"אני הולכת אליי": לדבר גלויות על אוננות נשית - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

"אני הולכת אליי": לדבר גלויות על אוננות נשית

י"ז באייר תשפ"א 29.4.2021
קו מפריד גלויה

נושא האוננות הנשית, בפרקטיקה ובתיאוריה, אפוף שתיקה ומבוכה שאין כדוגמתה במרחב המיניות הבריאה ומעבר לו. מערכת 'גלויה' מארחת לראיון את גילי פליסקין, מחברת הספר 'דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים', מתוך בקשה להציף נושא זה ולעסוק בו בצורה פתוחה, כנה ומכילה, ולהציע לו נקודת מבט עכשווית ונשית.

האוננות נתפסת בקרב רבים ורבות כמעשה שלילי ואסור, וזאת אף כי מדובר בתופעה פיזיולוגית טבעית לחלוטין שיש לה מופעים מסוימים כבר בגיל הינקות והילדות, אצל ילדים וילדות. ואולם, יש הבדל ביחס החברה אל האוננות הגברית לעומת האוננות הנשית.

"אני הולכת אליי": מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה וגילי פליסקין
צילום: Jason Leung

האוננות הגברית נוכחת בשיח הציבורי – במדיה, באמנות (סרטים, ספרים וכן הלאה) ובז'אנר ההדרכה הדתי והפסיכולוגי. בקרב חוגים מסוימים בציבור החילוני היא נתפסת כעובדת חיים טבעית, מקובלת, נטולת הקשר שלילי ואף כמבטאת התפתחות מינית ׳תקינה׳, המעידה על קיום אונות בקרב הגבר הצעיר; אחרים רואים בה צורך פיזיולוגי שיש למסגר בהקשרים מותרים, תוך קביעת גבולות; ויש המבקשים למנוע תופעה זו לחלוטין על ידי פעולות דיכוי שונות, כגון בחוגים דתיים מסוימים הרואים בשז"ל ('שפיכת זרע לבטלה') חטא גמור שכרוך בעונשים כבדים, בעקבות האיסור מהתורה שעליו כתב השולחן ערוך, אבן העזר (סימן כ״ג): 

״אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה…״

האיסור הדתי לגברים לאונן גורם לעיסוק־יתר בנושא, גם אם לעתים הוא שלילי ומזיק. ואף על פי שנראה כי תהום פעורה בין השיח בנושא זה בחברה הדתית למקבילו בחברה החילונית – עצם העיסוק המוגבר באוננות הגברית בשתי החברות, מנכיח את הסוגיה כשכיחה וטבעית וקיימת.

לעומת עיסוק היתר באוננות הגברית, האוננות הנשית זוכה לשתיקה והתעלמות – בחברה החילונית והדתית כאחת, והטאבו חוצה מגזרים. השתיקה נובעת ככל הנראה מהתפיסה המסורתית המייחסת ליבידו שפוף לנשים, והעיוורת כלפי צרכיהן המיניים והתנהלותן. גילי פליסקין, בספרה 'דברים שרציתי לגעת', שואלת:

"אז מה הסיפור עם אוננות? למה, בעידן שבו אנחנו כבר מדברות כמעט על הכל, כל הזמן, בכל מקום – הדבר הזה הוא כמעט מחוץ לתחום?… למה אותה לא לגמרי שחררנו? איך יכול להיות שכל-כך הרבה מאיתנו עושות את זה, אבל (כמעט) אף אחת מאיתנו לא מדברת על זה?"[1] 

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 23.

התמיהה גוברת דווקא על רקע העידן שלנו, שבו נפרצו גבולות המיניות והוגדרו מחדש, והמיניות הנשית קיבלה מקום ותוקף; עידן שבו ברור כי לנשים יש זכות על גופן ועל נפשן, עידן שבו שיח המיניות הבריאה מתרחב ומתעצם יותר ויותר – ועדיין, לא מקובל ולא נהוג לדבר על אוננות של נשים. ואף כי ידוע ומוסכם כי המעשה עצמו מתרחש כנראה אצל כל אישה, הדיבור עליו הוא עדיין בגדר טאבו. 

פליסקין החלה לחקור אוננות של נשים לצורך עבודת הגמר שלה לתואר שני בחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן (2004). הפרויקט המשיך אל מעבר ללימודים האקדמיים, ובמשך חמש שנים היא ראיינה עשרות נשים שונות, מגיל 22 ועד גיל 92, ששיתפו אותה בחוויות האוננות שלהן. הספר שכתבה בעקבות פגישות אלה מהווה גילוי דעת, ויוצאת ממנו אמירה בהירה שמותר ולגיטימי לשוחח על נושא האוננות בצורה מכילה וכנה. מתוך רצון להרחיב את השיח ולתת מקום לנושא זה ב'גלויה', שוחחנו עם פליסקין, וביקשנו לעמוד על כמה מהנקודות החשובות שעלו בספרה, תוך דגש על מה שקורה כאן ועכשיו, בשנת 2021, והרחבת הפרספקטיבה על אוננות של נשים.

"אני הולכת אליי": מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה
צילום: John Baker

מי מפחד מאוננות נשים?  

אז למה בעצם אנחנו לא מדברות ומדברים על אוננות נשים? מה מונע מאתנו לדבר על זה ואף לעשות את זה?

"המיניות של גברים יותר מדוברת, יותר מוחצנת. הצרכים של הנשים ניצבים במקום אחר", מסבירה פליסקין. "אנחנו מחונכות כנשים לשים את הצרכים שלנו בצד, לדאוג לצורכי אחרים. סקס זוגי הוא משהו שבו הגבר אמור לספק את האישה ולא היא את עצמה. משהו אחר זה מאיים. אישה שמספקת את הצרכים שלה – היא אִיּוּם ברמה החברתית, כאילו נשים לא יהיו זקוקות יותר לגברים".

פליסקין מחדדת כי לא רק במיניות הצרכים של נשים נתפסים כפחות לגיטימיים, אלא גם בנושאים אחרים, כגון אוכל ותזונה (אנו לומדות לאכול פחות מגברים, באופן שנוכל להתאים את עצמנו למודל יופי מסוים. האכילה נשזרת במחשבה 'מה יחשבו עלינו'). ואולם באוננות, היא מדגישה, האפקט הזה חזק במיוחד, "הכרה במעשה האוננות הוא הכרה בצורך שלנו 'להיות שם בשביל עצמנו' – וזה מפחיד. זה סותר את התפיסה של תלות או הזדקקות למישהו אחר, לגבר". בניגוד לגבר, אישה לא אמורה להיות כל כך מינית ולהביע את החשק שלה, ובטח שלא לדרוש לממשו. 

"לימדו אותנו הנשים, בחברה הדתית כמו גם בחברה החילונית, להצניע את הצרכים שלנו ואף להתבייש בהם". פליסקין מעידה על עצמה כי בחייה האישיים, התנקזו תחושות של בושה ואשמה למעשה האוננות. לא ניתנה שום לגיטימציה למעשה הזה בסביבה שבה גדלה, ואם הייתה יודעת שישנן נשים אחרות שמאוננות, שזה נורמלי, החיים שלה היו נראים אחרת. 

"את לא מקבלת 'החלטה' לא לדבר על זה, את פשוט לא מדברת על זה"

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 63.

הנורמה החברתית של אי־דיבור היא שעוררה אותה, במובנים רבים, לחקור את הנושא במסגרת לימודיה וכתוצאה מכך לכתוב את הספר. "לא קל לדבר על משהו שנחשב 'לא מקובל' או 'לא נורמלי' בחברה. בדיוק כמו הדיבור על פגיעות מיניות. אם אנו סופגות מסרים שזה לא נורמלי, לא טוב, לא מקובל, למה שנדבר על זה? למה שנשתף במשהו שהמעמד שלו ברמה החברתית הוא כל כך מעורער? תחושת הלבד, חוסר הנורמליות, מונעים דיבור מלכתחילה."

מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה
צילום: Joshua Coleman

תפיסת האוננות הנשית כ'לא נורמלית' או לא מקובלת, לא נוצרה יש מאין. כוחות רבים פועלים על הזהות שלנו, על התפיסה שלנו את מיניותנו וכן על תפיסת החברה אותה. הדת למשל, מהווה גורם משמעותי וראשוני בסיפור הזה, שהרי יחס הדתות בעולם המערבי (ולא רק) למיניות, הוא מורכב ומרובד עד מאוד. עד החילון והתקופה המודרנית, היחס לפרקטיקה מינית שלא נועדה לצורך הולדת ילדים, היה שלילי, והאוננות, גברית ונשית כאחת, נחשבה כמעשה 'לא ראוי'. כיום, הדת אינה שחקנית יחידה בעיצוב דעת הקהל בנושא, אך משקלה עדיין כבד.

את הדת המסורתית בתרבות המערב החליפה במידה רבה, בראשית המאה העשרים, דת חדשה – המדע [והפסיכולוגיה]. אף כי הדגדגן, מוקד העונג הנשי, התגלה כבר לפני אלפיים שנה, עד לאחרונה הוא זכה, כאיבר העומד בפני עצמו, להתעלמות, לחוסר הבנה ולזלזול עמוק ומתמשך.[2] פרויד למשל הכריז עליו כאיבר אינפנטילי. כמי שנחשב לאבי הפסיכולוגיה, התיאוריות של פרויד היו דומיננטיות ורבות השפעה והטילו על העונג הנשי צל כבד. פרויד ראה באוננות המתרחשת מגיל ינקות ועד גיל ההתבגרות, דבר בריא וטבעי, אך תוך הסתייגות – כל עוד היא איננה מופרזת ואיננה ממשיכה אל שלב הבגרות. הוא ראה בפעולת האוננות (של שני המינים) כמיניות 'זכרית' ו'אקטיבית', אשר הופכת אצל הבן בבגרותו למיניות 'גברית' ותקינה, ואשר חייבת להיפסק אצל הבת בבגרותה ולהפוך ל'פסיבית', על מנת שתוכל לפתח מיניות נשית בוגרת ותקינה. על האישה ללמוד להעביר את מקור האורגזמה, השיא המיני שלה, מהדגדגן אל הנרתיק. על פי התיאוריה של פרויד, מי שלא מצליחה להגיע לכך היא 'פריג'ידרית'. מדובר באבסורד מתמשך שקשה לתפוס את היקפיו.

"דעתו זו הפכה רווחת בעשורים הבאים, והובילה לכאב לב ולרגשי נחיתות – שנמשכים עד היום – בקרב נשים רבות. נשים האשימו את עצמן על שאינן גומרות מחדירה, ראו את עצמן פגומות"

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 33.

מחקרים ותיאוריות מהעת האחרונה מעזים להציב במרכז את העונג המיני הנשי ולצייר תמונה שונה מזו ששלטה בעבר: כך למשל, מסקרים ומחקרים שונים עולה כי נשים, ברובן המכריע, מגיעות לאורגזמה על ידי גירוי דגדגני ולא על ידי חדירה (בין 70 ל-90 [!] אחוזים); בנוסף, כיום אנו יודעים כי הדגדגן גדול פי עשרה ממה שנהוג היה לחשוב, והוא מחובר לאזורים אחרים בגוף – מחקר ידוע של מאסטרס וג'ונסון מיפה את חוויית ההנאה המינית של האישה ובחן את תפקוד האיברים השונים הקשורים לעונג וחווייתו. ועדיין, למרות השינוי בתפיסה והתיאוריות החדשות, אנו נוטות לראות באוננות הנשית כפעולה נחותה המעידה על קלקול ואי־תקינות, אף שהיא מסבה עונג לנשים. "החיבור בין עונג לאשמה הוא נורא בעיניי," אומרת פליסקין. "כשנשים נהנות הן מרגישות אשמות. זה הפרדוקס הכי גדול."

האשמה מתחילה כבר במסרים החינוכיים שאנו מקבלות ומקבלים מהסביבה, בגיל החביון ובכל שלב אחר בתהליך ההתבגרות וההפנמה. בגיל הינקות והילדות, הנגיעה באיבר המיני נעשית כצורך טבעי גופני ולא כמעשה מיני. זה נעים לילד או לילדה, ואם התגובה לכך תהיה נזיפה ורתיעה, כעס וגועל, ההשפעה תהיה ישירה ומידית והמעשה ייתפס כשלילי ולא רצוי ויוביל לתחושות אשמה ובושה. בגיל זה החינוך לפרטיות אמנם חשוב וחיוני, אך לצדו יש להקפיד שלא לגנות את הפעולה. "בושה ואשמה הן אנרגיה מכלה" מדגישה פליסקין. "מה שניתן לעשות על מנת למנוע תחושות אלו – הוא קריטי." 

"אני הולכת אליי": מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה
צילום: תמר הרצברג שוסיוב

האוננות בשפה העברית

גם לשפה העברית יש תפקיד בעיצוב היחס המורכב, ולעתים הבעייתי, למיניות ולגוף שלנו. המילה 'אוננות' באה משמו של אונן, בנו השני של יהודה ובת־שוּעַ, ובעלה השני של תמר, שעליו נאמר כי "שִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו" (בראשית לח, ט). אונן השחית את זרעו כדי לא לתיתו לתמר אשתו, ועל חטאו זה הוא נענש ומת. לדעת פליסקין (עמ' 25), ההקשר התרבותי והלשוני של המילה בשפה העברית, טוען אותה במשמעות שלילית והיא תוהה, מדוע דווקא האוננות נקראת על שם מי שחטא ופשע? "מה זה קשור לאוננות שלנו? לקרוא למשהו טוב, יקר, חשוב, בשם של משהו מגונה ומלוכלך – זה מיותר. זה מנמיך." במקום אחר בספרה היא כותבת: "הצל הזה, האפל והכבד, מלווה אותה בכל אשר תלך. היא נגועה, המילה הזאת" (עמ' 72).

פליסקין מקדשת את השפה, מחוברת אליה ואוהבת אותה. לטענתה, שפה מעצבת מציאות. "מילים הן אנרגיה. שימוש במילים מייצר משמעות במציאות שלנו ממש. יש יחסי גומלין – המציאות מעצבת שפה ושפה מעצבת מציאות". לדבריה, הבעיה בשפה העברית אינה טמונה רק במילה 'אוננות', אלא גם במונחים נוספים המתארים את גוף האישה ומיניותה. כך למשל הוא הפער בין המילה שנבחרה לתאר את איבר המין הנשי, 'נרתיק', לבין התפקוד של האיבר עצמו:

"אני לא מתחברת למילה שמרמזת על כך שתפקידו של האיבר להכיל בתוכו משהו. הוואגינה שלי היא לא איזה ארנק שבתוכו אני שומרת על חפצים יקרי ערך. היא בעצמה חפץ יקר ערך. זה נכון שהווגינה שלנו מסוגלת להכיל ולפעמים מארחת בתוכה איבר גוף כלשהו…. אבל זה לא התפקיד היחיד או העיקרי שיש לה, במיוחד לא באוננות"

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 20–21.

פליסקין מתייחסת לעובדה שהשפה העברית ממוגדרת ושיש שימוש בלשון זכר רבים כ"נייטרלי" ("אנא המתן ותענה לפי התור"). היא מסבה את תשומת הלב לכך שבשפה, כמעט כל האיברים הזוגיים שלנו הם בלשון נקבה (שפתיים, כתפיים, עיניים וכדומה), מלבד השדיים שנאמרים בלשון זכר. עוד היבט של השפעת השפה הוא בשפת הדיבור – הקללות והגינוי. לדבריה, בשפה העברית, קללות רבות מתייחסות לנשים, לאיברי המין שלהן, להתנהגות מינית של בנות משפחה (אימהות, אחיות וכו') ואף מתארות פגיעה בהן. הנשיות, הגוף הנשי והמיניות הנשית הופכות אפוא לאמצעי לצורך הנמכה וגינוי, והן מופקעות לטובת הקללה. השימוש בקללות אלה בשפה הערבית מבטא את ההנמכה שנעשתה לשפה הערבית עצמה, על ידי הטמעתה כ'סלנג' עברי. 

עד כמה הכרחי הוא השינוי בשפה לדעתך?

"השינוי קשור באיך אנחנו מדברות על עצמנו, לא רק במילים עצמן. המודעות לשפה היא קריטית כי בכוחה לפתוח פתח לשינוי. הריפוי אפשרי גם אם לא יהיה שינוי במילה עצמה. זה הכרחי ומחויב המציאות. המילה יכולה להישאר, והפעולה יכולה להיטען במשמעות ובערכים אחרים".

הדיון על המשמעויות בשפה העברית ויחסי הגומלין בין עיצוב המושגים הלשוניים לבין עיצוב המציאות שלנו, מעלה גם תהייה סמנטית לגבי הזהות בין המעשה הנשי למעשה הגברי. האם מלכתחילה, מעשה העינוג העצמי הנשי, ראוי וצריך להיקרא באותו השם כמעשה העינוג העצמי הגברי? האם מדובר בכלל באותם המעשים? הרי האיברים שונים ומערכת העונג שונה, ואולי יש מקום להרהר האם זוהי אותה הפעולה או שמא מדובר בשיתוף השם בלבד. 

אוננות נשית והשפה העברית - מגזין גלויה
צילום: Florian Klauer

למה נשים מאוננות?

"אוננות היא אולי צורת המיניות הנפוצה ביותר בעולם. היא כל הזמן זמינה לנו, ואנחנו לא תלויות באף אחד אחר כדי לממש אותה. אנחנו עושות את זה כשאנחנו לא בקשר, כשאנחנו כן בקשר, מחוץ לסקס זוגי, בתוך סקס זוגי, שיש לנו חשק, כשאין לנו חשק"  

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 24.

האפשרות להשגת הנאה, עונג וסיפוק פיזי כתוצאה ממגע באזורים ארוגניים, מונחת לפתחנו כחלק מהפיזיולוגיה והביולוגיה של גופנו. כבר בשלבי הינקות והילדות פעוטות נוגעים בעצמם באזורים אלו, משום שזה נעים, מרגיע, והמגע הזה נוצר אצלם באופן טבעי ואינסטינקטיבי. 

"אוננות זה משהו שאנחנו עושות עם עצמנו, למען עצמנו, מכל מיני סיבות: מתח, עצבנות, הרגעה, רצון להכיר את הגוף ועוד", אומרת פליסקין. "באוננות פרטית, כלום לא משנה חוץ ממך, מעצמך. אין שום מבט חיצוני, אין שום התערבות חיצונית, הדמות היחידה שפועלת ונוכחת זו את בלבד. מדובר בסוג של פרגון עצמי, לתת מקום ומרחב לעצמנו ולמה שעושה לנו טוב. זה הרבה יותר ממעשה האוננות עצמו; מדובר בחיבור שלנו אל עצמנו". 

לאורך כל הספר והשיחה עליו, פליסקין מדגישה את הפנייה לאוננות לא רק לשם סיפוק חשק מיני או כתחליף לסקס זוגי, אלא גם בהקשר של תחושות ומצבים אחרים לגמרי בחייה של האישה. לדבריה, אוננות, עונג, אורגזמה עונים על צרכים נוספים מעבר לחשק המיני. אוננות היא גם דרך לפרוק מתחים ולשחרר לחצים, כלי לפינוק עצמי ורצון בתחושה נעימה ובעונג סתם כך. זו גם בריחה מהמציאות וכלי לשהייה בפנטזיה, וכן אמצעי להפיג שעמום ולשבור תחושת 'פלאטו'. האוננות היא דרך להיכרות עם הגוף ושהייה באינטימיות עצמית, אמצעי להרגיש טוב עם מי שאת, ולהבין מה עושה לך טוב. זה משהו שיכול להיות יקר ערך גם ביחסי מין זוגיים, כי אשה שיודעת איך לענג את עצמה יכולה להדריך את הפרטנר/ית שלה ובכך להעצים את העונג שלה, ולא רק, באינטראקציה המינית.

אוננות נשית - למה נשים מאוננות? - מגזין גלויה
צילום: Preslie Hirsch

הדיאלוג בין אוננות לזוגיות

פליסקין כותבת שבין האוננות לזוגיות וליחסי המין הזוגיים יש דיאלוג מתמיד (עמ' 173). הדימוי הלא מוצדק שדבק באוננות הוא, שהיא נעשית כתחליף (זול) ליחסי מין זוגיים כאשר הם אינם מתאפשרים, למשל בתקופת הרווקות, בזמני איסור בחיי נישואין וכך הלאה, אך היא לא אמורה להתרחש כאשר יחסי מין זוגיים מתאפשרים. לדעתה זהו דימוי בעייתי, כי גם הוא מחזק את רגשות האשמה והבושה אצל נשים שמאוננות בזמן שהן נמצאות בזוגיות, ובעיקר כי ההפך הוא הנכון. האוננות לא רק שאינה מתחרה ביחסי מין זוגיים ובזוגיות, אלא דווקא יכולה לתרום להם ולדינמיקה הזוגית. "היא יכולה לחבר אותך אל עצמך ואתכם זה לזו בצורה משמעותית ומעמיקה יותר, מתוקף ההכרות האינטימית שלך עם עצמך. כשבני זוג מסוגלים להעניק מקום למיניות ולעונג הפרטי של כל אחת ואחד מהם בנפרד – בתוך האינטראקציה המינית ביניהם ומחוצה לזה, הם רק מעמיקים את היחסים שלהם ואת החיבור שלהם זה לזו" היא אומרת. "כשאשה יודעת מה מענג אותה ויכולה להראות לצד השני מאיזה מגע היא נהנית – היא גם נהנית מהמגע עצמו, כמו שהיא אוהבת, וגם מלמדת את הצד השני מה עושה לה טוב". מדובר במעשה של אהבה עצמית שתורם לאהבה הזוגית.

הדיאלוג של האוננות עם הזוגיות כרוך במובנים רבים גם בהגדרה של יחסי מין ומגעים מיניים בחברה. למרות ההתקדמות הרבה בשיח על מיניות, ברוב המכריע של המקרים, כשאומרים 'יחסי מין' או 'סקס', מתכוונים לתרחיש יחיד: חדירה של איבר המין הזכרי לאיבר המין הנשי. אך לדברי פליסקין, כל אינטראקציה מינית שמטרתה להפיק עונג מיני, היא סקס. יחסי מין כוללים כל מגע שמביא לידי עונג מיני, ומקיפים הרבה מגעים מיניים אפשריים, לבד וביחד.

פליסקין קוראת לתיקון התפיסה בדבר מהם יחסי מין, ולאוורור מטענים המושלכים אוטומטית על היחסים האינטימיים המיניים, כגון חיי משפחה או זוגיות, ואשר משפיעים על החופש המיני שלנו ועל החיבור שלנו אל גופנו ואל נפשנו. כדוגמה לכך היא מציינת את המונח 'משחק מקדים' – "מקדים לְמה?" היא שואלת. "למה שנחשב הסקס עצמו? לְמה שלכאורה נתפס כ'שיא' העונג הרצוי? הרי אנו כבר יודעות שאת העונג שלנו, סביר שנפיק לא מהחדירה אלא מאופן גירוי אחר". אם כן, הערך בהטמעת השינוי הקונספטואלי ובקבלת הדרכים השונות לעונג, הוא רב מאוד, ברמה האישית וברמה הזוגית.

"אני הולכת אליי": מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה
צילום: Wolfgang Hasselmann

זה בסדר גם לא

אחד הפרקים בספר נושא את הכותרת "לא-ננות: נשים שלא עושות את זה". מטרתו להדגיש שאף שמדובר במעשה טבעי, לא כולן עושות את זה, וזה בסדר. פליסקין נזהרת שלא לכפות תחושות אשמה מהכיוון השני, על נשים שלא מאוננות. חשוב לה להביא גם קולות של מי שמרגישות אחרת, שחוות אחרת.

"אם את לא מאוננת כי לא בא לך, כי אין לך צורך, כי בשבילך הסקס הזוגי הוא מה שגורם לך הנאה וסיפוק – זה בסדר גמור. המוקד הוא העונג והחיבור שלנו לעצמנו, כל אחת בדרך שלה. אבל, אם את לא מאוננות בגלל פחד, אשמה, בושה וכדומה – זה משהו ששווה להתעכב עליו ולברר. אולי אפשר לשחרר את הבושה והפחד ולחיות חיים טובים יותר ולפרגן לעצמנו יותר עונג. חשוב לכבד את דרכה של כל אישה ואת הצורה שבה היא חווה את המיניות והעונג שלה".

דבר זה תקף גם לגבי השיח על האוננות. מה שחשוב הוא מרחב הבחירה והחופש העומד לרשותה של האישה הבוחרת לאונן או לא לאונן, לדבר או לא לדבר על זה. השאלה שחשוב לשאול היא, מהם הגורמים והמניעים העומדים בבסיס אי-המעשה או אי-הדיבור, והאם מדובר בבחירה מודעת ומחוברת לעצמי, או שמא בתודעה כוזבת או ב'בחירה' כפויה מונעת פחד, בושה או אשמה, שאינה בחירה כלל.

favicon

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

"עלינו לאהוב את עצמנו" – סיכום

"החוויות שלנו סביב האוננות שלנו הן כפי שהן – כך אני מאמינה – בגלל שאנחנו נשים, ואני רוצה ליצור מרחב שבו אנחנו יכולות לדבר על זה אחת עם השנייה ולהתמקד בחוויה שלנו, בשבילנו"

דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, עמ' 19.

פליסקין מבקשת לכבד את המכנה המשותף המגדרי, את החוויה הייחודית שלנו כנשים. היא איננה מבקשת להכליל אלא לגעת בנקודה שקשורה בגוף הנשי ובחוויה הנשית שנוצרת כתוצאה מחינוך ומנורמות חברתיות.  המסרים החברתיים שסופגות בנות שונים מהמסרים שסופגים בנים – ביחס לגוף, ביחס לזכות ליהנות ממנו, להרגיש אותו ולהנכיח אותו במרחב. לדבריה "כחברה אנחנו פצועים מינית, וכנשים אנחנו פצועות מינית בצורה אחרת וייחודית לנו".

נורמת השתיקה המקובלת כל כך ביחס לאוננות נשית, מעצימה את תחושות האשמה והבושה שמתלוות למעשה זה. ועל כן, לנרמול השיח והנכחה שלו, יש ערך בל ישוער עבור נשים וגברים כאחד, ברמה האישית, הזוגית והחברתית.

ספרה של פליסקין יצא כבר בשנת 2007, לפני יותר מ-14 שנים, ומאז חלו שינויים בשיח ובחברה, ועדיין לדעת פליסקין, השינויים קטנים יותר מכפי שקיוותה כשכתבה את ספרה. היא מצביעה על שינויים מעודדים – אתר 'גלויה' ואתרים נוספים, ספרות מחקרית ופרוזה העוסקות במיניות נשית, פיתוח טכנולוגיה שמציבה את המיניות והעונג הנשי במרכז ועוד. אך לדבריה העבודה עוד רבה. החברה עדיין שסועה ופצועה מבחינה מינית ומגדרית.

"עלינו לאהוב את עצמנו" אומרת לנו פליסקין לקראת סיום השיחה. "בעולם שבו יש כל כך הרבה לחצים וציפיות, הפרגון העצמי וההרגשה הטובה אינם דבר של מה בכך – לא רק בהקשר של מעשה האוננות, אלא בכל דבר: בחיי הזוגיות, בחיי המשפחה, בשגרה היומית שלנו, בדברים הקטנים והגדולים כאחד. הפרגון אינו תלוי באנשים אחרים ולא חייב להגיע רק דרכם. הוא יכול לבוא דרך עצמנו. אנחנו יכולות לעשות את מה שעושה לנו טוב, כל עוד הוא אינו פוגע באחר, ואיננו צריכות להכריח את עצמנו לעשות שום דבר שאיננו רוצות בו, זה שלך, זה מגיע לך, הרווחת את זה ביושר – והגוף והנפש שלך מאפשר את זה לך בצורה טבעית."

עם משפט הסיום הזה אנו, צוות גלויה, מזדהות לחלוטין. אכן, אפשר ומותר לשאוף לחיבור עצמי, לאהבה עצמית ולהפנמה כי הצרכים שלנו אינם דבר שלילי או מוקצה מחמת מיאוס. והלוואי שנצליח להקשיב לעצמנו ולמה שעושה לנו טוב, מתוך היכרות ואינטימיות עם גופנו ונפשנו, ונוכל להעניק ערך מחודש לצורכי הגוף הנשי, להנאה ולעונג, שיעשירו אותנו, במרחב הפרטי והזוגי גם יחד.

"אני הולכת אליי": מדברות על אוננות נשית - מגזין גלויה
צילום: Daniele Levis Pelusi

***

הערות והפניות:

[1] גילי פליסקין, דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים, תל אביב 2007, עמ' 23. כל הציטוטים במאמר לקוחים מספר זה. לפרטים נוספים ולרכישה, היכנסו לכאן.

[2]  Rachel E. Gross, Jeffery DelViscio, Dominic Smith, 'The Clitoris: A Reveal Two Millennia in the Making', Scientific American, March 4, 2020.  

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

עונג מיני להלכה
צילום: Noah Silliman

לקריאה נוספת על 

להצעת תוכן לאתר מלאו פרטים כאן

לרשימת כל התכנים המופיעים במגזין גלויה, היכנסו למפת האתר

כתיבה ועריכה משותפת של צוות אתר גלויה: הרבנית שרה סגל-כץ, חורש אל-עמי, אודיה גולדשמידט ויהודית קגן. לקריאה מורחבת על צוות מגזין גלויה

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print

גלויה היא מגזין אינטרנטי מיסודה של הרבנית שרה סגל-כץ לנשים ולזוגות במיקומים שונים על הרצף הדתי ובזיקה אליו.

התכנים במגזין עוסקים בשלבי הרווקות, האירוסין ובשנים הראשונות של חיי הנישואין והמשפחה. המגזין מתקיים כספריה צומחת ומתפתחת.

מרכז גלויה קם לפני יותר מעשור, בירושלים והוא הבסיס ממנו צומח מגזין גלויה.
המרכז עוסק בהדרכות ובהרצאות המהוות מפגש של עולם ההלכה עם הזוגיות והמיניות, על מנת לתווך ידע המעצים את האוטונומיה על האינטימיות.

רוצה לקבל את מגזין גלויה למייל?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו אותנו למשלוח הניוזלטר בלבד

קו מפריד גלויה
רוצה לגלות עוד במגזין גלויה?

הרבנית שרה מרצה ומעבירה שיעורים בתחומים שונים כגון: אקטיביזם, הגות, שירה, נשים כמורות הלכה ועל מפגש המיניות וההלכה.
מוזמנות ומוזמנים להתעניין בשיעורים קיימים ולהזמין הרצאות עבור קהילות וקבוצות למידה אחרות.

הרבנית שרה מנחה סדנאות לימוד וכתיבה, בנושאים שונים כגון: הלכה, פמיניזם, מיניות בריאה וחיי אישות וכן, אקטיביזם. הלימוד בסדנאות נעשה מתוך כבוד למקורות הכתובים לצד אוטונומיה של כיווני מחשבה חדשים בקרב הלומדות והלומדים.

האתר מוקדש לזכר אמי האהובה
דבורה (וייץ) סגל ז"ל

10 המאמרים הנקראים ביותר באתר:

רוצה לגלות עוד?

קו מפריד גלויה
מאת
צוות גלויה
י"ז באייר תשפ"א 29.4.2021
3 דקות קריאה
סקירה של כל התכנים החדשים שעלו בחודש אייר תשפ״א למגזין גלויה; מאמרים, שירים ותפילות.
חדש
מאת
הרבנית שרה סגל-כץ
י״ז באייר תשפ״א 29.4.2021
5 דקות קריאה
יום ההולדת הוא סיבה למסיבה, אך גם הזדמנות לחשבון נפש והתפתחות אישית. על מנהגים, תפיסות ותודעות שונות ביחס ליום זה.
חדש
גלויה מארחת
מאירה קינן מנסור
י"ז באייר תשפ"א 29.4.2021
מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי מוֹדֶדֶת אֶת הָאֹשֶׁר
חדש

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

גלילה למעלה

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

רוצה לקבל את
מגזין גלויה למייל?

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם