הטקס שלנו – הענקת טבעת לחתן ופיוט לשבע הברכות

אביעד עברון ורינה איבלמן מתארים שני שינויים גדולים שעשו בטקס החופה שלהם, מתוך שאיפה אחר שוויוניות מחד ושמירה על גבולות ההלכה מאידך: הענקת טבעת כאמצעי של "קניין הסודר" של הכתובה, ואיחוד אמירת שבע הברכות על ידי שילובם בפיוט.

מגבלות הן פעמים רבות פתח ליצירתיות. הדבר בולט במיוחד בניסיון להפוך את טקס החופה, שהוא לא־שוויוני מעיקרו, לכמה שיותר שוויוני מצד אחד, תוך שמירה על גבולות ההלכה מצד שני. בשנים האחרונות אנחנו עדים לרעיונות יצירתיים לא מעטים, שנולדו בשל הרצון שנשים וגברים ייקחו חלק בטקס בשווה, אך בד בבד יצרו אפשרויות גיוון באופיין של החופות, שבעבר נראו דומות הרבה יותר.

תובנה זו הייתה אחת התובנות שהנחו אותנו בעיצוב החופה שלנו, שהתקיימה בקיץ האחרון. אבל לצידה עמדה גם תובנה הפוכה, בדבר מהותו של טקס. לדעתנו, חלק חשוב מן הטקס – כל טקס – הוא הימצאותם של "כללי הטקס". משמעותו של הטקס נובעת מהיותו מערכה של אירועים קבועים שהם לבו של הטקס. ההיכרות עם מהלך הטקס, והציפייה לשלב הבא שעומד להתרחש, יוצרת התרגשות. דמיינו רגע כל טקס שאתם מכירים – דתי או אזרחי – ותחשבו מה היה קורה אם בכל פעם שהטקס מתקיים הוא היה שונה מהותית. כל קסמו היה פג. הקביעוּת והמוכרוּת הן שגורמות לנו להתייחס לטקס כאל אירוע סמלי שמגלם בתוכו עולם תוכן רחב מאוד, באופן מזוקק ומתומצת מאוד. הן אלה שמאפשרות לנו לקחת אותו ברצינות מחד, ולהתרגש מאידך.

כמובן, בשילוב התובנה הראשונה, יש מקום לערוך שינויים בטקס, כדי להתאים אותו לתפיסות העולם שלנו, וגם כדי להבחין ולייחד אותו ממשנהו. בייחוד בטקס אישי כמו חתונה יש מקום לשינויים שייתנו ביטוי אישי, שיהפכו אותו להיות החתונה שלנו, שמתאימה לנו אישית ותפיסתית. כמו תמיד, שם המשחק הוא איזון. קשה מאוד לכמת ולהגדיר אילו שינויים וכמה מהם כבר הופכים את החופה לזרה ומוזרה, ומן הסתם יש כאן גם עניין של טעם. אך חשוב שהעיקרון המנחה יהיה במוּדעוּת כשאנחנו חושבים איך נכון לעצב את הטקס.

מחשבה נוספת שהוליכה אותנו היא שגם במישור השוויוני יש משמעות לכך שהטקס ייראה טבעי ככל הניתן, וששילוב הנשים לא יבלוט במלאכותיותו. במובן מסוים, כאשר גברים מבצעים את כל החלקים ה"הלכתיים" בחופה, ונשים את כל התוספות הייחודיות והלא־מוכרות – כפי שקורה בשנים האחרונות במחוזותינו – חוסר השוויון בולט אולי אפילו יותר מבטקס החופה הקלאסי. לפי זה, השאיפה היא שנשים יוכלו גם הן לעשות את כל הדברים שבאופן מסורתי עשו רק גברים. אמנם מימוש השאיפה הזו לא תמיד אפשרי, בשל מגבלות הלכתיות ומגבלות אחרות, אבל זו התפיסה שהנחתה אותנו.

פיוט לשבע ברכות

מבחינתנו הביטוי המרכזי לעניין הזה היה שבע הברכות. בתחילה רצינו שהמברכים יהיו גברים ונשים, לפי התשובה ההלכתית שכתבו הרב דוד ביגמן והרב יוסף סלוטניק. תכננו שהמברכים יהיו רק האחים והאחיות של שנינו, ושתי הסבתות שלנו שהיו בחתונה. מטרה נוספת של הבחירה הזו, שאולי לא מיותר לציין, היא צמצום תחושת המחויבות והעלבונות הפוטנציאליים של בני משפחה, באמצעות ריכוז כל ה"כיבודים" אצל המעגל הראשון. מסיבות שונות זה לא קרה בסוף, ונאלצנו לחפש פתרונות אחרים.

רצינו להימנע ממצעד של שישה גברים שצועדים אל החופה בזה אחר זה ומברכים, כשהֶעְדֵּר הנשים זועק לשמים. דעתנו לא הייתה נוחה גם עם האפשרות של ברכה זוגית או של ברכות אישיות של נשים בין הברכות ה"הלכתיות" של הגברים, כי חששנו שהמלאכותיות תהיה בולטת מדי. בנוסף, לא רצינו שהחופה תארך מעבר לגבולות הסביר, ושאורחינו שבאו לשמוח איתנו יסבלו ויאבדו את סבלנותם.

הפתרון שמצאנו בסופו של דבר מורכב משני חלקים. ראשית, את כל שבע הברכות יאמר אדם אחד. שנית, מצאנו פיוט יפהפה לשבע ברכות שכתב ר' יוסף קמחי (בן המאה ה־12; חלק קטן מהפיוט הובא ב"ספר האהבה" של יונדב קפלון, והוא מופיע במלואו ב"מחזור ויטרי"). הפיוט מורכב משבעה בתים שכל אחד מהם נאמר לפני אחת הברכות. את הפיוט הזה תאמר אישה, לסירוגין עם הגבר המברך (במקרה שלנו – סבתא של החתן אמרה את הפיוט ואח של הכלה בירך).

צמצום המברכים לשניים בלבד גרם לצמצום התחושה הלא־שוויונית של החופה. בנוסף, נמנע "הזמן המת" שנוצר בדרך כלל מהעלייה והירידה של המברכים, וכך הוספת הפיוט לא האריכה את הטקס מעבר לצפוי. אופיו של הפיוט גרם לו להיות משמעותי ומרכזי לא פחות מהברכות עצמן. נראה לנו גם שהיותו חידוש עורר עניין וסקרנות, שהתאפשרו דווקא על רקע חופה שלא הייתה עתירה בחידושים טקסיים.

[הפיוט עצמו, מנוקד ומשולב בשבע הברכות, מופיע בסופו של מאמר זה, וכן ניתן להוריד גרסת PDF של הפיוט המשולב בברכות]

טבעת

החלטה נוספת שלנו נוגעת לנושא נוסף שמעסיק זוגות רבים – הטבעת שהכלה נותנת לחתן. ככל שעוברות השנים יותר ויותר גברים עונדים טבעת נישואין, וגם בהקשר הזה הייתה משמעות בעינינו למקום של הטבעת בחופה.

ראשית יש לומר שהקידושין עצמם נעשים באמצעות נתינת טבעת מהחתן לכלה. מסיבה זו, יש רבנים רבים שטורחים להבהיר במהלך החופה שהטבעת של החתן איננה טבעת קידושין, מדגישים שהיא ניתנת במתנה לחתן, ואף דוחים את נתינתה אל סוף הטקס, הרחק מהטבעת של הכלה. הכיוון הזה לא מצא חן בעינינו, כי הוא מדגיש את חוסר המשמעות ההלכתית שלה בטקס וגם את חוסר השוויון של הנישואין (שהוא אמנם מובנה, אבל בכל זאת יש משמעות לכמה הוא מובלט בחופה).

מסיבה זו גם פחות אהבנו את הרעיון, הרווח בשנים האחרונות, שהכלה אומרת במקביל לנתינת הטבעת פסוקים כגון "שימני כחותם על ליבך…". הרגשנו שגם כאן ניכר חוסר המשמעות ההלכתית של הטבעת, אמנם באופן עדין הרבה יותר.

את הדרך שבחרנו הציע לנו הרב דוד ביגמן, שגם ערך את חופתנו, והיא קשורה לחלק בטקס שלרוב לא שמים לב אליו, ולעיתים קרובות הוא אינו נעשה מתחת לחופה בכלל. הרעיון הוא להשתמש בטבעת כאמצעי של "קניין הסודר" של הכתובה.

כדי להבין מה זה אומר, צריך להיכנס לרגע לתוך הפרטים ההלכתיים, והשתדלנו לעשות זאת בפשטות ובלי לסבך יותר מהדרוש. אך לפני כן חשוב להבהיר שאין כל קשר בין "קניין סודר" של הכתובה לשאלת הקניין בקידושין. לא האישה נקנית כאן אלא הכתובה. שאלת הקניין בקידושין היא שאלה אחרת שלא כאן המקום לדון בה.

מבחינה הלכתית, הכתובה היא שטר של התחייבות ממונית. בלי להיכנס לכל הפרטים, נאמר רק שבשטרות מכירה מהסוג הזה יש צורך בתהליך שנקרא "קניין סודר", שהוא מעין סחר חליפין סמלי. בתהליך הזה המוכר מגביה חפץ ששייך לקונה וכביכול קונה אותו (במקור החפץ הוא בגד – סודר, אבל הפעולה יכולה להיעשות גם בחפצים אחרים), ובכך החפץ השני, זה שהקונה מעוניין בו, נקנה לו. במושגים של חתונה – המוכר הוא החתן, הקונה היא הכלה והחפץ שהמוכר מקנה הוא הכתובה. כדי לבצע את הקניין, כלומר שהכלה תקנה את הכתובה, את ההתחייבות הממונית של החתן כלפיה – יש צורך שהכלה תיתן חפץ אחר לחתן.

בדרך כלל, הקניין הזה נעשה באמצעות חפץ סמלי. לרוב מדובר במעין מפית רקומה ייעודית, ולעיתים סתם מטפחת או אפילו עט. אלה גם אינם שייכים באמת לכלה ואינם נמסרים באמת לחתן, אלא הרב משאיל אותם והכול נעשה באופן פיקטיבי. בדרך כלל החתימה על הכתובה מתבצעת לפני החופה, ואז הכלה אינה מבצעת את קניין הסודר אלא הוא מתבצע בידי שליח – לרוב אבי הכלה או מסדר הקידושין. כלומר מדובר בתהליך קנייני סמלי, שנעשה מאחורי הקלעים ובידי שליח.

אולם את אותו התהליך אפשר להטעין במשמעות גדולה יותר. לבצע אותו בעת החופה עצמה, כך שהכלה יכולה לבצע את הקניין בעצמה ולהיות שותפה פעילה בו; וכן להחליף את המפית הרקומה המושאלת, בחפץ משמעותי ובעל ערך שניתן באמת מן הכלה אל החתן – הטבעת.

המחיר היחיד שהדבר דורש להעביר את החתימה על הכתובה אל מתחת לחופה (יש מי שנוהג כך בלי קשר, כ"מנהג ירושלים"). מבחינה טכנית זה דורש תדרוך מתאים של העדים כדי שהשלב הזה לא יארך זמן רב מדי, וכדאי גם ליידע את הדיג'יי או הלהקה שיש כאן "זמן מת" שכדאי למלא במוזיקה…

שכרו של שינוי זה רב פנים: (א) קניין הסודר שמבטא למעשה את התחייבות החתן כלפי הכלה נעשה באופן משמעותי, ולא באופן פיקטיבי ומאחורי הקלעים. (ב) הכלה מקבלת נוכחות ומקום משמעותי בשלב הזה, וההתחייבות נעשית מולה ולא מול שליחיה. (ג) הטבעת הופכת בעלת משמעות הלכתית בטקס. (ד) היא ניתנת די בסמוך למתן טבעת הקידושין לכלה, ולא כנספח בסוף הטקס.

***

אלו שני שינויים שאנחנו עשינו בטקס החופה שלנו. אלו לא הדברים היחידים שעשינו בשונה משהיה מקובל בעבר, אך נראה לנו שהם אינם נפוצים (על הפיוט לא שמענו מאיש, ואת הטבעת בקושי פגשנו) ולכן עשוי להיות בהם עניין. לא פחות מכך היה חשוב לנו להציג את המחשבות שהיו בבסיס עיצוב הטקס, שהנחו אותנו בבחירותינו, בתקווה שיהיו לעזר לזוגות אחרים שמתכננים את חתונתם.

שבע ברכות ופיוט לשבע ברכות

הפיוט מאת ר' יוסף קמחי (פרובנס, המאה הי"ב), מתוך מחזור ויטרי, סימן תצב. חלק ממנו פורסם גם בספר האהבה ומופיע בגרסה קצרה במגזין.

יָחִיד וְזוּלָתוֹ עֶזְרִי מֵאָיִן.
וְנִרְאֶה בַּלְּבָבוֹת וְנֶעֱלַם מֵעָיִן.
וְהוּא מָגֵן יִשְׁעִי, חֲנִית וּכְלִי זָיִן.
מְבֹרָךְ בְּפִי עַמּוֹ עַל כּוֹס הַיָּיִן.
בָּרוּךְ לִישָׁרִים תּוּשִׁיָּה צוֹפֵן.
בָּרוּךְ הַנִּקְדָּשׁ בִּפְרִי הַגֶּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱ-לוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:

וְהוּא נִקְרָא בְּאֶחָד וְלֹא כִּשְׁאַר אֲחָדִים.
אֶחָד לֹא נִצְמָד וְכֻלָּם נִצְמָדִים.
הוּא לְבַדּוֹ נִפְרָד וּבִלְתּוֹ נִפְרָדִים.
רֹאשׁ לְכָל נוֹצָר וְאָב לַנּוֹלָדִים.
כֻּלָּם יָעִידוּ כִּי אֵין מִלְּבַדּוֹ.
בָּרוּךְ שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱ-לוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:

שִׂמְחָה יֶאֱזֹרוּ וְגִילָה יַחְגֹּרוֹ.
וְשִׁירִים יָשִׁירוּ בְּרִנָּה וְיֵאוֹרוּ.
וְשִׁיר יֵצְאוּ יָדָם וְכַזַּיִת הוֹדָם.
וּבָרוּךְ אֵל קָדָם. יוֹצֵר הָאָדָם:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱ-לוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם:

פֵּאֲרוּהוּ שָׁרִים וְעִמָּהֶם נוֹגְנִים.
קְצִינִים וּסְגָנִים וְיַלְדֵי נֶאֱמָנִים.
וְשִׁבְחוֹ שִׁגְיוֹנִים פֶּתַח וְהֶגְיוֹנִים.
וְיָנוּסוּ יְגוֹנִים וְיַשִּׂיגוּ שְׂשׂוֹנִים.
וְיוֹדוּ תַּעֲצוּמוֹ לְגַדְּלוֹ וּלְרוֹמְמוֹ.
בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר הָאָדָם בְּצַלְמוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱ-לוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, יוֹצֵר הָאָדָם:

קַרְנִי יַצְמַח וְיֶשַׁע יִרְאֶה.
וְכָל צַר מִתְקוֹמֵם שָׁאֹה יִשְׁאֶה.
וְיוֹשֵׁב בְּשֵׁפֶל לְמַעְלָה יִתְגָּאֶה.
וּשְׂשׂוֹן עַם נִכְאֶה כַּנֶּשֶׁר יִדְאֶה.
וְעֵדָה נֶאֱמָנָה תְּחַדֵּשׁ רְנָנֶיהָ.
בָּרוּךְ מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה.  בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

מִמָּרוֹם תִּשְׁלַח גִּילִים וּרְנָנִים.
חֲדָשִׁים וִישָׁנִים.
וְקוֹל יִשְׂאוּ יַחַד בְּרִנָּה וְצַהֲלָה.
בָּרוּךְ מְשַׂמֵּחַ בְּגִיל חָתָן וְכַלָּה:

שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה:

חַי לָעַד בּוֹרֵא גִּילִים וּשְׂמָחוֹת.
יְחַדֵּשׁ עוֹלָמוֹ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת.
וְיָנוּסוּ אֲנָחוֹת וְיַשִּׂיגוּ הֲנָחוֹת.
לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
וְקוֹל מְבַשֵּׂר סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה.
בָּרוּךְ מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם כַּלָּה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱ-לוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה’ אֱ-לוֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה:

***

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• האם אישה יכולה לברך ברכת חתנים? – הרב דוד ביגמן הרב ד"ר יוסי סלוטניק
• שבע מֵעֵין-בְּרָכוֹת לכלה ולחתן – שרה פרידלנד בן ארזה
• לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין – טו"ר רבקה לוביץ
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• כתובה אז והיום – אורית להב
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• חלקי הפאזל: מה עושים בטקס הנישואין תחת החופה? – הרבנית שרה סגל-כץ
• מחדשים את הקידושין – ד"ר תניא ציון-וולדקס
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
• החופה – כולם התכנסו ובאו לך – חן דרעי
• "עוֹד יִשָּׁמַע" – תכנון חופה שוויונית – נירה נחליאל
• ברכה שמינית לרב עמרם גאון
• הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד״ר חנה פרידמן
• למה לחתום על הסכם קדם נישואין – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• אילו הסכמי קדם נישואין קיימים היום? – עו"ד אלה סקעת
• תנאי בקידושין – פיתרון ישן-חדש לבעיה ישנה – עו"ד ניצן כספי-שילוני
• כתובה באהבה – חלי טביבי ברקת ואלי ברקת
• מעשיות ורוחניות: מנהגי חתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• מעשיות ורוחניות: מנהגי חתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
• הצעות לנוסחים שונים של ברכת כלה