יונתן ליפו, מטפל בילדים שעברו פגיעה מינית, מסביר על מרחב הפגיעה, על מרחב הטיפול ומציג עצות וכלים לפיתוח מוגנות בקרב ילדים ועידוד תודעת מוגנות הורית וחינוכית.

כמטפל באמנות במרכז לטיפול בפגיעות מיניות אצל ילדים, וכן בקליניקה הפרטית שלי, אני עובד עם ילדים הסובלים מחרדות, מהפרעות קשב, ילדים שחוו משבר, שנפגעו מינית וכן שפיתחו התנהגות פוגענית בעצמם. לצד הטיפול, אני גם מאייר, ובשנים האחרונות חיברתי בין שני עיסוקיי והוצאתי ספר בשם 'סוֹדוֹ שֶׁל פֶּדוֹ-הַפִּיל', העוסק במוגנות בקרב ילדים צעירים.

במאמר קצר זה אבקש לעסוק בנושא מוגנות בקרב ילדים ובפגיעות מיניות אצל ילדים, במטרה להציג כמה היבטים שחשוב וראוי להביא לקדמת הבמה, להעלות הצעות ועצות מעשיות לקידום תודעת מוגנות ולהתמודדות במצב קשה שכזה, וכן להגביר את המודעות הכללית לתופעה ולהעצים את השיח על הנושא בקרב ילדים, הורים וגורמים חינוכיים.

מרחב הפגיעה

מי לא מכיר את סיפור הילדים הקלאסי 'כיפה אדומה'? מדובר בסיפור מוכר וארכיטיפי, שבו מול דמותה הצעירה והתמימה של כיפה אדומה עומד הזאב הרע – דמות זרה, מאיימת ופוגענית. ואמנם, כולנו חינכנו את בנינו ובנותינו להתרחק מזרים, וחזרנו שוב ושוב על המנטרות 'לא פותחים את הדלת לאדם זר', 'לא לוקחים מתנות מאדם לא מוכר ברחוב' וכדומה. אלא שבמציאות ימינו הזאב הרע אינו זר; רוב הפגיעות מתרחשות על ידי אדם מוכר.

אף שקשה להגיד עובדה זו בקול רם ובצורה ישירה, הפוגע בקרב מבוגרים ובעיקר בקרב ילדים, הוא בדרך כלל אדם מוכר, קרוב, המצוי בסביבתו הקרובה או המיידית של הנפגע. הקרבה יכולה לנוע מאדם שנמצא מדי פעם בסביבת הילד, כחבר משפחה או דמות שיש לה נגיעה בחיי היום יום שלו, ועד לבן משפחה ממש או אפילו גורם מטפל. פגיעה כזו, שמקורה בדמות קרובה ומוכרת, מייצרת בלבול גדול מאוד אצל הנפגע, כולל ריסוק האמון בבני אדם ובטיב הקשר.

לצערנו, מדובר בתופעה רווחת. במגזר הממלכתי דתי, בנים צעירים עד גיל 11 נפגעים יותר מבנות. נתון זה מעורר מחשבה, שכן בשיח הכללי על מוגנות ישנה נטייה לשמור יותר על הבנות. אבל כאמור דווקא בגילים הצעירים, ישנן אוכלוסיות שבהן בנים נפגעים יותר מבנות, אולי בגלל היעדר נורמות השמירה על הבנים והמוגנות בקרבם. הנתון הכללי מזעזע: אחד או אחת מכל חמישה ילדים וילדות, נפגעים מינית.

פגיעה מינית מתרחשת כשיש יחסי כוחות לא שווים. כך למשל, משחק מיני בין ילדים שנובע מסקרנות ומצורך בגילוי והבעה גופנית, יכול אמנם ליצור חוויות בעייתיות, אך לא מדובר בפגיעה. הפגיעה נוצרת כשישנו יחס לא הדדי, כשיש הבדל בכוח ובסמכות.

כאמור, מעגל הפגיעה רחב יותר מהפגיעה הפיזית, ונוגע גם באמון של הילד בבני אדם ובלבול: "אם אדם קרוב פגע בי, איך אני יכול לסמוך על אנשים קרובים אחרים?" הבלבול נוכח בעולם הנפשי של ילד ויוצר ערעור על היכולת הפנימית שלו לסמוך על עצמו. נוסף על כך, ישנו גם בלבול מיני גדול, שכן בגילים הצעירים העוררות המינית איננה במקום מודע ועדיין לא מובנת עד הסוף. תשומת הלב שהפגיעה מסבה לפן המיני, מעוררת חוסר הבנה אצל הנפגע כלפי ההיבט המיני בזהותו האישית. הגוף, תחושותיו והיכולת הגופנית להנאה מינית, הופכים למשהו מבלבל ומערער שמקושר לפגיעה.

מרחב הטיפול

ראשית, חשוב להכיר את המרכזים הטיפוליים לטיפול בפגיעה מינית של ילדים הפרושים ברחבי הארץ. ישנם 21 מרכזים שכאלו מטעם משרד הרווחה ובחסות המדינה, שעובדים עם ילדים שנפגעו מינית בצורה המשלבת טיפול סוציאלי (על ידי עובדות ועובדים סוציאליים), פסיכולוגי, טיפול באומנות ועוד. ניתן לפנות למרכזים אלו ולקבל מענה ללא המתנה וללא עלות בצורה המותאמת למקרה הספציפי.

מרכיב חשוב בטיפול במקרים של פגיעה בילדים, הוא הענקת הדרכה וליווי להורים עצמם. מדובר במרכיב חיוני, שכן הסיטואציה מזעזעת ומערערת לא רק את הנפגע, אלא גם את משפחתו. התמקדות בילד או בילדה שנפגעו היא כמובן הכרחית, אך אסור להתעלם מהסביבה המשפחתית הקרובה אשר חווה את הפגיעה בצורות אחרות, וחשוב לחזק את הסביבה המשפחתית כמקור תמיכה ושיקום לנפגע.

במרכז התהליך הטיפולי נמצא חשיפת הסוד והפיכתו למדובר. בשל הקושי לדבר על פגיעה מינית, יש נטייה לטאטא אותו מתחת לשטיח, להסיט את המבט. אחד המרכיבים בטיפול הוא הפיכת הנושא לעניין מדובר, כל אחד בקצב הנכון לו. ילדים שחווים פגיעה מינית מרגישים הרבה פעמים שהם לבד, שהם היחידים שזה קרה להם. תהליך הטיפול משקף להם שהם לא לבד, שהם לא 'מוזרים' או 'חריגים' בעולם בעקבות הפגיעה שחוו, ובטח שהם לא יחידאיים בחווייתם. התהליך נועד לבנות מחדש את אמון הילד/ה בעולם.  

מוגנות בראי ההווה – הצעות מעשיות והפנמת תודעה מוגנות

בניית תשתית של אמון

רוב בני האדם בעולם הם טובים ואפשר לסמוך עליהם – קביעה זו מתערערת מאוד בעקבות פגיעה מינית שנעשית לרוב בתוך המרחב המוכר של הילד או הילדה, ולנוכח שכיחותה של התופעה. ועדיין, לדעתי זו אמירה חשובה המשמשת קו מנחה בסיסי שחשוב להניח בפני ילדינו. אי אפשר לפתח תודעת מוגנות בקרב ילדים, אם נציג להם את העולם כמר, אכזר ולא ראוי לאמון. הם צריכים להיות מסוגלים להאמין בעצמם, להאמין בסביבתם ולתת אמון במשפחתם ובאנשי שלומם.

קשר ותקשורת בין הורים לילדים

אלמנט חיוני שבידו להעצים את תחושת המוגנות של הילד, וכן להוות גורם משמעותי במניעת סיטואציה סיכונית או בהתמודדות עמה במקרה שהתרחשה, הוא הקשר והתקשורת בין ההורים לילדיהם. כשישנו קשר חזק ונורמות תקשורת ושיח רציפות וברורות, אזי אם חס וחלילה יקרה משהו – בין אם מדובר במשהו שמעורר את חשדו של הילד ובין אם מדובר כבר בפגיעה ממש – הילד יספר זאת להורה. אך לרוב הילדים מתביישים במה שקרה, ומעדיפים לשמור זאת כסוד. קשר חזק בין ההורה לילד, קשר שבו נורמות של שיתוף והתעניינות בחייו של הילד, יכול לעודד אותו לשתף את סודותיו.

שיח על מיניות ועל פגיעה עם הילדים

לא ניתן ולא כדאי לשמור את הילדים בסביבה סטרילית ונקייה מכל קושי. אפשר כמובן לשים מיני מסננים באינטרנט, לשלוט על התכנים שהילד נחשף אליהם ולהציג בפניו רק תכנים התואמים את התפיסות החינוכיות והנורמות המשפחתיות, אך יש לזכור כי מרחב השליטה שלנו כהורים מוגבל מיסודו. ילדים נחשפים כיום לתכנים בעייתיים, אם נרצה בכך ואם לאו, וגם אם ננסה לגונן עליהם בכל הכלים שבידינו, לא נוכל לגונן עליהם לגמרי. הילדים אינם תחת שליטתנו ופיקוחנו תמיד. להפך, רוב הזמן הם מצויים מחוץ לבית, במסגרות חינוכיות ולימודיות, במסגרות חברתיות וכן הלאה. וגם כשהם בבית, אין דרך לגונן עליהם לחלוטין. דברים אלו מעידים על הצורך בשיח כן ואמיתי עם הילדים על מיניות ועל הנושא הכאוב של פגיעה מינית. 

התפקיד מוטל קודם כול על ההורים. חשוב שיפתחו עם ילדיהם שיח פתוח ומכיל על מיניות. זוהי משימה קשה עבור ההורים, שכן קשה לדבר על מיניות בכלל ועם ילדים בפרט. אך למרות הקושי יש היבטים בתחום המיניות שצריך להתייחס אליהם כבר בגיל צעיר: הזכות לפרטיות, שייכות הגוף שלנו לעצמנו, גבולות אישיים ונוחות אישית, מגע רק בהסכמה וכן הלאה. ישנה קונספציה הדוגלת בשיטת ההימנעות מהשיח, מתוקף המחשבה ש'אם נדבר על זה – זה יקרה'. חשוב לנפץ קונספציה זו ולהבהיר בריש גלי שהימנעות איננה נכונה ואיננה טובה. היא רק מחזקת נורמות של שתיקה ומונעת את היכולת לדבר על הנושא גם במצב של פגיעה לא עלינו.

לצד המחויבות ההורית, גם הגורמים החינוכיים במסגרות השונות צריכים ליצור מרחב שמאפשר שיח פתוח, שיאפשר לשתף באירוע שנחווה או בחשש כלשהו. לא אכנס לעובי הקורה של מה צריך או ראוי בדיוק להתקיים בבית הספר, אך כאמור, ישנה חובה של מערכת החינוך ושל הקהילה להתייחס לנושא. מדובר גם בעידוד של ההורים מצד הממסד, כך שהנושא יקבל התייחסות מכמה צדדים בחייו של הילד. ולמרות החרדה מהעיסוק בנושאים הללו, שכן מדובר בעניין בעל מורכבות במסגרות החינוכיות, חינוך למיניות בריאה, חיבור לגופנו ולקולנו הפנימי, וכן הכרה באפשרות של פגיעה ובמצבים מסוכנים – הם קריטיים למוגנות הילדים, לפיתוח כלים למוגנות ותודעת מוגנות. כל אלה צריכים להיעשות במרחב ההורי והחינוכי בצורה ישירה ואמיצה.

חשוב להכיר גם בהתאמה הפוכה – ככל שהשיח על יחסי מין ומיניות מתחיל בגיל מבוגר יותר, כך הנטייה לקיים יחסי מין מתחילה בגיל מוקדם יותר. ההסתרה והשתיקה מעודדות התנהגות לא בריאה סביב הנושא, או לפחות התנהגות לא מודעת ולא מוגנת. החמור מכול, פוגעים ינצלו את המרחב הלא מוגן, יזהו את המקומות שבהן קיימת שתיקה וחוסר מודעות. הם ידעו לזהות מי נמצא במצב 'חשוף יותר' – שמבקשים אחר הידע, שחסר להם משהו בתחום זה, שאין להם מערך תומך.

מה להגיד לילדים שלנו?

אילו מילים כדאי שכל ילד/ה ישמעו כדי שיפנימו תודעה של מוגנות? ובכן, מדובר כמה אמירות חשובות שכדאי שילדים ישמעו ויפנימו בגיל צעיר:

יש סוד טוב וסוד רע. סוד טוב הוא סוד זמני, למשל מקרה שבו האחים מתארגנים לחגוג לאמא יום הולדת, וצריך לשמור על זה בסוד כדי לשמור על ההפתעה. סוד רע הוא שלא אמור להתגלות אף פעם. אם מישהו אמר לך לשמור משהו בסוד לתמיד – חשוב שתספר לנו. 

• האיברים הפרטיים שלנו הם אך ורק שלנו. אין לאף אחד רשות לגעת בהם. ואם מישהו מבקש דבר כזה, צריך להגיד לא! (ולספר לנו). 
• נלמד להקשיב לגוף, לסמוך על החושים שלנו ולהאמין בהרגשה שלנו. אם אתה מרגיש במצבים מסוימים לא נוח, לא נעים – תדע שאתה צודק ותסמוך על ההרגשה שלך. 
• חשוב לכבד מבוגרים, אך לא בכל מצב. למרות שצריך לכבד את האדם המבוגר – לא בכל מצב! אם אדם מבוגר עושה משהו לא ראוי, פוגע, מכאיב, אסור להסכים לכך.
• הקיפאון הוא תגובה אוטומטית לאור המצב (שלושת הFים: Flee, fight, freeze,  או בשפה העברית, שלושת הלמדים: לברוח, להילחם, לקפוא. הרבה פעמים בפגיעה מינית ישנו קיפאון). לצד הנכחת כבוד הבריות וכיבוד האדם המבוגר מאיתנו, אפשר במקביל ללמד ילדים שלכבד מבוגרים זה חשוב וראוי, אך לא בכל מצב. 

"סודו של פדו-הפיל" 

כפי שתואר לעיל, בשנת 2016 הוצאתי את ספר הילדים 'סודו של פדו-הפיל', שאותו כתבתי ואיירתי. הספר העוסק במוגנות ובפגיעה מינית אצל ילדים, נולד בזמן ההכשרה הטיפולית שעברתי לטיפול בילדים עם פגיעות מיניות. התחלתי לשחק עם המילים הקשות ויצרתי את משחק המילים המהווה את כותרת הספר. לפני שבע שנים עברתי הכשרה מקצועית בנושא פגיעות מיניות אצל פרופסור רחל לב-ויזל, מומחית בתחומה. הראיתי לה את איוריי, והיא עודדה אותי להמשיך לצייר ולאגד את הדברים כספר במקום לכתוב עבודה אקדמית. ואכן, הדברים הפכו לספר ילדים שיצא לאור דרך אוניברסיטת חיפה.

הספר מיועד לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. מן הפרספקטיבה של המבוגרים, הספר נועד לסייע בעיקר בהעלאת מודעות לנושא הפגיעות המיניות בקרב ילדים, ולכך שחשוב לדבר על נושא זה עם ילדינו. הפגיעה המינית קיימת ומצויה בקרבנו, והנושא צריך להיות מדובר ומסופר. יש השלכות חמורות לפגיעה מינית בילדים, וחייבים לתת על זה את הדעת כמבוגרים ולפעול בהתאם במסגרת ההורות שלנו ובדרך החינוכית שלנו.

מן הפרספקטיבה של הילדים, לא מדובר בסיפור לפני השינה, אלא בסיפור שדורש תיווך של אדם מבוגר – הורה, מורה או מטפל. אני עצמי משתמש בספר כדי לתת מסגרת למה שקרה לילד/ה במסגרת הטיפול. אך הספר לא מיועד רק לילדים שנפגעו, אלא גם כטיפול מונע והכוונה כיצד לדבר על הנושא עם ילדים באופן כללי. זוהי דרך ללמד שדבר כזה יכול לקרות, גם על ידי אדם קרוב.  

האיורים הופכים את השיח בנושא לנגיש יותר עבור הילדים ועבור המבוגרים. החומרים הקשים מועברים בצורה מעודנת, אבל עדיין מדובר במשימה קשה מאוד.

מוגנות בראי העתיד

תופעת הפגיעות המיניות בקרב צעירים ונוער מעידה על שינוי שחל במרחב הפגיעה. הרשתות החברתיות, המדיה החברתית על גווניה והאינטרנט המצוי בכול, מהווים מוקד הולך וגדל של פגיעות רבות, בצורה ישירה או עקיפה, כגון חשיפה לתכנים פורנוגרפיים שמהווים תכנים פוגעניים. הילדים נמצאים שעות רבות מול המסך, והפגיעות ברשת הופכות לנפוצות יותר ויותר. הרשת הפכה למרחב שבו נמצאים הילדים יותר מכל מרחב אחר, והם משוועים אחר חברה והופכים ל'טרף קל'.

באחריותנו להפנות את המבט למוקדים שבהם מתרחשת פגיעה. אף שישנה מודעות לפגיעה מן החוץ, מגורם זר, גדלה הסכנה לפגיעה במרחבים פנימיים. יש לגונן על הבנים בדיוק כפי שמגוננים על הבנות, אף שהבנות נתפסות כיותר פגיעות מכיוון שהמציאות מוכיחה שזה לא נכון.

יש לי תקווה לשינוי במדיניות הטיפול, האכיפה והענישה במדינת ישראל בפגיעות מיניות, לצד תקווה להתערבות יותר משמעותית מצד המדינה והגורמים הממסדיים בסיפור של פורנוגרפיה ותכנים פוגעניים. (הצעות לשינוי ולשיפור המדיניות כלפי אלימות ופגיעה מינית בישראל, ראו בתוכנית העבודה לממשלת ישראל ה-35, שנת 2020, 'התוכנית הלאומית למיגור האלימות המינית בישראל ולקידום זכויות נפגעות ונפגעים' מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית). הילדים היום סקרנים, מחפשים מידע ומוצאים אותו – ובמקרים רבים מדובר בידע בעייתי ולא מותאם. צריך לעבוד ברמה המוסדית והמשפטית על מנת ליצור מרחב יותר בטוח ברשת, שיהיה נגיש וקל עבור הורים. הדבר נכון גם ברמת הענישה – עליה להיות מחמירה יותר, כוללת יותר, וכזו שאינה מחפה ושומרת על זהותם של הפוגעים. באמריקה למשל, יש מאגר של פוגעים מיניים מורשעים, ששמם גלוי לכול, ואף מוטלת על העבריין עצמו החובה לדאוג שהסביבה שבה הוא גר תדע שהוא מורשע בעבירות מין.

השינוי צריך להתרחש בהסברה סביב הנושא ובחשיפה אליו – וכבר עסקנו רבות בהכרחיות השיח והדיבור, ובמה שיש להציב בתוך שיח זה ומול הילדים.

שינוי נוסף, חשוב והכרחי, הוא ברמה של ההתייחסות החברה ובעלי הסמכות (רבנית ומוסדית) לנפגעים ולנפגעות. חייבת להיות תמיכה חסרת פשרות בנפגעים ולא בממסד או בבעל השררה והעמדה המכובדת. אסור להכחיש את התופעה, אסור לדחוק את הנפגעים והנפגעות לקרן זווית, אסור לפקפק במציאות שהתרחשה ועודנה מתרחשת בחייהם/ן. ההכחשה היא קלה ופשוטה, ולצערנו דוחקת את האמת וממשיכה לפגוע במי שכבר נפגעו. גם ככה הנפגעים והנפגעות נושאים תחושת אשם כבדה, אשר מועצמת כפליים כאשר הקהילה והסביבה אינן תומכות בהם, או מחזקות נורמות של שתיקה והתעלמות מהנושא.

דברי סיכום – אין אפוטרופוס לעריות  

הרבה פעמים אנחנו תופסים את עצמנו ואת המרחב שלנו כבטוח, 'אצלנו זה לא קורה'. אנו מעדיפים להרחיק את הסיטואציה המסוכנת מהמרחב היום יומי שלנו. אך מדובר בטעות מרה. הסכנה נמצאת בכל מקום, בכל האוכלוסיות, בכל המרחבים הגיאוגרפיים, בכל מגזר דתי או עדתי. חשוב להדגיש שלתופעת הפגיעה המינית פנים רבות, ושהיא כאן, בקרבנו. התופעה מצויה אפילו במרחב הטיפולי עצמו. הנחת היסוד, היא כמובן תשתית של אמון בטיפול ובמטפלים – יש לסמוך עליהם ורובם הם אנשים טובים השואפים לעשות טוב בעולם ולעזור לאנשים, אבל אין זה אומר שמדובר במרחב בטוח לחלוטין. התופעה של מטפלים פוגעים גם קיימת, וגם מישהו בעמדה טיפולית עלול לנצל את הסיטואציה, ואף לשחזר את היחסים הלא מותאמים שנחוו.

אם בזמן טיפול יש מגע הגורם לאי נוחות, אי נעימות, ואפילו אם פשוט לא רוצים – אפשר להגיד לא. מסגרת טיפולית לא אמורה להציב את המטופל במקום לא נוח, לא בטוח. הטיפול נועד לשבור את שרשרת השחזור שלפעמים נוצרת, בהתנהגות המינית ויחסי הנפגע עם סביבתו. מטפל לא אמור לעודד שחזור שכזה, ואם כן – מדובר במטפל פוגעני.

לפני תחילת הטיפול מומלץ לברר על המטפלים ועל גורמים מטפלים ובריאותיים, לשאול על הסמכות ועל הכשרות, לברר בשטח, לשים עין. צריך להימנע מפעולות מונעות חרדה, אך אין בעיה בבירור ובשאילת שאלות לשם ביסוס הביטחון והקשר.

לא משנה עד כמה נתפסת הקהילה כמוגנת או כמוסרית, אסור לה להרחיק מקרבה את האפשרות ואל לה להתכחש להיתכנות של פגיעה. עמדה זו אינה סותרת את האמונה הבסיסית בטובו של העולם ובאמינותם של האנשים שבו, אבל בו זמנית אינה דוחה את המציאות ומתמודדת עמה במבט מפוכח ואחראי.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד
• "יום אחד זה יקרה" – המסע אחר השקט – עדיאל בר שאול

• מיניות בריאה, להתחיל מבראשית: לפתח שיח עם ילדים ונוער על מודלים חיוביים ושליליים למיניות – יחיעם שרלו
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• מיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ