מיזוג עולמות – מדריך הטרמפיסט לגלקסיית החתונות

"כל משפחה נוצרה ממפגש בין שתי משפחות. שני עולמות. המפגש הזה אינו פשוט" מתוך פרספקטיבה של מדריכת כלות, חמות וכלה בעצמה, כותבת מיכל מינצר על המפגש המשפחתי שמתלווה לנישואין, ומעניקה עצות להורים ולבני הזוג שבידן להיטיב עם הדינמיקה בסיטואציה רגישה זו.

פתח דבר: פורים, סעודה המונית והיכרות לא מתוכננת

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם חמותי.

האמת, זהו סיפור קצת מצחיק. זה קרה בפורים ולא היה מתוכנן, אז איך לא יהיה מצחיק?

בכל אופן, אחרי ארבעה חודשי היכרות, בעלי החליט שזה הזמן להציג אותי בפני משפחתו, וללא שום הכנה מוקדמת, שלי או שלהם, הביא אותי לסעודת פורים המונית עם משפחתו המורחבת.

מכיוון שהיה על מדים כי היה במילואים, וגם היה קצת נרגש ונבוך, עזב אותי בדלת ורץ להחליף לאזרחי. מצאתי את עצמי עומדת מול אישה זרה שלא בדיוק הבינה מי אני ומה אני עושה בפתח ביתה. גם אני לא הבנתי שמדובר בחמותי לעתיד.

היא הושיטה יד בנימוס ואמרה "אני שרה". מאחוריה זיהיתי פינת אוכל הומה ועשרות עיניים מופנות אלי. נהיה שקט. מביך. מאד.

הושיבו אותי לשולחן. הגישו לי גפילטע פיש, מרק קרופניק כמיטב מסורת המשפחה, ואז מנה עיקרית, כשאני לא מצליחה לבלוע כלום בזמן שכולם בחנים אותי במבטיהם. בסוף הוגשה עוגת פרג מדהימה עם קרם שוקולד מעל. איך אני יודעת שהעוגה מדהימה? כי התפריט הזה נשאר קבוע בכל סעודות הפורים שאכלתי מאז בבית חמותי.

זה רק חלק מהסיפור, אבל אסתפק בזה.

אני יכולה לומר שבאותו היום ערכתי בראשי רשימה של דברים שהיו לי מוזרים, גם אחרי שלקחתי בחשבון שזה חג פורים. למה מוזרים? כי בבית הורי נהגו אחרת.

שנינו ממשפחות חסידיות. שנינו מבתים עם רקע חרדי אבל דתיים לאומיים בפועל. אמנם הוא תל אביבי ואני חיפאית, הורי אנשי חינוך ומשפחתו היא משפחה של "סוחרים", אבל יש הרבה קווי דמיון בדרך הערכית בה גודלנו והתחנכנו.

ובכל זאת.

כל משפחה היא עולם תרבותי שונה, עם המנהגים וההרגלים העוברים מדור לדור, עם ההומור והשפה הייחודיים לה, עם קודים של התנהגות ותקשורת. זה מתבטא באופן בו עורכים שולחן, בדציבלים בהם נערכות שיחות, בסגנון האירוח וכן הלאה. לכל משפחה מסורות/גישות שונות לגבי שידוכים. איך מכירים? כמה זמן מפגישה ראשונה ועד להחלטה? איפה ומתי אמורה להיערך הפגישה הראשונה בין ההורים? וכן הלאה.

המעניין הוא שכל משפחה נוצרה ממפגש בין שתי משפחות. שני עולמות. המפגש הזה אינו פשוט.

יחסי חמות-כלה, הם רק חלק קטן מנושא רחב זה. אולי היה מצופה שאכתוב לכבוד שבועות על התפתחות יחסי עם חמותי, מחשדנות הדדית ועד לידידות אמת. הייתי יכולה לכתוב גם על יחסי עם כלותיי וחתני. בתמציתיות אומר שבחרתי להיות המבוגר האחראי, לדלג על שלב החשדנות, לפחות מכיווני, ולבחור לחבב מההתחלה את בחירות הלב של ילדי.

אני מבטיחה לתת בסוף המאמר כמה עצות בעניין יחסי כלה וחמות. בכך אמלא חובתי לנושא שאי אפשר בלעדיו לקראת חג השבועות.

אבל עכשיו, אני רוצה לעסוק בנושא הרחב יותר. מפגש המשפחות.

זוג חדש נולד

מזל טוב!

זוג חדש נולד.

זוג חדש שחושב לעצמו שהוא בבועה סגורה, ושעוד רגע הוא מקים משפחה ותרבות חדשה לגמרי. בדרך כלל הזוג טועה. טועה בגדול.

כל אחד מבני הזוג מביא איתו תרבות משפחתית, היסטוריה, הומור, מנהגים ונורמות התנהגות. כשהזוגיות מתמסדת, המשפחות נפגשות. על המפגש הזה אני רוצה לדבר.

המשפחות נפגשות בשתי רמות. הרמה הראשונית של מפגש המשפחות הוא בין בני הזוג, עם תחילת ההיכרות ביניהם. לאחר מכן, בשלב מסוים המשפחות נפגשות בפועל. זהו מפגש שבדרך כלל במרכזו הפקת חתונה. ביתר דיוק – אירוסין, חתונה, שבע ברכות, ירח דבש, קניות, דירה ועוד…

נשמע כיף? אז זהו, שלא תמיד.

כי בהפקה הזו יש לא מעט שותפים. אל בני הזוג עצמם, מצטרפים אנשים שלא בהכרח בחרו להיות יחד: שני זוגות הורים, לפעמים גם סבים וסבתות דומיננטיים, דודים, אחים גדולים, הורים בזוגיות שניה ושותפים פוטנציאלים נוספים.

שתי משפחות, לפחות שישה אנשים וביניהם זוג אחד שמנסה להתחתן.

לכולם חלומות, תפיסות עולם, מצב כלכלי נתון ורעיונות על מה בדיוק אמור לקרות בחתונת בני הזוג ואף בהמשך חייהם. יש להם דעה לגבי כמה כסף החתונה צריכה לעלות, מה כל צד יקנה לבני הזוג, מי יערוך את החופה, איזה "כיבודים" יחולקו (איך מחלקים שבע ברכות בין כל הצדדים וכל המכובדים והאם אלו יהיו רבנים או קרובי משפחה, אנשים חשובים או שותפים עסקיים, רק גברים או גם נשים), מה יאכלו, והרשימה עוד ארוכה.

כל צד מביא איתו את הרעיונות שלו. את היכולות הכלכליות שלו, וגם את הערכים.

אוי הערכים.

מלחמות עולם ניטשות על הערכים האלה. מדרישה ל"חתונה צנועה ולא מנקרת עיניים" ועד "חתונה כזו היא זלזול באורחים שלנו". מ"אצלנו הריקודים יהיו נפרדים עד הסוף" עד "המחיצה תעוף אחרי סבב הריקודים הראשון".

טוב, בקורונה נכפו עלינו כמה סטנדרטים של מינימליזם, אבל עכשיו נפתחו שוב הרבה אפשרויות – וכשכל האפשרויות פתוחות, הסיכוי להתנגשות בין עמדות ודעות שונות גדל. אלה נפגעים כי הם נאלצים להוציא יותר כסף ממה שחשבו, ואלה נפגעים כי המחותנים משלמים יותר מהם והם חווים את זה כהתנשאות. אלה מתביישים בזה שהחתונה מנקרת עיניים או מעוצבת מידי לטעמם, ואלה מתביישים בפשטותה. אלה נבוכים כי החתונה "דוסית" ושמרנית, ואלה מתבאסים כי החופה מודרנית או פמיניסטית.

באמצע, יש זוג שבסך הכל רוצה להקים משפחה.  מתברר שזוהי אינה משימה כה פשוטה.

גם להם, לזוג, יש ערכים וחלומות על איך החתונה שלהם תהיה. יותר מזה, הם עסוקים בהפקת החיים המשותפים שלהם, בבניית התרבות החדשה שלהם, זו שתמזג בין המסורות והחידושים שכל אחד מהם הביא עמו.

עין טובה

כמדריכת כלות פגשתי לא מעט זוגות שבין הצעת הנישואין לחתונה יצא להם החשק מלהתחתן. ממש כך. אני רואה ברשומה זו הזדמנות לפנות לזוגות הצעירים ולהוריהם. סבתא שלי ז"ל היתה אומרת שבכל חתונה חייבת להיות עוגמת נפש מסוימת, נגד עין הרע. אני אומרת שזה כדי להכניס את כולנו לפרופורציות, ושהחיסון הטוב ביותר כנגד עין רעה, הוא עין טובה.

אתחיל בצעירים: זכרו שהחתונה היא ערב אחד. ערב חשוב, אבל החיים שאחריו חשובים יותר. נהלו עם הוריכם משא ומתן מכבד. כבדו את הערכים שלהם. כבדו את הנורמות החברתיות והדתיות שלהם. החתונה היא גם שלהם. ככה זה. כשתחתנו ילדים בעצמכם – תבינו.
יתכן ש'תנצחו' והחתונה תהיה בדיוק כמו שרציתם. אבל, אתכם תחת החופה יעמדו אנשים מובסים ומאוכזבים. אנשים שמעכשיו תפגשו, בע"ה, בשמחות משותפות. ולא רק בשמחות.

להורים אוסיף ואומר, שגם אם תקבלו חתונה בדיוק לטעמכם, אתכם בחופה יעמוד זוג צעיר ועייף שיזכור לכם לעולמי עד במה התמקדתם לקראת החתונה (בדברים ה"חשובים") ואת מי לא ראיתם (אותם).

אמא שלי סיפרה לי פעם סיפור על סבא זקן שאיחר בכוונה לחתונת נכדתו, וכולם דאגו לו מאד. כשהגיע הסביר שהכל היה מושלם מידי והאיחור היה כדי שתהיה קצת עוגמת נפש, נגד עין הרע כמובן. סבא חמוד עם כוונות טובות, אבל הוא כנראה לא היה מספיק מעורב בהכנות לחתונה.

החיים מספקים לכולנו די עוגמת נפש. אין צורך להוסיף.

להתחתן כרוך בכל כך הרבה תהליכים רגשיים, בירוקרטיה, ארגונים ומשא ומתן מול ספקים. תמיד יש כבר 'בילט אין' איזו עוגמת נפש קטנה אחת לפחות.

בואו נעבור בשלום את החתונה ונחיה את החיים האמיתיים.

בין 'בסיס משותף' ל'הפכים משלימים'

הנה עוד סיפור. סיפור אמיתי, על חברת ילדות שלי.

היא ובעלה גדלו ונפגשו בארץ. בדרך לשבע ברכות גילו הסבים שלהם שהם נולדו באותו כפר נידח בגלות הרחוקה ממנה באו. מסתבר גם שהוריהם היו חברים קרובים, ושעסקו באותו מקצוע.

סיפור מדהים, נכון?

ובכן, שמעתי אותו בווריאציות שונות מזוגות שונים מעדות שונות.

יתכן שאם לא היו מתרחשים האירועים שגרמו לסבים לעלות לארץ, בני הזוג היו נולדים שם, ואולי השדכנית של הכפר היתה משדכת ביניהם. מצחיק שהגענו כולנו לכאן, ובכל זאת, לא רק שאנשים מתחתנים עם בני אותה העדה, רבים מגלים קשר משפחתי/ חברתי/ אחר מלפני כמה דורות.

לא כולם. ברור. יש הרבה נישואים בין עדתיים וזה מבורך.

אבל שימו לב כמה זוגות יצאו מהשכונה או מהישוב שלכם, מהשבט בבני עקיבא או בעזרא. בעירי אפרת יש "שדרת אוהבים" עם שלטים של זוגות בני המקום. בפעם האחרונה שספרתי היו למעלה ממאה. כמה נח כשיש בסיס משותף. כשמכירים את המנהגים מהבית. כשיש אידיאולוגיה משותפת.

ועכשיו, בואו נדבר על המצב ההפוך.

אתם בוודאי מכירים זוגות שהגיעו מתרבויות שונות מאד. ארצות מוצא רחוקות, למשל. בסופו של דבר מדובר בשני אנשים שנפגשים. כמה זוגות אתם מכירים שהאחד דתי והשנייה חילונית? שהאחת ימין והשני שמאל? שאחד מופנם והשנייה מוחצנת? אחת זריזה והשני שקול ואיטי? אחד ספונטני והשנייה אוהבת לתכנן הכל מראש?

על זה אומרים: הפכים משלימים. אומרים שזה טוב. שאם אחד מבני הזוג רחפן, טוב שיהיה מי שייקח פיקוד. אם אחד קפדן, טוב שהשני יהיה יותר גמיש.

 ומה בתכלס?

כמו בהרבה נושאים, הכי טוב גם וגם. חייב להיות בסיס מחבר בין בני זוג, אחרת לא יהיה להם רגע של מנוחה יחד. אולם, טוב שהם לא תאומים זהים. מה שחשוב זה שתהיה מודעות לשוני. זו העבודה של בני הזוג לבנות את היחד שלהם, שנסמך על הדומה ומכבד את השונה.

ומה עם המשפחות? תפקידן רק לסייע, או לפחות לא להפריע.

במקרים רבים משפחות המוצא שמות דגש על ההבדלים. הן דואגות ומבקשות שמורשתן תוטבע באופן משמעותי, אם לא בלעדי, בזוגיות החדשה. בלי משים, וללא כוונת זדון, הן מנהלות מאבק כח מעל ראשי בני הזוג וגורמות לעוד עוגמת נפש.

מה שכתבתי על הפקת החתונה, נכון וחשוב עוד יותר בליווי בני הזוג בתחילת חייהם המשותפים. כבוד בין המשפחות יתרום לחיי הזוג. הוא גם יאפשר קשר טוב בין בני הזוג לבין משפחות המוצא שלהם. גם בהקשר הזה יש לי מסרים להורים ולבני הזוג.

הפעם אתחיל בהורים: עליכם להבין שהבן או הבת שלכם בונים עכשיו את ביתם. נסו להיזכר איך אתם הרגשתם בשלב הזה בחייכם. איך ההורים שלכם התנהגו. למדו ממה שהיה טוב ואל תעשו את הדברים שהכאיבו לכם. סמכו על החינוך שאתם נתתם. סמכו עליהם. הציעו עזרה או עצה. תנו אותן כשיגידו "כן" להצעה.

לזוג הצעיר: עליכם להבין שההורים דואגים לכם ורוצים בטובתכם. לא תמיד הם יודעים מהי. עזרו להם להיות שם בשבילכם. מתוך כבוד למי שהם. מתוך הכרת הטוב.

ויותר חשוב, ביניכם: זכרו שכל אחד מכם נכנס למשפחה חדשה. לפעמים זה נעים ומסתדר מעולה מהרגע הראשון. לפעמים זה קשה. קשה ללמוד להכיר את מנהגי הבית, מה נכון לומר ומה לא, ללמוד להסתדר עם כולם. יש כמיהת לב להתקבל, להיות רצויים, להיות חלק. לפעמים נפגעים. לפעמים הפגיעה היא מחוסר הבנה. לפעמים הפגיעה היא אמיתית. בכל מקרה זה כואב. היו אחד בשביל השני. תווכו זה לזו את המשפחות שלכם. תווכו למשפחות שלכם את בן/בת הזוג. זו חובתכם. לא פחות. בעיני זו המשמעות של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו". זה נכון, כמובן, לאיש ולאישה כאחד/ת.

לפגוש את החמות / כלה

לסיום, הבטחתי עצות מעשיות לגבי יחסי חמות – כלה. אפשר לתרגם אותן לכל מערכת יחסים חדשה במפגש המשפחות: חתן וחותן, כלה וחותן, חתן וחמות, גיסים וגיסות וכו'.

בכל מפגש בין אנשים, במיוחד במפגש כה טעון כמו המפגש בין כלה צעירה לחמות לעתיד, נמצא המבט הראשון ואיתו פרשנויות הקשורות לפרדיגמות חברתיות. השאלה היא מה רואים.

הכלה עלולה לראות בחמות את "המלכה האם". זו שלא מוכנה לוותר על הבן שלה, מתערבת וממשיכה לנהל לו את החיים. החמות עלולה לראות בכלה את "גנבת הבן". זו שמתחרה בה על אהבתו, שמנסה לשנות אותו, משתלטת עליו ומנצלת אותו.

אני מציעה נקודות מבט אחרות.

לחמות לעתיד: סמכי על הבן שלך שהוא יודע לבחור. הרי את חינכת אותו. הכלה שהביא הביתה נהדרת, כל עוד לא הוכח אחרת. האירי לה פנים. עזרי לה להרגיש בנח. כך תוכל היא להראות את פניה היפות ולא תאלץ להשקיע במגננות. זכרי שהיא לרוב צעירה, צעירה ממך, מלאת חששות ומאד מאד רוצה להתקבל.

ועוד משהו, היא לא לוקחת לך את הבן. לא לוקחת לך כלום. היא ממלאה בחייו פונקציה שאת לא יכולה למלא, וטוב שכך. טוב שהגיעה לחייו. לא לכלה עבורו התפללת?

לכלה הצעירה: עומדת מולך אמא. אמא שרוצה להיות בטוחה שאת טובה לבן שלה. היא דואגת. אולי גם אמא שלך דואגת. נשמי עמוק. תני לבחיר לבך לתת לך גב. אל תבואי בעוינות. כל חמות היא גם אמא, בת זוג וחברה. אז הסיכויים שהיא מפלצת לא גדולים. בקשי מבן זוגך לעזור לך להכירה. למדי עליה ממנו. כך תוכלי להירגע. ואל דאגה, גם היא תלמד להכיר אותך.

ואני חוזרת לחמות: את המבוגר האחראי. את המבוגר. את האמא. כל מילה נוספת מיותרת.

סוף דבר

פתחתי ואסיים בסיפור אישי.

לפני כמה שנים השתתפתי באירוע בבית הספר של נכדתי. הבת של בתי הבכורה. בסיום האירוע ניגשתי למנהלת כדי לפרגן. הצגתי את עצמי כ"סבתא של טליה". המנהלת שמחה מאד, ושאלה מאיזה צד אני סבתא, ולפני שהספקתי לענות, אמרה: "אין צורך. אני יודעת. את אמא של אברהם. ישר ראיתי. לפי העיניים".

צחקתי ועניתי לה: "אמנם אני אמא של יפעת, אבל אברהם קיבל ממני את העיניים".

חשבתי לעצמי כמה נחמד שמגיע שלב בו לא ברור אם אני אמא שלו או שלה.

קרה גם ששאלו אותי "אמא של מי את"? ולרגע התבלבלתי…לא הייתי בטוחה שאני לא אמא של כלתי… אצל כל אחד מילדי הנשואים אני מזהה מנהגים והרגלים שנלמדו אצלי בבית, כאלה שמזכירים לי את המחותנים, ומנהגים חדשים. זהו מיזוג המשפחות ליצירת תא משפחתי חדש.

משפחה חדשה היא כמו תינוק שמקבל חצי מהמטען הגנטי שלו מאבא וחצי מאמא. בהמשך הוא מקבל גם השפעות סביבתיות. כשם שאין לנו שליטה על חצי המטען הגנטי הנפלא שלנו שיגיע אל הצאצאים, כך לא בידינו הבחירה שלהם במה שיקחו אליהם למשפחה החדשה שיקימו.

זו הבחירה שלהם. תפקידנו לתמוך, לתת כלים ולאפשר להם את הבחירה מתוך אמון ביכולותיהם ומתוך סקרנות להכיר את היצירה החדשה, התרבות, המשפחה, העולם שיקימו.

זהו האתגר. אתגר שהעמידה בו – שכרה הגדול בצידה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• דיאלוג במפגש משפחות לפני החתונה – עו"ד שירה לב ציון
• 10 עצות לתקשורת עם ההורים בתקופת תכנון החתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לבחור את החדווה גם בתוך הפקת החתונה: 10 עצות לתקופת האירוסין – הרבנית שרה סגל-כץ
• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
• הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נגה דודסון
• חוליה שמחברת שלוש משפחות – קרן חדד טאוב
• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• אוצר סמוי של סבים וסבתות – מיכל מינצר
• בְּאַהֲבָתֵנוּ וּבְזִכְרוֹנֵנוּ: זוגיות בריאה והדדית בעזרת שיטת האימאגו – אורלי ורמן
• על מה אנחנו רבים בעצם? – קרן חדד טאוב
• זוגיות שכזו: מה שאהבנו פעם – מעצבן אותנו היום – נגה דודסון
• זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• קִינְטְסוּגִי: לבחור להדביק שברים בתוך הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• יש בינינו בית – רביטל ויטלזון יעקבס

• למה לחתום על הסכם קדם נישואין – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• אילו הסכמי קדם נישואין קיימים היום? – עו"ד אלה סקעת
• כתובה באהבה – חלי טביבי ברקת ואלי ברקת
• כתובה אז והיום – אורית להב
• בקצרה על הסכמי ממון, או: למה רובכם לא זקוקים לאחד כזה – עו"ד ניצן כספי שילוני
• הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
• דפוסי המשפחה והזוגיות בחברה הדתית-לאומית – אריאל פינקלשטיין

• "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• מעשיות ורוחניות: מנהגי חתונה – הרבנית שרה סגל-כץ
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• שמחת אם החתן-הכלה: טקס נשי לקראת חתונת הבת/הבן – הרבה הדס רון-זריז
• מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
• מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת – טקס חנוכת הבית – צוות גלויה