אורלי ורמן, מטפלת ומדריכה זוגית משפחתית ומינית, מסבירה על שיטת האימאגו שמזמינה אותנו לראות את הקונפליקטים שלנו כהזדמנות לצמוח ולגדול, וכיצד שיטה זו מהווה כלי מסייע וחיוני בתוך חיי זוגיות ומשפחה. הזמנה להסתכל על היחסים שלנו בצורה שונה ממה שהורגלנו בה עד כה.
בשנה האחרונה, שנת הקורונה, זוגות רבים מצאו עצמם בבית, לעיתים לבדם בין ארבעה קירות, פעמים אחרות עם ילדים קטנים שהיו זקוקים לתעסוקה מבוקר עד ערב, או גדולים יותר שניסו לאזן את הזמן והמקום בין מרחב לעצמם לבין זמן משותף עם ההורים. לכך נלוו דאגות קיומיות, פחד מהלא נודע, בידודים, סגרים, חרדות לדור ההורים המבוגרים ועוד.
בתקופה זו, התחילו להגיע אלי כמטפלת אימאגו ומטפלת מינית, שיחות טלפון ופניות של זוגות שביקשו שאקבלם לטיפול. מתחים חדשים שהתעוררו, קונפליקטים שהצליחו לחיות לא רע תחת השטיח אך הרימו את ראשם לאור המצב החדש, עימותים שפתחו תיבות פנדורה ואיזונים זוגיים שהופרו, הביאו זוגות לא מעטים לבקש אחר טיפול. היו גם כאלו שניצלו את הזמן שניתן להם להחליט שהם רוצים לשפר את התקשורת שלהם, להרגיש שוב את הקשר, לחוש מחדש שמחה, הנאה ותשוקה.
מהי תיאורית היחסים של האימאגו?
תאוריית האימאגו נוצרה על ידי ד"ר הארוויל הנדריקס ואשתו הלן לאקילי האנט בארצות הברית בשנות השמונים, והיא תאוריה "חיה" הממשיכה לגדול יחד עם ההתפתחות במדעי המוח והפיזיקה. פירוש השם "אימאגו" הינו דימוי, ומתייחס למה שאנו מכנים "אהבה מוכרת". בואו נדמיין כי הרך הנולד מגיע לעולם עם מצלמה, שמן הרגע הראשון מצלמת את כל מי שמטפל בו, כיצד הם מתייחסים אליו, אחד אל השני, ואל הסובבים אותו; כל דרכי האהבה, החיבור והקשר. מטבע הדברים, בצד הזיכרונות המתוקים והנעימים, יתקיימו גם זיכרונות של רגעי אכזבה וכאב. במשך הזמן מחזיק הילד הגדל באלבום עב כרס בשם "מהי אהבה", ובו מעין פאזל של הדמויות המטפלות בו. זהו האימאגו.
עדשת האימאגו מזמינה אותנו להסתכל על היחסים שלנו בצורה שונה ממה שהורגלנו בה. היא מזמינה אותנו לראות את הקונפליקטים שלנו כהזדמנות לצמוח ולגדול, כך שנוכל לתרום לעולם שכל כך זקוק לנו, ובראש ובראשונה לילדים שלנו. כאשר זוגות לומדים להוקיר זה את זו ולגלות אמפתיה, הם יוכלו לגדל ילדים שיוכלו גם הם לעשות כן, ולהיות מודעים להשפעה שלהם ושל אחרים על הסביבה הקרובה והרחוקה שלהם. אותם הילדים, יוכלו לשבור את הדפוסים הבין-דוריים ששיתקו את היחסים שלנו במהלך הדורות, ויוכלו לגדל בתורם ילדים שיוכלו לשמור על לבבות פתוחים וסקרנים כלפי העולם.
כשמבקשים ממני להסביר על קצה המזלג מהו אימאגו, אני אומרת שאימאגו זו גם תאוריה וגם פרקטיקה – כלומר כלים. התאוריה מדברת על שלושה חלקים עיקריים:
1. חיבור וקשר
החלק הראשון והחשוב ביותר הוא החיבור והקשר. עד לא מזמן חשבנו שאנו אינדיבידואלים נפרדים ועצמאיים. היום מראה לנו הפיזיקה הקוואנטית שכולנו קשורים ומחוברים זה לזה, ואי אפשר שלא להיות בקשר. זוגות שמרגישים היעדר קשר, מרגישים תחושה כנה ואמיתית, אבל היעדר הקשר הוא אשליה; משהו קרה לקשר שלנו, וכל התלונות שלנו והכאב שאנו מרגישים, הם מחאה כנגד איבוד תחושת הקשר.
האימאגו, כמו מרבית התאוריות הפסיכולוגיות האחרות, רואה את ההתחלה של הפגיעה בקשרי הילדות שלנו. התינוק המגיע לעולם, אם אין תקלות בדרכו, מגיע עם ליבת אנרגיה פתוחה לרווחה, במצב של שמחה חיוניות והנאה, ופוטנציאל עצום לגדילה וצמיחה. שני תהליכים מלווים אותנו בגדילתנו; ההזנה והחברות. מכיוון שההורים שלנו אינם מושלמים, ואינם יכולים לתת לנו בדיוק את מה שאנחנו זקוקים לו מבחינת כמות ועיתוי הנכונים עבורנו, איפה שהוא בדרך תיווצר פגיעה ושבר בקשר. אנו נבנה הגנות בכדי להתמודד עם הפגיעות הללו, שמשמשות עבורנו כ"שכפצי הישרדות". מצד אחד יהיה זה פטנט גאוני לשמור על עצמנו, אבל מהצד השני, נסתובב קצת כמו נכים בעולם עם חליפות ההישרדות הכבדות והמכבידות הללו. כך, למשל, מי שלמד להתנתק מהרגשות שלו בכדי להתמודד עם מצבים כואבים, יתקשה בהמשך חייו להתחבר לרגשות, גם כאשר ירצה לעשות כן.
2. הבחירה הזוגית
החלק השני שהאימאגו מדבר עליו זו הבחירה הזוגית. מדוע אנחנו בוחרים דווקא את בני ובנות הזוג הללו? בהתחלה היה לנו כל כך טוב עם בן או בת הזוג, ועכשיו אנחנו בגיהינום, בריבים ומאבקי כוח.
המוח שלנו יודע לזהות משהו שמוכר לו. כך יוצא, שרוב בני האדם ימצאו את עצמם עם מישהו שמתאים לאימאגו שלהם, לתצריף – לפאזל של הדמויות שטיפלו בהם בילדותם. במילים אחרות; כולנו נמצא עצמנו עם בני זוג בעלי התכונות הטובות והרעות של ההורים שלנו (גם דמויות מטפלות אחרות כמו סבים וסבתות, דודים, אחים גדולים וכדומה).
בהתחלה, בשלב הרומנטי, שלפי המחקרים נמשך בין שעתיים לשלש שנים, הגוף שלנו מלא בסמים ובדופמינים ונראה רק את התכונות הטובות בפרטנר שמולנו. נוסיף לכך, את המאמץ העצום שאנו עושים בתקופה הרומנטית להראות אך ורק את החלקים הטובים ביותר של עצמנו. כאשר חולפת לה התקופה הרומנטית, המוח שלנו, שתפקידו לשמור עלינו בחיים ולהכין אותנו לעמוד בפני מצבים קשים, יפסיק להראות לנו רק את התכונות הטובות, ואנו נראה בעיקר את התכונות השליליות של בני זוגנו. כך יסתיים לו השלב הרומנטי ויתחיל שלב מאבקי הכוח. זה מסביר את מה שאני שומעת יום יום בקליניקה שלי מזוגות צעירים: "השתנית!" "רימית אותי" "זה לא מה שחשבתי". זה גם מקור המחשבה שאולי "עשינו טעות" ובחרנו את האדם הלא נכון עבורנו, ושאולי כדאי לסיים את הנישואים לפני שיגיעו הילדים.
באימאגו נאמר שבחרנו בדיוק את האדם הנכון עבורנו. בכדי לעשות תיקון של פצעי העבר, של חוויות הילדות הכואבות שלנו, אנו בוחרים מישהו שהציפייה שלנו ממנו היא שיוכל לפצות אותנו על הפגיעות המוקדמות הללו, שיעניק לנו את כל מחסורנו. ראו את האירוניה שבדבר: אנו רוצים ומייחלים למשהו ממישהו, שדומה לאלו שלא יכלו למלא את צרכינו מלכתחילה.
האימאגו תופס מצב זה כמעין 'מחלקת כוח אדם' שמיועדת במיוחד בשבילנו, שסורקת את העולם כולו בחיפושיה אחר האדם הנכון עבורנו. מאמן הכושר הפרטי שלנו, קרי, בן או בת הזוג בהתנהגותם המכאיבה לנו, לוחצים על פצעי העבר שלנו ומעניקים לנו את ההזדמנות המיוחדת לתהליך של ריפוי. ברגע שבני זוגנו יוכלו לראות את הילדים הפצועים החיים בכל אחד ואחת מאיתנו, יש סיכוי גדול שירצו להתאמץ ולעזור לנו לרפא את הכאב הזה. כאשר יעזו למתוח את השרירים אל מעבר לחליפות ההישרדות שלהם, יקבלו גם הם את המתנה של צמיחה וגדילה.
3. מרכיב ה"ויתור" וההקפאה בתהליך הגדילה
בנקודה זו, אני מגיעה למרכיב השלישי של האימאגו. מדובר בדבר נוסף הקורה לנו בתקופת הגדילה שלנו, והוא קשור הן בבתים בהם גדלנו והן לסביבה ולתרבות שהקיפו אותנו. בתהליך הגדילה, אנו נאלצים לוותר על חלקים מעצמנו בכדי לשרוד בסביבה המגדלת שלנו. זה מתחיל בחוזה הלא מדובר שיש לנו עם ההורים שלנו: "אל תרגיז אותי", "תעשה אותי גאה", "תוותר על החלקים שאני לא אוהב, ואני אוהב אותך!" וכך הלאה. זה ממשיך במסרים מן החברה והתרבות: "בנים אינם בוכים", "ספורט זה לגויים", "ילדים צריכים רק להיראות ולא להישמע", "בחורה חכמה תתקשה למצוא חתן", "גוף מיועד רק לעבודה" ועוד שלל מסרים, אמונות ונורמות תפיסתיות המוטמעות בחברה. משום שאנו תלויים באהבת ההורים ובסביבה שלנו, אנו "מוותרים" על חלקים מסוימים בנו שאינם בדיוק תואמים לסביבת הגידול שלנו. "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" אמר המשורר שאול טשרניחובסקי, אמר וצדק. למעשה, החלקים הללו אינם הולכים לאיבוד. כל אחד מאיתנו בונה לו "פריזר" קטן, אותו הוא נושא על גבו, ושם נמצאים החלקים הללו בהקפאה עמוקה.
מה מזמנת לנו ההתאהבות? אנו נמשכים לאנשים בעלי התכונות שהכנסנו לפריזר שלנו. בתקופה הרומנטית נהיה באופוריה, ומדוע? לא רק בגלל הסמים עלייהם דיברתי מקודם, אלא גם משום שהתאהבנו בחלקים שנמצאים אצלנו ב"פריזר", ולכן אנו מרגישים תחושת שלמות, תחושה של שני חצאים של אותו הלב. כאשר תחלוף התקופה הרומנטית, התכונות הללו שוב לא תראינה לנו כל כך מושכות, שהרי היו לנו סיבות טובות להכניסן להקפאה. אנו נתחיל להילחם בבני זוגנו בדיוק על מה שקודם לכן כה נמשכנו אליו. כך למשל, אם גדלנו בבית שהיה סגפני בענייני כסף, הרי שיש סיכוי שנתאהב במישהו מאוד נדיב. בתום התקופה הרומנטית, הנדיב יהפוך לפזרן ובזבזן. עבודת האימאגו תאפשר לנו לראות בבני הזוג שלנו מראה לחלקים ש"איבדנו", והזדמנות להחזיר לעצמנו את החלקים שלנו ולזכות בשלמותנו. העבודה על הפשרת החלקים הקפואים, תתחבר לעבודת התיקון של פצעי הילדות. כאשר נמתח את השריר שלנו על מנת לתת לבני זוגנו את מה שהם זקוקים לו מאיתנו לריפוי הפצעים שלהם, (למשל נתקשר אליהם באמצע היום לדרוש בשלומם, למרות שנראה בזה חודרנות למרחב שלנו), נקבל הזדמנות להפשיר חלקים של עצמנו, (כמו היכולת לראות את השני ולהביע דאגה) ולהיות בני אדם שלמים יותר וקרובים יותר למצב של השמחה והחיות שאיתה התחלנו את מסענו בעולם.
דיאלוג של התכווננות
הכלי המרכזי של האימאגו הוא הדיאלוג ההתכוונותי. בני הזוג יושבים אחד מול השני, מספיק קרוב בכדי שייווצר קשר העין ויופעלו נוירוני המראה שאנו נולדים איתם. הדיאלוג מלמד זוגות ויחידים לדבר באופן שהשני יוכל להקשיב, ולהקשיב בצורה שתעודד את השני לדבר. התלונה הנפוצה ביותר הן בקליניקה שלי והן בסדנאות לזוגות שאני מעבירה היא: "אנחנו לא יודעים לדבר אחד עם השנייה" או "אנחנו לא מבינים אחת את השני". מכיוון שחלק גדול מההורים לא ידע להקשיב או לדבר באופן שיצר הבנה וחיבור, אנחנו מוצאים עצמנו תקועים בדפוסים שמשמרים את חוסר החיבור והקשר, על אף שכוונתנו הפוכה. כבני אנוש ההישרדות שלנו תלויה ביכולת שלנו להתחבר ולהרגיש תחושת שייכות. למרות שיש לנו שפה שמאפשרת חיבור, לעיתים קרובות אנו משתמשים במילים שמביאות לפגיעה ולריחוק. על כן, יש משמעות לשם "הדיאלוג ההתכוונותי" – ישנה כוונה לחיבור וליצירת קשר לצד בחינה עצמית של ההתנהגות המתאימה שתביא לידי כך.
אנחנו יכולים להיות התכוונותיים רק כאשר האונה הקדמית שלנו מפותחת די הצורך. ילדים לא יכולים להיות התכוונותיים במובן הזה. יש להם מעט שליטה עצמית. כשהם מרגישים משהו, הם בדרך כלל מבטאים אותו, ופועלים לפיו. כמבוגרים אנחנו לא יכולים "לירות" את כל מה שאנחנו מרגישים. אם אנחנו רוצים יחסים זוגיים אוהבים ומצמיחים, אנחנו צריכים להיות מודעים להשפעה שיש למילים שלנו ולהיות התכוונותיים לגבי מה שנבחר לדבר עליו ואיך. בשביל זה אנחנו זקוקים למשמעת, לאונה קדמית שתזכיר לנו ששני טנקים במיטה זה לא הרעיון הכי טוב בעולם, ולמבנה שישמור עלינו וייתן לנו ביטחון.
דיאלוג האימאגו הוא המבנה שמאפשר את הביטחון הזה. המילה דיאלוג מבטאת את ההוויה של שני אנשים המשוחחים ביניהם ומתקשרים. בתחילת הקשר הזוגי, אנו לעיתים מתנהגים כאילו "אנחנו כאחד, ואני או אתה הם האחד!". מבנה הדיאלוג מזמן את האפשרות שישנם שני אנשים בקשר הזה, שהם יכולים להחזיק בדעות מנוגדות, שאין נכון או לא נכון, רק דרכים אחרות לחוות את העולם. לעיתים זו משימה קשה, במיוחד אם גדלנו במשפחות בהן הייתה רק דרך אחת נכונה לחשוב או להרגיש. אם נהגת אחרת, היית נתפס כטועה, ולפעמים המשמעות של הטעות הייתה חוסר שייכות, אפשרות מכאיבה ומפחידה, איום על קיומנו. כאשר נוכל לאפשר לכל אחד להחזיק בנקודת מבטו, רק אז נוכל להכיר בכוח שיש לשילוב שתי נקודות המבט העצמאיות ולאימוץ ראיית עולם מרובדת, רק אז נוכל להבחין בעושר הטמון במפגש בין נקודות המבט הללו.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
דיאלוג האימאגו מורכב מארבעה חלקים; החלק הראשון הוא השיקוף. השיקוף מופעל מיד לאחר לידתנו, כאשר הורינו והמטפלים בנו, מתבוננים בנו, ומחזירים אלינו את מה שהם רואים (משקפים). כאשר הם עושים זאת באופן מותאם, אנו מתחילים להכיר את עצמנו. מחקרים עדכניים שעשו שימוש במכשור MRI, איששו את החשיבות לצורת הישיבה פנים אל פנים. המחקרים בדקו מה קורה לנו ולמערכת הלימבית הרגשית שלנו אל מול המבט, ומצאו שכשהאדם הקרוב אלינו מישיר אלינו מבט אנו מתחילים להירגע. כאשר אנו משקפים את בני זוגנו, אנו מאפשרים להם לגלות מי הם באמת מתחת לחליפות ההישרדות שבנו לעצמם בתהליך הגדילה שלהם. החלק השני של הדיאלוג הוא הסיכום, המאפשר לנו להראות לבני זוגנו כי הלכנו מעבר לשלב השמיעה אל שלב ההקשבה, כלומר הפנמנו את הנאמר. החלק השלישי הוא האישוש, קרי ההבנה. מדובר בכניסה לנעליו של השני, ועשיית מאמץ להבין את נקודת מבטו ללא הצורך להסכים אתו. נקודת המוצא היא שכל בני האדם פועלים בהיגיון, והמשימה שלנו היא להבין את ההיגיון שלהם. זהו שלב המאתגר את התגובתיות שלנו, ואת הנטייה הטבעית שלנו ליפול מן הגשר, ולחזור לעולם שלנו. השלב האחרון הוא האמפתיה. אחרי שהבנו את דברי השני ונקודת מבטו, אנו מנסים לנחש כיצד השני מרגיש לגבי המצב או ההתנהגות שעליו דיבר. בכל שלב, בן הזוג המדבר (הנקרא באימאגו "השולח") יכול לדייק את עצמו ואת רגשותיו, לפעמים אפילו ללמוד לבטא את הרגשות שלו בפעם הראשונה. הניסיון של בני הזוג שלנו להדהד אותנו, לנסות להבין אותנו ולתת לנו אמפתיה, יוצר אצלנו שכבה חדשה ושונה מזו של התסכול. ככל שנרבה בדיאלוג, יתעבה הרובד החדש ויתפוש את מקומם של מאבקי הכוח ותחושות חוסר האונים והייאוש.
כמי שחוותה את הדיאלוג בעצמה, וכמי ששומעת על הדיאלוג יום יום מהזוגות המטופלים אצלי, חווית הדיאלוג ההתכוונותי היא כמעין קסם. אם הצלחנו לעבור את הגשר הדמיוני לעולמו של האחר, להבין שהעולם הזה שונה מן העולם שלנו, שהשפה בו שונה, האמונות והדעות אחרות, המחשבות והערכים אחרים, שהכול שונה; אם נצליח בזאת, תוך כדי גילוי סקרנות ולא מתוך פחד וחשש, נגלה עולם חדש של אפשרויות הנפתחות בפנינו ונצפה בפליאה בפוטנציאל הצמיחה שלנו כזוג. המבנה הבטוח של הדיאלוג יעזור לנו לזהות את פצעי הילדות שלנו ואת החלקים האבודים שב'פריזרים' שלנו, וכן לקחת אחריות על ההשלכות שלנו על בני זוגנו, להיעזר בהם כדי לעשות תיקון לפצעים הללו ולצמוח כאנשים שלמים על מגוון תכונותיהם. בהדרגה, נחזיר לעצמנו את תחושת הליבה שלנו, את הרגיעה, החיות והשמחה, מה שהארוויל הנדריקס מכנה "חיוניות משמחת" (JOYFUL ALIVENESS).
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- על אורות וכלים בזוגיות: איך להרחיב את הכלים לאורך שנות הזוגיות? – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
זה עניין של דינמיקה – בנימין מאלב - כאן בונים זוגיות: רעיונות לבילוי זוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- זמנים וטקסים לששון: הצעות לשילוב טקסיות בחיי הזוגיות, לצד ספונטניות – הרבנית שרה סגל-כץ
- עכשיו אתם בבית, עכשיו אתם כאן: להפוך דירה לבית של ממש – עטרה פרץ-אלפרט
- זוגיות שכזו: מה שאהבנו פעם – מעצבן אותנו היום – נוגה דודסון
- שם קוד "ענבל" – טיפול כחגורת הצלה לזוגיות – גרציה ברדוגו
- לוותר על השליטה ולהפסיק לנהל משימות בזוגיות – הילה מיכוביץ סיטון (הקרציה מפולניה)
- קִינְטְסוּגִי: לבחור להדביק שברים בתוך הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
שירי זוגיות במגזין גלויה:
