מגפת הקורונה והסגרים שהביאה בכנפיה, משפיעים באופנים שונים על אוכלוסיות שונות. אחת מהן היא הקהילה היחידאית, על גווניה הרווקים, אלמנים והגרושים. מתרבות דייטים שהשתנתה פתאום, המשמעות של הסרת המסכות ביציאה לדייט, ועד לערבות ורעות כשצריך להיכנס לבידוד בדירות שותפים.
להוריד מסכות
מסיכה חד-פעמית, או מסיכה מאויירת ומושקעת, הפכו להיות חלק מהותי כל כך מחיינו בתקופת הקורונה. חלקנו כבר מחברים אותה למחזיק המפתחות (ופוגעים באפקטיביות שלה כסטרילית), או מרגישים שיצאנו "עירומים" לרחוב אם במקרה שכחנו אותה בבית ובטח אם נראה כמות של פנים גלויות נחוש שמשהו מוזר ואיך זה שבסרטים אנשים מתקהלים מבלי מסכות?!
אולם למרות שמאז שחיי היומיום שלנו השתנו עקב הצורך להתמודד עם נגיף הקורונה ועם הגעת חובת עטיית המסכות, הנחיות של מרחק והימנעות ותקופות של בידוד לחלק מאיתנו ותקופות של סגר לכולנו – התקופה הזו משפיעה באופן שונה על אוכלוסיות שונות. למסיכה למשל, יש משקל כבד מאוד בעולמם של רווקים ורווקות; "כשיוצאים לדייטים, אין מה לעשות, מורידים מסכות", מתאר א', רווק בן 35, ירושלמי. "המסיכה יוצרת ריחוק".
חביבה, פעילה בקהילה הרווקית ומארגנת אירועים ושיעורים, החיה על קו גוש עציון-ירושלים, גם היא מודעת להשפעה העצומה של המסיכה. "תוך כדי חודשי הקורונה הייתי במפגש פו"פ, בו הקפידו על הכללים וההרחקות. כולם הסתובבו במסכות, אלכוג'ל, והכול. מאותו אירוע, יחסית לאירועים בעבר, גברים רבים לא סימנו אפילו אישה אחת איתה הם מעוניינים להמשיך. למעשה, רק שתי נשים יצאו מהאירוע לדייט: אחת מוכרת לאותו גבר מן העבר ולכן ידע איך היא נראית, ואילו השנייה הורידה את המסיכה שלה…. אין מה לעשות, אנו נראים פחות מושכים במסיכה".
מתוך מודעות לחיץ שהמסיכה יוצרת, רווקים נאלצים להגיע לדייטים, אפילו כשהם לא מכירים או מודעים למעגלים בו הדייט שלהם מסתובב. הם בהכרח חושפים את עצמם יותר לסיכונים מבחינת מעגלי החשיפה שלהם, כשבמהותו דייט הוא גם תהליך חושף קרביים ולב. "פתאום השאלה מול מי אני חושפת את עצמי ומי לא, היא שאלה הרבה יותר עמוקה", מספרת חביבה, "פתאום כשיוצאים לדייט, מורידים מסכות ממש, לא רק כמטאפורה, וזה מביא איתו דילמות. לדוגמה, יצאתי לדייט, ובאמצע הערב אני מגלה שהדייט שלי נוהג גם בחודשי הקורונה לטבול כל יום במקווה גברים בשכונות שלא מצטיינות בהקפדה על הכללים. דוגמה נוספת היא כשדיברתי בשיחת טלפון לקראת דייט עם בחור אחר, והיה נראה לי כל כך לא קשור זוגית, שלמרות שאני בדרך כלל מנסה לאפשר עבור הסיכוי הקלוש, שאלתי את עצמי, אם חלילה אני אדבק בדייט הזה, האם אני לא אתבאס שנדבקתי בדייט כל כך לא רלוונטי?"
א' מתאר את השינויים שהקורונה הביאה לעולם הדייטים, ואף על פי שהוא משתדל להתרגל אליהם ולראות בהם צדדים חיוביים, ניכרת חוסר הנוחות מעצם כורח השינוי.
"הרבה דייטים עברו החוצה, לפארקים ולאוויר הפתוח. באופן אישי אני נהנה מזה, פחות סגור ומחניק מבתי קפה, אבל בתי קפה גם נותנים מסגרת, וגבולות למפגש. פתאום צריך להמציא את הדייט מההתחלה. ההתנהלות של הדייטים יותר מורכבת, מנגד, אנחנו צוחקים שדייטים זה צורך חיוני. אגב, אני לא מתכוון לזה רק בצחוק, או רק ברמה הפרטית אלא אני באמת סבור שהחוסן של החברה הישראלית כולו תלוי בנושא הזה.
אני מכיר כמה מקרים של דייטים שהצליחו ליצור קשרים וירטואלים ואפילו התחתנו אבל לי זה לא מתאים. בעיני כל ההתנהלות הזאת, והקשיים הטכניים מוציא את האישיות מהמפגש".
איפה אתם בסגר?
הסגר השני תפס רבים מאיתנו במקום מורכב, מצד אחד כבר חווינו סגר, אנחנו "מכירים את החומר", ומלאים בתובנות ומסקנות מן הסגר הקודם. מנגד, חוסר הוודאות, האומללות או הבור הרגשי שנפערים איתו, מוכרים לנו גם הם.
"מעט מאוד מהחברים שלי, חזרו להורים לכל הסגר. מצד אחד אנחנו לא בשלב הזה בחיים יותר, הקמנו לעצמנו חיי יומיום משלנו. חלקנו גם לא חוזרים למשפחה לשבתות כי אנחנו חוששים להדביק את ההורים שלנו. מנגד, יש הרבה מאד עראיות ברווקות שקשורות מסביב לחגים ומועדים מיוחדים. באופן אישי עשיתי לעצמי בידוד מרצון של שבועיים כדי להגיע להורים בפסח. לי היתה את הפריבילגיה, שהיא גם חיסרון, כי אני גרה לבד. יש השפעה מאוד גדולה אם יש שותפים או לא, זה משפיע על כל חוויית הסגר".
ככל שהשיחה מתעמקת במעגלי התמיכה מעניין לראות את הערבות וקרבת הנפש הגדולה שצומחת בדירת רווקות.
"שותפות בדירה, או וואצאפים של יחידאים בישוב בו אני גרה, מאוד שואפים לתת מענה. בעבר זה היה קורה אם אחת השותפות עוברת פרידה קשה מבן זוג לדוגמה, אז ברור שכולן היו מתגייסות עם תמיכה, עידוד ועזרה. אז עכשיו זה קורה בדומה כאשר אחת השותפות נכנסת לבידוד, כולל עזרה בקניות וכו".
למרות שחביבה מאירה באור יפה את חווית הקרבה בדירת שותפות החוויה הפרטית שלה שונה למדיי, ואף חושפת טפח מעומק החששות שהבדידות מביאה איתה:
"בגלל שאני גרה לבד, עברו ימים ארוכים בתחילת הסגר שהיה לי קשה לזכור מה זה בני אדם, כשעברו ימים לא מעטים בלי לראות כלל אנשים. זה מאתגר, גם אם יותר קל פרקטית, הרי להיכנס לבידוד בדירת שותפות זה קשה כמו להיות בבידוד במשפחה. חוסר נוסף שקיים בתקופה הזו הוא במגע פיזי, שאפשרי במשפחה גרעינית בין הורים וילדים ובין בני זוג, אך לא כלפי אחרים, כך שכבר לא ניתן אפילו לתת חיבוק או מגע כלשהו לחברה מחשש הדבקה, וזה יוצר חווית חוסר אפילו יותר מבימי שגרה. ובכללי כשגרים לבד בזמן סגר זה מצב מורכב גם בימי החול וגם בשבתות, במיוחד בזמנים בהם בתי הכנסת הושבתו. אני מוקפת בדרך כלל במשפחה וחברים וזו חוויה לא קלה נפשית להיות נטו לבד".
א', שבניגוד לחביבה כן מתגורר בדירת שותפים מתאר את חשיבותם של מעגלי התמיכה. "בסגר הקודם הייתה פחות ידיעה, לכן בחרתי לחזור להורים. הם גרים בישוב וזה יותר פשוט בסגר. ברגע שהסגר החמיר והעבודה עברה הביתה, עברתי לישוב שלהם, להתגורר אצלם. בסגר הזה היה לי חשוב להיות עם ההורים. לכן ארזתי ולקחתי איתי דברים בהנחה שאני אוכל להישאר במשך 3 שבועות, ואז אעשה הערכה מחודשת. אני משתדל להיות בחגים עם המשפחה, אחים מגיעים נוספים, זו הזדמנות לחזור למשפחה".
לא', בדיוק כמו לחביבה, יש מעגל של חברים ששומרים על השפיות שלו, ודרך להמשיך לתקשר עם בני אדם, "היו חברים שנפגשתי איתם גם במהלך הסגר הראשון, לדוגמה חבר נשוי שעבר איתי ביחד את תקופת הרווקות. אמרתי לחברים שלי שמבחינתי זו משפחה, ושאני 'בקפסולה שלכם'. ארוחות השבת הרווקיות התכווצו באופן משמעותי. פתאום עולות שאלות לגיטימיות שלא היו קודם: כמה אנשים יהיו בארוחה? איך אתה מזמין? איך אתה מארגן? ישנם דיונים על מה לגיטימי ומה נכון? דיוני מה מותר ומה אסור. מצד אחד, יש ניסיון לכבד אנשים ואת החששות שלהם ומצד שני יש מרחב שפוי שכדאי להישאר בו. יש אדוקים בקורונה, ויש שפחות, וצריך לכבד וגם לא להשתגע".
עטרה הרמן, היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת בקליניקה בירושלים (קטמון) במגוון תחומים: מערכות יחסים, דימוי עצמי, הפרעות אכילה, משברי חיים, חרדה ודיכאון. מתוקף מקצועה ומיקומה, רבים מהמטופלים שלה הם רווקים והיא מכירה את חוויותיה של הקהילה הזאת מקרוב, "יש משהו נעים ומנחם בלהרגיש שייך לקבוצה שמתמודדת עם אותם קשיים ואתגרים שאני מתמודד-ת איתם. הקורונה מבטלת חלק גדול מההבדלים בין קבוצות שונות באוכלוסיה ומביאה את רובנו לנקודה דומה: גם רווקים וגם נשואים צריכים להתמודד עם חל"ת, ריחוק חברתי, חרדות בריאותיות, אובדן השיגרה וצורך לייצר שיגרה חדשה. מהבחינה הזאת מעגלי התמיכה בעת הזו יכולים להתרחב ולכלול גם א-נשים שבימי שיגרה נדמה אולי שפחות מבינים מה עובר עלי כי נמצאים במקום שונה בחיים".
חלפה שנה, חלפה שנה ושום דבר לא בא
"לאורך רוב התקופה היה אפשרי להיפגש לדייטים באחד על אחד, ההתנהלות הזו נמשכה וזוגות המשיכו להכיר ולפתח מערכות יחסים. מה שכן השתנה הוא הקצב שבו דברים זזים ומתנהלים". ממשיכה הפסיכולוגית עטרה הרמן לתאר את רשמיה על השפעות הקורונה,
"רווקים מקבלים הצעות אבל הרבה פעמים סגר או בידוד דוחים את המפגש עצמו ולפעמים הדברים מתמסמסים ולא יוצאים לפועל. סביב הקורונה, הסגרים וחוסר הוודאות יש חוויה של עמידה במקום ותקיעות בהרבה תחומים וביניהם גם בתחום של חיפוש ומציאת זוגיות. האופן בו אנשים מתמודדים עם החוויה הזו משתנה מאדם לאדם וגם במשך הזמן. קשה לשמר תחושה של תקווה לאורך תקופה כל כך ארוכה של מגבלות על חופש התנועה, האטה כמעט בכל תחומי החיים ובעיקר כשאין דד-ליין או מושג כלשהו מתי נוכל לשוב לשיגרה. אצל הרבה אנשים יש באופן טבעי יותר רגעים או תקופות של דכדוך, חוסר אנרגיות וייאוש מהאפשרות לראות שינוי משמעותי בעתיד הקרוב והריחוק החברתי מעצים את תחושת הבדידות ומדגיש את ההיעדר של מישהו לרוץ איתו במיוחד בקטעים הקשים של הדרך".
חביבה ניסחה את הדברים באופן נוגע ללב באופן מיוחד, כאשר אמרה, "הקורונה לא שינתה את חיי באופן מהותי. נכון שהיא הביאה איתה הרבה כאוס וחוסר ודאות, אבל גם לפני זה רווקים חיים בכאוס וחוסר ודאות. כל הקשיים שרבים מבעלי משפחות נתקלים איתם עכשיו לראשונה כמו החששות מחל"ת או אובדן עבודה, אנחנו חיים את התחושות האלו, חוסר הוודאות ואי הידיעה מה יעלה בעתידנו, תמיד. הקורונה מחדדת רק את המחשבות והתחושות איתם התמודדתי לפני כן, האם יהיה לי בן זוג? האם אהיה אמא? לכן הקורונה במהותה לא שינתה משהו, אבל בד בבד היא מדגישה את הזמן העובר בתקופה בה יש פחות יכולת פרקטית ליצור קשרים ולפגוש את בן הזוג שלי".
גם א' אומר דברים ברוח דומה, ומבקש להתמקד בהקשר הרחב יותר של הקורונה ומשתדל לא לראות בה משהו אישי, "אני מסתכל על זה כ"זה מה שיש". אני לא רואה את זה ביאוש, אני לא מחפש במה להיאחז, יש פה משהו מבאס באופן כללי. זה לא מבאס אותי רק כי אני רווק, זה מבאס את כל החברים שלי באותה מידה".
התשמע קולי, רחוקי שלי
בעקבות הקורונה ישנה לעיתים תחושה של התכנסות פנימה, "וינוסו איש לאוהליו". כל בית אב או אם מסתגר בד' אמותיו, ומתעסק באופן בלעדי בהישרדות היומיומית, בין אם בתפעול ילדים, ובין אם בהישרדות כלכלית שאף היא נושא טעון ובוער עם רדת הסגר עלינו.
כאשר נשאלו האם יש להם מסר או קריאה לקהילה הנשואה סביבם, בלט שוב הקו המוביל בנוגע לכך שהקורונה היא המשך חייהם הטבעי של רווקים ורווקות רבות. א' אף הגדיל לעשות כאשר אמר, "אני לא מצפה בקורונה לדברים שלא ציפיתי להם משאר הזמנים. ישנם אנשים שחושבים שהרווקים בחרו ברווקות, וזה לא נכון. אני יודע שיש רווקים שלא אוהבים שאני אומר את זה, אבל בעיני רווקות היא חולי חברתי. היום יש קצת השתחררות מההתנשאות על הרווקות, ועדיין, יש הרבה שיפוטיות. בתקופת הקורונה יש אוכלוסיות שונות שנפגעות, כמו זקנים, מחוסרי עבודה, ויש אוכלוסיות שחוות דברים שלא הייתי רוצה לחוות. בסופו של דבר, אני מרגיש אסיר תודה שלי יש את ההתמודדות שלי".
חביבה מתארת את ההפתעה כשפתאום חברות וחברים נשואים החלו להבין בפעם הראשונה משהו בזעיר אנפין מתוך חיי הרווקות שלה: "אצל חברות נשואות היה נראה לפעמים שצריך יותר ליצור כלים להתמודד עם חוסר הודאות, אצל חלקן זו הייתה הפעם הראשונה של חווית כאוס כזו, של אי ידיעה מה יקרה מחר בבוקר. אבל אצלי לא. לגביי, הרגשתי שיש לי כבר את אותם הכלים והמודעות להתמודדות עם המצב שלי כמו מקודם. במקום לימוד תורה בחבורה פנים אל פנים, יזמנו שיעורי תורה כל יום בזום, אני בקשר שוטף כתמיד עם משפחתי, גם אם יותר מרחוק, מפעילה את האחיינים שלי בפעילויות, מה שכיף גם להם כתעסוקה מהנה לילדים וגם לי. אני כל הזמן בקשר עם חברים וחברות, ממשיכה להתנדב מרחוק, הכתיבה והתפילה גם הם כלי תמיכה עבורי כתמיד. יש לי אותם כלים להתמודדות עם המצב. בשיחות עם חברים נשואים עלה שלפעמים זו הפעם הראשונה שהבינו את הכאוס ואי הוודאות שלנו. פתאום אני תומכת בחברים נשואים שלי בהתמודדויות בענייני אי הודאות שהם חווים לגבי העתיד, ופתאום חלקם מתעניינים בי יותר מבעבר, ובשאלות הדייטים בהן אני עוסקת תמיד.
לכן, נראה לי שיהיה משמעותי לזכור שההתמודדות שלנו היא לא באמת רק בקורונה, שההקשבה מסייעת לא רק בקורונה. טוב לזכור, אם כבר אנשים משקיעים במחוות תמיכה מקסימות לשכניהם תוך כדי בידוד, שיש אנשים שחווים חווית לבד לא רק עד 14 יום. לבד הוא לבד בכל גיל, ומשמעותי בעיניי לפקוח עיניים למי שגר באזור. פקיחת עיניים בכללי, מחוות שכניות וחבריות תמיד יכולות לשמח, לתמוך ולסייע לאדם שאיננו בעל משפחה – גם בתקופת קורונה וגם בכלל״.
מסכמת היטב את רוח הדברים, הפסיכולוגית עטרה הרמן, במה שניתן לראות כקריאה רחבה יותר לא רק בקשרים בין הקהיליה הרווקה ובין זאת הנשואה: "אל תתנו לקשיים להשכיח מכם שיש עוד אנשים מסביב, אל תתנו לקורונה ולמצב הכללי לעצור גם מהלכים שיכולים להימשך בתקופה הזאת. חשבתם על רעיון להיכרות בין חברים – תממשו אותו. יש בעיות טכניות? בדרך כלל אפשר למצוא להן פתרונות. אל תאפשרו לתהליכים האלה להיתקע באמצע בגלל הסגר או המצב כי זה רק מגביר את התסכול וייאוש אצל כל המעורבים. היכולת להושיט ידיים אל מחוץ לד' האמות שלי, לראות ולהיראות ולשמר קשרים ואכפתיות הדדית גם בתוך המציאות המתכנסת והמרוחקת שכפתה עלינו הקורונה, תעזור לכולנו לשמור על איזון כלשהו תוך כדי שאנו מתאמצים לעבור את התקופה המטורפת הזו".
לו יהי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
שירים:
ועוד:
- זוגיות כמשימה, זוגיות כהזדמנות – עמרי שרת
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- רווקוּת כחיים מחוץ למפה – גיא צבירן
- למה יש רווקים בעולם – גיא צבירן
- די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
- לחיות ברווקות מאוחרת – סיון דרשן
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
