"למעשה, הבנו שמגפת הקורונה מאפשרת לנו הזדמנות לשינוי בעל ערך רב. משמעות השינוי שהחל, היא שהנשים הן העומדות במרכז שיקול הדעת ולא המנגנון או הממסד", ברנדה הורביץ פרוור ברשומה אישית על חוויית הטבילה שלה ועל סוגיית הטבילה במקוואות בתקופת הקורונה כביטוי לשינוי הכרחי וחשוב שחל בעת הזו.
אני רוצה לפתוח רשומה זו בהודאה אישית כנה: הקשר שלי למקווה הוא קשר מאד מורכב. את הווסת הראשונה שלי קיבלתי בבית הספר היהודי הקטן שבו למדתי, ולמזלי הרע כל המזכירות היו חולות באותו היום. אני זוכרת את עצמי הולכת לחדר המזכירות ועומדת מול מנהל בית הספר, שהוא כמובן גם הרב, מתבוננת, אולי קצת מגמגמת, ועומדת דום. בן-רגע, אני בת ה-12 מבינה שאני צריכה לבקש מהגבר שעומד מולי, שהוא גם הרב וגם המנהל, תחבושת היגיינית, וללא היסוס אני מבקשת. לא ברור לי למה לא הסתובבתי וביקשתי ממורה או חברה. לא ברור לי עד היום מאיפה האומץ והביטחון כילדה בת 12 לעמוד אז מול 'הממסד' ולהכניס אותו בסוד ענייני הפרטיים והאינטימיים ביותר דאז.
בניגוד לאומץ שהתפרץ לו בסצנת קבלת הווסת שלי, בליל הטבילה הראשונה שלי הדברים היו נראים אחרת. ערב כלולותיי, ואני עומדת לטבול בפעם הראשונה, לבדי, שכן כל משפחתי עוד לא הספיקה להגיע מחו"ל. בלית ברירה, אני מלווה את עצמי למקווה. אני עומדת, עירומה, מולי קירות שחורים של עובש, עולה חדשה שמגיעה מעולם אחר. הכל שקט, וקולה של הבלנית שאומרת לי להיכנס "מהר מהר" הופך להד אין סופי שמהדהד בין הקירות העבשים. אני נכנסת ללא שאלות, טובלת ומתפללת לא על חיים טובים עם בחיר ליבי, לא על הקמת משפחה נאמנה בישראל, אלא רק שאצא בריאה מהמים העכורים הללו. אני נכנסת, טובלת ומרחוק שומעת "כשר כשר" ובליבי עצב. במשך השנים אני הולכת כל חודש וחודש, טובלת ומיד מתקלחת על מנת להתנער מהזיכרון של המים ההם.
גדלתי בארה"ב והתחנכתי על סיפורי גבורה של נשים יהודיות אשר מצאו דרך לקיים את מצוות הטבילה ולקיים יחסי אישות, גם בתקופות חשוכות בהיסטוריה של רדיפות וייסורים, בשל המשמעות הגדולה של טהרת המשפחה שהיא 'לב ליבה' של המשפחה היהודית. ואכן, אני מאמינה במשמעות זו בלב שלם. כשהגעתי לרגע שנדמה לי כרגע הטבילה האחרונה מפאת הגיל, החלטתי לסגור מעגל. בחרתי לטבול את טבילתי האחרונה במקווה שבו טבלתי לפני 30 שנה בליל הכלולות שלי. אני עומדת מול המראה, עושה לעצמי סלפי (עם בגדים כמובן) בתוך המקווה המחודש שבו אין כל זכר לקירות עבשים או לריח טחוב, והיום הוא כל כך יפה. אני מתבוננת בראי, נזכרת בקבלת הווסת הראשונה ובליל הטבילה הראשון, ומחליטה שנשים צריכות לדעת שיש כתובת שבה יוכלו לברר ולשאול ללא בושה לגבי כל ענין שמעיב מבחינתן על חוויית הטבילה.
לפני כשנתיים זכיתי להיבחר כחברת מועצת העיר מעלה אדומים. לפני שנה, סביבות חג הפורים, התחלנו להבין כי מגפה באה עלינו ושהקורונה אינה עניין חולף ופעוט. מתוקף תפקידי והיותי אישה דתיה, התחילו להגיע אליי טלפונים וקולות מודאגים רבים מתוך הקהילה, קולות של נשים, גברים ואף רבנים המוטרדים מהשאלה כיצד ניתן לשמור על טהרת המשפחה ולבקר במקוואות, בזמן שביקור כזה עשוי לחשוף את הקהילה לסכנה בריאותית משמעותית? הדיון במצב הגיע לידי כך שהיו אף מי שאמרו: "לא נלך למקווה בכל מחיר בשל חשש לסכנת חיים".
מתוך אחריות ציבורית ומתוך זיכרון הטבילה הראשונה, החלטתי לצאת ולבדוק את הדברים. במובנים רבים, הפתעתי את עצמי, שכן היה בי חשש גדול להיכנס לעולם שבו נשים לכאורה אמורות רק לטבול ולא לעסוק בקבלת החלטות או בבקרה. ובכל זאת, הרגשתי דחף עז ותחושת חובה מתוקף תפקידי לייצג את הקולות ששמעתי ולבקר במקוואות, על מנת לבחון ולבדוק בעצמי מה קורה בפנים בזמן אמת. ברור שבדיקה אחת לא יכולה להוות חוות דעת רשמית מקצועית כוללת, אבל יש ערך לכך שנציגת ציבור תכיר מקרוב את השטח, כל שכן ובמיוחד במצבי חירום, ותהיה עם יד על הדופק גם אם זה מעורר אי נחת.
ביקרתי במקוואות העיר כדי להכיר מקרוב את המצב. בשטח ראיתי בלניות מסורות העומדות ב'קו הראשון', יודעות את ההנחיות ומקפידות לקיים אותן גם בתנאים מורכבים ואף בתנאי משכורת לא פשוטים. הביקורים, השאלות וגם ההתרעמות על ביקורי הפתע מהממסד הרבני, חידדו לי עד כמה נחוץ שתהיה כתובת לנשות העיר להביע את צרכיהן ולכוון את נקודת המבט של מקבלי החלטות גם במקומות שבהם עד כה היה נהוג לעשות הכל בדלתיים סגורות. המהלך דרש לבנות אמון מתוך הובלה ונקיטת עמדה ציבורית ואף אתגור המערכת הקיימת, וזו בהחלט משימה מורכבת.
תוצאות הבדיקה הביאו אותי לפנות למספר גורמים, לחשוב מחדש על הנהלים ואף לכתוב בנושא. בעקבות זאת הגיעו עוד ועוד פניות מתוך העיר, שעיקרן חשיבה על האופן שבו אפשר להקל על נשים להגיע למקווה ללא תיווך – למשל לקבוע תורים ולהסדיר מראש את ההגעה למקווה תחת מגבלות הקורונה. בעקבות רעיון של אישה יקרה מתוך הקהילה, בחרנו לנקוט ביוזמה ובשותפות עם כמה גורמים והתחברנו ליוזמה של חנה לוי: Mikve-online.
למעשה, הבנו שמגפת הקורונה מאפשרת לנו הזדמנות לשינוי בעל ערך רב. משמעות השינוי שהחל, היא שהנשים הן העומדות במרכז שיקול הדעת ולא המנגנון או הממסד. השותפות של נשים בתהליך קבלת ההחלטות והבקרה, מקדמת ומשפרת את התהליך עצמו ואת התנאים למלא את המצווה באופן הטוב ביותר. מעורבות נשים בתהליך זה, משמעותה כבוד לצרכי הנשים הטובלות ומתן תשומת לב ישירה לנושאים רגישים ומורכבים שעד כה עמדו ללא מענה וסוף סוף מתנהלים בנינוחות ובאחריות.
כל שאנו מבקשות הוא להמשיך את מה שהתחלנו – קידום מעורבות ושותפות פעילה של נשים בקבלת ההחלטות וביישום של מנגנונים הנוגעים לגופן וחיי ההלכה שלהן.
אני גאה להיות האישה שמסוגלת לעשות את השינוי בשביל הילדה ההיא ובשביל האישה הצעירה שעמדה ללא קול וללא מענה במקווה המאיים. מנקודת המבט שלי – היום הדברים נראים ומרגישים אחרת.
ומי יתן ונעמוד כעזר אחת עבור השניה ועבור המצוות וחיי ההלכה שאותן אנו בוחרות לקיים.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- טבילה במקווה והתגוננות מנגיף הקורונה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- חוות דעת של אפידמיולוגית על תברואת המקוואות, מרץ 2020 – עפרה מהודר
- אחריות אישית והתמודדות קהילתית: מערך המקוואות באפרת בימי קורונה – אלישבע רוסמן סטולמן
- מה שבידינו לעשות: התמודדות בימי קורונה – צוות גלויה
- מים עכורים: תברואה והיגיינה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- על חוויית הטבילה – אלה קנר
- טבילה משלך: להפוך את הטבילה לבעלת משמעות אישית – הרבנית שרה סגל-כץ
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
- על חוויית הטבילה – מונולוגים מתוך הספר "כל אחת לגופה" בעריכת אלה קנר
- מונולוגים מהמקווה, על בתים של טהרה – אלה קנר
- כל כך מתחשק לטבול בכנרת: טבילה בטבע – הרבנית שרה סגל-כץ
- לצאת חוצץ כנגד החמרות בדיני חציצה בעת הטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
- נאמנות אישה להעיד על עצמה: האם כלה צריכה להביא אישור על טבילה במקווה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
- טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- הבלנית קוים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- תקווה ושמה מקווה – רביטל ויטלזון יעקבס
- ואולי אותה שתיקה – ד"ר חגית רודריגז גארסיא
- להחזיר את המקווה לקהילה – רני חזון-וייס
- ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
- מקווה משלך – הרבנית שרה סגל-כץ
לקריאה נוספת:
- נשים, גברים ומים קרים: הוויכוח על חימום מי המקוואות מימי הביניים ועד ימינו – אביתר מרינברג
- כמה שתן יש בבריכות השחייה שלנו (ומה הכלור עושה לו)? – ענת קורול
- מים חיים – רביטל ויטלזון יעקבס, מגזין מוצש, מקור ראשון – כתבה על ההתמודדות עם הטבילה במקווה בימי הקורונה, 18.12.20
- או-סי-די וטבילת נשים – מגזין "נשים"
