דניאלה סתרן רייפן מתארת את המסע האישי שעברה ביחסה לטקסים בחיים ולחווייתה אותם, ומציגה את המתנה שקיבלה – ההכרה ב"פלאות היומיום" – כמתנה אפשרית המצויה בחיי כל אחד ואחת מאיתנו.
טקסיות
כילדה וכנערה אהבתי מאוד טקסים. שתים עשרה שנות לימוד בבית הספר הרגילו אותי אליהם וחיבבו אותם עלי. ברגע שהגעתי לגיל בו יכולתי לקחת חלק בתכנון הטקסים ולהשתתף בהם, עשיתי זאת בהתלהבות והתרגשות. אלה היו הימים שחיכיתי להם מדי שנה. עד כדי כך שבכיתה ט׳ – כשהוריי ואחיי טסו באביב לטיול באיטליה – החלטתי להישאר בארץ כדי לא לפספס את אירועי שבוע הזיכרון בבית הספר ובתנועת הנוער.
עם היציאה מהבית בשנות השירות הצבאי ובלימודיי באוניברסיטה, הטקסים החלו תופסים מקום מינורי יותר בלוח השנה שלי. בשנים אלו הבנתי שהמשמעות העמוקה של הטקס עבורי, הייתה קשורה קשר הדוק לקבוצת השייכות שליוותה אותי מכיתה א׳ ועד לסוף התיכון. ברגע שהתפזרנו ושויכנו מחדש למסגרות זמניות וחלקיות יותר, גם הטקסים תפסו אצלי מקום חלקי יותר. היציאה מהמעגל ההדוק שסבב אותי, יצרה פרספקטיבה חדשה והעלתה אצלי שאלות לגבי משמעות הטקס והמועד, וכן לגבי חשיבותם עבורי.
בשנים האחרונות, כאישה ואם לשלושה ילדים, לטקסים רבים שפעם תפסו חלק מרכזי בעולמי ובזהותי, כבר אין כמעט מקום. אני חווה אותם כמעט רק כבדרך אגב: בתזכורת לשלוח את הילדים לבית הספר בחולצה לבנה או ביציאה שלי אל המרפסת לעמוד בצפירה ולהשקיף מטה אל רחוב הרצוג העומד מלכת. בדקה הארוכה בה אני עומדת שם, אני נזכרת בעצמי ״של פעם״ ובמקביל חושבת על ילדיי הנמצאים בבית הספר, ושואלת את עצמי איך הם חווים את הטקס ואת המסגרת הקבוצתית החזקה הזו. כיום, נקודת המבט המשפחתית והאישית תופסת אצלי את המרכז ולא נקודת המבט הציבורית או הלאומית.
ההתכנסות הזו פנימה עלתה שלב נוסף לפני שנה עם פרוץ מגפת הקורונה. הטקסים והמועדים הלאומיים והדתיים שנהגנו לציין כמשפחה במסגרת המורחבת, עם חברים או בקהילה, עברו כולם אל הזירה המשפחתית הגרעינית: בליל הסדר ישבנו חמשתנו מסובים בסלון דירתנו, בראש השנה חגגנו במרפסת וישנו שם יחד באוהל הטיולים שלנו, ובסוכות הקדשנו חצי מהסוכה למזרנים – מכיוון שידענו שנוכל כל השבוע להסתפק בשולחן קטן.
ההתנהלות המוכרת לנו במועדים הטקסיים הללו, עברה הזרה: גם אם בפסח קראנו את הטקסט בהגדה כמו בכל שנה אחרת, הסביבה והאווירה הטקסית היו אחרות לגמרי.
כך, בתקופה הזו של חיי, יותר מתמיד, נכון לומר שהטקסים המשמעותיים עבורי הם אחרים מאוד מאלו שהיו משמעותיים עבורי בעבר, ויומיומיים מאוד. כבר מספר שנים שאני מהרהרת ומתעסקת בנושא הזה – היומיום. אם פעם הייתה לי נטייה לשאת עיניים קדימה אל אירועים גדולים ומיוחדים שציפיתי להם, היום אני משתדלת להפנות מבט אל היומיום בדיוק באותו האופן. בשנים האחרונות הדברים הקטנים והלכאורה מובנים מאליהם הופכים בעיניי פלאיים ממש.
לכאן, נכנסים גם הטקסים הקטנים והשגרתיים שלנו, יש שיקראו להם הרגלים: יציאה להליכה יומית, הקראת סיפור לילדים לפני השינה, גיחה זריזה בשישי בבוקר לקנות חלות ופרחים וכן הלאה. מדובר פה בעצם בטקסים אישיים ויומיומיים, ואני מאמינה שלטקסים מהסוג הזה יכולה להיות השפעה עמוקה על חיינו.
הכרת תודה
הרב יונתן זקס ז״ל סיפר פעם שבמפגשיו עם זוגות צעירים לקראת נישואיהם, כשהוא נשאל על ידי זוג מסויים אם יש לו עצה לתת להם שתוכל לחזק את נישואיהם בעתיד, הוא היה ממליץ להם לעשות פעולה אחת פשוטה, פעולה בעלת השפעות כמעט קסומות שתשנה את חייהם.
פעולת הקסם שתיאר הרב זקס היא התחייבות לטקס יומי קבוע, שיש לקיים בדרך כלל בערב או בלילה – בו כל אחד מבני הזוג משבח את האחר על משהו שעשה באותו היום ממש. השבח צריך להתמקד באותה עשייה של האחר (עשייה קטנה או גדולה), ואינו יכול להתייחס למשהו כללי. השבח צריך להיות אמיתי ולא מזויף, ועליו לבוא מהלב. בנוסף, בן או בת הזוג שזוכים לשבח, צריכים לקבל אותו באמת. מדובר בטקס קצר, הוא יכול אף לארוך דקה או שתיים, אבל חובה שיתקיים לא מדי פעם, אלא כל יום ללא יוצא מן הכלל.
עצה זו של הרב זקס לזוגות הצעירים, הזכירה לי מאוד תיאוריות ושיטות של גישת הפסיכולוגיה החיובית. הפסיכולוגיה החיובית היא תחום חדש יחסית בפסיכולוגיה, והיא עוסקת בחקר האושר והשגשוג האנושיים. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית שעוסקת בפתולוגיות נפשיות ובטיפול בהן, הפסיכולוגיה החיובית שמה דגש על הניסיון למצוא ולעודד ”חוזקות“ ועוסקת בטיפוח חוסן נפשי וצמיחה בקרב האוכלוסייה הכללית.
אכן, הפרקטיקה המזוהה ביותר עם הפסיכולוגיה החיובית היא פרקטיקה של הכרת תודה – פרקטיקה שמומלץ לתרגל באופן יומיומי. כפי שאני רואה זאת, כדי שנהיה מסוגלים ומסוגלות להודות באמת, אנחנו צריכים וצריכות קודם כל לשים לב. אני אוהבת להשתמש בהקשר הזה במונח ״פלאות היומיום״, ובכך אני מתכוונת לכל רגעי היופי והקסם הקטנים שמקיפים אותנו בכל רגע – אם רק נרשה לעצמנו לשים את לבנו אליהם.
פְּלָאוֹת
תשומת הלב שלנו נשאבת באופן טבעי ובדרך כלל אל המשימות שאנחנו צריכות למלא מדי יום, אל תכנונים לעתיד ואל הרהורי העבר. כל המוקדים הללו דלים בפלאות. לעומת זאת, הזמן והמקום בו אנחנו נמצאות ונמצאים כמעט בכל רגע נתון טומן בחובו פלא יומיומי כלשהו: טעם הקפה בבוקר, קולות צחוק הילדים, קרן השמש הנכנסת בחלון, זר הפרחים הצבעוניים שעל השולחן ומגע השמיכה הנעימה שעל הספה. מדובר בדברים פשוטים, אך נפלאים. המורכבות היא בהתמדה שלנו במיקוד תשומת הלב אל הדברים האלו בדיוק.
גם את העשייה שלי החלטתי למקם סביב ציר היומיום: אני צלמת פלאות. כבר יותר משלושה עשורים אני מצלמת-מתעדת את החיים שלי. צילמתי בעבר בעיקר באירועים מיוחדים: טיולים, טקסים, ימי הולדת ומפגשים חברתיים. ברגע שאחזתי בטלפון החכם הראשון שלי, הכל השתנה: העובדה שמצאתי את עצמי עם מצלמה בכל רגע נתון, הזמינה אותי לצלם גם את השגרתי והבנאלי, ותוך כדי לגלות שאותו ״שגרתי ובנאלי״ עשוי להיות פלא של ממש.
בנוסף לצילום הפלאות שבחיי, אני גם מצלמת פלאות אצל ועבור אחרים ומייצרת גלריות מותאמות אישית התלויות על קירותיהם. אני אוהבת לחשוב על המוצר המוגמר כמעין קפסולת זמן משפחתית / אישית / עסקית המוצגת בצבעוניות משמחת. כשאני מייצרת פורטרט משפחתי, מדובר בהיפך האריתמטי מהפורטרט המשפחתי שבו כולם לובשים בגדי חג לבנים ויוצאים להצטלם ביער או בשדות. המהלך שלי הוא אחר לגמרי: כשאני מגיעה לצלם בבתים ובמחוזות של אחרים, אני יוצאת למסע ציד של היומיומי, הפשוט והמוכר: ספרים אהובים, עוגיות בצנצנת, משחקי ילדות או עבודת יצירה שהולכת ומתממשת. כי כשנביט לאחור (ואולי כבר עכשיו – אם נצליח להתמקד רגע), נבין שהיומיומי הוא המופלא מכל. אני מאחלת לכולנו שנצליח לפגוש בפלאי היומיום, לייחד אותם עבורנו ועבור היקרים לנו מכל, למצוא בהן את טקסי החיים שמתאימים עבורנו ולייצר רגעי קסם שאין להם תחליף.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שהיה ועשיה במרחב הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת – טקס חנוכת הבית – צוות גלויה
- זמנים וטקסים לששון: הצעות לשילוב טקסיות בחיי הזוגיות, לצד ספונטניות – צוות גלויה
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
- כמו כלים שלובים: בשבח הדייט הזוגי הקבוע – הרבנית שרה סגל-כץ
- קפיצת גדילה: השנה הראשונה לנישואין – איך לצמוח ולשמוח – הרבנית שרה סגל-כץ
- סליחה, אפשר קצת ספייס?: על הצורך במרחב אישי בתוך הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- קִינְטְסוּגִי: לבחור להדביק שברים בתוך הזוגיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- על אורות וכלים בזוגיות: איך להרחיב את הכלים לאורך שנות הזוגיות? – הרבנית שרה סגל-כץ
- הצעה לטקס "פריון" ליציאה מעקרות מחשבה ויובש יצירה – שלומי פרלמוטר
- בין ילדותיות למקצוענות – על מגמות בטקסי חיים וקריאה לשינוי – שלומי פרלמוטר
- לבד בתוך זוגיות: כיצד להשיב את הקרבה ולהפיג את הבדידות בחיים הזוגיים? – הרבנית שרה סגל-כץ
- הנחות המוצא שהבאנו מהבית – נוגה דודסון
- זוגיות שכזו: מה שאהבנו פעם – מעצבן אותנו היום – נוגה דודסון
שירים על פלאות וחיי היומיום:
- מי שברך לעצמי ולמשפחתי – רתם אלדר היבש
- המאמץ – אורית גידלי
- החפצים – רות נצר
- אידרא דבי מישכנא – תומר דבורה שור-קהת
- מדיטציה – רתם אלדר היבש
- ואם תינתן לנו שוב התכלת – מיה טבת דיין
- האומץ לחולין – הדס גלעד
- הדבר היפה בעולם – ליאת קפלן
- כשאמרת, לא סיפרת – שרה סגל-כץ
- הרגע הזה בלילה ביער – עמיחי פילוסוף
- ביוגרפיה – בכל סרלואי
- הדברים השבירים – רוני אלדד
