו, עוררו לאורך הדורות פולמוס ומהווים גם היום אתגר. כיצד אפשר לתת משמעות גם לכניסת הבת לברית עם אלוהיה? מהו מקומה של האם בטקס ברית המילה המסורתי? האם יש מקום להכיר בכאב ובדאגה לשלום היילוד? ומהי מידת גמישותם של גבולות חידוש הטקס?
רגע הלידה הוא רגע שיא בחייה של אישה, ובחייהם של בני הזוג והמשפחה. סביב הלידה יש רגעים רבים שראוי לעצור בהם, לברך עליהם או לפחות לתת להם מקום וציון – לפני הלידה, אחריה וכמובן בזמן התרחשותה. חלקם רגעי שיא, ובחלקם החוויות הן של קושי והתמודדות. רגעים של הקלה וברכה, זמנים של הכרה בטוב ובנס שהתרחש – כולם מזמנים אפשרויות להשתהות ולהעריך אותם כציוני דרך חשובים. חלקם הפכו לקונצנזוס ונתפסים כחלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית, וחלקם חדשים ואישיים הרבה יותר. בטקסים, בתפילות ובברכות יש שני מוקדים עיקריים: האישה עצמה ופרי בטנה.
"הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב)
טקס ברית המילה הוא אחד הטקסים הבסיסיים ביותר בהיבט של טקסי לידה שונים. מדובר בטקס היהודי העתיק ביותר, המסמל כרעיון וגם כממשות פיזית, את חיבור הרך הנולד ליהדות.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר"
בראשית יז, ט-יד
לאחר שינוי השמות מ'אברם' ל'אברהם' ומ'שרי' ל'שרה', כורת אלוהים ברית-עולם עם אברהם ועם זרעו אחריו – הבטחה להשגחה תמידית, שהביטוי שלה בפועל מצד צאצאי אברהם הוא מילת בשר העורלה של כל בן זכר.
רננה רביצקי-פילזר מתארת את הטקס שנוצר סביב ציווי המילה, טקס גדוש במטענים רגשיים, דתיים וזהותיים:
"טקס קמאי שמתערבלים בו חיים ומוות, סכנה ותקווה, דם ודמעות, פגימה ותיקון, טבע ותרבות, קרבה והקרבה. זהו טקס הנוגע בסף החיים, בתקוות ההמשכיות ובשאלות הזהות העמוקות ביותר".[1]
לדבריה, מאז ומתמיד עמד טקס ברית המילה במרכזו של פולמוס והתעמת עם תפיסת שלמות הגוף היוונית, עם תפיסת 'עורלת הלב' הנוצרית ובימינו, עם תפיסות מודרניות של זכויות אדם ורב-תרבותיות. טקס הברית ומעשה המילה כאחד, הם מיסודות המסורת היהודית שאינו חדל מלעורר שאלות ומחלוקת [2]. מקור הביקורת כלפיו אינו רק במסורות חיצוניות ליהדות; יש נקודות של כאב וקושי כלפי מעשה המילה גם בקרב קהילות יהודיות שומרות מסורת והלכה, ועל כך גם יורחב בהמשך.
ההכרה במורכבות הטקס ובמטענים הנלווים לו, אינה מערערת כהוא זה על מעמדו. להפך, הכרה זו רק מדגישה את מעמדו האיתן ואת היותו עוגן בחייהם של יהודים לאורך ההיסטוריה ולרוחב תפוצות ישראל. לעומת טקסים ומנהגים מסורתיים שברבות הימים איבדו מתוקפם וממעמדם, טקס ברית המילה שמר בכל הדורות על ערכו וחשיבותו כמקור של זהות. מקורו העתיק והמכונן בספר בראשית, ומהותו כמעשה המכניס את הילוד בבריתו של אברהם והופך אותו לחלק מהעם היהודי, למי שנכלל באותה ברית עולם עם אלוהים, הם התשתית למעמדו היציב ולהיותו יסוד בלתי מעורער כמעט ביהדות.
מן ברית הבן לברית הבת
חגיגות שמחה עם לידתה של בת מוכרות במסורת היהודית בתור טקס "זבד הבת". לטקס זה שורשים עתיקים, ובשנים האחרונות הוא זה מקבל תשומת לב רבה ואימוץ חלקי או מלא הן מצד חיבור מחדש למסורת ואימוץ מסורות ותיקות גם על ידי קבוצות שלא נהגו כך. במקביל, הדברים נובעים גם מתוך הלך רוח עכשווי של רצון גובר להנכיח גם את חלקה השווה של הבת בריטואל הדתי. על כן, התפתח בשנים האחרונות טקס מקביל ושווה-ערך לברית המילה שמבטא גם את כניסתן של הבנות לברית עם אלוהים – טקס המכונה כבעבר 'זבד' הבת או, בכינויים חדשים כ: 'בריתה', 'שמחת הבת' או פשוט 'ברית הבת', שכן המילה "ברית" איננה מגדרית, ועל כן יכולה להתייחס להכנסת הבת לברית עם אלוהי ישראל ועם עמה באותה המידה.
התלמוד הבבלי (גטין נז, ע"א) מספר שעם הולדת תינוק או תינוקת, נהגו לשתול לכבודם עצים – ארז לבן ותורנית לבת – וכשהיו נישאים, היו קוצצים עצים אלו ומכינים מהם את מוטות החופה:
"דְּהָווּ נְהִיגִי כִּי הֲוָה מִתְיְלִיד יָנוֹקָא – שָׁתְלִי אַרְזָא, יְנוּקְתָא – שָׁתְלִי תּוֹרְנִיתָא. וְכִי הָווּ מִינַּסְבִּי, קַיְיצִי לְהוּ וַעֲבַדוּ גְּנָנָא" תרגום: "היו נוהגים כשנולד תינוק – שתלו ארז, תינוקת – שתלו תורנית. וכשהיו נישאים, קיצצו אותם [=את העצים] ועשו מהם [כלונסאות] לחופה".
עם הזמן התפתח נוהג זה לטקסים ומנהגים שבהם חגגו בקהילות היהודיות השונות, באשכנז, בספרד ובמזרח, את הולדת הבת. במרכזם עמד טקס קריאת השם לתינוקת וחזרתה של האישה היולדת לחיק הקהילה. המילה 'זבד', מתנה, מופיעה בברכת לאה על הולדת בנה זבולון: "זְבָדַנִי אֱ-לֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב" (בראשית ל, כ), ועל כן טקס 'זבד הבת' הוא למעשה חגיגה על הולדת התינוקת החדשה, שהיא כמתנה טובה. ארגון 'עתים' מציע סקירה נרחבת על טקס זה ועל המסורות והמנהגים המקבילים אליו או הדומים לו, למשל טקס ה'חול קרייש' שנהג במסורת האשכנזית במאה ה-11 ואף לפני כן.
כאמור, מסורות אלה לרגל הולדת הבת זכו לעדנה מחודשת וליצירה מקורית בימינו, מתוך שאיפה של בני הזוג לעבות ולהעצים מעמד זה, ולהקנות לו משמעות וחשיבות מעבר לנתינת השם וחיזוק האישה היולדת. בטקסים החדשים נוצר שילוב בין מסורת לחידוש, טקסטים דתיים הלקוחים מטקסים עתיקים של זבד הבת וכאלה הלקוחים מהשירה או ההגות העברית, ובנוסף מחוות ומנהגים המבטאים את המעמד המיוחד, כמו נטיעת עץ כמתואר בימי התלמוד או מעשים חדשים לגמרי.
אתגר השמחה והשותפות
הרצון לעצב טקס שיהיה משמעותי ושייצג את תפיסותיהם וכמיהותיהם של ההורים המאושרים, אינו מוגבל רק לטקס שמחת הבת ולמעשה הוא משליך חזרה גם על טקס ברית המילה המסורתי. החופש היחסי של התחדשות ויצירתיות בטקסי שמחת הבת מעורר במקביל מבט ביקורתי על המבנה הנוקשה יותר של טקס ברית המילה המסורתי, על מקומה של האם בו ועל חווייתם של הזוג והקהילה באירוע זה. כפי שתיארה רביצקי-פילזר לעיל, לצד השמחה וההודיה על הלידה המוצלחת, מלווה טקס הברית בפחד וחשש כבדים לשלומו של הילד החווה במהלכו אקט גופני לא פשוט בכלל. כיצד ניתן לשמוח כאשר הרך הנולד עומד לחוות כאב שבצדו סכנה? כיצד יכולה האם לחוות את השמחה ולחוש חיבור לרגע המרומם, כאשר אין לה חלק ושותפות בטקס עצמו? אלו הן רק חלק מהשאלות המאתגרות הורים החושבים על טקס ברית המילה ורוצים לצקת לתוכו את תפיסת עולמם, מבלי לערער על מעמדו המסורתי. חשוב להדגיש, שהטקס המסורתי אינו נתפס כ"נוקשה" אצל כולם. לפעמים, זה בדיוק ההפך. הטקס המסורתי יוצר מסגרת, המשכיות וקהילתיות שמנטרלים את הקושי.
במידה רבה, טקס שמחת הבת מציע גבולות משוחררים וגמישים בהרבה מטקס ברית המילה. השניים אינם עומדים זה מול זה בצורה שווה ומקבילה מבחינת ההיבט ההלכתי והמעשה הפיזי שעומד בבסיס הברית של הבן הזכר עם אלוהיו. החירות הרבה בטקסי שמחת הבת מאפשרת חיבור של האם והאב לטקס ושותפות מלאה בקיומו [3]. לא מדובר במצב עניינים שמשמעותו ויתור אחר הרצון לחיבור ולמעורבות בברית של הבן; אירועים אלה אינם מאזנים אלה את אלה ואינם כופים זה על זה. הרצון והצורך בחיבור, במעורבות שוויונית ושותפות בבניית הטקס, ובביטוי מלא של השמחה וההודיה על הלידה והתוספת החדשה והמאירה למשפחה, הם אשר עומדים בבסיס הרצון לחגוג רגע זה, ללא תלות במין ומגדר.[4]
***
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הצעה לטקס ברית מילה – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
- הצעה לטקס ברית הבת (שמחת וזבד הבת) – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
- מי שברך לעצמי ולמשפחתי – רתם אלדר היבש
- תפילה לאישה לפני לידה – תהילה אזולאי שאול
- הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
- טקס "ברית יצחק" – צוות גלויה
- שמחת הבן וכאב הברית – רגב בן דוד
- טקס שמחת בן וברית – רגב בן דוד
- שבע ברוכות לשמחת הבת – רחלי עמיצור-איצקוביץ
- ברית מילים : "ועל לבם אכתבנה" – אפרת גרבר-ארן
- פיוט להולדת בת – רחל אילון כוכבא
- פדיון הבן – הצעה לברכת ההורים לבנם בעת פדיונו – גבריאל אבן צור וחן דרעי
- פדיון הבן – הצעה לטקס בשילוב זוג ההורים והקהל – הרבנית שרה סגל-כץ
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
- "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" – על מתן שמות – שרה פרידלנד בן ארזה
- משא היהודיה הנודדת בין 'בְּרִיתָה' ל'זֶבֶד' – הרב[נית] לאה שקדיאל
לקריאה נוספת:
- הולדת הבת במקורות היהדות – רן חורי
- ברכת הטוב והמיטיב בלידת בן ובת – הרבנית חמוטל שובל, כתב העת ״דרישה״
הפניות:
[1] רננה רביציקי פילזר, 'ברית מילה', דברים אחדים: תרבות יהודית מעת לעת, 36 (מאי 2017).
[2] שם.
[3] ועל כך מרחיבה חן ארצי סרור בספרה. היא מצטטת נשים שמתארות חוויה זו בדיוק הן במובן של החיבור לשמחת הבת וחווית האתגר בברית הבן. חן ארצי סרור. הדתיות החדשות : הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות. משכל (ידיעות ספרים): 2018. עמ' 167-170.
[4] שם.
