שעת החסד - הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית - מאמר מאת הרַבָּה אסנת אלדר, מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

שעת החסד – הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית

י״ד באלול תשפ״ג 31.8.2023
קו מפריד גלויה

להבנתי ולתחושתי, רק בתוך גבולות ברורים, יכולים.ות הילדים.ות להיות מי שנועדו להיות […] אני מרגישה שהוראה ועבודה רבנית קרובות זו לזו מאד. שתיהן מבקשות להביט בעיניים של חברי וחברות הכיתה, הקהילה, להיות צינור להשתנות ולגדילה של הבאים והבאות בשערי בית הספר או בית הכנסת. שתיהן מבקשות לייצר מרחב מוגן שבו יוכלו הבאים והבאות אליו לחוש שייכות, ולהביא את עצמם לידי ביטוי בצורה השלמה והמורכבת ביותר.
מאמר מאת הרַבָּה אסנת אלדר על הדומה והשונה בתפקידי ההוראה והרבנות, עם פרפסקטיבה על המוגנות הנצרכת ועל מקום הגבולות.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

המסע המקצועי שלי החל אי שם בסוף שנות ה-90, כשידעתי שאני רוצה ללמוד ספרות לתואר הראשון. בשיטוטיי באוניברסיטה נתקלתי במודעה הקוראת לסטודנטיות וסטודנטים למדעי היהדות להצטרף לתוכנית 'רביבים'. וכך, משום ששיחקתי במחשבה להיות מורה, מצאתי את עצמי ב'רביבים' ונפתחו לפני אוצרות רוחניים, יהודיים וישראליים, שלא ידעתי על קיומם. נפתחה בפני האפשרות לחיות, ולו לזמן קצר, בתוך 'קהילה לרגע', מגוונת, רבת פנים ודעות, כזו שכדרכם.ן של סטודנטיות וסטודנטים, נמצאת בהשתנות מתמדת.

בתום לימודיי יצאתי ללמד במרחבים הממלכתיים השונים, בכפוף למקומות מגוריי דאז.

אהבתי למילים נובעת מתחושת השייכות שהן מעניקות לי. המילים עבורי הן בד בבד צוהר לעולם רגשי-רוחני עמוק, ומגן מפני חשיפת יתר ומציצנות. שכן, הצוהר מאפשר את היציאה למרחבים (וכניסת המרחבים פנימה), אבל יש לו גם מסגרת ברורה, שמפרידה בין החוץ ובין הפנים. אני אוהבת לגלגל מילים על הלשון, משום שהן מוכרות לי, אך גם מאפשרות את ההזרה והריחוק ההכרחיים עבורי. כמו עור שני, כמו הגנה. אני רואה את העולם באותיות, בתיבות, ובתהודה שהן מהדהדות זו לזו.

היכולת לפרש כך את העולם, היא גם התשוקה לכתוב ולהתכתב, ללמוד וללמד. כשקראתי לראשונה את ספרו של דוד גרוסמן 'ספר הדקדוק הפנימי' לא צלחתי את עמוד 48. שיתפתי חברה שזרקה, כבדרך אגב, 'אבל הוא מת בסוף'. ואז הכתה בי ההבנה, שהעובדה שזנחתי את הספר בתחילתו היא שוות ערך לוויתור על ילד.ה, נער.ה, שצריכים את השהות, את המרחב ואת הסבלנות שלי כדי לספר משהו על עצמם.ן. הבנתי שהגיבור בספרו של גרוסמן ניסה, בהתנהגותו, ובאופן שבו הקשה על הסביבה לחבב אותו, לספר משהו על פחדיו, על מי שהוא מפחד להתגלם להיות. הכפייתיות של מי שהוא היה היוותה את הגבולות שהוא שם לעצמו מדעת או שלא. אני, כמי שהיתה אמורה לראות אותו, לא ראיתי את החומות שהקים, ולא את הילד המפוחד שהוא היה. שלא כמו בחיים, יכולתי לחזור לקריאה מחודשת את הספר, קריאה ששינתה את חיי הרוחניים והמקצועיים. אז ידעתי, אני אהיה מורה.

הרבה אסנת אלדר: שעת החסד - הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית
צילום: Matias North

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

עבורי, הוראה היא לא רק הצורך שמגיע מלמעלה ללמד טקסטים כאלה ואחרים. היא לא תכנית הלימודים במקרא, בספרות, במחשבת ישראל. היא הכלי לפגוש דרך המילים את הילדים והילדות בצמתים שונים בחייהם.

הכניסה בשערי בית הספר מציבה את הילדות והילדים בשלב מעבר תמידי. במקום כזה הם זקוקים לעין רואה, ללב פתוח ואוהב, לאוזן קשבת, למלוות ולשותפים שיפסעו יחד איתם במסע ההתבגרות האישי לכל אחד ואחת. תחושת השייכות והמוגנות היא תחושה נרכשת. היא לא נולדת אצל הילדים והילדות ברגע הכניסה לשערי בית הספר. על המורים ונשות החינוך לרכוש את אמונם, וללמוד כיצד להיות דמות משמעותית בחייהם של התלמידות והתלמידים.

זה ריקוד עדין, שכן כמורה, נזהרתי תמיד שלא להחליף את דמות ההורה. וכמורה, ידעתי שאין לי כלים טיפוליים להידרש למצוקות החיים של תלמידיי ותלמידותיי, יש לי כלים חינוכיים-ערכיים, יש לי האפשרות לייצר חוסן חברתי ולהכיל את כולם.ן במרחב הכיתה המוגן שיצרתי.

להבנתי ולתחושתי, רק בתוך גבולות ברורים, יכולים.ות הילדים.ות להיות מי שנועדו להיות. אני מתקשה להבין כיום את טשטוש הגבולות בין המורים.ות לתלמידים.ות, את השימוש המוגזם באימוג'ים של לבבות, את הווצאפים לתוך הלילה, את הכינויים הקרובים כמו 'אהובתי, יקירי' וכיוצא באלה. אני חוששת שזה מטשטש את הגבולות בין העולמות, ועשוי להקשות על תחושת המוגנות והבטחון של התלמידות והתלמידים להיפתח ולהניח את סיפור חייהם (בעדינות) בידי המורים.ות, שכן אלה הפכו לכמעט חברים וחברות.

בתחילת דרכי כמורה, הבנתי שהדרך שלי להתחבר לעולמם של התלמידים היא המילים, המשפטים, הטקסטים. אלה היו נקודות חיבור מוגנות, שכן הטקסט הכתוב עמד במרכז ולא הנערים ונערות. אך רק לכאורה, כמובן, משום שמהר מאד החלו התלמידים והתלמידות לדבר את עצמם. דרך הדמויות, דרך הנופים שנפרשו להם בסיפורים, דרך מקומות שבהם ביקרנו. הלימוד המשותף, ההוראה, המפגש הבלתי אמצעי עם מילים ועם נוער, מעשירים את חיי, ממלאים את עולמי.

בשלב מסוים במסע חיי, יצאנו – משפחתי ואני – לשליחות הוראה בארה"ב. שם, בבית ספר יהודי ליברלי, גיליתי את עולמה של התפילה. חלקים בתוכי שלא ידעו מנוח עד אז התחברו. נערים ונערות בחטיבת הביניים לימדו אותי להתפלל. הבנתי שהדבר החסר יכול להתמלא, וחזרנו ארצה כדי שאלמד בהיברו יונין קולג' בבית המדרש לרבנות של התנועה הרפורמית. בשנת 2020 הוסמכתי לרבנות. כיום, אני הרבה של הקהילה הרפורמית 'סולם יעקב' בזיכרון יעקב ומנהלת תכנית ׳אשכולות׳ במכון כרם.

הרבה אסנת אלדר: שעת החסד - הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית, מגזין גלויה
צילום: Tim Mossholder

המאמר הזה אמור היה לעסוק בהבדלים שבין העבודה החינוכית לעבודה הרבנית, בהיבטים של מוגנות ושייכות. אמנם יש הבדלים בין סוגי העשייה, אולם יש גם קווי דמיון רבים בין מרחבי הלימוד והחינוך, למרחבי התפילה וההתכנסות.

העבודה הרבנית שונה במהותה מהעבודה בבתי הספר, שכן היא לא מתקיימת בתוך סד נוקשה של תכנית לימודים. אף אחד.ת בקהילה לא נדרש.ת להוכיח בקיאות זו או אחרת במקצועות רבי המלל, ואני לא נדרשת להפוך את המקורות היהודיים והישראליים לשאלות צרות, שיכילו מבחן בגרות בן שעתיים, שחוזר על עצמו כבר עשרות שנים. בנוסף, העבודה הרבנית משלבת בתוכה אנשים ונשים שבחרו להתכנס יחד, במרחב קדוש אחד, להתפלל, ללמוד, לחוות חוויות שיגרעו אותם ואותן מהשגרה ומחיי היום יום שלהם ויאפשרו רגעים של חסד.

בתי הספר, אינם יכולים, אמנם,  לאפשר לקבוצות השונות שבאות בשעריהם את שעות החסד הללו, החשובות כל כך לקיום הרוחני של כל תלמיד ותלמידה, קיום רוחני שיאפשר את תחושות השייכות והמוגנות שלהם. מצד שני, בית הספר מנהל חיי שגרה ברורים, המורה זוכה לראות את תלמידיה ותלמידותיה מדי יום, כך שהחיבור ותשומת הלב יכולות להיות עמוקים יותר, בתדירות גבוהה יותר ולאורך זמן רב יותר. זאת כמובן, בהנחה שהמורה לא מוצפת במאות תלמידים ותלמידות במקביל.

בעבודה הרבנית אני לא מנסה לחנך אף אחד ואחת. אני מאמינה שזה לא תפקידי כרבה לחנך את הבאים בשערי בית הכנסת. אני מתווה דרך לקהילה שבחרה לבוא לבית הכנסת, ושבחרה בי להוביל אותו. כך, שלא כמו בית ספר, שמחזיק 'קהל שבוי', ה'קהל' שלי הוא לא קהל, כי אם קהילה. הקהילה שותפה בכל הנעשה במרחב של בית הכנסת.

מרחב בית הכנסת הוא מרחב מוגן. הוא לא מאפשר, מפאת כבוד המשתתפות והמשתתפים ומפאת כבודה של התורה, שיח בלתי הולם, התנהגות בלתי הולמת. אולם, כרבה, אני לא תמיד יודעת מה קורה אחר כך בבתים, במרחבים השונים שבהם חיים חברי וחברות הקהילה. המפגש עם קבוצות שונות מגילאים שונים, מגדר שונה, צרכים שונים מאד, הוא מפגש מפרה ומורכב. אני מנסה לראות כל אחד ואחת ממקומו וממקומה. זה לא תמיד קל. שלא כמו בבית הספר, ושלא כמו פתיחות של ילדים וילדות או היכולת שלהם 'לדבר' דרך הגוף, ההתנהגות, יכולות לימודיות וכו', חברי וחברות קהילה לא בהכרח חושפים את צפונות ליבם.

מעבר להבדלים הללו, אני מרגישה שהוראה ועבודה רבנית קרובות זו לזו מאד. שתיהן מבקשות להביט בעיניים של חברי וחברות הכיתה, הקהילה, להיות צינור להשתנות ולגדילה של הבאים והבאות בשערי בית הספר או בית הכנסת. שתיהן מבקשות לייצר מרחב מוגן שבו יוכלו הבאים והבאות אליו לחוש שייכות, ולהביא את עצמם לידי ביטוי בצורה השלמה והמורכבת ביותר.

אני מאמינה שאני חייבת להיות צנועה ולהכיר במגבלות היכולות והכוח שלי כמורה ורבה. ככל שאצמצם את מקומי, כך יהיה מקום לקהילה לגדול, לכל אחד ואחת ממשתתפיה.

כיום, בעשייה החינוכית (בבתי הספר) והקהילתית שלי (בבית הכנסת), אני מבקשת לחלץ את השפה העברית מקיבעונותיה. את המילים מכבליהן. לחלל, או לחולל את הקודש. לנכס מחדש מילים שאבדו לנו, כגון: תפילה, קודש, הבדלה, חול, תחנונים וכוונה. לבקר את הכתוב מתוך יראה ואהבה, לעורר שאלות, להטיל ספק. במילותיו של יהודה עמיחי, 'סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ'.

אני מנסה להעשיר את שפת הדיבור במטענים תרבותיים השייכים לתרבות היהודית הישראלית, בלי להניח לאף קהילה למחוק את המילים האלה, לבטל אותן או לחשוש מהן. יש ללמד אותן, לקחת אותן, לגלגל על הלשון, לטעום, להריח ולהטעין במטענים חדשים, חופשיים מדעות קדומות. ואז, דרך בניית טקסים במעגל השנה היהודי והישראלי, לשאול את שאלות החזון של בית הספר ובית הכנסת, תרבותם, שפתם והאופן שבו החזון הזה מתיישב עם סיפורי חיים של בני ובנות הקהילה, עם סיפורי החיים של היהדות הישראלית.

זו מלאכת השזירה והפרימה, מלאכת טווייה שאינה מסתיימת לעולם. זו מלאכה של קביעת יתדות בזמן, שמניבות שעות של חסד בסדר היום העמוס של הבאים והבאות בשערי בית הספר ובית הכנסת.

שעת החסד / יהודה עמיחי

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר כָּךְ:
כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַּחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא,
בַּתְּחִלָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַׁנּוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּו עוֹלָם חָדָשׁ.
אַךְ הֵם מִתְפַּזְּרִים.
שְׁעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשׁוּב.
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּוֹמִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף

הרבה אסנת אלדר: שעת החסד - הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית, מגזין גלויה

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

שירים של הרַבָּה אסנת אלדר במגזין גלויה:

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים על חינוך במגזין גלויה:

קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

שאלון זיהוי למצבי סיכון

שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.

לקריאה נוספת על 

נשואה ואם לשלוש בנות, גרה ברמות מנשה.
עוסקת בחינוך, בעבר כמורה בבתי ספר ממלכתיים ובמרילנד כשליחה של ההסתדרות הציונית; ניהלה בעבר מרחב בקרן תל"י, מנהלת תכנית הלל"י ויועצת לחינוך העל-יסודי.
כיום, מנהלת תכנית ׳אשכולות׳ במכון כרם. רבה מוסמכת מטעם בית המדרש הישראלי לרבנות, משמשת כרבה של קהילת 'סולם יעקב' בזכרון יעקב.

פוסטים נוספים מאת הרַבָּה אסנת אלדר

כ״ה באדר ב׳ התשפ״ד 4.42024
שיר מאת
אסנת אלדר
רוֹאָה אֶתְכֶן יוֹרְדוֹת מִטֶּנְדֵּרִים לְבָנִים / מַשְׁאִירוֹת מֵאֲחוֹר גּוּף דָּרוּךְ / עוֹר מִצְטַמְרֵר לְמַגָּע לֹא רָצוּי
חדש
ה' באלול תש"ף 25.8.2020
גלויה מארחת
אסנת אלדר
רֶגַע אֶחָד, תַּעַצְרִי בְּבַקָּשָׁה / אֲנִי עוֹד לֹא מוּכָנָה לַשָּׁלָב הַבָּא. / עֲדַיִן מִתְרַגֶּלֶת לֶהֱיוֹתֵךְ לְצִדִּי / בַּמּוֹשָׁב הַקִּדְמִי
י״ח במרחשוון תשפ״ד 2.11.2023
שיר מאת
אסנת אלדר
אִמָּהוֹת אוֹחֲזוֹת בְּרַכּוּת / אֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת וְעוֹמְדוֹת / לְמִשְׁמֶרֶת אֵינְסוֹפִית עַל עֲצֵי הַחַיִּים שֶׁבָּרְאוּ
י"ב באלול תש"ף 1.9.2020
גלויה מארחת
אסנת אלדר
וְזִכְרִי / אֶת הַדִּבּוּר הַמְּיֻחָד / הַמְּקַבֵּל פָּנָיו שֶׁל יוֹם / בְּסֶנְדְוִיצִ'ים אֲרוּזיִם
ה׳ בסיון תשפ״ג 25.5.2023
גלויה מארחת
אסנת אלדר
נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי/ תְּשׁוּשָׁה הִיא/ וְגוּפִי מִתְמַלֵּא וּמְטַמֵּא/ כְּמַחְזוֹרָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה.
ג' באלול תש"ף 23.8.2020
גלויה מארחת
אסנת אלדר
צֵרַפְתִּי תֹּף / וְצַעֲדֵי מָחוֹל / וְשִׁכְנַעְתִּי אֶת עַצְמִי / שֶׁשִּׁירָתוֹ הִיא גַּם שֶׁלִּי.

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם