שלומי פרלמוטר מתאר את המגמות שהתעצבו בקשר לטקסי חיים וציוני מעגל השנה, בקרב החברה המוכרת לו – שאינה מחויבת הלכה ומסורת בהכרח. אל מול תופעות של 'ילדותיות' או 'מקצוענות', מציב פרלמוטר את הקריאה לאקטיביות ולהשתתפות בטקסי החיים. מחשבות על כיצד ניתן 'לחדש מסורת', למרות שזה נשמע פרדוקס, סמנטי ומעשי כאחד, והדגמה על ידי הצעה לטקס "פריון" ליציאה מ'עקרות' מחשבה ויצירה.

מבוא – החבר שלי מהקיבוץ

כשהייתי בקיבוץ היה לי חבר, מקורי ועצמאי מאוד במחשבתו. זה היה אחרי צבא, והתפלספנו שעות על החיים (היום הוא מהנדס מחשבים). כל פגישה ביננו הייתה משאירה אותי מהורהר ומוטרד מכל מיני שאלות ורעיונות שלו: כשקראנו על תורת היחסות הוא ניסה הפרכה אלגנטית שלה: מוט ארוך ארוך וקשיח, שבסיבוב סביב צירו מעביר אינפורמציה מיידית מהר יותר מקרן אור. למרות שזאת טעות, תודו שזה מקורי ומשעשע… כשראה אנשים בהופעה מוחאים כפיים בהתלהבות, או בנימוס אוטומטי, שאל אם אנחנו דומים יותר לרובוטים או לקופים? דמיון למלאכים ונשמות גדולות או 'צלם א-לוהים' לא בא בחשבון אפילו… פעם הוא הפתיע אותי בשאלה אפיקורסית: מה פתאום לעשות 'טקסים', בייחוד כאלה שחוזרים על עצמם כל שנה, למשל בחגים? הם נראו לו רוטינה כפייתית, מוזרה, ילדותית ומיותרת. לי היה נראה שטקסים וחגים הם הדרך הטבעית ביותר לביטוי שותפות ערכית ורגשית בחיי קהילה, בתרבות. הם יכולים להיות אהובים ומשמעותיים, תלוי כמובן בתוכן, ובדרך שבה הם מעוצבים ואם הם נותנים מענה לצרכים הרוחניים שלנו. היה נראה לי, וכך עד היום, שיש טעם בקשר עם דורות קודמים, עם יצירותיהם, חכמתם, וניסיונם המצטבר, שיש טעם לתת ביטוי משותף לכמיהות הלב העמוקות שלנו, לזכרונות ולתקוות, ולהמצאות וביטויים חדשים משלנו, עם מינימום כפייתיות משמימה שאיבדה את טעמה.

אבל השאלה שלו נשארה שאלה מאתגרת.

טקסים בחיינו

טוב בעיני לשמור בתודעתנו את השאלה המאתגרות, כשניגש לחידוש ורענון של טקסים ומועדים ביהדות הישראלית, טקסים במהלך 'מעגל החיים', או במועדי 'מעגל השנה'. בתקופה המודרנית, האינדיבידואליסטית והרציונלית שלנו (נניח שרציונלית, לצורך הדיון…), אנשים רבים מבטאים חוסר נחת וחוסר עניין בטקסים, או גם אם זה חסר להם, בכל זאת יחושו קושי ניכר להשתתף בטקסים מסורתיים או אפילו חדשים ואלטרנטיביים – ולפעמים באחרונים עוד יותר קשה, משום שהמאמץ המושקע ביצירת טקס רלוונטי מחודש, מבטא יחס רציני של אחריות וכבוד כלפי הטקס כשלעצמו – ודווקא זה הדבר שכבר אינו מובן מאליו. ממילא הטקסים אינם בעלי אותו תוקף של אמינות וסמכות שהיו להם בעבר, והיחס אליהם הוא מנוכר ואדיש, או לכל הפחות חשדני ואירוני. כך לפחות בסביבה המוכרת לי. 

ילדותיות

המבט המנוכר, הנבוך והאירוני לגבי השתתפות בטקס מוביל למגמה בעייתית אחרת, לסכנת ה'ילדותיות'. ממליץ לקרוא את מאמריו של בארי צימרמן, בהם הוא מבכה את הדרך בה הפך הציבור החילוני רבים מהחגים המסורתיים לאירועים 'מתיילדים' בהם הילדים במרכז, עם שיריהם ומשחקיהם. המבוגרים משרתים את 'חוויית החג' של הילדים, חוגגים רק למענם, כאיזו 'חובה חינוכית' שיש לעבור אותה איכשהו גם אם באי־רצון, בעוד הם עצמם כמבוגרים מתעצלים או נואשים מלמצוא לחג דרכי ביטוי ומשמעות שיוכלו להזדהות איתם באמת. 'ההשלכה' של החג על כתפי הילדים היא דרכם של המבוגרים הנבוכים להימנע מהמבוכה שבאובדן הקשר שלהם עצמם עם החג, ומכנות ויצירתיות הנדרשת מהם למציאת משמעות חיונית וחדשה לטקסים ולטקסטים. אין כיום 'מורה נבוכים' לעניין… זה נראה כהיפוך של היחס לחג בחברה המסורתית, בה החג מעוצב ופונה ראשית כל אל המבוגרים ומכוון לאמונותיהם, לזהותם ותודעתם, והילדים מצטרפים וקולטים ומזדהים ממילא עם החשיבות והמשמעות שהוריהם מקנים לחג.

מקצוענות

בנוסף ל'התיילדות' אנו עומדים גם בפני אתגר נוסף, אולי הפוך במהותו, והוא הציפייה ל'מקצוענות'. כפי שהעיר בצדק פרופ' אלי שביד (ספר מחזור הזמנים), הציבור התרגל להיות צרכן פסיבי של תרבות המוגשת לו על ידי מקצוענים ברמה גבוהה (זמרים, ציירים, רקדנים, תסריטאים, מוסיקאים, שחקנים, במאים, סופרים, מרצים…) בעוד הוא עצמו כבר שכח איך להשתתף בחוויית התרבות המשפחתית או הקהילתית באופן פעיל. לצד התרבות הגבוהה שהפכה למקצועית כל כך, האדם מן היישוב מתקשה להשתתף בטבעיות גם בתרבות העממית, וזו הולכת ומתרדדת, מתרחקת מ'התרבות הגבוהה' המוצגת לקהל 'מלמעלה'. ההשתתפות העממית הייתה מבוססת מאז ומתמיד על טקסים מסורתיים, שכל אחד בקהילה ובמשפחה קיבל בהם תפקיד מוסכם וידוע לכל, גם אם צנוע מאוד, בבית הכנסת ובמשפחה. לא חשוב אם היית כהן או ישראל, גבר או אישה, ילד או זקן – ידעת ששמור לך תפקיד פעיל כלשהו במימוש המסכת התרבותית, ודוגמה מובהקת לכך היא סדר פסח. היום יש צורך לחדש את העמדה האקטיבית והמשתפת הזאת, בייחוד בחברה החילונית שאינה רגילה למנהגי וטקסי בית הכנסת, או לחוויות קהילתיות מסורתיות דומות.

'הציבי לך ציונים' ביוגרפיים

מה עלינו לעשות אם כן? איך להיות יצירתיים ואקטיביים ו'להציב ציונים' לחיינו, לאחר שדפוסי המסורת, כתבי הקודש והקהילה נחלשו, מבלי לזייף לעצמנו? בכל זאת, הצורך הטבעי שלנו לשתף את החברים, המשפחה והקהילה הקרובה בציון האירועים החשובים בעינינו – נשאר בתוקפו. לפיכך אנו צריכים לברר כיצד ניתן 'לחדש מסורת' (למרות שזה נשמע פרדוקס, סמנטי ומעשי כאחד). לחדש בשני מובנים: האחד – עיצוב מחדש של טקסים מסורתיים, כך שנרגיש בהם שוב 'בבית' מבחינת השפה והתכנים. והמובן השני – המצאה מקורית של טקסים ומועדים שאינם קיימים היום, ואשר חסרונם מורגש. הם עשויים לשפוך אור על סקאלה שלמה של חוויות המצויות בצל של חיינו הממשיים, במהלך הביוגרפיה האישית שלנו, ולא זוכות להדהוד ציבורי, לאישור ועיצוב תרבותי קולקטיבי. כמובן, אפשר גם לאמץ ולחקות טקסים מתרבויות ועמים אחרים. האם זה רצוי? כן. כך אנו חוגגים מדי שנה את טקס יום ההולדת הנפוץ כל כך, שאך לפני 200 שנה לא היה רמז לקיומו. זהו טקס מודרני התואם את תודעתנו האינדיבידואליסטית והדמוקרטית (שוויון ערך האדם, וכבוד לכל אדם), ואף נותן ביטוי לערך יהודי מסורתי (חביב אדם, שנברא בצלם אלוהים) שלא נמצא לו ביטוי עד הנהגת 'ימי הולדת'.

יש גם טקסים חדשים של שותפות לאומית או בינלאומית, לדוגמה: האחד במאי, יום האשה הבינלאומי, וביום השואה, יום העצמאות, יום הזיכרון לרצח רבין (שלטעמי חייב להפוך ל'יום הדמוקרטיה') ועוד. אבל יש חוסר בטקסים שיציגו באופן אמין את החוויות הקיומיות האישיות שלנו מלידה עד זיקנה, אלו שזוכות למיפוי על ידי רחש השיח החברתי, הספרות המוסיקה והאמנות, בשיחות רעים או מול הפסיכולוג שלנו, אבל שטרם זכו לתשומת לב כאתגר לעיצוב 'טקס', כמו שאנו מכירים מברית מילה או בר מצווה, חתונה וגירושין, וכד'.

אפשר לחשוב על הרבה נקודות ציון ביוגרפיות מוכרות שאינן 'מקבלות את הבמה', את הנראות וההכרה כבעלות ערך תרבותי כללי. וחסרות הצעות לעיצוב מעשי שלהן בימינו, גם אם יש להם זרעים ראשוניים במסורת הדתית ובבית הכנסת. כשם ש'יום הולדת' או 'בת מצווה' נכנסו כמובן מאליו לזרם התרבות רק בעת החדשה, מה קורה עם טקסים מתבקשים אפשריים נוספים? טקס קבלת אזרחות בגיל 16? טקס כניסה לבית חדש? טקס פרידה זוגית מעודכן (לא אוהב את המילה 'גירושים')? טקס פרישה מהעבודה לגמלאות? טקס 'הגומל' מתאונה או צרה? טקס קבורה מעודכן וכן הלאה.

הצעה ל'טקס פריון' – יציאה ממצבי 'עקרות' ויובש יצירה

אני רוצה להציע סקיצה לטקס, 'טקס פריון' – יציאה מ'עקרות' ויובש יצירה – טקס המתייחס ל'עקרות', ל'עצירות', לתקיעות וחסימות המפריעות לכל סוגי השפע בחיינו, טקס עידוד יציאה מ'עקרות' במובנה הסמלי הרחב. 'אני זורק פה רעיון' ואתם מוזמנים לפתח ולהוסיף משלכם.

כידוע, "טקסי פריון' היו מאוד מאוד נפוצים וחשובים בעבר, בייחוד טקסי 'הורדת גשמים' והפסקת בצורת ורעב. זה התקיים בחברות פגאניות עתיקות, בשבטים ובממלכות ומקדשים בהם בוצעו 'טקסי פריון' בצורות שונות, חלקן מיניות, כעידוד לחיבור וזיווג 'זכר' ו'נקבה' (שמיים וארץ). באופן אחר יש לכך דוגמאות רבות גם ביהדות, לאורך התנ"ך, והלאה. למשל מסכת 'תענית', מסכת שלימה הוקדשה לכך בתלמוד, שכולה תיאורי טקסי 'תענית', צום ועינויי גוף ונפש על הבצורת, בקשת רחמי שמיים ותפילות, ועוד סיפורים ודיונים, דמויות וטקסים, וכולם סביב מצב הבצורת המאיים ותקווה לגשם ול'פריון האדמה', שפע ויבול חקלאי. יש גם טקסים שכוונו לפריון במצב של עקרות ממשית, עצירת לידה, עקרות נפוצה וכואבת מאוד כפי שאנחנו מכירים מסיפורי שרה ורבקה, רחל וחנה, ועוד נשים רבות. הנה כמה פסוקים ידועים:

"וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ."

(בראשית יח, יא-טו)

"וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן."

(בראשית ל, א-ב)

"וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ–מָנוֹת.  וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם:  כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַה' סָגַר רַחְמָהּ.  וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ:  כִּי-סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.  וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה–כֵּן תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל.  וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ:  הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.  וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה'.  וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל- ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה.  וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים–וּנְתַתִּיו לה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ." 

(שמואל א' א, ד-יז)

"אמרה חנה לפני הקב"ה…"

(בבלי ברכות לא ע"ב)

אלה דוגמאות למצבי עקרות בתנ"ך, אבל לא מתואר בצידם טקס כלשהו שאולי היינו מצפים לו, 'טקס מרפא מעקרות', אלא דברי תפילה ואמונה בלבד. זה אולי מרמז גם לנו לא לתלות יותר מדי תקוות ב'טקסים' כשלעצמם, אלא רק כתוספת לעיקר.

דוגמה מיוחדת ל'טקס מרפא מעקרות' הוא טקס 'הסוטה' בתורה ובתלמוד, עם הפיתוחים המעניינים של משמעות הטקס כ'טקס פריון' דווקא ולא רק כטקס קנאה ובירור החשד הכבד לאשמת ניאוף, כפי שזה נראה על פי פשט הכתוב. האישה שנחשדה כנואפת 'סוטה', מתגלה כחפה מאשמה, וזוכה בזרע בר קיימא וכניסה להריון דווקא לאחר טקס השקייתה במים המאררים, ואולי בזכות הטקס המשחרר הזה! כך מפרשים חז"ל את דברי התורה בסיום טקס הסוטה 'וניקתה ונזרעה זרע'.

גם כיום ידועים לנו שלל שיטות טיפול, ייעוץ וריפוי, שחרור חסימות, חיזוק פנימי והבראה רגשית, במטרה להגיע לאמונה מחודשת בעצמנו, לחיוניות מחודשת, להחזרת כוחות החיים והיצירתיות לאנשים שמשהו בחייהם 'נתקע'. אני חושב שאפשר ללמוד מעולמות הטיפול, ולאמץ חלק 'מהטקסים הטיפוליים' בדינאמיקה הפסיכולוגית, או בתהליכי עבודת 'גוף נפש', יוגה ואמנויות לחימה ותנועה, סדנאות כתיבה ויצירה ו'דרך האמן', ועוד סוגי תראפיות מיוחדות. אפשר וכדאי לשלב אלמנטים מתוכם ב'טקסי חיים' שנחדש.

* לקריאת מהלך טקס ה'פריון' – יציאה מ'עקרות' ויובש יצירה

* מאמר זה הוא פרי יצירה במסגרת בית מדרש 'אלול'

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הצעה לטקס "פריון" ליציאה מעקרות מחשבה ויובש יצירה – שלומי פרלמוטר
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• טקס, טקסט וטקסטיל – יעל נתנאל ישי
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• הפיוט כגורם מקשר בין אירוע פרטי, בני המשפחה וא-לוהים – רחל אילון כוכבא
• יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל: על הצורך בטקס ובתפילה המיועדים לעת הגירושין – רות חסין
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• עד הקצה: טיפול גוף-נפש למטופלות פוריות – נעה פלר
• טבילת גברים כריטואל רוחני – עמיחי חסון