שיחה גלוית עיניים עם הרבנית שלומית פלינט על בקשת השם, עולם ההלכה המתפתח, ועל דוגמה אישית.

כָּל נְיָרוֹת הַמִּכְתָּבִים / עִם דֻּבּוֹנֵי אִכְפַּת לִי, עִם הַלֵּב הַזּוֹרֵחַ, / הֻכְתְּמוּ.

המרחב הבית ספרי שונה ממרחב בית הכנסת, אך ניתן לשרטט כמה קווי דמיון. הפעולה בשניהם, הסובבת סביב הטקסט והמילה הכתובה, היא פעולה שמבקשת לחולל שינוי בעולם הפנימי שלנו, ולהעניק לנו רגעים של שינוי ושל חסד.

חוֹחַ אַחַר חוֹחַ לְזַמֵּר/ עֹמֶק לִפְנִים מֵעֹמֶק לְרַקֵּד

״היא חושבת שהיא לא ניצחה בשום דבר בחיים שלה, אבל לכתוב היא דווקא אוהבת, ולפי פנינה המורה לספרות, אפילו ממש יודעת״. סיפור קצר מאת בלה שגיא, מהספר ׳שבר ענף ירוק׳.

יָד קְטַנָּה בְּיָד גְּדוֹלָה / שַׁיָּירוֹת שֶׁל אִימָּהוֹת / נִדְחָסוֹת בַּיְּצִיאָה

שֶׁתַּצְלִיחַ דַּרְכָּהּ שֶׁל בִּתִּי הַקְטַנְטַנָה וְשֶׁתַּשְׁגִּיחַ צְעָדֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה

פַּעַם הָיִינוּ שְׁקֵטִים / חָשִׁים אֶת הַיָּם בְּקִצְפּוֹ.

לַבֹּקֶר אֶשְׁאַל בַּכַּלָּנִית:/ מָה רָאִית/ בְּלֵיל פְּקִידָה?/ מָה אוֹתִי מַצְמִיחַ?

שַׂעֲרוֹתַי סָמְרוּ, / צְפוּפוֹת וּמְנַגְּנוֹת / אֶת שִׁירַת עִשְׂבֵי הַפֶּרֶא עַל רֹאשִׁי, / מַחְלְפוֹת הָרְגָעִים

כְּמוֹ קְרוּטוֹנִים בַּמָּרָק, / כְּמוֹ הַיֶּלֶד שֶׁשָּׁרַק / בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּתְפִלַּת נְעִילָה

קוּמִי אוֹרִי, פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ. הִתְהַלְּכִי בִּשְׂדוֹת הַפֶּחָם וּמִצְאִי בָּהֶם אֶת הַחַמְצָן הַמַּפְרִיחַ אֶת הַשְּׁמָמָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה.

בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָּךְ / יֵשׁ רֶגַע / מִתְפַּשֵּׁט לְאַט

וְאוּלַי זֶה רַק צֵרוּף מִקְרִים / שֶׁגָּדַלְתִּי יֶלֶד יָם בְּעַכּוֹ.

וְתָמִיד תִּפְגְּשִׁי / עֵינַיִם טוֹבוֹת / לְבָבוֹת פְּתוּחִים / וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

תְּנוּעָה מְגַלָּה שָׁמַיִם, / נוֹף נִשְׁקַף מֵחַלּוֹן, / תַּהֲלִיךְ גִּלּוּי מַתְחִיל.

אַדְרֵנָלִין זוֹרֵם בֵּין יָדָיו / וְהֵן פּוֹעֲמוֹת דְּיוֹ וְדוֹפָּמִין.

שַׁלְוָה עוֹטֶפֶת. / צֶבַע מְטַלְטֵל אֶת רֶטֶט הָאֲבוּקָה, / אֲוִיר עָזַר לָהּ לִנְשֹׁם

הַבֵּט בְּכֶלֶב שֶׁחוֹצֶה אֶת הַפְרֵיְם בַּאֲלַכְסוֹן / וּבְרוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם שֶׁבּוֹלֵם כְּדֵיי לֹא לִפְגֹּעַ בְּוֹ / וּמוֹעֵד בְּאֹפֶן מֻשְׁלָם

בְּטֶרֶם עֵת. / הֻטְבַּע בָּהּ, אָמוֹן / בָּאַשְׁמָה שֶׁהִרְבָּה / מִתְפַּלֵּשׁ.

הוּא מרִים אֵלַי מַבָּט עייף מִמְסַךְ הַמְּחַשֵּׁב (מִמֶּנִּי הוּא עייף) / זֶה לֹא אֲנִי (אוֹמֵר בְּקוֹלוֹ שֶׁכְּבָר הִתְחַלֵּף)

כְּמוֹ לֹא חָצְצוּ חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים,/ אֶחָד הָיָה הַקּוֹל.

אֱלֹהִים אֲחֵרִים הָיוּ עַל פָּנַי / שֶׁיָּדְעוּ מָה אֱמֶת וְנָכוֹן וְיַצִּיב. / עָבַדְתִּי אוֹתָם בְּכָל מְאוֹדִי.

"עַל סַנְט מוֹרִיץ שָׁמַעְתְּ? - / וַדַּאי שֶׁשָּׁמַעְתִּי. / פִּצְעֵי כַּף הַיָּד נְטוּלַת הַכְּפָפָה הַנְּכוֹנָה מְעִידִים / עַל מַגַּע הַדָּבָר הַשּׂוֹרֵף הַצּוֹרֵב הַזֶּה.