שיחה גלוית עיניים עם הרב מייק שולץ על תפקידו של מלווה רוחני, על הכשרות המתקיימות במרכז הרפואי רמב״ם, ועל מה שהוא מקבל בעת ליווי חולים ובתהליך ההכשרה שהוא מנהל במרכז הרפואי.

---

אל הראיון עם הרב מייק שולץ אני מגיעה כתלמידתו בשנתיים האחרונות, הלומדת ממנו על האפשרות לשלב כלים מתחום הליווי הרוחני בתוך העבודה הרבנית. יחד עם רבנים ורבניות נוספות זכיתי להשתתף בקורס קיץ שמעניק ידע וטעימה קטנה מהעבודה של מלווים רוחניים מוסמכים, כדי להכיר את האפשרות להיות נוכחים במצבים ייחודיים של חולי, התמודדות רוחנית וגופנית ואף בעת פרידה מן החיים. הקורס לא מהווה הסמכה כמלווים רוחניים, אבל משיב אל השיחה הרבנית רוח שאיננה תלויה בהכרח רק ביהדות אלא בנשמה הפועמת בקרב כל בני ובנות האנוש. במהלך לימודי בקורס זה ובמהלך השתתפותי בליווי שקיבלנו אנחנו – הרבנים והרבניות – לאחריו, למדתי ועודני לומדת על התבוננות שהיא מעבר לקונקרטי, מעבר למקרים בהם נשאלת שאלה הלכתית גרידא (אמנם יש סיטואציה שהיא רק כזו?) וכך ניתנת אפשרות לשהות ולבחור כיצד לתת מענה וכיצד להיות בנוכחות עבור הקהל הפונה אל סמכות רוחנית.

הלמידה התיאורטית וההתנסות המעשית במרכז הרפואי רמב״ם הקנתה לנו מפגש שאיננו המפגש הרגיל של רבנים ורבניות, בחיי הקהילה בעת שמחות ואבלות, אלא בסיטואציה שבה ההזדקקות היא לנוכחות שתנשיב רוח של אמונה ותמיכה בבאי ובאות בית החולים, שהגיעו אליו מסיבות שונות. הנסיון הזה היה מטלטל מצד אחד ומאד מוחזק מצד שני, ואת המודל הזה שהיווה הרב מייק אני נושאת מאז.

נפגשנו לשיחה כדי לשמוע על עבודתו כמלווה רוחני של אנשים לקראת סוף חייהם, ועל ניסיונו כבוגר ישיבה עם תכנית ייחודית בתחום – זאת כדי לשמוע לא רק על הליווי הרוחני אלא על הבשורה שהשפה המקצועית הזו טומנת בחובה עבור יחסי רבנים ורבניות עם הקהילה ועם היחידים והיחידות שבתוכה.

הרב מייק שולץ גר עם אשתו רחל ושלושת ילדיהם במצפה נטופה שבגליל התחתון. הוא מנהל את השירות לליווי הרוחני במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. הוא בוגר ישיבת ״חובבי תורה״ בניו יורק. בעבודתו הוא משלב את ההכשרות השונות שלו ומכשיר מלווים רוחניים במכללת רמב"ם-ידע, ומעביר גם קורסים ממוקדים יותר עבור רבנים ורבניות דרך מיזם "לוית חן" מטעם ישיבת חובבי תורה.

הרב מייק, איך הגעת לעסוק בליווי רוחני?

רכשתי את הכשרתי המקצועית בארצות הברית, שם עוסקים בליווי רוחני כבר שנים רבות. בישראל התחום מוכר רק כ־15 שנים, וכאן זכיתי להצטרף לעשייה קרוב להתחלה. אבל אני יכול להגיד שהניצנים של הרצון שלי לסייע לאנשים שנמצאים במצוקה, להקשיב להם ופשוט להיות איתם, התחילו כשהייתי בן תשע עשרה, והתנדבתי במקלט לאנשים מחוסרי דיור. מעבר לתפעול המקום, חלק מרכזי ממה שעשינו שם היה לשבת שעות רבות עם האנשים שהגיעו לישון במקלט, לשמוע על החיים שלהם, ועל כל מה שבחרו לספר. היום אני אמנם מלווה אנשים חולים ולא מחוסרי דיור, אבל אני חושב שבעצם לא זזתי הרבה מאותה הנקודה שהייתה שם בגיל תשע עשרה. ליווי רוחני נוגע לא רק למחלות או לאירוע מסוים בחיים, אלא בקושי הקיומי, בפחד.

מהו ליווי רוחני עבורך?

בשבילי, ליווי רוחני משמעו לקבל את האדם, לכבד אותו, להכיר בצלם הא-לוהים שיש בו. בעיניי, לכבד את האדם משמעו לכבד את הסיפור שלו, את הצורה שבה הוא בוחר להביא את עצמו. לא להראות לו את הדרך או לכוון אותו ולא לחפש פתרון לבעיה, אלא פשוט לשהות איתו ולשמוע איך הוא בוחר לספר את סיפור החיים שלו. לראות את האדם שמעבר להגדרות, להתעניין במי שהוא.

אנשים בסוף החיים מגלים בעצמם לפעמים כוחות ורצון לסגור מעגלים שכל החיים נשארו כפצע פתוח או כרצון לא ממומש. חשוב לי להטמיע את ההבנה שגם בסוף החיים אנחנו עדיין חיים ויכולים לעשות דברים משמעותיים. אולי לתת אהבה, אולי לסלוח. אנשים יכולים להיפתח דווקא ברגעים כאלה ומרגש אותי שאנחנו יכולים להכיר אותם ולהעריך את אומץ ליבם. הקשר בין אנשים הוא יקר ערך בשבילי.

איך מתנהל הליווי הרוחני בבתי חולים?

במרכז הרפואי רמב״ם הליווי הרוחני ממש מוטמע בעבודת הצוות הרפואי. לפעמים הצוות מזהה אדם שקשה לו, או מטופל שאומר משפטים כגון "אין טעם לחיים", "למה אלוהים עשה לי את זה", "זה לא מגיע לי", "בשביל מה אני עדיין חי", או שרואים מטופל שנראה בודד וחושבים שכדאי שמישהו ישב לידו וידבר איתו. אז לצוות הרפואי יש את התפקיד החשוב ביותר של לזהות את המצב ולהפנות את תשומת הלב. בשלב הבא, הרופא.ה, האח.ות, העובדת הסוציאלית ואנשי הטיפול מנסים לחשוב יחד על תכנית טיפול, ומתאימים את הדמות הנכונה שתיגש אליו מתוך הצוות הרב מקצועי. כלומר, יש הרבה גורמים שמעורבים בתהליך, ויש עבודת צוות ממש טובה. לאחר מכן אנחנו מתחילים להיפגש עם המטופל. כל מפגש עומד בפני עצמו, כי אנחנו אף פעם לא יודעים אם ניפגש שוב. לפעמים יש רצף של הרבה מפגשים, גם לאורך שנים- כשיש אשפוזים חוזרים, ולפעמים מדובר במפגש חד פעמי.

בישראל פועלים כ־130 מלווים רוחניים מוסמכים בבתי חולים, בתי אבות ומשרד הרווחה. מלבדם יש גם מלווים פרטיים. "הצורך הברור ביותר בעזרה שלנו הוא בסוף החיים", מדגיש שולץ ומוסיף, "אני מעריך את הנהלת המרכז הרפואי רמב״ם שתומכת מאוד ברעיון של הליווי הרוחני, ומבינה שזה חלק ממענה הוליסטי רחב של ראיית האדם בשלמותו. ברוך ה', יש לנו צוות של תשעה מלווים רוחניים בבית החולים."

אילו קשיים עולים במסגרת עבודתך כמלווה רוחני בבית החולים? איך למשל אתה שומר על הגבולות מבלי להרחיק מדי?

ראשית, כל הזמן יש מודעות לשמור על הגבולות. זו ממש האתיקה הבסיסית שלנו. אנחנו יכולים להביא טוב ולתרום לתחושת המזור. במקביל, אסור לנו להיתפס כמי שעשויים להציל או כמי שמשתמע מהדברים שלהם משהו שכאילו מהווה הצלה. זה לגמרי שייך לאחריות הצוות הרפואי ולמה שלמעלה מאיתנו. אנחנו יכולים לעשות רק את מה שאנו מוכשרים אליו והוא נוכחות של תמיכה ואמונה, הקשבה והתבוננות יחד עם בעומק שאותו הם מבקשים. אנחנו מגיעים מתוך רוך ומבקשים לסייע מתוך הקיים וחלילה לא להעביר תהליך שיהיה לא עדין לנפש וחלילה שלא ישלה את מי שמקבלים ליווי – בין אם אלו החולים באופן ישיר, או בני משפחותיהם. אני יכול להיות עם החולה בתוך המסגרת של בית החולים. אם יש צרכים אחרים שקשורים במה שמחוץ לבית החולים, זו האחריות של העובדות והעובדים הסוציאליים ואנחנו לא ניכנס לשם וניצור איזה בלבול או כפילות, למשל. אנחנו מלווים, זו היכולת שלנו והאמפתיה היא הכוח בעבודתנו.

קשה מאד לראות בעת העבודה שמישהו סובל ואנחנו באמת גם חפצים שזה לא יהיה כך. במאמר שפורסם לאחרונה בשם ״קוצר רוחו של הלב״ (מינוח מתוך ספרו של שטפן צוויג,Ungeduld des Herzens) מאת ד"ר מעיין בורשטיין. המאמר מתאר את המקום שבו הרצון הלבבי שלנו להיטיב עם מי שאנחנו פוגשים גורם לנו לדלג ולא לשהות עם האדם הסובל, עם האישה החולה. זה גורם לפנות לנחמה, עצה או פתרון ובעצם יש להודות שזה ביטוי של קוצר רוח וקושי לשאת את סבלו של האחר. זה ממש מלמד על ענייני הגבולות והקרבה עם המלווים שלנו. מה שאנחנו יכולים לעשות, כפי שלמדתי ממורתי, הוא ׳להיות בתוך המים עם משקפת׳. זאת אומרת, יחסית למקצועות אחרים אנחנו מאד מתקרבים אבל אנחנו עדיין שומרים על מרחק ובסופו של יום עלינו לדעת לשאת את עצמנו אל השגרה, כי דווקא בזכות כוחות היומיום שלנו אנחנו יכולים לשוב אל המים הללו ולהיות בהם יחד עם מי שזקוקים לנוכחות קרובה, אבל לא מתערבבת ומתבלבלת. האחריות על הסבל היא לא בידי אלא ביד ריבון כל העולמים. לפעמים העצב עדיין מכביד בשובי הביתה והמפגש נוכח למרות כל ידיעת הגבולות. זו עבודה תמידית שלי ושל הקולגות שלי להתחזק באורך הרוח של הלב שלנו. בזכות הצער והכאב שאנו חשים אבל גם בזכות הגבולות והתיחום – אנחנו יכולים ללוות עוד א.נשים ולהיות עימם. זו ממש השתדלות לאמץ אל החיים המקצועיים שלי את הפסוק ״יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ״ (תהלים צ״א, ט״ו), ולהקל במה שאני יכול על סבלם של החולים שאני פוגש.

האם תוכל לשתף במקרה שבו הרגשת שהליווי הרוחני שלך משמעותי?

אני עדיין חושב הרבה על אישה מקסימה שליוויתי ושנפטרה לאחרונה, ועל התהליך שהיא עברה בשנים האחרונות. בהתחלה כשהיינו מדברים על אלוהים, היא הרגישה שזה לא מתאים לה. היא אמרה שאני לא יכול להתפלל עבורה, כי היא לא ראויה לכך. בשלב מסויים היא התחילה בעצמה לרצות להתפלל עבור מטופלים אחרים במחלקה, אבל חשבה שאולי גם הם לא רוצים כמוה, ושהיא לא יכולה להתפלל עליהם בלי האישור שלהם. ועם הזמן היא אכן התחילה יותר להתפלל עבור האחרים, וברגע שהיא פעלה עבורם, היא חוותה את התחושה שאלוהים עובר דרכה ומגיע למי שהיא מתפללת עבורו. דרך החוויה הזו, נפתח גם אצלה משהו, משהו השתנה. היא הרגישה שאלוהים קרוב אליה, יותר נגיש, ואחרי שנה היא התחילה לבקש ממני שגם אני אתפלל עבורה, שאדבר ישירות עם אלוהים בשבילה. בתוך כל התהליך הזה, היא עברה מתפיסה של אלוהים 'קשוח' וכועס, לאלוהים אוהב, דואג ומוחל, והתחילה לראות גם את עצמה כראויה לאהבתו. אני הרגשתי שזה היה מעין 'ברכת כוהנים': כמו שהשכינה עוברת דרך תפילתם של הכוהנים אל הקהל, כך השכינה עברה דרכה. וכמו שהכוהנים מברכים 'באהבה', גם היא, דרך האהבה שהיא נתנה, זכתה לקבל בחזרה אהבה.

איך נראה מפגש עם מלווה רוחני?

אין כללים חד משמעיים, וגם אין מדד להצלחה. מפגשים שונים עם אנשים שונים יכולים להתנהל אחרת לגמרי. אפשר למשל להשמיע מוזיקה שאהובה על החולה, לשיר בקול שירים שהוא אוהב לשיר, לעשות מדיטציה או דמיון מודרך. זה לא ממש משנה מה יקרה בפועל במפגש, אלא עצם החוויה שיש מישהו שמקבל אותך כמו שאתה, שלא מחפש את הפתולוגיה אלא את נקודות החוזק הבריאות, עם אוזן קשובה למצוקה, ועם רצון לעזור למצוקה הזאת.

הפסיכיאטרית מישל פרידמן יצרה בארצות הברית מסלול לליווי רבני, כחלק מהכשרת רבנים לסמיכה בישיבת חובבי תורה. ההנחה היא שאנשים שזקוקים לתמיכה יגיעו לרב ביום מן הימים, וחשוב להעניק לו כלים שהוא יוכל לתת להם מענה.

מה היתרון של דמות רבנית על כל מלווה רוחני אחר?

הדמות הרבנית יכולה לסייע דרך המשאבים האמוניים שהיא יכולה להעניק לאדם. הרבה פעמים פונים לרב או לרבנית מתוך תחושה שהם מייצגים את האמונה ואת הדת, והפנייה אליהם היא בעצם בקשה להתחבר לקדוש ברוך הוא דרך הנוכחות שלהם. עם דמות רבנית אפשר למשל ללמוד טקסטים מהמקורות – לא כדי לשכנע אלא כדי לתת מרחב לתחושות, מעין תיבת תהודה שתהדהד את החוויה הפנימית – כעס על אלוהים, פנייה לאלוהים, תחנונים. המילים יכולות לתת כוח. כשאני מביא עימי לעבודת הליווי הרוחני רוח של אמונה, הכוונה היא לא בהכרח לאמונה דתית קלאסית, אלא גם אמונה ואמון לגווניהם; אמון בטוב שבעולם, אמון שלי במטופל, אמונה שיש דברים יותר גדולים מאיתנו ובעיקר שאנחנו יכולים לאחוז יחד באיזה חוט שיעורר אמונה פנימית.

קראתי פעם תהילים עם מטופל והוא אמר לי שעד שקראנו את זה יחד, הוא הרגיש שהדרך חסומה, שאין לו שום גישה לאלוהים, והקריאה הזו פתחה בשבילו ערוץ. כשאדם פונה לדמות רבנית, זו הזמנה להסתכל יחד בטקסטים או בתפילות. זו קריאה לחיפוש משמעות דרך ארון הספרים והמחשבה היהודית, ועצם השיתוף והקבלה יכולים לשחרר משהו תקוע, ליצור תנועה בנפש.

הצפה של רגשות שונים יכולה להביא לפניה אל רבנים ורבניות. הבקשה בעת פניה היא לעיתים יכולה להיות לא רק הרוחניות בפני עצמה אלא עבור תמיכה דתית דווקא – הכוונה הלכתית, תחושת אשמה מול ה', תחושת ניתוק מהקהילה הדתית, תחושה שהחיים איבדו את משמעותם. יש לקוות ששיחה עם הרב.נית תעזור מול חוויות אלה. בין אם יש סבל דתי מובהק או לא, השיחה עם הרב עבור מי שקשור לעולם הדתי עשויה לעזור בדרכים נוספות:

• להרגיש נאהב על ידי הרבנית, ובגלל שהיא גם מייצגת את הקדושה עבור הפונה, זה יכול להרגיש כמו לקבל את אהבת ה'.
• להרגיש שיש להם מקום בתורה. למשל אם הרבנית מביאה מקורות שמדברים למה שהם חווים, שנותנים להם אישור. להרגיש בעצם שהקהילה הדתית עדיין מקבלת אותם.
• לפגוש את חוכמת התורה, ולהשתמש בה בעצמם להחליט על הכיוון אותו רוצים עכשיו לקחת.
• להעניק חוויה של אמונה, של נוכחות האל, של חיבור למסורת.

איך לדעתך ליווי רבני יכול להיות חלק מחיים דתיים בישראל?

להבדיל מהמודל הקהילתי בחו"ל, בו כולם משתייכים לקהילה והרב או הרבנית העומדים בראשה הם הכתובת, בישראל המודל הקהילתי חלש יותר. ועדיין לרב או לרבנית יש את האחריות לשים לב אם מישהו מוטרד, ואם יש נכונות לשבת ולהיפתח. תמיד אפשר לנסות להפגש או להרים טלפון, לשאול לשלומו. הלוואי שכולם ידעו שהרבנים והרבניות שלהם מוכנים ומסוגלים לכך, ויפנו יותר ויותר.

תחום הליווי הרוחני פחות מוכר ומפותח בישראל מאשר בארצות הברית למשל. מה היית מאחל למדינה בתחום זה? 

נכון שהתחום הזה לכאורה מפותח פחות בישראל, אבל זה משתנה לטובה ומשנה לשנה אני רואה כניסה משמעותית יותר של השפה ושל הכלים ומתוך כך גם הערכה והבנה של נצרכות התחום. אני חושב שבסך הכל אנחנו עושים את זה באופן מאד טוב בישראל. דווקא בגלל הנסיון לקיים ליווי רוחני באופן שאיננו צמוד לדת אחת אלא מזהה את החוויה הרוחנית לגווניה, ואולי אפילו את הנומינוזי, כפי שהגדיר אותו רודולף אוטו (פילוסוף ותיאולוג גרמני, טבע את המונח "נומינזי" כמושג שמתאר את החויה הדתית של המאמין מול הקודש). יכול להיות שדווקא העובדה שדתיות בפני עצמה לאו דווקא מהווה בישראל כר למפגש ולהזמנה פנימה, נוצר כאן מרחב שהוא רחב יותר ונוגע ברוחניות של בני אדם באשר הם. בעבודה של ליווי רוחני אנחנו עסוקים גם בסבל הרוחני אבל גם במשאבים הרוחניים ואנחנו מבקשים להרחיב את היריעה ולעזור לא.נשים להתחבר למה שעושה להם טוב ולמה שכבר נמצא באמתחתם ויכול לסייע להם בעת התמודדות קיצונית או ייחודית. זה מעניק משמעות בזכות זה שהרוחניות יכולה שלא להיפגע ממחלה ואפשר לשלוף לכאורה שפה פנימית וכוח שאצור בתוך החולה וזה בדיוק מה שיסייע לו או לה במסע. זו יכולה להיות הישענות פנימית במובן של מה שמכונה א-לוהים אבל זה יכול להיות כוחות נפש אחרים, אליהם אנחנו רוצים להגיע ולהציף אותם כנוכחים וכמהווי תמיכה משמעותית. כמובן שלעיתים הרצון של החולים היא דווקא בדמות שתהווה תמיכה רוחנית ודתית שמייצגת את הדת שלהם ומעניקה כוח בשל כך, וגם לזה יש לנו מענה מבעלי ובעלות תפקידים שונים בדתות השונות של אזרחי ישראל.

התקווה שלי היא לראות שכל הדברים הללו שנעשים בארץ במסגרות שונות של ליווי רוחני ממשיכים ללכת אל המכנה האנושי המאחד, בהקשר של רוח ואמונה – בין אם זו שפה עם הפנים ובין אם זו פניה אל חוויית השגחה וכדומה. אני רואה בליווי הרוחני בשורה עבור הממסד של המדינה, עבור התארגנויות אזרחיות ועבור קהילות ויחידים שעשויים להיתרם מן השפה והכלים של התחום.

הלוואי ותחום השכול בישראל היה מקבל מענה במשרד הבטחון, יכיל כלים שכבר פעילים בליווי הרוחני הניתן דרך משרד הרווחה. הכלים הללו יכולים מאד לסייע בתוך הפצעים הייחודיים לסיטואציה הישראלית לגווניה וריכוך השפה, עשוי להעניק עוד רובד שיהווה מענה למשפחות ולסביבה הנושאת את השכול. הלוואי גם שליווי רוחני יהיה חלק מחיי קהילה, ויתן מענה לקבוצות שחולקות חיים קהילתיים יחד ונושאות כאבים משותפים של טראומות ופרידות שצריכים עיבוד. אני מאד מקווה שגם בתחום בריאות הנפש תהיה נוכחות יותר לליווי רוחני, כהשבת האמונה של החולים בעצמם וכחלק מתהליך ההבראה שלהם וגם בעת נשיאת מחלות מתמשכות. לדעתי גם צוותים חינוכיים עשויים להיתרם מלימוד השפה והכלים של הליווי הרוחני, והתקשורת במסגרות הלימוד יכולה להראות אחרת לגמרי בתוך הצוותים עצמם ועם התלמידים והתלמידות. אני ממש רואה בחזוני כיצד האקלים החינוכי בארץ עשוי להשתנות עם הכנסת הפרספקטיבה, למעשה, של הליווי הרוחני. אני מניח שגם תפיסת התפקיד החינוכי תשתנה והחזון יהיה רחב ורך יותר.

ברוך ה׳ יש על מה לעבוד ויש על מה לחלום. זה לא פשוט להוסיף שירות של ליווי רוחני אבל אני מאחל לנו שנוכל כך לשרת הרבה אוכלוסיות נוספות וכך הליווי הרוחני לא יהיה קשור רק במחלה ובסוף החיים אלא בשלבים ויטאליים שדורשים מבט וכלים שמעניקים כבוד לכל בני ובנות האנוש, באמצעות הרוח המפעמת בכולנו.

על מה אתה נשען במסגרת התפקיד כדי לחזק את עצמך?

בראש ובראשונה, על השיח שלי עם הקדוש ברוך הוא. אני מדבר איתו לאורך היום, גם בתפילות כמובן, אבל גם לפני מפגשי ליווי, כדי להרגיע את עצמי וכדי לבקש את עזרתו, שאהיה עבור האנשים שאני פוגש במקום הנכון ובזמן הנכון. שיכוון את הלב שלי כך שהעשייה שלי תהיה מתוך קשר וחיבור, מתוך ראיית האלוהים אצל האחר, ושדברים טובים יקרו – מבלי לדעת אפילו מהם בדיוק אותם דברים טובים. בתפקיד הזה הרי אין יעד או מדד להצלחה. לכל אחד יש את הדרך שלו לעבור, ואני מבקש מהקדוש ברוך הוא שיוביל אותנו אל הדרך הזאת.

אם לא היית עובד כמלווה רוחני בבית חולים, במה היית עוסק?

הקבוצה שאני אוהב לעבוד איתה זה א.נשים שהחיים לא היו אליהם קלים כל-כך ושהיו להם חיים יחסית קשים, מילדות או בשלבים אחרים. אני מרגיש שאני רוצה תמיד לתת את הכבוד שיש בעולם ולהשיב את הטוב שיכול להתקיים בחיים של כל אחד ואחת. זו מתנה משמעותית שאפשר לתת ביחסי בין אדם לחברו בסיטואציות שונות, וזה נר לרגלי בחיים. הרי התנאים של החיים כל-כך מעצבים אותנו ויש אנשים שלא זוכים לניראות ולכבוד ולחיבוק ולעיטוף, לתמיכה ולאמונה, ואני מבקש להשמיע את הלחן הפנימי הזה שוב ולסייע לא.נשים לחוש את חום הלב הקיומי הזה. זה מתבטא בעין טובה בעת מפגש וזה מתבטא בקשב ובהענקת תחושה של כבוד ומלאות לכל ברייה באשר היא. אני פשוט אוהב הזדמנויות כאלו.

אני מאד שמח שאני עוסק בליווי רוחני ואני לא חושב על תחום אחר. אם אני חייב להידרש לשאלה אז אני מודה שיש לי אהבה גדולה למילים וייתכן שתרגום היה הופך להיות חלק מחיי המקצועיים. גם שם ישנו קשב עדין שהוא מעבר להעברת איזה מסר טכני. זה דורש להבין את הלב של המילים וזו מלאכה עדינה שיש בה גם מסתורין. יכול להיות שהתיווך הזה בין שתי השפות שלי – עברית ואנגלית – היה יכול להיות תחום שהייתי עוסק בו. כיום, השימוש שלי במילים וגם בשתיקה הם חלק מעבודתי ולכן אינני חסר בפועל את המלאכה הזו.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה על ליווי רוחני:

• תפילת המלווה הרוחני – הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• תפילה משותפת למען החולים – סיגל אשר
• תפילה לפני ליווי – סיגל אשר
• כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ליווי רוחני בגיל השלישי בעזרת ספר תהילים – הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• תפילה לפני מעשה הנתינה – לימור רובין
• מצב משתנה – אביבית כהן
• בצל עץ הקנמון – אביבית כהן
• בריאה מחודשת – אסנת אלדר
• קול גבוה – איריס שפירא ילון

קריאה נוספת:

• באשר הוא שם: ליווי רוחני במערכות הבריאות והרווחה בישראל – נטע בנטור ומייק שולץ.
  ספר זה מכיל מאמרים שנכתבו בידי מלווים רוחניים, חוקרים והוגי דעות ומציג את הנושא מזוויות הסתכלות שונות תוך התאמתם למאפייניה הייחודים של מדינת ישראל. הספר מאפשר העמקה מקצועית למלווים הרוחניים, לאנשי מקצועות הבריאות, לאנשי אקדמיה, לחוקרים ולמתעניינים בנושא.
• המטפל הפצוע: בניית היכולת שלנו להתכווננות אמפתית – המלווה הרוחני הרב מייק שולץ
• פרידה מספר בראשית – דבר תורה לפרשת השבוע מאת הרב מייק שולץ
• ”עמו אנוכי בצרה“ – ליווי חולים לאור מקורות היהדות – הרב רונן לוביץ
• ליווי רוחני – לגופים ממשלתיים
• Reflections on Palliative Care from the Jewish and Islamic Tradition – Michael Schultz, Kassim Baddarni, and Gil Bar-Sela
• Initiating palliative care conversations: lessons from Jewish bioethics – Rabbi Michael Schultz and Gil Bar-Sela, THE JOURNAL OF SUPPORTIVE ONCOLOGY
  
• Center for Jewish End Of life Care