רחל רז מראיינת את חפצי כהן-מונטגיו, על פעילותה בבית המדרש ״עֲרֵבוֹת״ ועל המסע האישי שלה בחיבור כל מרחבי חייה אל זהות אחת. בשיחה משתפת חפצי בעיסוקה יחד עם חברותיה – בפעולה נשית שמבקשת להאיר את העשייה הנשית בהיסטוריה היהודית, באמצעות טקסים חדשים ששומרים על רצף רעיוני עם מסורת חכמי ספרד והמזרח.
"וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה…"
(שמות לה,כו)
על האישי ועל הפוליטי
"משמיעות קול פמיניסטי מסורתי" זו הכותרת באתר של "עֲרֵבוֹת – נשים מחברות מסורת", בית מדרש יוצר פתוח לנשים. בית המדרש, בהשראת מורשת יהדות ספרד והמזרח, עוסק במפגש שבין מסורת, פמיניזם וצדק חברתי ומונהג על ידי גרעין של כ-20 נשים, כולן, למעט אחת, מתנדבות.
את חפצי כהן-מונטגיו, ממייסדות בית המדרש "ערֵבות", אני פוגשת, שלא במקרה, לקראת שבת פרשת ויקהל. שבת בה בחרו מנהיגות בית המדרש להנכיח את השיח שלהן במרחבים נוספים.
במהלך שיחתנו אני מנסה להבין את השורשים של "ערֵבות", מי הנשים שמאחורי המיזם, מאין הן הגיעו ולאן פניהן מועדות.
כהן-מונטגיו נשואה ואם לשלושה, עוסקת בעריכת לשון ובתחומי התרבות היהודית.
אני מבקשת מחפצי לספר לי על עצמה.
"אני לא הסיפור כאן", היא עונה ואני מתעקשת – הסיפור האישי שלך הוא גם הסיפור הכללי.
והיא מתרצה: "נולדתי בגבעת אולגה, בנעורי למדתי בתיכון בירושלים, היינו מאה אחוז בנות מזרחיות בפנימייה ובבית הכנסת של הפנימייה התפללו בנוסח אשכנז. בפער הזה הבחנתי לראשונה בגיל שלושים, מה שמראה את המחיקה העמוקה של הזהות המזרחית שלי", היא מספרת בכאב.
באיזה בית גדלת?
"הורי עלו לארץ ממרוקו, שניהם מכפרים בהרי האטלס, והבית שבו גדלתי היה ציוני – שלילת גלות על כל היבטיה. נאסר עלינו לדבר מרוקאית. גדלתי בתקופה בה הפיצולים היו מאוד חדים, לצערי נדמה שלא למדנו כלום. הפיצול בין אשכנזים למזרחים לא דובר בבית, אבל נכח בעוצמה רבה בסביבה".
"התחזקה בי התחושה שעבור החברה הישראלית לסיפור שלי אין ערך"
משא ומתן עם המסורת בתעוזה חדשה
את מתארת חוויה נוכחת-נסתרת, את יכולה לנסות להסביר לי כיצד תחושת הפיצול באו לידי ביטוי בחיים שלך כילדה?
"דווקא בגלל שזה לא היה מדובר, הנוכחות היתה מאוד חזקה. המסר שקיבלתי היה שהתרבות שממנה באתי היא חסרת ערך. הדבר הכי טוב בגבעת אולגה היה לצאת ממנה. המסר היה שמי שמצליח יוצא החוצה".
קשה שלא לחוש שלמרות השנים שחלפו מאז, הכאב של חפצי עדיין נוכח.
מה גורם לך להיות מודעת לחוויה הזו?
"הילדים נולדים, בן הזוג שלי גם ספרדי ומתחילות לעלות המחשבות על המסורת וחינוך הילדים. התחזקה בי התחושה שיש בחוויה הציונית שלי צל, תחושה שעבור החברה הישראלית לסיפור שלי אין ערך. זו מחיקה קשה.
יום אחד ראיתי פוסטר שנכתב עליו "והיו עיניך רואות את מוריך", היו שם ביאליק, ברנר, אחד העם הרב קוק, לאה גולדברג. עמדתי מול הפוסטר ושאלתי את עצמי, איפה אני שם?
בשלב הזה כבר הייתי חברה בקהילת 'דגל יהודה', קהילה ספרדית שוויונית, בה אני חברה עד היום. הקהילה קמה בשנת 2000. זו קהילה ירושלמית קטנה המונה כ30-40 איש, המשלבת גישה יהודית שהכרנו מהבית – נאמנות עם מתינות. בהמשך הצטרפתי לתכנית המנהיגות לנשים 'תדרשי' של 'ממזרח שמש', בית מדרש ליהדות חברתית. פתאום גילית שגם למסורת שממנה באתי יש חכמים גדולים, יש תרבות ויש פיוט, יש עולם שלם שלא היה מוכר לי.
תכנית 'תדרשי' פעלה לאור הכלל 'לתקן מבלי לפרק'. השפה הזו מאוד קסמה לי. התחלתי ללמוד בקבוצת נשים, וזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני במקום שלי. יכולתי להתחבר למסורת שלי, יכולתי לנשום".
חפצי לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הידיים.
"למדנו סוגיות שעוסקות בנשים, מנקודת מבט יהודית של צדק חברתי, שאינה מצומצמת רק להלכה. קיימות נקודות מבט יהודיות אחרות שמגלות מגוון זיקות להלכה ועדיין עם מחויבות עמוקה לתורה, לסמכות, נאמנות עמוקה שמאפשרת גמישות".
בשלב הזה אנחנו מגיעות לתכנית "ערֵבות". מתי ואיך נולדה התכנית?
"עם סיומה של תכנית הלימוד 'תדרשי' בשנת 2014 אנחנו מחליטות להמשיך ללמוד. בתחילה שינינו את השם ל׳דורשות׳ ובהמשך ל"ערֵבות – נשים מחברות מסורת". זו חבורה די קבועה שהולכת ביחד מ-2012 ועד היום. אנחנו מנסחות את הדברים תוך כדי תנועה, לאט לאט. ב-2017 קיבלנו מקום במרכז הספרדי החינוכי בעיר העתיקה והתחלנו ללמוד באופן יותר מסודר".
"כולנו חווינו את ההדרה, אבל עיקר הפעולה היא לצאת מתוך היש"
מאין הגיע השם ערֵבות?
"קיימות לפחות שבע משמעויות לשורש ע.ר.ב. אנחנו גם ערֵבות זו לזו, אנחנו גם מעורבות בכל היבט בחיים, אנחנו ערֵבות למרחב כולו, לא רק לעצמנו. אנחנו יוצרות בתוך ערֵבות ערכים שאנחנו רוצות לראות בחוץ. העֶרֶב (מתוך שתי-וערב. ר.ר.) מבטא עצמה, גיוון וחיבור, כמו בית המדרש שלנו שפתוח לכל מי שרוצה ללמוד מתורתם של חכמי ספרד ומחכמת האמהות. ערב הוא גם ערבוב, וגם תעוזה, משא ומתן עם המסורת, ישן וחדש, פרט וקהילה, מזרח מערב".
מה אתן לומדות בבית המדרש?
"אנחנו לומדות מתורתם של חכמי ספרד, הרב עוזיאל, הבן איש חי, הרב חיים דוד הלוי, הרב משה כלפון, הרב ניסים, יש אינסוף. פרוייקט החכם היומי מגלה את העושר העצום של חכמים. במקביל, אנחנו לומדות גם מהחכמות, בגלל שהן היו מעטות ההיסטוריה זנחה אותן".
את בטוחה שזה בגלל המיעוט?
"אני רוצה לעשות חסד" היא צוחקת.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מְטַקְסוֹת מתוך היש
אשמח אם תספרי על התכניות השונות שאתן מפעילות.
"יש את בית המדרש שכבר דיברנו עליו.
תכנית מטקסות – אנו יוצרות או מחדשות טקסים כמו "עיד אל באנאת" או "אל-עווינא" טקס ג'רבאי שנחוג בליל שבועות בזמן שהגברים היו בתיקון. טקס חיזוק ליולדת, טקסים סביב מחזור החיים. אנחנו מנסות לייצר חיבור לשרשרת המסירה דרך הטקסים.
תני לי דוגמא לטקס שיצרתן.
"יצרנו טקס לקן שהתרוקן. הטקס מיועד לאמא הנפרדת מילדיה, כל אחת בוחרת מתי מבחינתה הקן התרוקן. איך מכילים את שינויי הזמנים ומושכים חוט מקשר מהעבר".
את בעצם מציפה דברים אוניברסליים.
"נכון. אנחנו לא חיות בחלל ריק, אבל אנחנו עושות את זה דרך המסורת שהיא שלנו. מתוך החוויה שלנו כנשים מזרחיות. כולנו חווינו את ההדרה, אבל עיקר הפעולה היא לצאת מתוך היש, יש לנו תרבות, מסורת, מורשת, גם לאמהות השותקות שלנו היה קול והתפקיד שלנו הוא להשמיע את הקול הזה ורק אנחנו יכולות לבנות בחזרה את שרשרת המסירה שלנו".
"תכנית נוספת היא תכנית הלכה – מורות צדק בהובלת הרב חיים עובדיה. אנחנו לומדות סוגיות העוסקות בנשים בהלכה מתוך רצון להפוך מצרכניות של הלכה למשפיעות על ההלכה, חלק מהלומדות אולי יהיו פוסקות הלכה. הכוח שיש בלהיות חלק מהסיפור ולא לעמוד בצד, נותן הרבה חופש וחיזוק מעורבות ואחריות".
אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם – נָשִׁים שָׁחֲקוּ אֶבֶן
מהי תכנית הדגל שלכן?
"יש שני פרוייקטים משמעותיים שמשקפים את העבודה שלנו.
הספר "בת המזרח", נשים יהודיות פורצות דרך בקהילות ספרד והמזרח. מבקש לתת מענה להיעדרן של נשים יוצרות בכתב. הספר מציע היכרות מעמיקה עם כתיבתן ופועלן של שש נשים, ממגוון תקופות ומרחבים גיאוגרפיים שבהם התקיימו קהילות יהודיות ספרדיות – מכורדיסטן במאה ה-16 ועד ישראל במאה ה-20. נשים ידועות יותר ופחות: אסנת ברזאני, פרחה ששון, פריחא בת יוסף, אסתר אזהרי מויאל, ז'קלין כהנוב וברכה סרי".
"הפרוייקט השני – אסופת "שוחקות אבן – סיפורי נשים פורצות דרך להשכלה", מספרת את סיפורן של האימהות, הסבתות והחברות שלנו, שפרצו מחסומים בדרכן ללימוד קרוא וכתוב, ולהרחבת אופקים וידע. נשים אלו מתגלות כבעלות תעצומות נפש ושאר רוח, שגם בתנאים קשים, לא ויתרו. הן שחקו אבנים, כרבי עקיבא בשעתו, שבהיותו בן ארבעים נפתח ליבו ללמוד תורה כשראה את האבנים ששחקו המים. הנשים האלה הן הגיבורות השקופות, שסיפורן וקולן כמעט ואינו נשמע במרחבים הציבוריים. מטרת האסופה היא להשמיע קולן של נשים אלה, ולתת להן את המקום וההערכה שהן ראויות להם. את הסיפורים שמענו מהנשים עצמן או מבני משפחתן, חלקם סיפורים של נשות ערֵבות על בנות משפחתן, גם כאן יש מערכי לימוד והצפה של שאלות על פרווילגיה ועל השתקה".
למי מיועדים החומרים האלו?
"מדרשות, מכינות, בתי ספר, לציבור הרחב, כל מקום שאפשר להנכיח את הקול הזה".
איך זה מתקבל?
"בהתלהבות, יש צמא מאוד גדול לחומרים האלה. אנחנו לא פונות רק לכיוון האינטלקטואלי, ולא רק לכותרות ולנשים שקוראים על שמן רחובות, אנחנו רוצות להשמיע קולות נוספים, אולי חשובים יותר. תמיד יהיה מי שיכתוב מאמר על פריחא בת יוסף".
מה הפרוייקט שאתן עוסקות בו עכשיו?
"בית מדרש כתיבה שהמטרה שלו השנה היא כתיבת מסות המבררות את השפה הפמיניסטית-מסורתית שלנו. יוצאת מהחוויה האישית לאמירות יותר אוניברסליות".
על מה את כותבת?
"אני יוצאת מתוך המסע האישי שלי עם הקול המושתק וממנו אני עוברת לקשר שלי לאמא שלי כדרך לשיקום שרשרת המסירה".
פרסום הכתבה לקראת שבת פרשת ויקהל נולד מתוך פרוייקט מיוחד של ערֵבות, שמתקיים מדי שנה בשבת זו. הטקסט הפותח את החוברת שהפיקו לפרשת ויקהל:
חלקן של נשים בהקמת המשכן היא כחלקם של חכמי הלב, הן טוו וארגו את היריעות שהקיפו ויצרו מיכל לקודש מצדדיו… נשים תמיד המשיכו לחפש את מקומן בעולם התורה אך תרומתן ופועלן נותרו לרוב נסתרים. אנו מזמינות במעמד מיוחד זה בשבת ויקהל לעצור לרגע ולהוקיר את החוט המקשר של חכמה נשית מאז שטוו וארגו את המשכן ועד חלקן היום בבניין התורה.
כיצד אתן מנכיחות את החוט המקשר בין הנשים במשכן לנשים היום?
"כחלק מפרוייקט 'מטקסות' חיפשנו דרך ליצור שפה פמיניסטית שאינה מפרקת ועשינו את זה דרך סיפור הנשים במשכן. עצרנו להתבונן על פעולתן ויצרנו תפילת 'מי שברך' מיוחדת. התפילה הזו נותנת מקום לנשים בכל קהילה וקהילה ומרחיבה את מקומן של הנשים, וכך את הסיפור היהודי. חקרנו את הפסוקים בפרשת ויקהל ואת המדרשים הקשורים לאריגה, משכן ונשים וגילינו מרחב עצום של משמעויות: נשים נקשרות לבריאה, האריגה נקשרת לבריאת העולם. הזוהר מדבר על נשים הטוות דין ורחמים, הבן איש חי מדבר על כך שבעזרת האריגה נשים מחברות בין מחשבה למעשה, הכיור שנתרם כולו על ידי נשים מדבר על שמירת החיים, יש עולם שלם של משמעות שנשים נקשרות אליו שנוצר דרך הפעולה הכאילו קטנה של אריגה וטוויה.
הפקנו את חוברת "ויקהל" שמציעה לכל קהילה להזמין נשים או גברים שעושים משהו במרחב של בית הכנסת, לעלות לתורה ולהגיד את ה'מי שברך' המיוחד הזה, ניתן לומר אותו גם כשנשים נמצאות מעבר למחיצה".
"הפרוייקט הזה הוא דוגמא לפעולה נשית שמנסה להאיר את העשייה הנשית בהיסטוריה היהודית ונותנת לה מקום. יש פה תנועה של זרימה על אף שמדובר בטקס חדש לגמרי. אנחנו מסתכלות על הרצף הנשי לאורך הדורות, ומושכות ממנו יצירה חדשה הנשענת על המסורת. השאיפה היא שעוד ועוד קהילות ישתמשו בטקסט הזה בפרשת ויקהל".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
הדין, השכל והזמן: לא פוחדות לא ממורכבות ולא מהזמן שזה לוקח
אני שואלת אותך בזהירות, האם את לא שומעת את הקול שאומר אולי די עם השיח העדתי? כיצד את מתמודדת עם העמדה הזו?
היא עושה תנועת יד רחבה ואומרת: "בוודאי. מישהי שאלה אותי פעם למה בית כנסת ספרדי? למה לא גם וגם? עניתי לה שברגע שהמנגינות שלי ישמעו באותה נינוחות שבה מתנגנות המנגינות של בני עקיבא אז לא נצטרך. עדיין לא הגענו".
יש לכן רצון להשתלב?
"בעתיד כן, אבל אי אפשר להכניס שפה לפני שביררת אותה, מי שיש לו את הקול הנשמע אין לו בעיה לקחת עוד שפה, אנחנו צריכות את המרחב שלנו לפתח את השפה. יותר קשה להיות בתוך המתחים בין מסורת לחידוש בין גברים לנשים, אנחנו רוצות להימנע מחשיבה דיכוטומית, ולוקח זמן לייצר שפה מורכבת חדשה, זה עוד דבר שיש במילה ערֵבות – הדגש על יחסים ופחות על אידאולוגיה.
"החלום שלי שיהיה תיקון בלי שכחה, שיהיה סיפור שלם מכל הגוונים"
שמעתי את ניסים מזרחי, סוציולוג ישראלי, אומר: "הדאגה שלי היא הדאגה שלך", זו אתיקה שונה לגמרי משיח זכויות שבו כל אחד דואג לזכויות שלו שיכול להיות שיח מפצל ומפלג. השאיפה היא ליצור תהליך עומק, מדובר בתהליך איטי אבל מאוד קשוב. אלה יחסים. ברגע שאני רואה אותך השיח משתנה".
אני שומעת אצלך שפה פמיניסטית קצת שונה.
"הייתי אומרת שזה פמיניזם לא לעומתי. דווקא כנשים ומזרחיות שעברו הדרה, אנחנו מכירות את החוויה של שוליות ורוצות להשתמש בה כדי להביא קול אחר של הקשבה והכלה. ברור לנו שיש הקצנה והקפדה בקרב רבנים ספרדים אבל אנחנו רוצות להדגיש את הצדדים המתונים יותר, יהדות קשובה היא יהדות מיטיבה יותר עבור נשים, בעלי מוגבלויות, להט"בים. המבט שלנו הוא לא דרך רק דרך הפריזמה ההלכתית. אנחנו תופסות את האדם במרכז במובן שחכם ספרדי מסתכל על האדם ברגע נתון. הרב משאש התבונן בשלושה מימדים – הדין, השכל והזמן אלו שלושת עמודי ההוראה שלו. יותר קל לי למצוא את עצמי בתפיסה כזו. לא הכל דין".
מי הן הנשים שמנהיגות את המיזם?
"בגלל שאנחנו ארגון של מתנדבות יש תנועה, כל פעם מישהי אחרת לוקחת את המושכות. הקבוצה מאוד מגוונת יש בינינו גם פעילות חברתיות, נשות חינוך, פסיכולוגיות, חוקרות. הגיוון גם בין-דורי. לקחנו על עצמנו כמשימה לא לפחד ממתחים שעולים אלא להתמודד איתם, אנחנו רוצות לראות את הדבר הזה משתקף בחברה הישראלית, היכולת להתמודד עם פערים מתוך כבוד, הכרה, התחשבות. אנחנו עובדות במודל שיתופי; זה לא קל, אבל זו האתיקה שלנו. אנחנו לא פוחדות לא ממורכבות ולא מהזמן שזה לוקח".
מה החלומות שלך?
"אספר לך סיפור אישי, אנחנו כותבים ספר משפחה, גיליתי שכל השושלת היא שושלת גברית, אין אזכור לנשים, לאמהות, רק שמות. דרך השמות אני מרגישה איך השרשרת הזו נארגת ונטווית מחדש. החלום שלי הוא שיהיה תיקון בלי שכחה, שיהיה סיפור שלם מכל הגוונים, שלא נשכח את מי שהיה, שלא נשכח שזה לא היה ככה תמיד, שוויון, חרות ומימוש לכל בני האדם באשר הם. זה נשמע כמו חלום אוניברסלי אבל הוא מגיע מהחוויה האישית שלי".
שיר ברכה
מילים: זיוה עטר
לחן: על פי שיר של מרסדס סוסה
אֶת שְׁתֵּי יָדַי אֲנִי סוֹכֶכֶת
מֵעַל רֹאשֵׁךְ בִּבְרָכָה
כְּמוֹ מִנְהַג הַכֹּהֶנֶת
עוֹד בִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
מֵאֱלֹהִים מְתַעֶלֶת
אֵלַיִךְ, אוֹר וְאַהֲבָה
מֵאֱלֹהִים מְתַעֶלֶת
אֵלַיִךְ, אוֹר וְאַהֲבָה
מִמֵּיתְרֵי לִיבִּי אֲנִי לָךְ מְנַגֶּנֶת
שִׁירַת הַלֵּב
מִמֵּיתְרֵי לִיבִּי אֲנִי לָךְ מְנַגֶּנֶת
שִׁירַת הַלֵּב
וּמַנְגִּינָה עוֹלָה צוֹהֶלֶת
* שיר ברכה כפתיחה לטקס אל עווינא (ליל העין, המעיין), חידוש טקס של נשות ג'רבא, לליל חג השבועות בפיתוחה של זיוה עטר
התקווה / אסתר שקלים
אֲבוֹתַי לֹא הִתְפַּלְּלוּ
לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
מִשּׁוּשָׁן צָפוּ יַמָּה
אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
בְּצִיּוֹן.
וְעָלוּ
וְטִפְּסוּ בְּחוֹף מַעֲרָב
וְתָהוּ בְּסוֹף מַעֲרָב
וְטָעוּ בְּסוֹד מַעֲרָב
וְתָעוּ.
וַאֲנִי בְּכֹתֶל מִזְרָח אֲשֶׁר בַּמַּעֲרָב
קָדִימָה
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
אֲפַלֵּל.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
- לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות – צוות גלויה
- בנחת רוח: בית תפילה יקרא לכל המתפללות והמתפללים – נורית יעקבס ינון
- קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן-שחר
- שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
- אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש – ד"ר רבקה נריה בן שחר
- בת מצווה לבנות: מעמד האשה והדילמה הביתית – שלומית ונתנאל פישר
- אחת, שתיים, תלאתה – הצעה לטקס לכבוד גיל שלוש של ילדות – הרבנית שרה סגל-כץ
- שמחת אם החתן-הכלה: טקס נשי לקראת חתונת הבת/הבן – הרבה הדס רון-זריז
- אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה: על שותפות הכלה תחת חופת בני הזוג – הרבנית שרה סגל-כץ
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'
- משתה גמילה מהנקה – טלי״ה: טקסים לנשים יהודיות – הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום, ד"ר תניא ציון-וולדקס
- אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מַשְׁמָעוּת: טבילות מנהג וטבילות מתחדשות בזמנים מיוחדים – הרבנית שרה סגל-כץ
- יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל: על הצורך בטקס ובתפילה המיועדים לעת הגירושין – רות חסין
- על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
- הצעה לטקס "פריון" ליציאה מעקרות מחשבה ויובש יצירה – שלומי פרלמוטר
- אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
נוסח "מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת" / ד״ר יעל לוין
מִי שֶׁעָנָה לְשָׂרָה אִמֵּנוּ בְּפֶתַח הָאֹהֶל הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְהָגָר בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְרִבְקָה אִמֵּנוּ בַּעֲתִירָתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְרָחֵל אִמֵּנוּ בִּתְפִלָּתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְלֵאָה אִמֵּנוּ בִּבְכִיָּתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְתָּמָר כְּשֶׁהוֹצִיאוּהָ לִהִשָּׂרֵף הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת בְּמִצְרָיִם הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְמִרְיָם עַל יַד הַיְאֹר הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְרָחֵל בַּת בְּנוֹ שֶׁל שׁוּתָלַח בְּצַעֲקָתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְאֵשֶׁת אוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּשַׁעַר בֵּיתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְבְּנוֹת צְלָפְחָד בְּאֹהֶל מוֹעֵד הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְרָחָב בִּירִיחוֹ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְדְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה בַּמִּלְחָמָה הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְיָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי בָּאֹהֶל הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לַצְלֶלְפּוֹנִי אֵם שִׁמְשׁוֹן בַּשָּׂדֶה הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְחַנָּה בְּשִׁילֹה הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לָאִשָּׁה מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים וְהִצִּילָהּ מֵהַנּוֹשֶׁה הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לָאִשָּׁה מִשּׁוּנֵם וְהֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הוּא יַעֲנֵנוּ
מִי שֶׁעָנָה לְכָל הַצִּדְקָנִיּוֹת וְהַחֲסִידוֹת וְהַתְּמִימוֹת וְהַיְשָׁרוֹת הוּא יַעֲנֵנוּ.
