רוח ההלכה היהודית מקדשת ודוברת טובות בדבר חשיבות הקירבה בין בני הזוג. עם זאת, באופן לכאורה סותר, היא אוסרת על קיום יחסים באירועים או מעמדות מסויימים. במאמר הבא נפרט את המקרים בהם מצווים בני הזוג לרחוק אחת מהשני, ואילו איכויות רוחניות ניתן למצוא ולאמץ בעת התמודדות בימים ובתקופות כאלו. לצד בקשת המשמעות, חיי המחוייבות להלכה לא יניבו תמיד פשר אישי וזוגי ובכל זאת, הרחקה והגבלה תהיה חלק ממעגל השנה של חיי הזוגיות.
הקירבה והאינטימיות בין בני הזוג נתפסת במסורת היהודית כקדושה וכזעיר אנפין מיכולתו של האדם לגעת ולאחוז בקדושה ובהתעלות בין האדם והאל. לכן, מפתיע לכאורה שמעבר להגבלות המחייבות של הלכות נידה, אנו מצווים לרחוק בזמנים נוספים ובהזדמנויות שאולי שיערנום באופן עצמאי. לעיתים, העובדה שבמערכת החינוך הדתי יש דילוג או מיסוך של מהות האיסור של תשמיש המיטה – ישנו ואקום שלא אצל כל בוגרי ובוגרות מוסדות הלימוד הללו, הדברים מופנמים ומובנים באופן בהיר למעשה. דהיינו, שבשל שפה שמבקשת להצניע את מה שחלילה יעסוק ב׳לא צנוע׳ לכאורה, הרי שידע משמעותי לא מגיע לכלל הלומדות והלומדים.
גם העובדה שבעת צומות האיסורים מביאים להתרחקות מהרגלים גופניים ומעניקים גם חוויה של עינוי וגם של ׳הרחנה׳ – רוחניות שנובעת ממצב הצום עצמו, הרי שזיהוי התשמיש כמעשה שאסור גם הוא משייכת אותו לכאורה למרחב של בזות ושל מעשה שאיננו ׳גבוה׳ דיו. יש לזכור כי כל אחד מן האיסורים ביום כיפור למשל, נובע מאיסורי דאורייתא ממש והרצון שלנו למצוא לכך פשר בימינו לא בהכרח יניח את דעתנו. ענין זה קורה לא אחת בחיי המצוות ולכתחילה אין אלא לקבל שכך הן דרכי העינוי שצוו. אכן בציוויי העינוי יש חובה להתרחק ממעשים גופניים שונים ומן העונג הנלווה וצריך להיזהר מלקשר את המעשים הללו בשאר ימות השנה כאילו הם אינם ראויים ואינם משמעותיים ורוחניים. ניתן לתחם את ההבנה על הפרישות ממעשים גופניים של עונג כתרומה להתמקדות בעינוי ולא באופן שמשליך על כל יום אחר בשנה.
שנינו יחד וכל אחד לחוד
ישנם ימים מסויימים בשנה ובמעגל החיים בהם בני הזוג אסורים אחד על השניה ועליהם להימנע מיחסי אישות. ימים אלו הם למשל תקופת אבלות (כשאחד מבני הזוג בשבעת ימי האבל על קרוב משפחה שנפטר), יום הכיפורים ותשעה באב. בנוסף לימים אלו ישנם מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות, למשל אם ישנם ספרי קודש בחדר, בפרט אם אינם כרוכים ואינם מכוסים. במצב בו ספרים כרוכים (כך מצוי מאז מהפכת הדפוס), מצויים בארון עם דלת – מחמירים פחות ובכל זאת, לכתחילה ספרי קודש לא מצויים בחדר המיטות.
רבים ורבות זוכרים מן התורה את התיאור של ההכנות למתן תורה במעמד הר סיני ואת שלושת ימי ההגבלה בהם בני זוג פרשו זה מזו: ״וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה״ (שמות יט, טו). בעקבות כך עולות גם היום שאלות האם כך צריך לנהוג בעת חג מתן תורה ובסמוך לו. יש לדעת כי ימים אלו, להלכה, אינם מחייבים בפרישה את כלל ישראל וכי מי שנוהגים כך – נמנעים מתשמיש רק בליל מתן תורה וזאת בעקבות דברי ה׳משנה ברורה׳ (סי' רמ סק"ז) ולא בשל הוראה הלכתית גורפת מן השולחן ערוך או מקור אחר לכלל ישראל. כמובן שיש המחמירים בשל היסמכות על רעיונות קבליים, אבל לאלה יש גם אפשרות להביא דווקא לחיוב התשמיש במתן התורה כסמל לחיבור. לכן, על כל זוג לבחון ולהכריע בהתאם לאורחותיהם ולשלום הבית שלהם.
כיצד נקשרת ההימנעות מן התשמיש אל העינוי? על כך כתבנו במאמר על ״מצוות עונה״ כי הימנעות מחיי אישות נתפסת לא רק כפרישה והתרחקות אלא כעינוי. אנו למדים זאת מהשימוש במושג בדברי לבן ליעקב (בראשית לא, מט-נ): “יִוְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱ-לוהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ”. יתרה על זאת, מעשה מיני בכפיה שמזוהה כאונס מהווה עינוי של ממש (בראשית לד, ב): “וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ”.
בגמרא השימוש במונח העינוי המקראי, מקבל תוקף נוסף; כך גם מובן מתוך מסכת יומא שחלק מדרכי ההתענות ביום הכיפורים הוא מפרישה מתשמיש המיטה כפי שמופיע בתלמוד במסכת יומא (עז ע"ב) – "תשמיש גופה איקרי ענוי" וכן במסכת כתובות (מז ע"ב) "דמניעת תשמיש המטה קרוי עינוי ויש לומר דה"נ קאמר קרא עונתה לא יגרע דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה דהיינו תשמיש".
ניתן ללמוד על הימים בהם מתקיים האיסור לקיים יחסי אישות בנפרד ותוך חיפוש גרעין רעיוני משותף:
תקופת אבלות: כשאחד מבני הזוג אבל על אדם קרוב שנפטר
מוות של אדם קרוב הוא חוויה קשה ומטלטלת. האובדן הוא לא רק של אדם יקר אלא גם אובדן של חלק מחייו של האבל עצמו. דיני אבלות מבקשים לתחום ולתת כלים להתמודדות עם הצער הגדול על אובדן של אדם קרוב, אב, אם, אח או אחות וחלילה ילד או ילדה. בעוד האורחים בשבעה מתמקדים באבל ובצרכיו, האבל נדרש להתמקד במת וזכרו. מנהגי השבעה, אמירת הקדיש, צדקה ושאר מצוות שמוסיפים לזכרו של המת נעשים לעילוי נשמתו של המת בעולם הבא.
הלכות אבלות מבטאות את קבלת הדין שמשולבות בה עצבות ואמונה כאחד. הכאב גדול ונורא, ולכן צריך לבכות על המת ולהצטער עליו מאוד, להתמקד בו ובצרכי קבורתו וגם בפעולות שונות כדי לתקן ולהאיר את זכויותיו וזכרו. מאידך אסור לשקוע בייאוש, כי הצער הנורא הזה נועד לתיקון וזיכוך.
למרות שיש מצווה גדולה להתאבל על המת ולכבד את זכרו, אסור להצטער ולהתאבל יותר מדי, וכן צוותה התורה שהמתאבל לא יחבול בעצמו ולא ישרוט את בשרו ולא יתלוש את שערותיו, שכל המתאבל על המת יותר מדי מראה בעצמו שאינו מאמין שה’ מנהיג את עולמו בדין ולטובה.
האיסור על קיום יחסי אישות בזמן האבל, לא נועד על מנת להגביר את צערו של האבל או למנוע ממנו נחמה, אלא כדי לעזור לו לצאת מצרכיו שלו ולהתמקד בנפטר וצרכיו. ניכר כאן, ונראה כך גם בהמשך, שהאיסור מבקש לשמש ככלי בו האדם מתנתק מן מימד מסוים ומבקש לעבור להתבוננות אחרת, הן בתהליך פנימי ונפשי כעיבוד האובדן, והן כתהליך התמקדות במי שהיה ואיננו.
יום כיפור
המצווה להתענות ביום כיפור היא מצווה דאורייתא. “וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ויקרא טז, כט). וכן הציווי על העינוי מופיע שוב בויקרא כג, לב: “שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם”. מקובל לזהות חמישה עינויים ביום הכיפורים, חלקם בשל לשון התורה ממש וחלקם בשל הבנה המובעת כבר במשנה והלאה. ואלו הם: איסור אכילה ושתייה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה. איסורי אכילה ושתיה ביום זה מזוהים כאיסורי תורה והעוברים עליהם חייבים בעונש ׳כרת׳, האיסורים הנוספים נתונים במחלוקת אם ניתן לנעוץ אותם כאמירה ישירה מן התורה או רק בעקבות התורה שבעל-פה ועל כן, אין עליהם עונש ׳כרת׳ עבור העוברים עליהם.
המשמעות של איסור ׳תשמיש המיטה׳ היא הימנעות מקיום יחסי אישות בין בני זוג, לאורך הצום. כמעשה של גדר, נקבע על ידי חכמים שבני הזוג יאמצו אף את דיני ההרחקה הרלוונטיים בכלל להלכות נידה, כנכתב בשו״ע:
יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה ואסור ליגע באשתו כאילו היא נדה וכן אסור לישן עם אשתו במטה.
שולחן ערוך אורח חיים תרטו, סע׳ א
וכך מסביר הרב מלמד ב׳פניני הלכה׳:
אין מצוות העינוי מחייבת לעשות דברים שגורמים צער, כמו לשבת בצהרים בשמש, אלא המצווה היא לשבות מאותם דברים שבמניעתם יש עינוי (יומא עד, ב; עו, ב – עז, ב). היסוד לכך ממה שנאמר (ויקרא כג, לב): “שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם”, למדו חכמים: שַׁבַּת שתשבתו מאכילה ושתייה, שַׁבָּתוֹן שתשבתו גם מדברים נוספים שמפרים את העינוי (יומא עד, א). עוד למדו חכמים מכך שנאמר בתורה חמש פעמים שמצווה להתענות, שצריך להתענות בחמשת הדברים הללו (יומא עו, א).
ספר ימים נוראים פרק ט, על מצוות העינוי
מקובל להבין שמטרת העינוי ביום הכיפורים אינה על מנת שהאדם יסבול, יתאבל או יתעצב, המטרה היא, יום אחד בשנה, להתנתק מהעולם הגשמי, צרכי הגוף והעיסוק בהם עד כמה שניתן ולהתחבר לעולם שכולו רוח. זוהי לא פרקטיקה או שאיפה ביום יום שלנו אך יש לכך מקום ביום אחד בשנה.
אנחנו מבקשות קודם כל לחדד את ההבנה, כפי שציינו לעיל, שמטרת האיסורים ביום כיפור הוא ניתוק האדם מהעיסוק בגוף, ואין זה אומר שאין קדושה בגוף ושהגוף הוא גס או נחות. כשם שבאבלות יש איסור על בני הזוג לקיים יחסי אישות על מנת להבדיל את צרכיהם מצרכי הנפטר, כך גם ביום הכיפורים כל אדם מישראל מתבקש להפריד בין הקדושה הגלומה ביחסי אישות לבין קדושת היום. האיסור על תשמיש המיטה לא יוצר הבדלה בין הקדוש לגס או הנעלה על הנחות כי אם יוצר את ההבדלה הנדרשת בין קודש לקודש.
אותו אלמנט של הפרדה בין קודש לקודש מתגלה גם באיסור על קיום היחסים כאשר ישנם ספרי קודש או ספר תורה גלויים בחדר. זאת בשל כך שנוכחותם של חפצים בהם אנו משמשים בקדושה, לצד הרצון להעניק מרכז כובד לקדושה שבזוגיות, לא יוכלו לדור שניהם בחדר אחד. כדי לתת מקום לאינטימיות, לזוגיות, יש להלכה לפנות את ספרי הקודש, או לחלופין לכסותם בשני כיסויים. זאת כדי ליצור חיץ והפרדה בין שני כוחות גדולים וחשובים בחיינו ולהעניק לכל אחד מהם את הכבוד הראוי לו מבלי שיתערבבו אחד בשני.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
תשעה באב
בתשעה באב, כמו גם ביום הכיפורים, ישנם חמישה איסורים כחלק מהתענית. אכילה ושתיה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. דיני התענית של תשעה באב הם נגזרת של חכמים מדיני התענית של יום כיפור. המטרה של התענית בתשעה באב היא יצירת אבל ועצבות בקרב הציבור כולו וכבכל התעניות להניע את האדם לתיקון ותשובה.
לצער ולדאבה שחווים בתאריך זה, ששורשיהם באירוע של חורבן דתי ולאומי ולא בהכרח פרטי, יש כמה קווי דמיון להלכות האבל בהן דנו קודם. האיסור על תשמיש המיטה בא להעביר את תשומת הלב שלנו לדבר מה אחר מחיינו הרגילים. לאבל הפרטי והלאומי כאחד, יש כוחות רבים. כוחות שניתן למנף לבניה, לתיקון פנימי וחיצוני ומנגד, ניתן להשקיע אותם באופן הרסני לעצמי ולזולת.
האיסור מבקש מאיתנו להימנע מבריחה מהצער וההשלכות שלו. הוא מבקש להרחיק אותנו ממעשה שיכול לשמח אותנו ולהסיח את דעתנו בנחמות מן הנושא המונח לפתחנו. ביום בו לא נהוג לברך לשלום אישה את חברתה על מנת לצמצם את השמחה ולהרחיב את האבל בוודאי נתרחק מעונג גופני.
לסיכום: מותר, אסור, מותר
הזמנים האסורים בתשמיש המיטה אלה הם זמנים שאנחנו נדרשים לעשות מקום בתוך חיינו לתהליך נפשי, לנפטר, לתיקון החורבן ולקדושת היום. יש בהם מימד שמזכיר את הריקוד הקבוע של הרחקות נידה, התקרבות והשתוקקות, לצד התרחקות והזדמנות להצמיח את עצמי כאדם ניפרד בתוך הזוגיות.
כך גם בתהליך של המפגש עם רעיונות, או אירועים מסוימים. אלה הם הזמנים בהם כנשים מאמינות אנו עוברות תודעתית לטיפוח וטיפול בצדדים אחרים של הנפש והגוף שלנו. זוהי הזמנה להשתהות בתוך כאב, או בתוך התמודדות שלא נעים לעיתים לנשום בתוכה. היא מונעת מאיתנו בריחה ו"לעשות לעצמנו הנחות".
כשם שעם הזמן החולף, וההשתלבות במארג החיים, הלכות נידה מתיישבות עם השיגרה והריקוד של הזוגיות, כך גם הגבלות אלה. הן יוצרות חלק במארג החיים האמוני, ויוצרות גוונים וצבעים של זמנים ומועדים יחודיים.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שיעור מצולם של הרבנית שרה סגל-כץ לקראת יום הכיפורים, במסגרת פרוייקט ״פתח שער״ בבית אבי חי, לכבוד הימים הנוראים של שנה זו – מסוף תש״ף ועם פתיחת תשפ״א. ניתן לקרוא כאן גם ׳טעימות׳ מתוך השיעור והרחבות אחרות וניתן כאן להוריד את דף המקורות הנלווה לשיעור.
- קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות עונה על מענה ותדירות קיום יחסי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- לדבר גלויות על מצוות עונה בפודקאסט ״בגוף ראשון״ של מרכז יהל – ד״ר מיכל פרינס והרבנית שרה סגל-כץ
- עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: איך להודיע על ביאת ימי הנדודים? – הרבנית שרה סגל-כץ
- חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
- ביאה דרך איברים – חננאל רוס
- הלכות נידה לא נועדו להרחיק אותךְ מגופךְ – הרבנית שרה סגל-כץ
- שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מתח זוגי בקיום הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
- יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
- ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
- זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
- קודם אישות ואז נידה – חננאל רוס
- עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- השתהות והשתאות: יצירת מרחב משחקי במיניות – חננאל רוס
- מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
- כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
- מוזמנות ומוזמנים לקרוא את השיר ערב כיפור מאת המשוררת בכל סרלואי ואת השיר קריעה מאת המשוררת חוה פנחס-כהן
- מוזמנות ומוזמנים לקרוא באתר שירים ותכנים נוספים על אישות, נידה, טבילה חיי מיניות, עונג מיני, גוף ורווחה גופנית.
