הרב דוד ביגמן והרב ד"ר יוסף סלוטניק, דנים באפשרות ההלכתית לברכת שבע הברכות על ידי נשים בחופה. הם מדגישים כי אין מדובר במהלך המוסכם על כל הדעות, אך טוענים שכפי שנראה, דרך המלך בהחלט מאפשרת לנשים לברך את ברכת החתנים על פי ההלכה.

מאמר זה פורסם במקור בכתב העת צהר, גיליון מג התשע"ט.

זה מספר שנים שזוגות לקראת חתונתם מבקשים לשנות את הנוהג המקובל, ולאפשר לנשים ליטול חלק פעיל יותר בטקס הנישואין הממשמש ובא. בין השאר עולה בקשה שנשים יאמרו חלק משבע הברכות, או אפילו את כולן. בקשה זו נולדה מתוך רצון לשתף נשים בהודאה לקב"ה על הבית החדש שקם בישראל, ושורשה ברצון ליצור מסגרות של עבודת ה' הפונות גם לנשים ומכילות אותן, יחד עם הגברים. בעקבות זאת, שומה עלינו לבחון האם על פי ההלכה יש מקום למהלך זה. שאלה זו נדונה בעבר על ידי מספר מצומצם של פוסקים, אך דומה ויש עדיין מקום ללבן את הדברים.[2] שאלה זו רבת פנים היא, וראשית עלינו לדון במספר שאלות הנוגעות למהותן של ברכות אלו:

· האם הברכות הן חובה על החתן לבדו, על בני הזוג, או על הקהילה כולה?
· מי רשאי לברך את הברכות?
· מה הדין בדיעבד אם לא בירכו את הברכות?

חלק מנושאים אלו קשורים אלו באלו, ולעתים קשה להפריד בין הדבקים, אך ננסה כמיטב יכולתנו לפרוש את היריעה ולברר את העניין.

תקציר התשובה

ההנחה המובילה את התשובה להלן היא "שכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתם", ועל כן ביררנו האם אישה חייבת בברכת חתנים כאנשים. יש שהבינו את ברכת חתנים כסוג של "דברים שבקדושה", או כחובה דומה לכך, ועל פי דעתם סביר לומר שאשה אינה יכולה להוציא אנשים, כפי שאינה יכולה להוביל את הציבור בדברים אחרים שבקדושה, כגון קדושה וברכו. אך רבים אחרים הבינו את ברכת החתנים כסוג של ברכת השבח, שאמנם יכולה להיאמר רק בציבור, אך כל המחויב בה יכול לאמרה. כיון שבמוקד השבח עומדים החתן והכלה, הרי שהחיוב לשבח מוטל על גברים ונשים כאחד – ואישה תוכל לברך ברכה זו. דיון נוסף סביב ברכת חתנים היא השאלה האם ברכה זו היא שמתירה את הכלה לבעלה, כלשון הברייתא במסכת כלה "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה". אמנם יש ויכוח בעולם הראשונים והאחרונים עד כמה לאמץ כיוון זה להלכה, אך גם אם נאמץ אותו אין מקום להניח שאיסור זה ממוקד באיש יותר מבאישה, ועל כן ההיתר העולה מן הברכה נצרך הן לאיש והן לאישה ושניהם מחויבים בברכה זו, וכאמור כל המחויב בברכה יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. דיון נוסף סובב סביב השאלה האם ראוי שאישה תדבר ותפעל בפורום ציבורי; אמנם יש מהפוסקים שאסרו זאת, ולדעתם יהיה אסור לעשות כן גם בהקשר של ברכת חתנים, אך רבים אחרים לא חששו לכך ובהחלט אפשר להסתמך על דעתם.

אמנם אין כאן מהלך המוסכם על כל הדעות, אך כפי שנראה, דרך המלך בהחלט מאפשרת לנשים לברך את ברכת החתנים.

מהי 'ברכת חתנים'?

האזכור הראשון לברכת החתנים מופיע במשנה במסכת מגילה (ג, ג), המונה את הדברים שיש צורך בעשרה אנשים כדי לאמרם: "אין פורסין את שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה". מעבר לציון זה אין המשנה מבארת מהי ברכה זו; התוספתא (מגילה ג, יד) מרחיבה מעט ואומרת:

…ואין אומרים ברכת אבלים פחות מעשרה, ואין אבלים מן המנין. אין אומרים ברכת חתנים פחות מעשרה, וחתנים מן המנין אומרים ברכת חתנים בין בסעודת אירוסין בין בסעודת נישואין, בין בחול בין בשבת. ר' יהודה אומר אם באו פנים חדשות אומרים ברכת חתנים ואם לאו אין אומרים ברכת חתנים.

התוספתא מוסיפה מספר נקודות משמעותיות: הראשונה שבהן היא כמובן העובדה שמברכים ברכת חתנים בסעודות.[3] נקודה משמעותית נוספת היא שהחתן עצמו עולה למניין עשרה בברכת חתנים, אך לא בברכת אבלים. מסתבר שברכת אבלים היא ברכה הנאמרת כדי לנחם את האבל, ועל כן סביר בהחלט שהאבל עצמו לא יימנה כחלק מקהל המברכים.[4] ואולם יש לדון מדוע בברכת חתנים הדין שונה, והחתן עולה למניין הקהל המברכים. כפי שנראה להלן, ישנן אפשרויות רבות ושונות כיצד להבין דין זה; כפתיחה לבירור העניין נציע כאן שני ערוצים ראשוניים בהבנת מהותה של הברכה:

א. ברכה זו היא ברכת הקהל, המשבח את בניין הבית היהודי החדש. ועל כן, בניגוד לברכת אבלים שבה האבל אינו מסוגל לנחם את עצמו ואינו נחשב חלק מקהל המברכים, בברכת חתנים החתן יכול לקחת חלק בשמחה יחד עם שאר חברי הקהילה. לפי זה, ברכה זו מהווה חיוב על הקהילה כולה; אמנם אדם אחד מברך עבור כולם מדין שליח הציבור, אך כולם חייבים בברכה ועל כולם להאזין לברכה כדי לצאת ידי חובתם. הצורך בעשרה נובע מכך שרק עשרה מהווים "קהל" המחויב בברכה זו.

ב. ברכת חתנים אינה ברכה המוטלת על הקהל, אלא על החתן עצמו. ואמנם, לעתים מזומנות אדם אחר יברך אותה עבור החתן והחתן ייצא ידי חובתו מדין "שומע כעונה", אך  מעיקר הדין היא חובה המוטלת עליו בלבד. על פי גישה זו רב הבדל בין ברכת אבלים, שהיא ברכת הציבור, לברכת החתנים שהיא ברכה המוטלת על היחיד.

שני כיווני המחשבה הללו מוכרים לנו בהקשרים שונים בעולם ההלכה. חזרת הש"ץ, למשל, היא מכלול  של ברכות שהציבור חייב בו, אף על פי ששליח הציבור הוא שאומר אותה לבדו.[5] לחלופין, ברכת "הגומל" היא ברכה המוטלת על היחיד, אלא שתיקנו לאמרה רק בפני עשרה.[6]

על מנת לדון בשאלת האישה המברכת עלינו להבין ראשית כול את מהותה של ברכת החתנים, ולענות על השאלה האם היא ברכת הציבור או ברכת החתן עצמו. כפי נראה להלן, שני כיווני המחשבה הללו קיימים בהלכה, ולשניהם ניתנו סברות שונות המשפיעות על שאלתנו באופנים שונים.

האם ברכת חתנים היא חובת החתן?

לכאורה ישנן מספר ראיות לכך שהחיוב לברך ברכות אלו מוטל על החתן עצמו. הראיה הראשונה היא הברייתא במסכת כלה (א, א):

כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה.

ברייתא זו, הדנה בברכת חתנים, פותחת במשפט הנראה חד משמעי – הכלה אסורה על בעלה עד שיברכו את הברכה. העולה מדברים אלו הוא הכיוון השני שנזכר לעיל, המציב במרכז הדיון את החובה של החתן לברך קודם שנושא את אשתו, ואינו רואה בברכת חתנים חיוב קהילתי של ברכת השבח. יתרה מזאת, ברייתא זו רואה בברכה לא רק חובה של החתן, אלא יותר מכך: מעשה המתיר את האישה לבעלה.

אמנם ברייתא זו אינה מופיעה בתלמודים, אך היא מובאת אצל מספר רב של גאונים, ראשונים ואחרונים. על אף שהדברים בברייתא נראים חד משמעיים, נחלקו הראשונים והפוסקים עד כמה לאמץ את העולה ממנה כדבר פשוט, והבינו את הברייתא בצורות שונות, כפי שנסקור להלן.

בתשובות הגאונים[7] ביארו את הברייתא כממוקדת בחופה ולא בברכות, והסבירו שהכוונה היא שכלה שלא נמסרה לחופה, או במילים אחרות שלא נישאה, אסורה לבעלה. כך גם ביאר את הדברים הר"ש משאנץ:

ועוד דמסתבר דכלה בלא ברכה דאסירא היינו בלא חופה אלא דנקט בלא ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נשואין ופ"ק דכתובות א"ר יהודה אף בבית האירוסין מברכין אותה לפי שמייחדין אותה קודם כניסה לחופה היינו כדי שיחשב כניסת חופה משעת אירוסין וביהודה שנו כדאמרינן התם ועיקר הדבר תלוי בחופה דכל ביאות אירוסין כביאות זנות היא כל זמן שלא נכנסה לחופה אבל משנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ואפילו בלא ברכה כדמוכח פרק נערה שנתפתתה גבי התם חצר דידיה לנשואין ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות וכי תעלה על דעתך דאם אין עשרה במדינה לא תכנס אשה לפי שברכת חתנים בעשרה. ועוד אמרי' פרק הניזקין מעשה בארוס וארוסה שנשבו לבין העובדי כוכבים והשיאום זה לזה אמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע מליגע בה ותו לא מידי. שמשון בר' אברהם זלה"ה. [8]

על פי פרשנות זו החופה היא המעכב, ולא הברכות עצמן. ממילא אין מקום להבין את הברכות כחובת החתן או כ'מתיר' של האישה לבעלה, ויש לראות בברכות אלו חובת שבח המוטלת על הציבור כולו.

מול ראשונים אלו, הקובעים מפורשות שברכות החתנים הן ברכות שבח של הציבור, ואין תפקידן להתיר את האישה לבעלה, ראשונים רבים מקבלים את דברי הברייתא במסכת כלה כפשוטה. לדעתם הכלה אסורה על החתן עד לרגע שבו מברכים את ברכת החתנים. כפי שנראה להלן, גם בתוך גישה זו מצויים גוונים שונים; יש מהראשונים שרואים את הברכות כפרמטר היחיד שבעזרתו ניתרת האישה, ויש מהם המצריכים שילוב מסוים בין הברכות והחופה.

כמייצג העמדה שרק הברכות הן המתיר של איסור האישה לבעלה, נביא את דברי הריא"ז, שניסח זאת בצורה חדה וחריפה:

אסרו חכמים להתייחד הארוס עם ארוסתו עד שבירכו עליהן הברכות הנזכרות בנישואין, וכך אמרו: "כלה בלא ברכה אסו' לבעלה כנדה", ואפי' אם כנסה לחופה אסורה היא לו בלא ברכה כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה'. בירך עליהן הברכות הנזכרות הותר לו לבא עליה כנשואתו, אבל דין ארוסה יש לה לכל דבר עד שיפרוש טליתו עליה לשום חופה.[9]

הרי"ד, סבו של ריא"ז, תיאר במספר מקומות[10] את מנהג בני רומניה לברך את שבע הברכות פעמיים; פעם בבית האירוסין כדי להתיר את הבעילה, ושוב, לאחר זמן, בזמן הכניסה לחופה בבית הנישואין. הוא מתלבט האם מנהג זה טוב הוא, או שמא כיוון שבירכו פעם אחת שוב אין מקום לברך ברכות אלו בשעת החופה. מכל מקום, העולה מדבריהם הוא שיש לקבל את הברייתא כפשוטה: האישה אסורה על בעלה עד לרגע אמירת הברכות, ואמירתן מתירה אותה ללא שום קשר לחופה.[11]

עמדה אחרת אפשר לראות אצל רבים מחכמי ספרד מבית מדרשו של הרמב"ן, שסברו אף הם שהברכות לבדן מתירות את האישה, אלא שהם לא אפשרו לברך את הברכות במנותק מן החופה. כדוגמה לכך נזכיר את דברי הרמב"ן עצמו, הדן מדוע ברכות אלו אינן נאמרות עובר לעשייתן:

וכן המנהג בברכת נשואין שאין מברכין אלא אחר שתכנס לחופה שאין אלו אלא ברכות תפלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותן, וכן נראה מהלכות גדולות.

והרב ר'  משה ז"ל (ש)אמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה, שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה, ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה.[12]

הרמב"ן מבאר שאלו המברכים את שבע הברכות לאחר הכניסה לחופה רואים בהן ברכות שבח. הוא עצמו סבור שיש לאמרן לפני החופה, כעמדת הרמב"ם, אך לא בגלל שהן ברכות המצוות, אלא כיוון שהכלה אסורה כנידה, ועל כן אסור לה להתייחד עם הבעל בחופה עד שיברכו את ברכת החתנים.[13] נראה שהרמב"ן רואה בברכת החתנים מעין שילוב של ברכות השבח, שאותן אומרת הקהילה, יחד עם ברכה המתירה את האישה לבעלה. לכן סבור הרמב"ן שיש להקדים את ברכת הנישואין לפני החופה, כדי שבעת עמידתם תחת החופה יהיו החתן והכלה מותרים זה בזה.

עמדה נוספת ומורכבת יותר, מבינה את השילוב שבין החופה והברכות כרגע ההיתר של האישה לבעלה. ראשון לדוברים אלו הוא רש"י, שביאר "ארוסה אסורה עד שתיכנס לחופה בברכה".[14] בעקבותיו הלכו אף חלק מבעלי התוספות.[15] לפי זה אין מקום להתיר את האישה על סמך ברכות בלבד, ובכך שיטה זו חלוקה על הרי"ד, הריא"ז והרמב"ן, ומאידך גיסא אין לראות בברכת החתנים ברכת שבח בלבד, וברכות אלו הן חלק מתהליך המתיר את האישה – ובכך יש מחלוקת על עמדת הגאונים שציינו לעיל.

לשם השלמת מערך הדעות נביא דעה נוספת, הסוברת שייתכן ומדובר על איסור שיש להתיר, אך יש יותר מאופן אחד לבצע היתר זה. במילים אחרות, עמדה זו מאמצת הן את עמדת הגאונים שהאישה ניתרת מאיסורה על ידי החופה, והן את עמדת הריא"ז שהברכות מהוות מתיר עצמאי, אך היא טוענת שדי באחד מהמתירים כדי להתיר את האישה לבעלה. דוגמא לעמדה זו אפשר לראות ברמ"א (אבן העזר נה, א), הפוסק מצד אחד שברכת החתנים מהווה היתר לאיסור:

ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו.[16]

אך מאידך גיסא סובר הרמ"א (שם סא, א) שחופה ללא ברכות מתירה אף היא:

כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, דאין הברכות מעכבות; ומברך אחר כמה ימים.

האם ברכת חתנים היא ברכת השבח?

מתוך מגוון הדעות שראינו לעיל, דומה שהכיוון הראשון, שברכת החתנים היא ברכת שבח שהציבור כולו אומר, הוא פשוט וסביר יותר במכלול המקורות, וכפי שנראה להלן, גם בפוסקים. עמדה זו היא עמדת  הגאונים והר"ש משאנ"ץ שהזכרנו לעיל. אפשר להביא לעמדה זו מספר ראיות, אך החזקה שבהן היא שברכת החתנים מופיעה במשנה כפרט ברשימה ארוכה של דברים הנאמרים בציבור, חלקם דברים שבקדושה וחלקם חיובים ציבוריים אחרים, ונראה שהרשימה כולה ממוקדת בחובות הציבור ולא בחובות היחיד.  כך עולה במפורש גם מדברי הרמב"ן: "השנוים במשנתינו כולם חובות הצבור",[17] ומדברי ראשונים אחרים.[18] גם אם יטען הטוען שבחלק מן המנויים ברשימה מדובר על חובת היחיד, הרי שמדובר על חובת היחיד כחלק מהציבור, ולא על חובת היחיד הבודד כאשר שאר הציבור אינו מחויב בחובה זו.

השלכה אחת למחלוקת זו, אם ברכת החתנים היא ברכה המתירה את האישה לבעלה או ברכת השבח של הציבור, מצויה בשאלה מה לעשות כאשר אין מניין עשרה לברך בפניהם את ברכת החתנים. הדין שברכת החתנים נאמרת בעשרה בלבד אין עליו עוררין, שכן המשנה שהבאנו לעיל אמרה זאת באופן חד משמעי, והגמרא במספר מקומות מביאה מקורות שונים לצורך זה.[19] ואכן, הרמב"ם ובעקבותיו השולחן עורך פסקו "אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין"[20]. בעקבות זאת מתקיים דיון בראשונים ובאחרונים האם ניתן לשאת אישה גם כאשר אין בנמצא מניין עשרה. הרשב"א בתשובה והבית יוסף פסקו שהצורך בעשרה מעכב גם בדיעבד, והבית יוסף הסיק מכך שאם אין עשרה אי אפשר לברך את הברכות – ועל כן אי אפשר להינשא. לעומתם הגהות מיימוניות, תרומת הדשן והרמ"א פסקו שאין הברכות מעכבות, ואפשר להינשא אף ללא אמירת הברכות, אם כי, כמובן, ראוי להדר ולחזר אחרי עשרה.[21] אין ספק שהרואים את הצורך באמירת הברכות רק כחיוב לכתחילה אינם מבינים כי ברכת חתנים מתירה כאן את הזוג זה בזה; מאידך גיסא, גם הטוענים שללא ברכת חתנים אי אפשר להינשא, ייתכן שסוברים שהברכה היא ברכת שבח ואין עניינה היתר של האישה לבעלה – ובכל זאת אם אי אפשר לאמרה אין להשיא בלעדיה את הזוג.[22]

עמדת הרמב"ם והשולחן ערוך – ברכת חתנים היא ברכת שבח

שאלת עמדתו של הרמב"ם זוקקת תשומת לב מיוחדת. הרמב"ם פותח את הדיון בהבדל שבין ארוסה ונשואה בדברים אלו: 

הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות…

כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין (משנה תורה, הלכות אישות י, א-ב).

 הרמב"ם מתאר בצורה מפורשת את רגע ההיתר כרגע הכניסה לחופה. אין בהלכות אלו שום אזכור לברכות, ועל כן אין שום סיבה להניח שהיתר האישה לבעלה תלוי בברכות אלו. רק בהלכה הבאה יזכיר הרמב"ם את הברכות, ויאמר שוב שהיתר האישה תלוי בחופה ולא בברכות:

וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות ואלו הן… ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין. המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.

על אף שדברים אלו נראים פשוטים וברורים, ראשונים ואחרונים שונים הבינו אחרת את דברי הרמב"ם. ראשון לכולם הוא הרמב"ן, שהזכרנו לעיל, המבאר שהסיבה שהרמב"ם פוסק שמברכים ברכת חתנים לפני הכניסה לחופה היא כדי להתיר את האישה לבעלה על ידי הברכות לפני הכניסה לחופה. מספר קטן של אחרונים מאמצים עמדה זו בפרשנות הרמב"ם, ומבארים שדברי הרמב"ם ש"אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה" מכוונים לעניין דין ירושה ומזונות, אך הבעילה עדיין אסורה אם לא בירכו את הברכות.[23]  

על אף דברי הרמב"ן, רבים הבינו את דברי הרמב"ם כפשוטם, שברכת החתנים היא אך ורק ברכת השבח, והמתיר היחיד של האיסור הוא החופה. כך ביארו פרשנים רבים, כדוגמת כסף משנה,[24] בית שמואל,[25] חלקת מחוקק[26] ועוד. כך גם עולה מעמדת שולחן ערוך, שפסק את דברי הרמב"ם כלשונם:

אירס וכנס לחופה, ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים;  וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואח"כ יהיה מותר באשתו.[27]

וכאמור לעיל, גם הרמ"א מצטרף לעמדה זו שהחופה מתירה לבדה את האישה, אם כי נראה שלדעתו גם ברכות לבדן יכולות להתיר.[28]

אפשר להמשיך ולדון בשאלה זו ולבחון משמעויות שונות הלכה למעשה, למשל מי מברך את הברכות ומי שותה מהיין שלאחר הברכות, אך אנו נקצר כאן. בשורה התחתונה, אמנם יש  פוסקים שצידדו בעמדה שהברכות מתירות את האישה לבעלה, אך הדעה הרווחת היא שהן ברכות השבח.

 האם ברכת החתנים היא מדברים שבקדושה?

אמנם גם כאשר אנו מדברים על חובת הציבור צריך לברר את אופייה של חובה זו. הדרך הפשוטה היא לראות בה חובה קהילתית לשמוח יחד עם החתן והכלה, כפי שישנן חובות קהילתיות אחרות – למשל לפרסם את הנס בקריאת המגילה בפורים, או להבדיל לנחם אבלים. ראו למשל את דברי הר"ן (פסחים ז ע"ב), המבאר את המנהג הרווח שאומרים ברכת חתנים אחרי הכניסה לחופה: "ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס כלה לחופה, לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תהלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותה, וכן נראה מדברי בה"ג". 

ואולם, יש שראו בברכת החתנים מעין 'דבר שבקדושה', כמו קדיש, קדושה ברכת כהנים; אנו רואים בעשרה יהודים המתקבצים יחד מקום השראת שכינה, ועל כן מקדשים את שם ה' באמירות ובתפילות מיוחדים. על פניו כיוון מחשבה זה מפתיע, שכן אין הנושא של ברכת חתנים קדושת ה' או ייחודו כבשאר הדברים שבקדושה, אלא שמחת החתן והכלה, אך בכל זאת ישנם מספר קטן של ראשונים ואחרונים שאכן מבינים ברכות אלו כחלק מן הדברים שבקדושה. המקור הראשון, למיטב ידיעתנו, הוא שיטת הגאונים המובאת בשיטה מקובצת כתובות (ז ע"ב):  

גופא אמר רב נחמן כו' מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים. פי' סתמא דמילתא שלא כנסן אלא לברכת חתנים דאי משום עדים או קנין בתרי סגיא ליה הא לא כנסן אלא לברכה בלבד ומפני שדבר שבקדושה הוא לברך את השם כינס עשרה. לשון הגאונים ז"ל.

במעט מקורות נוספים ניתן למצוא הדים לגישה זו.[29] חלק מן האחרונים ביארו את פסק הרמב"ם, שעבד וקטן אינם יכולים לברך ברכה זו, בכך שאינם מצטרפים למניין עשרה: "נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה, כדאיתא בברכות, כ"ש שהם לא יברכו".[30] מדבריהם נראה שהבינו שלשיטת הרמב"ם ברכת חתנים היא מעין 'דברים שבקדושה'. אך כפי שנראה להלן, ישנן גם פרשנויות אחרות בדברי הרמב"ם. כאמור, מפתיע מאוד להבין את ברכת החתנים בצורה זו, ואכן רבים מהראשונים ומהאחרונים סבורים שברכת חתנים אינה חלק מדברים אלו. מי שחידד את הדברים בצורה מיוחדת היה הר"ן:

ואין נושאין את כפיהם פחות מי'. דכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". וכתיב "כה תברכו את בני ישראל אמור להם". ובני ישראל עשרה משמע, כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ואף על גב דההוא יליף מדכתיב "הבדלו מתוך העדה הזאת", דאתיא "תוך תוך", דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו, דסדר תפלה גופה דרבנן:

ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא בפחות מעשרה. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקון אלא בצבור:

ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה. דרכן היה בשובן מבית הקברות לעשות מעמד ומושב לאבלים ואין עושין בפחות מעשרה ובגמרא מפרש טעמייהו בהדי אידך דמתני'…

גמ' מנא הני מילי וכו'. וכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. ילפינן האי "ונקדשתי בתוך" מדכתיב "הבדלו מתוך העדה", והתם הוו עשרה שהרי מרגלים היו שנים עשר איש [איש] למטה טול מהם יהושע וכלב נשתיירו עשרה. וגמרי' "תוך תוך", מה להלן עשרה אף כאן עשרה הכי איתא בגמרא והאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו, ולאין נושאין את כפיהם מטעמא דכתיבנא במתניתין ולא אצטריכו בגמרא לפרושי.[31]

על אף שבמשנה מנויים מספר דברים שאפשר לאמרם רק בעשרה, הר"ן מחלק בין הדבקים. את חלקם הוא רואה כדברים שבקדושה (אלו שיש בהם קדושה!), את ברכת הכהנים הוא למד ממקור אחר ואת הקריאה בתורה הוא רואה כתקנה נפרדת. לדעתו ברור שרק דברים שיש בהם קדושה נקראים 'דברים שבקדושה'.[32] גם בעולם האחרונים, רבים אינם כוללים את ברכת חתנים בתוך הדברים שבקדושה. די לנו אם נפנה את מבטינו לשני הפוסקים הגדולים של הדור האחרון, ערוך השולחן והמשנה ברורה. ערוך השולחן אומר נחרצות:

ואף על גב דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה, מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג ב] וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב ויקח עשרה אנשים וגו' [כתו' ז' ב].[33]

המשנה ברורה אמנם אינו אומר את הדברים בצורה ישירה, אך בהחלט ניתן לדייק זאת מדבריו. בעניין ברכת הגומל, שצריכה להיאמר דווקא בפני עשרה, אומר המשנה ברורה שבעל הנס נכלל במניין העשרה. בשער הציון הוא מבאר את מקור הדין:

דהא כל דין דעשרה ילפינן מ"וירוממוהו בקהל עם", אם כן כמו גבי ברכת חתנים דילפינן גם כן לחד מאן דאמר מ"במקהלות ברכו ה'" [עיין כתובות דף ז'], ואפילו הכי חתנים מן המנין, וכל שכן ברכה זו דקילא, דלכמה פוסקים מספר עשרה אינו מעכב כלל דיעבד כדלקמן.[34]

יצירת השוואה בין ברכת החתנים לברכת הגומל מניחה תשתית שווה לשתי הברכות הללו, שיכולה להיווצר רק אם ברכת חתנים אינה דברים שבקדושה אלא ברכת השבח.[35]

שאלה זו היא רבת משמעות, שכן יש בידנו כללים הלכתיים רבים בשאלה מי יכול להוביל את הציבור בדברים שבקדושה, כאשר בעניינים ציבוריים שאינם דברים שבקדושה יש כללים אחרים.

האם אשה יכולה לברך ברכת חתנים?

לעיל העלינו מספר שאלות: האם הברכות מתירות את חיי האישות בין האיש והאישה, או שהן ברכות השבח? מי מוקד הברכה – החתן או הקהילה? האם ברכות אלו מעכבות בדיעבד?

שאלות אלו נותרו במידה רבה ללא הכרעה חד משמעית, וכפי שראינו אין ספק שיש בסיס איתן לכל אחת מעמדות אלו בדברי הראשונים והאחרונים. אך השאלה העומדת לפתחנו אינה הכרעת שאלות אלו, אלא בירור האם וכיצד שאלות אלו מקרינות על היכולת של אישה לברך את ברכת החתנים. נפתח את הדיון בקביעה המופיעה במשנה בראש השנה (ג, ח), ומוזכרת באינספור הקשרים בעולם ההלכה: "זה הכלל, כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ועל כן, כדי להכריע אם אישה יכולה להוציא את הרבים ידי חובה בברכת החתנים, ראשית כל שומה עלינו להכריע האם היא חייבת בהן כאיש.

מסתבר בעינינו שאם אנו מבינים שברכות החתנים הן ברכות השבח, ותפקיד הציבור הוא לשבח לקב"ה במקום שיש בו שמחה לחתן ולכלה, אין זה משנה אם יברך גבר או אישה (למעט הצורך בבירור הנושא של כבוד הציבור, שנדון בו להלן). הרעיון המרכזי העולה מן הברכות הוא שהקב"ה משמח חתן וכלה, ועל כן גם אנו, ההולכים בדרכיו, עושים כן. והואיל והציבור כולו הוא המברך והמשמח את בני הזוג העומדים במרכזו, הרי שנציג הציבור המברך בשם כולם יכול להיות כל אחד מבני הציבור החייבים בשבח זה, גברים ונשים כאחד. על אף שבעינינו הבנה זו נראית פשוטה וברורה, היו שערערו עליה וקבעו שחובת השמחה ממוקדת בחתן ולא בכלה,[36] והואיל שאת החתן ראוי שישמחו גברים בלבד ולא נשים, ממילא אין מקום לאפשר לאישה לברך גם את ברכות השבח. אפשר להטעים כיוון זה יותר ולומר שכיוון שלמניין העשרה יימנו רק אנשים, הרי שאין מקום לנשים לפעול במרחב זה. אמנם היו אחרונים שהלכו בכיוון מחשבה זה, אך דומה ויש ראיות חד משמעיות שאין הדברים מוחלטים. הן בקריאת התורה והן בברכת הגומל נמנים רק אנשים למניין העשרה, ובכל זאת בברכת הגומל אישה יכולה לברך, ובעניין קריאת התורה אמרה הגמרא שאישה עקרונית יכולה לברך, אך לא תעשה כן מפני כבוד הציבור. הרי שיש מקום לומר שרק אנשים נמנים למניין, ובכל זאת נשים יכולות עקרונית לפעול במניין זה.  על כן קשה בעינינו להלום כיוון זה, ויותר סביר לראות את חיוב הקהילה כמוטל הן על הגברים והן על הנשים כאחד, ולאור זאת כל אחד מבני הקהילה, נשים כגברים, יכול להוציא את הקהילה ידי חובתה.

אמנם, אם נראה את ברכות החתנים כעין 'דברים שבקדושה' שהציבור אומר, יחולו על הברכות כל ההשלכות הידועות של דברים שבקדושה, וביניהן שרק גדול בן חורין יכול להימנות במניין ולהוציא את הרבים ידי חובתם. לפי זה לא יהיה מנוס לכאורה מלומר שנשים לא יוכלו להוציא את הקהל ידי חובתו בברכות אלו, אך כבר אמרנו שרבים אינן מקבלים את ההצעה שברכות חתנים הם דברים שבקדושה.

כאמור לעיל, אפשרות אחרת היא להבין את הברכות כמתירות את חיי האישות, אך גם כאן אין זה מוכרח שהיתר זה ממוקד בחתן יותר מאשר בכלה; אמנם הביטוי במסכת סופרים הוא "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה", וביטוי זה ממוקד באיסור החל על הבעל, אך מאידך גיסא, ההשוואה לאיסור נידה מהווה מקור לכלול גם את האישה באיסור זה, שכן איסור נידה – וכמוהו איסור הביאה בזמן האירוסין – מוסב על שני בני הזוג כאחד.[37]

למעשה, המקורות הדנים בברכת חתנים אינם ברורים דיים, וקשה לקבוע מסמרות האם הם מתמקדים בשני בני הזוג כאחד או רק בחתן. דוגמא לערפול זה אפשר לראות בפסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק י) שבמספר הלכות ממקד את החובה לברך בבעל: "המארס את האישה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו… אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים"; מהלכות אלו ניתן להסיק שאכן מוקד הברכה הוא הבעל. מאידך גיסא, הרמב"ם פוסק בהמשך הדברים "ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך" – והלכות אלו ממקדות את הברכה דווקא באישה.

אך אף על פי שיש מעט מקום לדון בעניין זה, קשה להלום את העמדה שהיתר האישה לבעלה הוא מהמצוות המוטלות על הבעל בלבד ולא על האישה, ודומה שהדרך הסלולה יותר תראה את הברכות כממוקדות בשניהם כאחד. דוגמה לכך נמצא במחלוקת מתקופת הגאונים ואילך מי שותה את כוס הברכה.[38] שאלה זו מושפעת במידה מסוימת מן השאלה מי מחויב בברכת החתנים, ועל כן הנוהג הרווח, שהחתן והכלה בלבד שותים מכוס הברכה,[39] יש בה ללמד על התמקדות ברכות אלו בשני בני הזוג, ולא בחתן בלבד.

העולה מכל הנ"ל שאם לא נגדיר את ברכות החתנים כדברים שבקדושה, ואכן סביר בעינינו כדברי ערוך השולחן שאין הן מוגדרות כדברים שבקדושה, נראה ששייכות האישה לברכת החתנים אינה שונה במאומה משייכות האיש. ועל כן, על פי הכלל שראינו לעיל שהמחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתם, יכולה האישה באופן עקרוני להוציא את האנשים ידי חובתם בברכה זו.[40]

אם היינו עוצרים בשלב זה, היינו קובעים שעל אף שיש שיטות התופשות את ברכת חתנים כדברים שבקדושה, וככאלה לא תוכל האישה לומר את הברכות, כדין שאר דברים שבקדושה,[41] הדרך הברורה והפשוטה יותר בהבנת אופי ברכת החתנים מאפשרת לאישה לברך אותן ולהוציא את הרבים ידי חובת השבח, וגם לסוברים שהברכות מתירות את הזיווג, אין מניעה שאישה תברך ותתיר את בני הזוג זה בזה.

 האם יש בעיה בכך שאישה מובילה את הקהילה?

ישנה שאלה נוספת שיש לשקול כאן: האם נשים יכולות להוביל את הקהילה במצוות שבהן הן שייכות ומחויבות? נושא זה נדון כבר רבות בהקשרים שונים,  אך אחד המקומות המשמעותיים לבחון זאת הוא בקריאת מגילה. הרמב"ם והשולחן ערוך ביארו שנשים חייבות במקרא מגילה כאנשים, ועל כן יכולות להוציא אנשים ידי חובתם בקריאת המגילה.[42] על פי עמדה זו אין ספק שבכל מצווה שאישה חייבת בה היא יכולה להוציא אף את האנשים ידי חובה, ואין סיבה לאסור על אישה לומר ברכת חתנים. בעל הלכות גדולות סבר אחרת, ופסק שאין הנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם בקריאת המגילה.[43] הראשונים חלקו בהבנת שיטתו; יש מהם שהבינו שלדעתו חיוב הנשים בקריאת המגילה שונה באופיו מחיוב הגברים, ועל כן הן אינן יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם.[44] על פי שיטה זו אי אפשר להסיק מקריאת מגילה מה תהיה עמדתו בנושאים אחרים, שבהם חיוב הנשים זהה לחיוב האנשים. אולם התוספות במסכת סוכה[45] הבינו את עמדתו אחרת, וביארו שגם כאשר יש חיוב זהה, נשים לא יוציאו הרבים כי "דרבים זילא בהו מלתא". לאור פרשנות זו יש מקום לשקול מתי 'זילא ביה מילתא' מהווה שיקול בהכרעת הדין, ואכן המגן אברהם (רעא, ב) מרחיב עמדה זו אף יותר, ופוסק שגם בקידוש של שבת לא תקדש אישה עבור הרבים. על פי עמדה זו יש מקום לאסור על נשים לברך את ברכת החתנים ברבים, אך כאמור זו עמדה פרשנית אחת שאינה מקובלת על כל הפוסקים בעניין מגילה. הפוסקים שהתירו לאשה לקרוא את המגילה עבור האנשים, כגון הרמב"ם והשולחן ערוך, לא העלו התנגדות של 'זילא מילתא' במגילה, ועל כן אין צריך לחשוש לכך גם בענייננו.[46]

סיכום

לאור כל האמור יש מקום רב להתיר לנשים לברך את שבע הברכות מתחת לחופה. הרוצה לאסור, בין אם הוא סובר שרק איש יכול לברך ולהוציא את החתן ידי חובתו, בין אם הוא סובר שברכות אלו הן חלק מדברים שבקדושה שבהם אישה אינה יכולה להוציא גברים ידי חובתם, ובין אם הוא סובר שאסור לאישה לייצג את הציבור מפאת כבודו, יכול למצוא ביסוס לאיסורו, אך שלוש האפשרויות הללו נתונות כאמור במחלוקת מצד פוסקים רבים, ועל כן אין ספק שגם הרוצה להתיר עומד על קרקע איתנה ובטוחה. קהילה הבוחרת לתת מקום משמעותי לנשים במעמד החופה והקידושין, מתוך רצון שהחיים הדתיים ישקפו את המקום המשמעותי שיש לנשים בכל פן אחר של החיים הקהילתיים, אינה חורגת מדרך המלך בעולם ההלכה, ואין שום סיבה לערער על החלטה זו.[47] אמנם שומה על הרב המקדש ועל בני הזוג לשקול לצד שיקולים הלכתיים אלו גם כיצד הדברים מתקבלים בקרב הקהילה שבה הם חיים, שכן כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

***

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• הרהורים מותרים על חופה וקידושין – איך לקיים טקס הקרוב ביותר לעולמם של בני הזוג? – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• לשאלת תוקף קניין האישה בקידושין – טו"ר רבקה לוביץ
• מחדשים את הקידושין – תניא ציון-וולדקס
• הטקס שלנו – הענקת טבעת לחתן ופיוט לשבע הברכות – אביעד עברון ורינה איבלמן
• "עוד ישמע" – תכנון חופה שוויונית – נירה נחליאל
• שבע מֵעֵין-בְּרָכוֹת לכלה ולחתן – שרה פרידלנד בן ארזה
• הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
• גם ציפור מצאה בית – ברכה תחת החופה מהורים לילדיהם – יונדב קפלון, מתוך ספר האהבה
• יהיו לרצון אמרי פי: הצעות לאמירות ייחוד והקדשה של הכלה ותגובתה לקידושי החתן – צוות גלויה

• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר

הפניות ביבליוגרפיות

[1] שבע הברכות הנאמרות תחת החופה ובסעודות מיוחדות בימים שלאחר החופה מכונות בספרות ההלכתית "ברכת חתנים", ועל כן נשתמש בעיקר בכינוי זה, ולא בביטוי השגור יותר "שבע ברכות".  

[2]  הרב גרשוני, חכמת גרשון עמ' קסה-קסז; הרב שאול ישראלי, חוות בנימין חלק ב' סימן פ; שו"ת בני בנים, חלק ס' סימן ז; שו"ת במראה הבזק, חלק ה סימן קיג;  שם הערות הגרז"נ גולדברג;  במרשתת מצויות מספר תשובות קצרות בעניין, המעידות יותר מכל הן על השטח המבקש שינוי במצב, והן על דבקות בעולם ההלכה.

[3] אמנם אין זה ברור לחלוטין אם הדיון בתוספתא זו הוא אך ורק על ברכה הנאמרת בסעודות, או שמא מדובר גם על ברכה הנאמרת בסעודות, מעבר לברכה הנאמרת בשעת הנישואין. אך כיוון שממכלול המקורות עולה שמברכים את ברכת החתנים הן בשעת הנישואין והן בשעת הסעודה לא נרחיב דיון זה מעבר לנאמר עד כה.

[4] כך עולה במפורש מדברי ר' יהונתן מלוניל (כתובות ח ע"ב): "וחתנים מן המנין, לעשרה הצריכין לימנות לברכת חתנים שהרי גם הוא מן השמחים. ברכת אבלים, דהיינו ברכת רחבה כלומר כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרי' במועד קטן [כ"ז ע"ב] הי(ינ)ו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש לקמן ברוך מנחם אבלים. ואין אבלים מן המנין, דהא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמין".

[5] ראה למשל רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט: "סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים  ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך והם עונים ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים  אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל".

[6] ראה למשל שו"ע או"ח ריט, ג.

[7] שערי צדק חלק ד' שער ד' סימן כד.

[8] הגהות מרדכי קידושין, רמז תקמה. כעין דברים אלו מצאנו גם אצל המאירי, ראה בית הבחירה פסחים ז ע"ב.

[9] פסקי הריא"ז כתובות פרק א הלכה א אות יח.

[10]  פסקי רי"ד כתובות ז' ע"ב, תשובות הרי"ד סימן ל, וסימן מז.

[11] ובאופן דומה כתב הריטב"א לכתובות ז ע"ב.

[12] חידושי הרמב"ן, פסחים ז ע"ב.

[13] וכן כתב הר"ן על אתר משמו. הר"ן חזר על הדברים בפירושו על הרי"ף לכתובות, ב' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אף. זו גם דעת רבים מחכמי ספרד מבית מדרשו של הרמב"ן. ראה למשל ריטב"א כתובות שם.

[14] רש"י כתובות ז ע"ב, ד"ה שמתייחד. הקשרם של הדברים הוא ביאור ברכת האירוסין, שנאמר בה "שאסר לנו את הארוסות".

[15] תוספות שם ד"ה אר"י.

[16]  ואמנם נחלקו האחרונים בביאור דברי הרמ"א. הבית שמואל הבין שלדעת הרמ"א הברכות אכן מתירות את האישה לבעלה, כעמדת הראשונים שהזכרנו, אך לעומתו החלקת מחוקק סבור שלדעת הרמ"א אין ברכת החתנים מתירה את האישה לבעלה ואין היא מותרת עד שתהיה בחופה, ועל כן מבאר שיש כאן סוג של חופה ונישואין: "מ"מ ארוס וארוסתו השוהין יחד בבית הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין". על פי פירושו הרמ"א נמצא במחנה של הגאונים שהזכרנו לעיל.

[17]  מלחמות ה' למסכת מגילה דף ג עמוד א. דברי הרמב"ן הללו מצויים במתח מסוים עם דבריו המובאים לעיל (ליד הערה  10), שם הוא מגדיר את ברכת חתנים במתיר איסור; וכנראה שיש לשיטתו  פנים שונות בברכה זו, כפי שכבר כתבנו בגוף המאמר.

[18] ראה למשל את דברי הגאונים המובאים בשטמ"ק כתובות ז ע"ב, המכנים את ברכת החתנים 'דברים שבקדושה'.

[19]  מגילה כג, ב וכתובות ז, ב.

[20]  רמב"ם הלכות אישות י, ה; שו"ע אהע"ז סב, ז.

[21] ראה סיכום הדברים והפניות למקורות בבית יוסף אבן העזר סב, ד, ובדרכי משה וברמ"א שם, למקורות אלו אפשר להוסיף את הר"ש משאנ"ץ שהוזכר לעיל שתמה "ובשום מקום לא מצינו ברכות מעכבות וכי תעלה על דעתך דאם אין עשרה במדינה לא תכנס אשה לפי שברכת חתנים בעשרה".

[22]  ראה להלן שהשולחן ערוך פסק שאם נכנסו לחופה ולא בירכו האישה נשואה, ועל כן ברור שאינו פוסק שהברכות מעכבות את הנישואין בדיעבד; בכל זאת פוסק כאן השו"ע שאם אין עשרה לא יינשאו. והרי ראיה לדברינו שאין בהכרח לתלות את הדברים זה בזה.

[23] ראה דברי כנסת הגדולה אבן העזר, הגהות בית יוסף סימן ס"ב אות ו; יביע אומר חלק ב' אבן העזר סימן ו'; וסיכום של הדברים באוצר הפוסקים אבן העזר סימן נה ס"ק כד.

[24] על אתר, בפירוש על הרמב"ם.

[25] בית שמואל אבן העזר סימן נה ס"ק א.

[26]  חלקת מחוקק אבן העזר סימן נה ס"ק א.

[27]  שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן נה סעיף ג.

[28]  ראה לעיל.

[29]  עיין למשל חת"ס בחידושיו למסכת כתובות ז' ע"א ד"ה מנין, שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רעט.

[30]  בחלק מהדפוסים דברים אלו מובאים בסוגרים כחלק מפירוש הכסף משנה לרמב"ם הלכות ברכות ב, ט. אך אין אלו דברי הכסף משנה עצמו ואיננו יודעים מי כתבם. בכל מקרה. פרשנות זו חזרה ונאמרה אצל אחרונים נוספים; ראה למשל את דברי המקנה, קונטרס אחרון סב, ה.

[31]  ר"ן על הרי"ף מגילה י"ג ע"ב.

[32]  ביארתי את דברי הר"ן כפי מיטב הבנתי, וכך ביאר את דבריו גם אליה רבה (קסח, א) אם כי ישנם אחרונים המבארים את דבריו אחרת וכוללים גם את נשיאת כפים ואת קריאת התורה בתוך דברים שבקדושה. ראה שו"ת משפט עוזיאל ג, או"ח י"ח.

[33]  ערוך השולחן אבן העזר סב, יא.

[34]  שער הציון סימן ריט ס"ק ז.

[35]  ראה חידושי הגרי"ז על הש"ס עניינים סימן ו' שחולק על דברי המשנה ברורה, אם כי לא ברור לי שהוא בהכרח סובר שברכת חתנים הם דברים שבקדושה. עיין שו"ת ר"ץ כצבי סימן יח הדן בשאלה זו.

[36]  הרב ישראלי זצ"ל הקדיש לסוגיה זו בירור הלכתי בספרו חוות בנימין (ח"ב סימן פ). עיקר טענתו הוא שברכת חתנים היא חובת הקהל המחויב לשמח את החתן. חובת השמחה ממוקדת בחתן, ואין חובה מקבילה לשמח את הכלה, וברור שלא תהיה לאישה חובה לשמח את החתן מטעמי צניעות; על כן החובה מוטלת אך ורק על הגברים בקהילה, ולא על הנשים, ורק הם יכולים לקיים חובה זו. במחילה מכבודו, ועל אף שאין משיבין את הארי, קשה מאוד להלום את דבריו. כיצד יתכן שהחובה לשמח היא ממוקדת רק בחתן כאשר יש מקורות רבים המדברים על שמחת הכלה, למשל בירמיהו (טז, ט): "ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֥וֹל כַּלָּֽה", או תיאור החסד שהיה עושה דניאל (אבות דרבי נתן פרק ד): "גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני", וכן באינספור מקורות בראשונים והאחרונים, כמו פסיקת הרמב"ם (אבל יד, א) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים……וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם".

[37]  בירושלמי פסחים (י, א) נאמר שהבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, והדבר נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך. מספר אחרונים דנו בשאלה אם גם האישה לוקה או רק האיש. גם מי שסבר שרק האיש לוקה לא העלה בדעתו שהאיסור מוטל רק על כתפי האיש, אלא שטען שכיוון שהאיש יותר דומיננטי החמירו יותר בענשו, אם כי ברור שהאיסור הוא על שני בני הזוג. ראה שו"ת דברי שלום אבן העזר חלק א סימן לה.

[38]  ראה תשובות הגאונים (אסף) תרפ"ז לט, באנציקלופדיה תלמודית ערך ברכת חתנים מצויה סקירה מקיפה של מחלוקת זו.

[39]  פני יהושע, כתובות, קונטרס אחרון כא.

[40]  ייתכן גם לתלות את הדברים בדברי הרמב"ם שפסק בהלכות ברכות (ט, ב): "ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים"; ומדויק בדבריו שדווקא עבד וקטן, שאינם שייכים בדיני הנישואין, אינם יכולים לברך. ואכן רבנו מנוח הציע פרשנות זו בדברי הרמב"ם, וממילא עולה מכך שאישה תוכל לברך. אך כיוון שקשה להכריע מדוע  לא הזכיר הרמב"ם את דין האישה, והתחבטו בפירוש דבריו מפרשיו החל מרבנו מנוח ואילך, לא נסמוך את יתדותינו על דיוק זה.

[41]  ראה בתשובת הראשון לציון הרב עוזיאל (שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן עד), המעלה את הסברה שלשיטה שהצורך בעשרה הוא לכתחילה, היה מקום לשקול אף למנות אישה למניין העשרה, אך גם הוא מסיק: "ובדברי כל הפוסקים מבואר שאין לברך ברכת חתנים אלא בעשרה אנשים ככל דיני קדיש וקדושה, ואין אשה מצטרפת לעשרה בדבר זה. וכן דקדקו ואמרו "וחתן מן המנין" משמע שהכלה אינה מן המנין, ולא מצאתי לשום פוסק להתיר לומר ברכות חתנים שלא בעשרה או בצרוף אשה וקטן".

[42]  רמב"ם הלכות מכילה א, א-ב; שו"ע או"ח תרפט, א-ב.

[43] הלכות גדולות סימן יט.

[44]  ראה למשל תוספות ערכין ג, א ד"ה לאתויי, וכך גם פשטי הדברים בבה"ג עצמו.

[45]   תוספות סוכה לח ע"א ד"ה באמת.

[46]  בתשובה אחרת הארכנו לבאר את הדין שמותר לאישה לקדש עבור הציבור.

[47]  אמנם בתשובה של הרב הנקין בעניין זה (ראו שו"ת בני בנים, חלק ס' סימן ז) הוא השיב לאסור, וטעמו שאין מקום לשנות מהנוהג, בעיקר משום ששינוי יערער את המחויבות הדתית בכלל וייתן פתח לרוחות אחרות המנשבות בעולם, המנסות לקעקע את העולם שבקדושה. דעות דומות אפשר לשמוע מרבים אחרים בעולם הדתי-לאומי, ואף מחוצה לו. דברים אלו מבוססים על המקום והזמן, וההערכה שלנו שבמציאות כיום הסכנה להיחלשות אינה נמצאת במגרש זה, ואולי אף ההפך מכך.