הרבה פרופ׳ דליה מרקס מציעה מספר תפילות ליולדת, מההריון ועד לטבילה שאחרי הלידה

באחד השיעורים הִשתבח אחד המרצים שלי באוניברסיטה בכך שתפילות ישראל רגישות לחיי אדם, שהן מלוות את היהודי בכל המעברים הקטנים והגדולים של החיים – ההליכה לישון, היקיצה, לפני האוכל ואחריו, ויש אפילו ברכה הנאמרת לאחר היציאה מן השירותים. הן מפעימות ומנחמות, מעוררות ומרגיעות אותנו בכל דרכינו. אני זוכרת שכשאמר זאת הִנהנו חלק מהתלמידים בהסכמה. אחרים, וליתר דיוק, אחרות, החליפו ביניהן מבטים שאמרו, "התפילות אולי מלוות את חיי היהודי, אבל האם הן מלוות גם את חיי היהודייה?" האם באמת התפילה כפי שהיא נוכחת בסידורים נוגעת בכל הרגעים המשמעותיים של חיינו? מה עם קבלת הווסת הראשונה או לחלופין הפסקת המחזור? מה עם התמודדות עם משבר או עם מחלה? מה עם הכמיהה לפרי בטן, תקופת ההיריון, הלידה, ההנקה? האם לשונו של הסידור מבטאת תמיד את רגשותינו העמוקים, חרדותינו הכמוסות, תקוותינו הכוססות? האם יש לחוויות של נשים מקום בסידורי התפילה ובסדרי בית הכנסת? איך היו נראים סידורי התפילה אילו נשים כתבו אותן, או לפחות אילו היו שותפות ביצירתם?

ואכן, אילו נכנסתם לבית כנסת לפני כמה עשרות שנים בלבד (ולחלק מבתי הכנסת אף היום), הייתם עשויים לחשוב שהתפילה היהודית היא עניין גברי בלבד. לא רק שהיא נוהלה ובוצעה על ידי גברים, גם נוסחי התפילה משקפים עולם שבו לחוויות נשיות מרכזיות אין מקום של ממש. אולם חרף זאת, לנשים יהודיות היה עולם רוחני ודתי משלהן. יהודיות התפללו, ואפשר למצוא את תפילותיהן בתנ"ך, למשל את תפילות מרים וחנה ובימי בית שני את תפילתה של יהודית, וכך לאורך ההיסטוריה. רוב רובן של התפילות הללו אבדו לנו לעולמים, שכן הן נאמרו בעל פה ולא הועלו על הכתב, אולם פה ושם נפתח לנו צוהר לעולמן הרוחני של נשים יהודיות. את הצוהר הזה אבקש להרחיב קמעה כאן, בדיון על תפילות, תחינות וטקסטים מיוחדים, שבהן השתמשו נשים לקראת לידה, במהלכה ולאחריה.

חוויית הלידה כמעשה דתי

תפילות הקשורות בהיריון ובלידה לא נכנסו, כאמור, לסידורי התפילה הממוסדים, אולם עוד בתורה ניכרת תפיסת הלידה כחוויה שיש בה ממד רוחני מובהק ושיש להתייחס אליה בהקשר דתי. הקורבן שהיולדת הייתה צריכה להביא לבית המקדש לאחר ימי היטהרותה (ויקרא יב, ו–ח) היה מעמסה כבדה מבחינה כלכלית, ואכן התורה מתייחסת למי שהקורבן יקר בעבורה, ומוסיפה: "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה".

יש בידינו מעט תיעוד על אופן מילוי המצווה הזו, אולם המשנה מתעדת אירוע מסוף ימי בית שני, שבו מחירו של קורבן היולדת הֶאמיר, וכתוצאה מכך נשים רבות לא יכלו לרכוש קורבן. כדי להתמודד עם המצב הזה תיקן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין דאז, תקנה נועזת, שלמעשה עקרה דבר מן התורה כדי שמחיר הקורבן יֵרד, ונשים יוכלו להביא קורבן ולהקנות לחוויית הלידה מעמד של קדושה.
התפילה המתועדת הראשונה למען יולדות וולדיהן מופיעה במדרש מימי הביניים. המדרש שם בפיהן של מיילדות העבריות במצרים תחינה להגנה על התינוקות, שהן סייעו להביא לאוויר העולם חרף גזירת הרצח של פרעה. לפי הניסוח של התורה לא ברור אם המיילדות היו עבריות בעצמן או שהיו מיילדות של העבריות (כלומר, היו מצריות) שפעלו מתוך סולידריות עם נשות ישראל נגד הגזירה הרצחנית של פרעה.

בעל המדרש הבין שהן היו נוכריות, שבתפילתן ביקשו שהוולדות של העבריות ייוולדו בריאים. התירוץ שנתנו לבקשתן היה שבני ישראל לא יגידו עליהן שהן הטילו מומים בתינוקות. לאחר שהתינוקות היו נולדים בריאים, מסופר עליהן:

והיו [המיילדות] עומדות בתפילה ואומרות להקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם תלה להם עכשיו ותן להם נפשותיהם, שלא יאמרו ישראל הן הרגו אותן", והקדוש ברוך הוא עושה תפילתן. לפי המדרש הזה, המיילדות הצליחו לשכנע את האל שישמור על הילדים כביכול כדי לשמור על שמן הטוב. בכך מסביר הדרשן את הביטוי שנאמר על המיילדות וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. אף שהמדרש נכתב דורות רבים לאחר שנחתמה התורה, הוא עשוי ללמד אותנו שנשים נהגו להתפלל בעבור יולדות גם במצבים פחות קיצוניים.

בתפוצות ישראל נעשה שימוש בקמעות ובסגולות שנועדו לתמוך ביולדת ולשמור עליה ועל הוולד שלה. כל הפרקטיקות הללו דורשות עיון נפרד. כאן אזכיר רק מנהג אחד, והוא שאישהּ של אישה הרה בחודש התשיעי מוזמן לפתוח את ארון הקודש במהלך התפילה בבית הכנסת. פתיחת הארון היא סגולה לפתיחת הרחם בקלות וללידה בטוחה. כיום יש המציעים לנשים הרות לפתוח בעצמן את דלתות ארון הקודש בתפילה לקראת הלידה המיוחלת ואף להוסיף מילות תפילה אישית.

מה שהובא כאן אינו אלא מדגם קטן מתוך שפע רב של תחינות, תפילות ושירים ליולדות מתוך מגוון החומר העומד לרשותנו. אביא דוגמאות אחדות לתחינות מסורתיות, ואחריהן אדון בקצרה בשירים ששרו ליולדת בתימן ובתוניס. בסיום המאמר אצטט טקס חדש, שנועד להכנה ללידה ולשעת הלידה עצמה, ותפילה חדשה שנועדה להיאמר לאחר הלידה, שתיהן מהוות ביטוי חדש וחי של התחינות, תפילות הנשים.

תחינה ליולדות ולנשים הרות

לקראת העת החדשה נוצרה סוגה מיוחדת של תפילות שנכתבו בעבור נשים, ובמקרים רבים גם על ידי נשים; כוונתי לתחינות (בהיגוי אשכנזי "תְּחִינֶס"). התחינות נכתבו ברובן בלשון היהודית המדוברת במזרח אירופה, יידיש, ובשפות נוספות כגון גרמנית. בכך הן שונות מהתפילות שבסידורים הנאמרות בעברית (ומיעוטן בארמיות). הבחירה בלשון היהודית המדוברת נובעת מהרצון שהנשים יבינו את התחינות ויזדהו איתן. אמנם גם לא כל הגברים ידעו את לשון הקודש על בוריה (ומשום כך, בעת החדשה הופיעו סידורים המכילים תרגום), אולם התופעה של תפילות רבות כל כך, שנכתבו מלכתחילה והודפסו בלשון העם, מיוחדת לתחינות הנשים.

קובץ התחינות המודפס המוקדם ביותר הוא ככל הנראה משנת 1590 מפראג. זהו קובץ של שמונה עמודים, ובו חמש תפילות בעברית וביידיש, שכל אחת פותחת בכותרת מן הסידור או מן התנ"ך. התחינות זכו לפופולריות עצומה במאות ה-י"ח–י"ט, בין היתר בשל הדפוס, שהפך נפוץ יותר ויותר. הן הודפסו עד ראשית מלחמת העולם השנייה וחורבנה של יהדות אירופה. כבר בשנת 1880 היה מי שקבל על כך שמספרם של קובצי התחינות הוא כה גדול, עד שאי-אפשר למנותם בספר.

התחינות משקפות אמונה וחסידות, יראת שמיים וכמיהה לקשר ישיר אל האל. לעומת התפילות שבסידור, הן מדגישות את הביטוי האישי והפרטי של המתפללת, את הדאגה לבני ביתהּ, לאישהּ, לילדיה. הן מבטאות רצון בפרי בטן בר-קיימא ובקיום של טעם וכבוד. ובכל זאת, נוסף על הלשון הפרטית והאינטימית, יש בתחינות התייחסות לעם ישראל ולקדמוניו, ובעיקר לאימהות האומה, בבקשה שזכותן תגן על המתפללות. סגנונן של התחינות הוא רגשי ונכמר. הפנייה לאל בהן היא כמו פנייה לידיד קרוב ואהוב, ומודגשים בהן צדדיו האוהבים והרחומים של האל השומע והחפץ בתפילה. התחינות כתובות בתום לב, מתוך אמונה שהאל רוצה בתחינת הנשים. לא כל התחינות עומדות אולי בקנה מידה של כתיבה ספרותית מעולה, אולם הסגנון הפשוט והבלתי-מהוקצע הוא חלק מקסמן. תחינות רבות הועתקו שוב ושוב בקונטרסים קטנים ובשינויים קלים, לעיתים ללא ציון מקום פרסומן ושנת פרסומן, כך שלא תמיד אפשר לדעת מהו מקורן.

מי כתבו את התחינות? בחלק גדול של המקרים הדבר אינו ידוע. יש הטוענים שלפחות בחלק מן המקרים, היו אלה גברים שחיברו תחינות וחתמו בשמות של נשים, ובתחינותיהם ביקשו לבטא את רגשות הנשים (או את הרגשות שראויים שיהיו לנשים). לדוגמה, אין אנו יודעים דבר על שרה בת טובים, החתומה על שני קובצי תחינות חשובים ופופולריים, וייתכן שהשם אינו אלא שם עט של גבר שחיבר אותם. יש תחינות שנחתמו בשם "אישה צנועה", תחינות אחרות נכתבו בשם כותבות ידועות, כמו פאני נוידא, שתוזכר בהמשך.

נושאי התחינות לקוחים מהמצוות המיוחדות לנשים, מצוות חנ"ה, כלומר חלה, נידה והדלקת נר, מאירועים הקשורים במעגל השנה, בעיקר לימים הנוראים, ונועדו להיאמר בצד התפילה הכללית וה"גברית". חלקן קשורות באירועי חיים ונאמרות לקראת כלולות, עם הרצון להרות, בעת ההיריון, לקראת לידה, אחריה. יש בהן בקשות להצלחת הילדים ולחינוכם, לשמירה בעת הזקנה ועוד. יש גם תחינות כלליות שאינן קשורות למצב או לזמן מסוימים. תמונת העולם העולה מתחינות רבות אינה קלה, זהו עולם של סבל וצער – אישי וקהילתי – שמהם מבקשות המתפללות להינצל. לעומת רוב התפילות הממוסדות שבסידורים, שנועדו להיאמר בציבור ובבית הכנסת, התחינות נועדו להיאמר ביחידות ובבית, בדרך כלל, אם כי יש גם תחינות שנועדו להיאמר בבית הכנסת, בעיקר בחגים, ובצמוד לתפילה הרשמית. התחינות היו כלי ביטוי חשוב לנשים יהודיות בעיקר במזרח אירופה.

היו שראו בתחינות כלי להַסללתן של נשים לתפקידיהן המסורתיים ולהרחקתן ממוקדי כוח, שנחשבו גבריים, והיו שראו בהן תחום פרטי של נשים, מעין "חדר לעצמן", שבו הן יכלו להתייחס לחוויותיהן האישיות והמשפחתיות בכבוד, באינטימיות ובאין מפריע. היו שחשבו שטקסטים אלה מציגים תפיסות סטראוטיפיות ומקטינות של נשים, למשל באזכור חטאה של חוה (וראו בהמשך). אחרות ראו בהם כלי להעצמה נשית, כך למשל בתחינה שבה משווה האישה את עצמה בעת הדלקת נרות השבת לכהן הגדול שהעלה את הנרות בבית המקדש. כך או כך, התחינות פותחות צוהר לעולמן של נשים יהודיות, לחרדותיהן ולתקוותיהן, לצערן ולשמחותיהן. ובכך ערכן לא יסולא בפז.

אתמקד בתחינות מיוחדות שחוברו כדי להיאמר בהקשר של הלידה, חוויה מכוננת ומרכזית בחיי נשים. לרוב נשים ילדו בבית, בקרב בנות משפחתן שסעדו אותן בעת הצירים, בלידה עצמה ואף בימים ובשבועות שאחריה. הסעד כלל לא רק עזרה פיזית ורפואית, אלא גם רוחנית ונפשית. יש תחינות לנשים המבקשות להיפקד בפרי בטן, תחינות לזמן ההיריון, לקראת הלידה ומיד לאחריה. יש תחינות המיועדות למיילדת, וכאלה שאותן אומרות חברותיה של היולדת.

תחינה לשמירה במהלך ההיריון

התחינה שלפנינו היא אחת התחינות הקדומות שנועדו להיאמר על ידי נשים הרות, והיא קשורה במנהג של נשים הרות לאכול את הפיטם של האתרוג ביום הושענא רבה, כלומר ביום האחרון של חג הסוכות, אחרי שנטלו את ארבעת המינים בפעם האחרונה. האתרוג היה, לפי אחת מהמסורות, פרי עץ הדעת (בראשית רבה טו, ז), ואכילת הפיטם שלו נתפסה כסגולה לשמירת האישה וההיריון. התחינה נכתבה ביידיש, והיא נאמרה בצד נשיכת הפיטם ומתן צדקה, והנה תרגומה:

ריבונו של עולם, בגלל חוה שאכלה מהתפוח[!] כל הנשים נאלצות לסבור יסורים כאלה [כמעט] עד מוות.
אילו הייתי שם, לא הייתה לי כל הנאה [מן הפרי].
כך עתה, לא רציתי לפסול את האתרוג כל שבעת הימים [של סוכות] […] אבל עכשיו, בהושענא רבה, המצווה הסתיימה, איני ממהרת לאכול אותו.
וכשם שיש לי רק הנאה מועטה מאכילת הפיטם, כך הייתה הנאתי מהתפוח שאסרת על אכילתו, פעוטה.

תחינה זו, שנועדה להיאמר במהלך ההיריון, אינה קשורה לשלב זה או אחר בהיריון, אלא לאירוע ממעגל השנה – סיום חג הסוכות. התחינה מכירה בחטאה של חוה ובעונש שניתן לה על אכילת פרי עץ הדעת ופיתוי אדם, חטא שהביא עליה את עונש הסבל הכרוך בלידה (אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים [בראשית ג, טז]). אולם האישה האומרת אותה מתנערת מן החטא. היא מעידה, שאילו עמדה במקומה של חוה, לא הייתה חוטאת בו. במילים אחרות, אפשר לזהות בתחינה זו ממד של התרסה נגד אחד מהטקסטים המכוננים במסורת היהודית. גם כיום יש המשתמשות בריבת אתרוגים כסגולה ללידה קלה.

"תעמוד לה זכות אמותינו" – תחינה למען היולדת

את התחינה הבאה אמרו החברות והקרובות למען היולדת ותינוקה. היא התפרסמה בקובץ התחינות רחל מבכה על בניה, שנדפס בווילנה ב-1910, וכתיבתה מיוחסת לרחל אסתר בת אביחיל.
לא צלח בידי לברר עליה פרטים ולדעת אם זהו שם אמיתי או שם עט. והנה היא בתרגום מיידיש:

תחינה למען אישה לקראת הלידה

אל רחום וחנון, בורא חזק, רחם על _ בת __, שתלד בשלום.
תעמוד לה זכות אמותינו הקדושות שרה, רבקה, רחל ולאה,
וזכותן של הנביאות, מרים, דבורה, חנה וחולדה, וזכותה של יעל
תעמוד לה בעת סכנה, שתלד את בנה בקלות וללא ייסורים.
אתה, אלוהים, יכול לחולל נס כזה
בזכותן של הצדקניות מבין אימותינו.
ייוולד בנהּ לעובדך בלבב טהור,
יהא צדיק העוסק בתורה ובמצוות
ואם נקבה תיוולד לה, תהא אישה צנועה ויראת אל ותזכה במזל טוב.
יזכו האם והילדה לבריאות,
שתבוא לעולם לישועות ונחמות לכלל ישראל
בימיה יזכו היהודים לגאולת אמת. אמן.

כמו בתחינות רבות, גם כאן מבקשת המתפללת את חסדי האל בזכותן של ארבע האימהות, והיא מוסיפה להן את הנביאות, ואף את יעל אשת חבר הקייני, שהרגה את סיסרא, שר צבא מדין (שופטים ד–ה). התחינה מבקשת בן זכר שיהיה "צדיק העוסק בתורה ובמצוות", אבל מַקצה גם תחינה למקרה שתיוולד בת, ש"תהא אישה צנועה ויראת אל". ההסללה של התכונות הרצויות לבן ולבת עשויה להרתיע רבים ורבות, וכמוה התקווה הראשונית שהיילוד יהיה בן זכר. אולי יוקל לנו מעט הקושי הזה אם נקרא את הדברים בהקשר של זמן כתיבתם והקשרו, ואם נראה שהתקוות הגאוליות קשורות דווקא להולדת בת.

"הנח לחסדך למשול בי" – תחינה של פאני נוידא

תחינה נוספת, והפעם תחינתה של היולדת עצמה לקראת הלידה, נכתבה על ידי פאני נוידא. נוידא (1819–1894) היא אחת מכותבות התחינות המוכרות בשמן ובנסיבות חייהן. היא נולדה למשפחת רבנים בצ'כיה ונישאה לרב אברהם נוידא, שזכה להשכלה כללית. מכיוון שאישהּ נפטר צעיר, החליטה פאני להציב לו מצבה בדמות ספר תפילות לנשים, שאותו כתבה בשפה הגרמנית. ספרהּ, שעות התייחדות, תורגם לאנגלית, ליידיש ולאחרונה אף לעברית, ויצא לאור במהדורות רבות. נוידא, בעצמה אימא לשלושה בנים, הציעה את התחינה הזו לאישה בעת שהיא כורעת ללדת:

תפילה לקראת הלידה, פאני נוידא

"בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר" (ישעיהו סו, ז)
"אַל תִּירְאִי […] אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ" (ישעיהו מא, יד)
קרבים ובאים רגעי הכאב הקשה,
ובעיצומם של הייסורים והפחד שבלבי,
פועמת בי
התפילה הנכמרת ביותר, הנלהבת ביותר
מעומק נשמתי, אליך
אב כל חי,
עם כל ציר, בכל כאב שעובר בי,
המילים גוועות על שפתיי,
רק שמך, אלוהיי, נותר לי בחיותו.
בשמך אקרא שוב ושוב
קריאה אחת, אלוהים, אלוהיי,
צורי, מגיני ונחמתי,
ישועתי וסֶכֶר לי;
המרכך את פחדיי וחרדותיי
אתה מקור תקוותי וכוחי.
יהי רצון שעיני הדומעת,
שאני נושאת אליך, אבא,
תעורר את רחמיך עליי!

הנח לחסדך למשול בי,
למען לא ימשלו בי כאביי,
שיאזרני אומץ לב וכוח.
תן שחסדיך האבהיים יגנו עליי ברגע הגורלי הזה
ויובילוני בבטחה!
הנח לי, בעל הרחמים,
לא לסבול במשך זמן רב,
הפוך לי עד מהרה את כאבי לשמחה במשאת לבי,

שאזכה בילד בריא ומלא חיים.
אל תזכור לי, א-לוהים,
את החטאים והשגיאות בחיי,
סלח לי ומחל לי על מה שהחסרתי מלפניך.
לחסדך ולרחמיך ייחלתי,
שאעניק חיים לפרי בטני הרך,
שמור על חיי, והיה עמדי,
כי לך תקוותי ואמונתי.
אמן.

נוידא שמה בפי היולדת פנייה נרגשת לא-לוהים, ובה היא שוטחת בעבורה את חרדותיה ואת תקוותיה ברגע שציפתה לו חודשים ארוכים וביושבה על המשבר. נקל לראות כיצד האפשרות לקרוא את הטקסט המוכן העניקה לנשים רבות נחמה ועזרה להן למלל את מה שהן חשות ברגע נשגב זה של הלידה. ידוע שנשים רבות נפטרו במהלך הלידה, וכך גם ולדות רבים. תינוקות רבים אף נפטרו סמוך ללידה או בינקות המוקדמת, כך שהמילים ביטאו בוודאי את מכלול הרגשות העמוקים של היולדת, המבקשת הגנה, שמירה ורחמי האל.

שירי לידה במסורות תימן ותוניס

בתפוצות הספרדיות והמזרחיות הייתה מקובלת שירת נשים עשירה וענפה, ובכלל זה שירים ששרו בפני היולדת ולעיתים שירים ששרה היא עצמה. כאן אביא שתי דוגמאות לשירי לידה – האחת ממסורת תימן והשנייה ממסורת תוניס.
ד"ר ורד מדר, העוסקת בשירי נשים תימניות, מלמדת שלשירים אלה יש מבנה קבוע יחסית: לאחר פתיחה, שבה מופיעים לעיתים שבחי האל, מופיעים "סיפור קשיי ההיריון וההתמודדויות שהוא מזמן לאישה ולגופה, תיאור 'הפגישה עם המוות' בעת הלידה, הפינוקים החומריים והרגשיים להם תזכה היולדת עכשיו לאחר שילדה, ברכות מפי בני משפחתה השונים, המפארות ומרוממות אותה, ההודעה על לידת בן או בת וחתימה בברכת בריאות וחזרה לשגרת החיים המבורכת".

הנה אחד מהשירים הללו בתרגום לעברית:

אילו ראיתן, הוי אחיותיי

אִלּוּ רְאִיתֶן, הוֹי אַחְיוֹתַי! מָה קָרָה בְּעֵת הַהֵרָיוֹן
בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ וְהָאֹכֶל לֹא יָרַד (בִּגְרוֹנִי)
אִלּוּ רְאִיתֶן, הוֹי אַחְיוֹתַי! מָה קָרָה בְּעֵת הַלֵּדָה
קִבְרִי כְּבָר הָיָה פָּתוּחַ וְנִשְׁמַע קוֹל הַקִּינָה/הַמְּקוֹנֶנֶת
וְהַיּוֹם קִבְרִי סָתוּם וְנִשְׁמְעָה הַמְּצַהְלֶלֶת
הוֹ הַמְּצַהְלֶלֶת לַיּוֹלֶדֶת! יְבֹרַךְ פִּיךְ בִּבְרִיאוּת!
בַּעֲלֵךְ אוֹמֵר: שָׁלוֹם, הוֹ מַנְעוּל בֵּיתוֹ וְהוֹנוֹ! [פעמיים]
אָחִיךְ אוֹמֵר: שָׁלוֹם, הוֹ טַבַּעַת עַל יָדִי הַיְּמָנִית!
אִמֵּךְ אוֹמֶרֶת: שָׁלוֹם, הוֹ מְאוֹר עֵינַי הַיְּמָנִית!
אָבִיךְ אוֹמֵר: שָׁלוֹם, הוֹ רָם הַמַּעֲלָה בְּמֶרְכַּז חֲדַר הָאוֹרְחִים!
מְעֻטֶּרֶת בְּרֹאשָׁהּ וְנִנּוֹחָה (הִיא) כִּדְמוּת הָאָמִיר בֶּן יָאס [פעמיים]
אֲחוֹתֵךְ אוֹמֶרֶת: שָׁלוֹם, הוֹ יְסוֹד בֵּיתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ!
סָבָתֵךְ אוֹמֶרֶת: שָׁלוֹם, תִּזְכִּי בִּבְרִיאוּת!
חֲמוֹתֵךְ אוֹמֶרֶת: שָׁלוֹם, הוּא מַנְעוּל בֵּיתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ!
אִחוּלַי לָךְ, הוֹ יוֹלֶדֶת! בְּעֶבֶד וּבִמְשָׁרֶתֶת
אִחוּלַי לָךְ, הוֹ יוֹלֶדֶת! עוֹפוֹת מִן הַכְּפָרִים.

השיר מתחיל בעדותהּ של היולדת עצמה על קשיי ההיריון והלידה, וממשיך בברכות שבני משפחתהּ מעטירים עליה. מעניין לשים לב לתיאור קברהּ הפתוח בעת הלידה, המסמל את הסכנות הכרוכות בלידה. גם לאחר הלידה מופיע הקבר, אבל עתה הוא סתום. קולהּ של המקוננת מתחלף בקולהּ השמח של המצהללת. בשירים אחרים מתוארים כאבי הגוף של היולדת, והשיר מופיע למעשה כקינה על היולדת השרויה בסכנה. לאחר הלידה ובחלוף הסכנה, היולדת "מעוטרת בראשה ונינוחה" וזוכה לברכות בני ובנות ביתהּ.

במסורת יהודי תוניס היה מקובל שיולדות שרו למיילדת שיר שהיה משותף ליהודיות ולמוסלמיות כאחד. ד"ר צביה טובי, חוקרת יהדות תוניסיה ולוב, שפרסמה אותו, קובעת שמקורו היה מוסלמי, אבל נשים יהודיות הוסיפו לו סממנים יהודיים. כאן אביא את החלק הראשון של השיר, ששרו יולדות לבנות. בשיר הזה מהללת היולדת את בתהּ ומביעה שמחה על לידתה, והדבר אינו מובן מאליו, שכן, טובי מלמדת שרוב הפתגמים והמנהגים שיקפו אכזבה ותסכול לנוכח לידת בנות:

הוֹ, מְיַלֶּדֶת, לָמָּה תַּבִּיטִי בִּי?
אִם סִיַּמְתְּ, שַׁחְרְרִינִי
אִם אֹמַר לָךְ בַּשְּׂרִינִי
אִמְרִי לִי בַּת וְשַׂמְחִינִי:

הוֹ, מְיַלֶּדֶת, אִמְרִי לִי 'בַּת'!
אֶתֵּן לָךְ מַתָּנָה כְּפוּלָה
אַתְחִיל לְהָכִין נְדוּנְיָה
תְּהֵא לִי כַּלָּה מְצֻפָּה [בְּתַכְשִׁיטִים]:

אָכֵן אָמַרְתְּ 'בַּת'
אֶשְׂמַח וְאוֹדֶה לָאֵל
בֶּן לֹא יֵצֵא מֻכֵּה שֵׁדִים
וְלֹא עֶלֶם יַדְאִיג אֶת לִבִּי:

אִם אָמַרְתְּ לִי 'בַּת'
הַשֶּׁבַח לָאֵל! לָמָּה אִירָא?!
פְּנִינִים אֶעֱנֹד לָהּ בְּאָזְנֶיהָ
וּנְדוּנְיָה כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים.

שינוי התנ"ך כדי לעזור ליולדת?!

כדי להשלים את התמונה של תפילות, שירים ותחינות שאמרו נשים יהודיות בהקשר ללידה, יש להזכיר תופעה נוספת, מפתיעה למדי. ידוע שלאורך הדורות יהודים ויהודיות אמרו פרקי תהילים בזמני סכנה ומשבר. המזמורים העתיקים עודדו את הלב ויצקו נחמה גם ברגעים קשים מאוד. יש שיוחדו לרגעים מסוימים. מזמור כ', למשל, המופיע גם במסגרת תפילת השחרית והמתחיל במילים לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, יוחד לעת לידה. במבט ראשון קשה לראות את הקשר של מילותיו לחוויית הלידה, אולם יש בידינו עדויות ממזרח וממערב שהוא נאמר לרפואתן של יולדות וכסגולה ללידה קלה ובטוחה. רבי יעקב עמדן (אלטונה, 1776-1698) טען שיוחד ללידה מפני שהוא מכיל תשעה פסוקים כתשעת ירחי הלידה, ושבעים תיבות (מילים), כנגד שבעים צירי הלידה שיש לפי המסורת ליולדת (אם כי איני מכירה מי שמנתה את ציריה, וברי שהמספר שונה מאישה לאישה):

א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ, וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.
ד יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
ה יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ, וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.
ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ, וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל, יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ, בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ.
ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
ט הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.
י ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.

מה שמיוחד בעניין אמירת המזמור הזה, הוא שהיו מסורות לומר את המזמור הזה ליולדת בלשון נקבה. במקום יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, היו קוראים בפניה ואומרים בלשון נקבה: יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה! אנו לומדים על המנהג הזה לסייע ליולדת בכאביה באמירת המזמור שהותאם מגדרית לנקבה דווקא מהתנגדות שהשמיעו רבנים – מן המזרח ומן המערב כאחד – למנהג הזה. ההתנגדות מלמדת דווקא שהמנהג היה שריר וקיים בקרב קהילות ישראל השונות.

הדבר משמח בעיניי, כי יש במנהג זה עדוּת לכך שרבים ורבות רצו ליצור רגעי תפילה ותחינה הנוגעים ליולדת, והדבר היה כה חשוב, עד שהרשו לעצמן לשנות את לשון התנ"ך עצמה, כדי שתדבר על היולדת ועל חווייתה! הדבר פותח לנו צוהר ללמוד שהיו עוד אין-ספור מנהגים בעם ישראל שאבדו משום שלא הועלו על הכתב. רבים מהם היו ללא ספק קשורים בנשים וברגעי חיים משמעותיים להן. גם אם אין בידינו לשחזר את המנהגים הללו, יש בידינו לפחות להצביע על קיומם, ללמוד אותם ולהמשיך וליצור יצירה יהודית בת קיימא בעבור יהודים ויהודיות בני זמננו.

תחינות וטקסים חדשים לחוויה קמאית

כאמור, הפופולריות הרבה של התחינות פחתה כבר במאה העשרים. לכך הובילו תהליכים שונים, ביניהם העובדה המשמחת שנשים רבות יותר למדו עברית ומבקשות את מקומן השוויוני גם בתפילת הציבור של בית הכנסת. תהליכי הגירה וחילון השכיחו את השירים שהיו שרים באוזני היולדת וכן מנהגים אחרים הקשורים בה ובלידה. עם זאת, בשנים האחרונות זכינו לראות התעוררות ביצירה ליטורגית של נשים ובכתיבה של תפילות המיוחדות לרגעים שלפני הלידה, במהלכה ולאחריה. אביא כאן שתי תפילות, או ליתר דיוק שני טקסטים, המיועדים להיאמר בטקסים הקשורים ללידה.

טקס הלבירינְת

הרבָּה גילה קן מספרת שֶדולות ומיילדות לימדו אותה על הלבירינת ככלי התכווננות ליולדות לקראת לידתן. לעומת מבוך, בלבירינת אי-אפשר ללכת לאיבוד. ככל שמהלכים בו, מגיעים למרכז וממנו אפשר לצאת החוצה. הרבָּה קן ממליצה ליולדת ליצור או לצייר לבירינת ענק על הרצפה וללכת במסלולו או לעקוב אחרי נפתוליו עם האצבע. היא ממליצה לה להרהר לפני הכניסה לתהליך הלידה בשאלות כמו, "מה אני צריכה כדי לעבור את זה בטוב?", "מי תומכים בי מבחוץ?", "מה עוזר לי בִּפנים?" קן מציינת שהכניסה ללבירינת היא כניסה למקום פנימי של שקט ובהירות, מקום של כוח, שטוב לקחת אותו לשעת הלידה הפעילה. היא ממליצה לצרף כוונות ותפילות למהלך הכניסה ללבירינת והיציאה ממנו. כדוגמה היא מביאה פיוט הנאמר בתפילת הנעילה ביום כיפורים, כדלהלן:

פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר
כִּי פָנָה יוֹם

הַיּוֹם יִפְנֶה
הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה
נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ

שערי השמיים ושערי הסליחה שעליהם דובר בפיוט בהקשרו המקורי, הופכים לשערים אחרים. ואכן, קן ממליצה לתת למילים "לשקוע אל תוכך. אילו שערים נפתחים ואילו נסגרים? מה בחיים שלך נפתח ונסגר עכשיו, ועוד ימשיך להיפתח".

תפילה לטבילה לאחר הלידה

תפילות אחדות המיועדות לחוויית היולדת מרוכזות בספר "פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי". אחת מהן, תפילתה של הרבָּה קורי זיידלר, שהוסמכה לרבנות בשנת 2006 בהיברו יוניון קולג', מיועדת לטבילת היולדת לאחר הלידה:

תפילה ליולדת / הרבה קורי זיילדר

בְּרוּכָה אַתְּ יָהּ
אֵם כָּל חַי
שֶׁמִּמֶּנִי יָצְאוּ חַיִּים חֲדָשִׁים לָעוֹלָם.

בְּרוּכָה אַתְּ יָהּ
שֶׁבְּנִפְלְאוֹתַיִךְ אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת עַכְשָׁו.
מָה גָדְלוּ מַעֲשַׂיִךְ יָהּ
מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתַיִךְ.
בְּרוּכָה אַתְּ יָהּ
שֶׁשָּׁמַרְתְּ עָלַי בְּתִשְׁעַת חָדְשֵׁי הֶרְיוֹנִי.

בְּרוּכָה אַתְּ יָהּ
הַמְּחַדֶּשֶׁת בְּטוּבָהּ חַיִים בְּעוֹלָמָהּ.

בתפילה זו מובע רגש הודיה על הלידה שצלחה. היולדת פונה בה לאלוהים בלשון נקבה, כשהיא מדגישה את הצדדים הנִקביים באלוהוּת ומודה על השמירה שזכתה לה במהלך ההיריון והלידה. בהמשך היא מבקשת שמירה ורחמים על פרי בטנהּ. הובאו כאן נוסח ללידת בת ונוסח ללידת בן, והבקשה זהה בשני הנוסחים.

• המאמר פורסם לראשונה בספר: בראשית ילדה – אורנה פילץ, בהוצאת פרדס (2021)

---

הנה כי כן, אפשר לראות כי אף שאין בסידורי ישראל הממוסדים תפילות המיועדות ליולדת ולשעת הלידה, נשים חיברו ועדיין מחברות תחינות לשעות אלה, ובכך ממלאות את החסר. תופעת התחינות מלמדת על חיוניותו ועל חיותו של הרגש הדתי של נשים יהודיות, ועל מגוון הדרכים שבהן היצירה היהודית יכולה להתרחב, להעמיק ולהמשיך ולהיות חיה וחיונית.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

לקריאה נוספת בתוך מגזין גלויה:

עם בוא ילדות.ים לעולם:

• הצעה לטקס ברית הבת (שמחת וזבד הבת) – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי 
• שבע ברוכות לשמחת הבת – רחלי עמיצור-איצקוביץ
• חגיגות לידה : ברית הבן וברית הבת – צוות גלויה
• פיוט להולדת בת – רחל אילון כוכבא
• ברית מילים : "ועל לבם אכתבנה" – אפרת גרבר-ארן

• הצעה לטקס ברית מילה – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• הרהורים על טקס ברית המילה והצעות מעשיות – טל שריאל
• טקס "ברית יצחק" – צוות גלויה
• שמחת הבן וכאב הברית – רגב בן דוד
• טקס שמחת בן וברית – רגב בן דוד
• פדיון הבן – הצעה לברכת ההורים לבנם בעת פדיונו – גבריאל אבן צור וחן דרעי
• פדיון הבן – הצעה לטקס בשילוב זוג ההורים והקהל – הרבנית שרה סגל-כץ

מתוך נָחוּגָה:

• נָחוּגָה: חזון – הרבנית שרה סגל-כץ
• נָחוּגָה: תוכן העניינים – צוות גלויה
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" – על מתן שמות – שרה פרידלנד בן ארזה
• משא היהודיה הנודדת בין 'בְּרִיתָה' ל'זֶבֶד' – הרב[נית] לאה שקדיאל
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• טקסי משפחה
• חופה וקידושין
• טקסי גירושין
• טקסי אבלות

תפילות נוספות באתר:

• תפילה לאישה לפני לידה – תהילה אזולאי שאול
• תחינה ערב לידה – שירה לוין
• תפילה על חינוך הילדים – אורה זך
• תפילה לאם השולחת את ילדתה לראשונה למעון – עפרה גולדברג עברון
• משתה גמילה מהנקה – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות
• ברכת הגומלת – חן ארצי סרור
• תפילה להורים ליום ההולדת ילדתם או ילדם – אורה זך

לקריאה נוספת:

• לידה והולדה בחסידות: קריאות מגדריות – ציפי קויפמן ז״ל
• הולדת הבת במקורות היהדות – רן חורי
• ברכת הטוב והמיטיב בלידת בן ובת – הרבנית חמוטל שובל, כתב העת ״דרישה״