סעודות אמנים הפכו בשנים האחרונות למחזה נפוץ בישראל: ארוחות ריטואליות שמתקיימות על ידי נשים וכוללות מגוון סוגי מזון שעליהם מברכות הנשים בקול, ומאפשרות לשאר הנשים לענות "אמן". ד"ר רבקה נריה בן שחר, שחקרה את סעודות האמנים כצופה וכמשתתפת, טוענת שהסעודות הללו, שבהן משתתפות נשים מכל קצוות החברה היהודית בישראל, הן תגובה נשית ייחודית לפוסטמודרנה ולפמיניזם המערבי, וניסיון ליצור מסגרת קהילתית תומכת בעידן של שבירת נרטיבים  

שלושה בתים – שלוש סעודות

בית גדול וחדש במודיעין. האירוע נקבע לשש וחצי בערב. איחרתי בחמש דקות, רק כדי לגלות שאני הראשונה. בעלת הבית מספרת לי שלפני שנתיים היא חלתה בסרטן, וחברותיה עשו לכבודה סעודת אמנים עם הרבנית נועם זיגדון. היא הגיעה לשם בכסא גלגלים, חלשה מהכימותרפיה. לקראת סיום הטקס הכריזה שהיא מבטיחה להזמין אותן לסעודת אמנים בביתה, מיד "כשייגמר הסיוט הזה". אני מביטה בה, ופתאום שתינו דומעות. "ולכן הסעודה היום? זהו, זה נגמר?" אני שואלת אותה. היא מהנהנת, ואנחנו מתחבקות. החברות שלה מגיעות, מנשקות אותה בחום, מביאות מתנות, נזכרות כמה נורא היה בפעם הקודמת. הרבנית נועם זיגדון מגיעה גם היא, נרגשת, ומיד מתחילה במופע סטנד-אפ, בעיקר סיפורי נסים משולבים בבדיחות. תוך כדי המופע היא מכינה את הבצק: הקמח מנופה במהירות שיא, היא מוסיפה את המרכיבים, ותוך כדי כך שופעת סיפורי נסים ותיאור אסונות שנמנעו בזכות סעודות אמנים והפרשות חלה. היא משלבת קטעים על חשיבה חיובית, העצמה נשית, ומסרים מעודנים של חזרה בתשובה.

עד שהבצק תופח, אנחנו עורכות את סעודת האמנים. כולן מברכות ואומרות יהי רצון. בתום הסעודה, הרבנית מזמינה את בעלת הבית לקיים את מצוות הפרשת חלה. "תני לי פה כיבוי אורות קל, משהו בשביל האווירה". בעלת הבית מנצלת את ההזדמנות לחנך את חברותיה: "לכו לעשות בדיקת ממוגרפיה! זה מציל חיים! ואני רוצה להודות לחברות המדהימות שלי ולבת שלי שתמכו בי בכל התקופה הזו". כולן דומעות, והרבנית מכריזה: "ועכשיו נעשה קבלת עול מלכות שמים! אני אגיד פסוק ואתן אחריי: 'שמע ישראל… ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'". בעלת הבית אומרת: "הריני באה לקיים מצוות הפרשת חלה", מברכת ואומרת יהי רצון. הרבנית משמיעה שיר מרגש, חושך, כולן בוכות, ניגשות בזו אחר זו לחבק את חברתן שהבריאה. הרבנית מזמינה אותן להדליק נרות לצדיקים, והן מתפללות בשקט, לאורם של הנרות.

הבית הפשוט והעני בשכונת בית ישראל ידע ימים טובים יותר. הטיח מתקלף מהקירות, אדני החלון העבים מלמדים על גילו של הבית. בעלת הבית חותכת מלפפונים. על השולחן חטיפים זולים, סוכריות, תפוחים חתוכים ששינו את צבעם לחום. נשים מבוגרות, כבדות משקל ועייפות, מגיעות בזו אחר זו. הן לבושות שחור, שערן מגולח, מטפחות עבות מכסות את ראשיהן. גרביים כהות בנעליים כבדות. כולן מברכות את חוה, שאירסה אתמול את בנה. בעת ה"יהי רצון" על הפרנסה, חוה דומעת. היא מספרת שטרם סיימה לשלם את החובות מהחתונות הקודמות, ואיך תשלם על זו?

הבית המפואר במגדלי הולילנד נראה כאילו הועתק מז'ורנל יוקרתי. על השולחן סלטים מושקעים ועוגות מעולות, הכול מאפה בית. ריחו הטוב של המאפה מהתנור מלווה את הנשים הנכנסות. עורכת דין, מורות, עקרות בית, מעצבת תכשיטים וסטודנטיות. הנשים לבושות במיטב האופנה, עוטות כיסויי ראש מודרניים. אחת הנשים נכנסת עם קערה גדולה ובה בצק מוכן. אנחנו נאספות במטבח. אחת הנשים נוטלת פיסה מהבצק, מברכת, אומרת יהי רצון, וכולנו מתפזרות במטבח הגדול, קולעות לעצמנו חלות קטנות. הנשים משוחחות ביניהן בשקט, על העבודה, על הילדים, על ההכנות לפסח. אנחנו מניחות בצורה מסודרת את החלות בתבניות בצד, ובעלת הבית מפעילה את התנור. כולנו ממלאות צלחות, ומתחילות בסעודת האמנים. האייפון של עדנה מצלצל, הרינגטון הוא נעימת הפתיחה של הסדרה "סקס והעיר הגדולה". כל הנשים, למעט החרדיות, פורצות בצחוק רועם.

"לא זורקים מלאך לפח" אם ניתן ליצור אותו

סיטואציות שונות אלו, שנראה כי נלקחו מעולמות שונים, הן חלק מתופעה של השתתפות בטקסים חדשים ומחודשים שנשים יצרו לעצמן. הנשים הללו – חילוניות, דתיות וחרדיות, מרקעים סוציו-אקונומיים מגוונים – התכנסו בזמנים שונים ובמקומות שונים כדי להשתתף בריטואלים המכונים "סעודות אמנים". סעודת אמנים היא ארוחה הנערכת על ידי נשים, וכוללת מגוון סוגי מזון שעליהם, על פי ההלכה היהודית, יש לברך ברכות שונות: מיני מאפה, יין או מיץ ענבים, פירות, ירקות וגבינות או ממתקים. הברכות נאמרות בקול, ומאפשרות לשאר הנשים לענות "אמן". המטרה המרכזית של הערב היא להשיג מקסימום "אמנים". כחלק מהריטואל, הנשים מקפידות על סדר הברכות: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכול – ראשי תיבות מג"ע א"ש. ההקפדה על הסדר נובעת מהידיעה שישנן ברכות שפוטרות זו את זו, וכך מפסידים את מצוות הברכה.

בפועל, הנשים נאספות, לוקחות לעצמן מכל סוגי המזון, ואז שואלת המארגנת: "מי רוצה להיות אחרונה?". המבקשת להיות אחרונה חושפת בכך צורך שלה או של מישהו שיקר לה, ומסמנת שחשוב לה לקבל את המקום המרכזי של התפילה. הנשים מתבססות בכך על הקביעה "הכול הולך אחר החיתום" (בבלי ברכות, יב, א). כל אחת מברכת בקול רם, לפי הסדר, בתורה, והאחרות עונות בקול "אמן". בסיום הסבב של כל ברכה אומרת האחרונה בקול (והאחרות בשקט) תפילת "יהי רצון" שחוברה במיוחד לטקס. כל תפילת "יהי רצון" קשורה באופן אסוציאטיבי לברכה הרלוונטית: ברכת "בורא מיני מזונות", הנאמרת על דברי מאפה, מקושרת לפרנסה. "בורא פרי הגפן", הנאמרת על יין, מקושרת לנישואים. "בורא פרי העץ", ברכת הפירות, מקושרת לילדים ולפוריות. "בורא פרי האדמה", לבריאות ורפואה. "שהכול נהיה בדברו", לישועה כללית ופרטית, ובעצם לכל מה שהנשים רוצות לבקש. בסיום תפילת ה"יהי רצון" אומרת האשה הקוראת בקול "ובמיוחד ל…", ומציינת את שם האדם שלו היא מבקשת להקדיש את התפילה. לאחר מכן כל הנשים אומרות שוב אמן. אחרי רגע של שקט אומרות הנשים, ללא תור, שמות של אנשים שזקוקים לעזרה באותו תחום, ושאר הנשים עונות אמן.

סעודות האמנים החלו להתקיים בישראל בתחילת שנות האלפיים, והתפשטו במהירות לקהילות יהודיות באירופה ובארצות הברית. הניסיונות לחפש את מקורו של הטקס הובילו כולם למקור אחד: גברת טובי ברון (צייטלין), מפיקת אירועים מבני ברק. כאשר ראיינתי אותה היא אמרה שאכן היא זו שהתחילה את הטקס, ואף יצרה את החיבור בין הברכות השונות לצרכים השונים. אולם לדבריה, תפילת ה"יהי רצון" נכתבה על ידי נשים אחרות, שהיא לא ידעה את שמן. ברון הסבירה שהתבקשה להפיק עבור הרב קסלר מבני ברק טקס לילדים של "נוטרי אמנים". הרב, שכתב ספרי הלכה ומקורות על חשיבות הברכות והאמנים, ביקש לחדש מנהג ישן של איסוף ילדים קטנים, חלוקת ממתקים, ברכות ואמירת אמן. הרעיון מצא חן בעיניה, והיא התחילה לערוך טקסים כאלו כחלק מאירועים שהתבקשה להפיק עבור ילדות ונערות בבתי ספר חרדיים. הן סיפרו על הטקסים בבית, ואמהות רבות נהרו לאירועים לנשים שבהם הופיעה ברון, ואחר כך החלו לקיים את הטקס בביתן. כיום ממשיכה ברון להוביל טקסים המלווים בסיפורי נסים שקרו בעקבות הטקסים, ובסיפור האישי שלה כחברה בקבוצה אליטיסטית חרדית (ליטאית מבני ברק) שחוותה מצב של שוליות (נישאה בגיל מאוחר). חוץ מברון יש ב"תעשיית" סעודות האמנים עוד מרצות-רבניות פופולריות רבות, שעורכות את האירועים האלו בארץ ובעולם (ראו למשל פרסומים על סעודת אמנים בעיירה אומן).

לריטואל כפי שהוא אין מקור הלכתי ממשי: סדר הברכות מחייב אם וכאשר מעוניינים לאכול. המנהג המקובל הקרוב ביותר שמצאתי נהוג בקרב יהודי צפון אפריקה, האוכלים מגוון מזונות בסעודות זיכרון ואבלות, תוך הקפדה על סדר מג"ע א"ש. הברכות והאמנים מוקדשים לעילוי נשמת הנפטר. אולם הנשים חוזרות ומצטטות את הגמרא "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" (בבלי מנחות, מג, ב). הן מסבירות שגברים מגיעים למאה ברכות, כיוון שהם מתפללים שלוש תפילות ביום. נשים, לעומת זאת, צריכות להתאסף וליצור ריטואל שיאפשר להן להגיע לכמות הברכות הרצויה. בסעודות הוזכר המדרש על דוד המלך, שכאשר הייתה מגפה בישראל ביקש מכולם לברך מאה ברכות בכל יום, והמגפה נעצרה (במדבר רבה, יח, כא). לפיכך הנשים מאמינות שמאה הברכות יכולות להציל מאסונות. טובי ברון מצאה שאמן בגימטריה שווה מלאך, ולכן הפיצה את הסיסמה: "לא זורקים מלאך לפח". לדבריה, בעצם ההקפדה על אמירת ברכות ואמנים בקול ניתן ליצור מלאכים, שיוסיפו זכויות לנשים ולאלו שעליהם הן מתפללות.

המאפיינים של סעודות האמנים

הדברים שלהלן מבוססים על מחקר שנערך באביב ובקיץ 2011, ובו ננקטה מתודולוגיה איכותנית-אתנוגרפית-פמיניסטית. בשונה ממחקרים כמותיים שערכתי בעבר, ובהם אספתי נתונים מרתקים על דפוסי צריכת תקשורת מסורתית וחדשה בקרב נשים חרדיות, מחקר איכותני מתעניין בתופעות בהקשרן הטבעי. הגישה האתנוגרפית בוחנת תופעות תרבותיות, ולרוב משלבת מספר שיטות לאיסוף נתונים. לפיכך ערכתי עשרים ושלוש תצפיות משתתפות בריטואלים, וחמישים ושלושה ראיונות. לבסוף, מחקר פמיניסטי לא רק בוחן את חוויותיהן ועולמן של נשים, אלא מחייב מעורבות של החוקרת ויכולת התבוננות רפלקסיבית. כפמיניסטית, חיפשתי את המקומות שבהן הנשים חשות מועצמות, ומשיגות לעצמן אייג'נסי (סוכנות, יכולת פעולה).

כיוון שמדובר במחקר איכותני, שבו הדגימה אינה הסתברותית ומייצגת, נערכה דגימת כדור שלג. הנשים המשתתפות בריטואלים שיתפו פעולה ואף עזרו ביצירת קשרים עם חברותיהן, ובעדכון על קיומם של טקסים נוספים במקומות אחרים. ניסיתי לאסוף מגוון רחב ככל האפשר של נתונים. לצורך כך נערכו התצפיות באזורים גיאוגרפיים וחברתיים שונים בישראל, ובראיונות השתתפו נשים ממגוון גילאים, רקעים סוציו-אקונומיים, אזורי מגורים, רמות דתיות ומוצאים.

לסעודות האמנים מאפיינים מגוונים, הנובעים ממבנה הטקס, ממורכבות הקבוצות והדמויות המנהיגות, מאופי המשתתפות, ממספר המשתתפות, ממיקום הטקסים ומתדירות הטקסים:

1. מבנה הטקס: לרוב משלבות הנשים מעבר לסעודת האמנים גם טקס הפרשת חלה, לימוד הלכות, אמירת תהלים, שירה משותפת והדלקת נרות לזכר צדיקים.
   
2. מורכבות הקבוצות והדמויות המנהיגות: ישנן קבוצות טבעיות שמקיימות סעודות אמנים, ומורכבות מבנות משפחה מורחבת או מחברות; קבוצות אלו עורכות בעצמן את הטקס. לצד זאת, יש סעודות אמנים שמקבצות נשים שאינן מכירות זו את זו, והגיעו לטקס בעקבות מודעת פרסומת. בקבוצות הטבעיות, המנהיגות צמחו מתוך הקבוצה: הן אחראיות להזכיר לכל אחת מה להביא, ומנהלות את הטקס באופן שיתופי-חברתי. בסעודות אמנים שבהן הנשים לא מכירות זו את זו, מנהלת את הטקס מנהיגה כריזמטית, רבנית שהוזמנה מראש. הרבניות משלבות גם אלמנטים של החזרה בתשובה, וסטנד-אפ. לעתים הרבניות הן מעין תכנית אמנותית לטקסי מעבר, כגון בת מצווה וחנוכת בית.
   
3. אופי המשתתפות: בטקסים נוטלות חלק נשים ממגוון סוגים: מכל הגילאים, מרמות סוציו-אקונומיות שונות, מקבוצות דתיות שונות (חילוניות, מסורתיות, דתיות וחרדיות), ממוצא אתני שונה, מהמרכז ומהפריפריה. עם זאת, הטקסים הציבוריים מורכבים לרוב ממגוון עצום של נשים, והטקסים הפרטיים מורכבים מקבוצה הומוגנית יחסית של בנות משפחה וחברות, עם מספר אורחות.
   
4. מספר המשתתפות: מספר המשתתפות בטקס נע בין 10 ל-500. המספר תלוי במורכבות הקבוצה ובמגבלות המקום.
   
5. מיקום הטקסים: הטקסים מתקיימים הן במרחב הפרטי – בתיהן של הנשים, והן במרחב הציבורי – אולמות אירועים ובתי כנסת. לרוב, הקבוצות הטבעיות נפגשות בבתים פרטיים, לפי סבב בין חברות הקבוצה, והקהלים הגדולים נפגשים במקומות ציבוריים.
   
6. תדירות הטקסים: ישנן קבוצות שנפגשות בכל שבוע, או בכל ראש חודש, שהוא חג מסורתי של נשים יהודיות. קבוצות אחרות נפגשות באירועים שמחים (בת מצווה, שמחת בת, חנוכת בית) או עצובים (גילוי מחלה קשה, יום זיכרון).

מדוע? רוח, רגש, אסתטיות רב-חושית והעצמה

מדוע משתתפות הנשים בריטואלים הללו? ומדוע הן נוצרו בישראל דווקא בנקודת הזמן הספציפית הזו? לצורך מאמר זה אבקש להשתמש בשיח ניו-אייג'י, או בשמו העברי: העידן החדש. תנועה זו מאופיינת, בין השאר, בחיפוש אנרגיות באמצעות עשייה רוחנית-דתית לא מחייבת. בשונה מחזרה בתשובה, המלווה בחיובים יום-יומיים מתישים, מדגישות הנשים את ההיבט הלא-מחייב בסעודות האמנים: "זה לא משהו מחייב באמת", אומרת מרים החרדית, "את לא מתחייבת לבוא באופן קבוע לסעודת אמנים. את שומעת, מנסה, ונגמר הסיפור. אין קריטריון להתקבל, זה משהו שהוא לכולם".

טלי החילונית מסבירה: "אני עושה את זה מתוך בחירה. אני מחוברת לצד המיסטי והנסתר, אז בכל הזדמנות שיש משהו, אני לוקחת מהדת מה שמתאים לי. זה לא טקס דתי לגמרי, רוב הנשים שם הן חילוניות, אז זה יותר קל. פשוט הכול נעשה בצורה לא מחייבת, בקלילות!". אלישבע, דתייה-לאומית, מסכימה אתן: "בשביל לעשות סעודת אמנים את לא חייבת להתחיל לשמור תורה ומצוות. יש בזה משהו מאוד מאפשר, נעים. זה קיים במקום שהוא לא מחייב אותי לשום דבר מעבר ללהיות כאן ועכשיו".

בתשובה לשאלה הפשוטה "מדוע את משתתפת בסעודות אמנים?", תיארו הנשים אנרגיות רוחניות, רגשיות ותחושתיות, אנרגיות של העצמה ויכולת פעולה.

אנרגיות רוחניות: המרואיינות, המגיעות כאמור מרקעים שונים, מתארות חוויות רוחניות חזקות של חיבור לאלוהים ולעם היהודי, תוך שימוש (שלפחות אצל חלקן הוא כנראה בלתי מודע) במושגי העידן החדש. לאה, דתייה-לאומית, מארגנת סעודות אמנים בקביעות: "בסעודת אמנים זה אני ואלוקים. יש קו ישר שמחבר בינינו, בלי שום תיווך באמצע. זה אני, החברות שלי, והחיבור לאלוקים". הודיה, משתתפת חרדית, אמרה לי: "זה מחזק אותי… כמו אחרי תפילה טובה או מעשה טוב". לחיבור לאל יש גם היבט של חיבור רוחני לעם היהודי, כדברי הילה, דתייה-לאומית המארגנת טקסים בשכונתה: "אנחנו כולנו נשמה אחת גדולה, ענקית ענקית".

אלישבע, דתייה-לאומית, מתארת: "הטקס מאפשר לי לבנות, מאפשר לי לשחרר, מאפשר לי להרגיש משהו רוחני. יש משהו בהנאה רוחנית שהיא הרבה יותר גבוהה מכל הנאה אחרת. משהו גבוה, משהו שנותן לך כוח, משהו שנתת לבורא עולם, ובורא עולם הוא כזה בעל השפע והוא כזה טוב, כל כך טוב באמת להתחבר לבעל הטוב הזה". רחל החרדית תוהה בקול: "זה צורך של הדור שהוא כל כך שואף לרוחניות ולרגש. אנחנו כל כך אבודים ולא כל כך יודעים… אולי זה בריחה? במקום להיות יהודי מאמין ולעשות את מה שהקב"ה דורש יום יום, להתפלל, לברך, לעשות… אז אנשים ככה, זה כאילו משקיט את המצפון שלהם ועוברים הלאה".

אנרגיות רגשיות: בריטואלים הללו מקבלות הנשים מנות גדושות של אנרגיות רגשיות. הן מקבלות מקום, מרחב לגיטימי שבו מותר להתפרק רגשית, לבכות ולהתפלל. נראה שאין שיעור לרמות הכוח ולתחושות ההעצמה מהחיבור, מהשותפות ומהשיתוף, יחד עם היכולת לבכות ולהתפלל יחד, שמאפיינת את הריטואלים הנשיים הללו. נטלי, דתייה-לאומית המארגנת ריטואלים פרטיים, תיארה את המרחב המשחרר: "כשיש לי שבוע קשה… אני מחכה שנעשה הפרשת חלה. זה מאוד משחרר אותי… ראיתי נשים שמגיעות לשם זוחלות, גמורות מעייפות. כולן רק רוצות להיכנס למיטה. אבל זה נותן דלק לכל השבוע". מלכה, משתתפת חרדית, סיפרה על כוח השותפות והתמיכה: "אם מישהי מבקשת לברך על הפרשת חלה, זה במקרה שמשהו כואב לה… את רואה את כולן… נחל נובע של דמעות. יש נשים שהן מאוד משתפות אחרי שהן מברכות, הן מבקשות את הבקשה שלהן וכל מה שקורה להן הן מספרות, מתחננות, מבקשות ממש מה' ואנחנו שומעות". ואכן, בסעודות אמנים רבות שבהן נכחתי, המצרך המבוקש ביותר היה קופסת הטישו שעברה מיד ליד. נשים מיררו בבכי, וחברותיהן הצטרפו אליהן, תוך חיבור אישי-נשי-רגשי תומך ואכפתי.

אנרגיות אסתטיות-תחושתיות: בטקסים הללו חוות הנשים אנרגיות אסתטיות רב-חושיות חזקות. הן חוות הנאה ועונג באכילה המשותפת ובממדים הדרמטיים של הערב. "בלנגוע בבצק יש אלמנט כיפי ומשחרר", אמרה נטלי, דתייה-לאומית, "הנשים מתחילות לשחק, כמו הילדים שמשחקים בפלסטלינה". ואכן, הטקסים מעוררים את כל החושים: הריח החזק של החלות הנאפות ושל המזון המוגש, המראה הססגוני של המזון והלבוש, מגוון הטעמים, תחושות הבצק, האוכל, המגע החברתי והקולות החזקים של הנשים המתפללות, המברכות והעונות יחד "אמן".

אנרגיות של העצמה ויכולת פעולה: הנשים המשתתפות בריטואלים מאמינות שביכולתן לשנות את המצב הקיים, ואף להציל את עצמן ואת האנשים שעליהן הן מתפללות מצרות. מלכה, משתתפת חרדית, מתארת: "יש לזה כוח עצום, לאמן המשותף הזה. נשים מתקבצות במיוחד כדי להביא ישועות לאנשים אחרים". מרים, משתתפת חרדית, מוסיפה: "גם האלמנה רוצה להתחתן וגם הגרושה רוצה להתחתן וגם הרווקה רוצה להתחתן … כולן יבואו. מי שמחכה לפרי בטן ואם שכולה … וזה חייב להגיע לשמים, הבקשות חייבות להתגשם!".

הנשים מתארות תהליכים של יכולת פעולה. עדנה, משתתפת דתייה-לאומית, סיפרה לי: "אני כל כך רוצה שחברה שלי תתארס, אז אני אלך לסעודת אמנים כי כך אני עושה משהו בשביל זה. אם אני לא יכולה למצוא לה בחור, אז לפחות אני אעשה בכיוון הזה. וחברה אחרת שיהיו לה ילדים. את מרגישה שאת עושה משהו בשביל מישהו. ואני גם מרגישה שזה עובד. אם לא עכשיו, אם לא בחודש הזה אז בחודש הבא. אם אני אמשיך זה יבוא מתישהו".

מענה רוחני לפמיניזם המערבי

מדוע אם כן נוצרו ריטואלים אלו בישראל דווקא בעידן הנוכחי? התשובה שאציע מתייחסת לשני מרחבים של מתח: האחד, מקומם של היחיד והקהילה מול הממסד הדתי; השני, מקומן של נשים במאה העשרים ואחת.

רחל ורצברגר, החוקרת את תופעות העידן החדש בישראל, מצביעה בספרה Jews in the Age of Authenticity על המתח בין היחיד לקהילה, שמקביל לעתים למתח בין חוויה דתית אישית, אוטונומית, ישירה ובלתי מתווכת לבין הקהילה הדתית הממוסדת, המאורגנת והסמכותית. העידן החדש, הכולל פרקטיקות שמחפשות עצמי אותנטי, מתחבר לתרבות התרפויטית של חיפוש משמעות ובריאות רגשית בחיי הפרט. נראה לי שהעידן החדש לא הצליח לפתור את המתח הזה, כיוון שחיפוש החוויה האישית והבריאות הרגשית הפרטית מוביל את האדם, חיה חברתית שכזו, לזרועות הקהילה. באופן פרדוקסלי, החיפוש הנואש הפרטי הופך לתנועה ציבורית, על כל המשתמע מכך.

תקופה זו של תחילת המילניום השלישי מאופיינת באובדן דרך ובחוסר סיפוק. לפי התפיסה הפוסטמודרנית, תחושות קשות אלו נובעות בין היתר משבירתם של המטא-נרטיבים. אין יותר אמתות גדולות ונשגבות. נשלחנו לחפש את האמת במקומות שבהם היא לא קיימת בשיח. אבל השאלות שכנראה קיימות מאז קיימים אנשים, ממשיכות להישאל לא רק בישראל, אלא בעולם המערבי כולו: התשובות הלא-מספקות מובילות אנשים ונשים לחפש מענים דתיים. הם מוצאים אותם בזרועות המנחמות של ריטואלים ניו-איג'יים, שהמאפיין המרכזי שלהם הוא חוסר מחויבות. בהקשר הדתי-ישראלי הספציפי, המאבק על הפרדה בין דת ומדינה ושליטת מוסדות הדת על המרחב האישי מוביל בו זמנית להקצנה דתית של חלק מהאוכלוסייה, ולחילון של האחרת. צמיחת הניו-אייג' בישראל מאפשרת מרחב ייחודי, שנשען על מאפיינים מסורתיים, אך איננו חלק מהדת השלטת והמחייבת. דוגמת הנסיעה לאומן מתאימה גם כאן. אלפי הנוסעים, מחרדים ועד חילונים, שבוחרים לנסוע לחגוג את ראש השנה באומן, יודעים שאין מדובר במצווה מחייבת, אלא בחוויה אישית-רוחנית.

בהקשר הנשי המערבי, התנועה הפמיניסטית ערערה את הסדר הקיים והברור, ופתחה את המרחב הציבורי בפני נשים. אחרי כמאה שנות פמיניזם ניתן לומר בזהירות כי נשים רבות מאוכזבות מהבטחות הפמיניזם שלא מומשו. הכלים האינטלקטואליים, הכלכליים והחברתיים של הפמיניזם לא מציעים תשובות מספקות לשאלות הקיומיות. ישנו פער עצום בין השיח הפמיניסטי המשחרר לבין החיים האמתיים של נשים. הפער מתבטא, בין השאר, במשמרות כפולות בעבודה ובבית ובקושי לעמוד בציפיות חברתיות, כלכליות ומשפחתיות. הנשים נהנות מן הקדמה, אך חסרה להן התמיכה המשפחתית והקהילתית המסורתית. אכזבה זו מובילה נשים רבות לזרועותיהן של תנועות דתיות, או לריטואלים ניו-אייג'יים. בהקשר הנשי-ישראלי, הפער בין השיח הפמיניסטי-מערבי לבין המעורבות הממשית של המדינה והדת בחייהן של נשים הוא עצום. בדומה לאחיותיהן במערב, גם הנשים הישראליות מתמודדות עם תביעות מנוגדות של השכלה, עבודה ומשפחה, אך בישראל קיימת דרישה חברתית חזקה למשפחה גדולה, והדרישות הדתיות נוכחות גם בחייהן של נשים חילוניות.

צומת זה שבין הקונטקסט הדתי והקונטקסט הנשי בצירים הגלוקליים הנעים בין העולם המערבי לבין ישראל והיהודים, התגלה ככר פורה ליצירה ולחידוש של ריטואלים נשיים. האכזבה מהדת הממוסדת ומשליטתה בנשים, יחד עם שבירת המטא-נרטיבים הישראליים והמערביים, והצורך בנחמה ובתמיכה אישית וקהילתית, הובילו נשים רבות להשתתפות בריטואלים. עידן הניו-אייג' שהגיע לישראל מאפשר מרחב דתי-נשי שבו ישנה השתתפות דתית מחבקת ומנחמת, אך לא מחייבת.

ועדין, שתי התשובות לשאלות הבסיסיות ששאלתי – למה הנשים באות, ומדוע דווקא עכשיו – נראות לי לא מספקות. פרופ' מארק ברטלר מאוניברסיטת דיוק האמריקנית קרא כמעט כל מילה שכתבתי מאז שסיימתי את הדוקטורט, ואין לי מילים להביע את תודתי לכל השיעורים שלימד אותי. אבל השיעור הראשון שלמדתי ממנו התרחש כאשר הוא הרים את עיניו מן הדף שבו נכתבה הצעת המחקר שלי לפוסט-דוקטורט. הוא לקח פיסת נייר, וכתב עליה שתי מילים באנגלית: SO WHAT???. "אחרי כל טקסט שאת כותבת, תשאלי את עצמך – אז מה? כשתהיי מסוגלת לענות על המילים הללו", אמר, "ההצעה תהיה ראויה לשיפוט, והמחקר ראוי לפרסום".

שתי המילים תלויות מולי על שולחן הכתיבה, ולא תמיד אני מצליחה לענות עליהן. מהי באמת המשמעות העמוקה של התופעה שאותה אני חוקרת? מה באמת מבדיל בין המחקר שלי לבין עוד תיאור של תופעה שמעניינת קבוצה קטנה של אנשים? נראה לי שבמקרה של סעודות האמנים, התשובה עמוקה יותר ממה שהיכולות האקדמיות שלי מסוגלות להמשיג. יש משהו בלתי מוסבר בכוח הנשי העצום שנוצר כאשר נשים יושבות במעגל ותומכות זו בזו. הטקס והאוכל הם רק מה שמסביב. חשבתי שאני לא מאמינה בעידן חדש, אבל יש אנרגיות עצומות שם באוויר.

מחקר זה בוצע במימון קרן פולברייט ומכון הדסה ברנדייס.

המאמר: "אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש" פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גיליון 80-שהחיינו, אב-אלול תשע"ז, אוגוסט-ספטמבר 2017.

* ניתן לקרוא אותו גם באנגלית כאן.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל עמי
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
• הפיוט כגורם מקשר בין אירוע פרטי, בני המשפחה וא-לוהים – רחל אילון כוכבא
• פיוט לסעודת הודיה – רחל אילון כוכבא
• סדר נשים – קערת החירות – טו"ר רבקה לוביץ
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• בין ילדותיות למקצוענות – על מגמות בטקסי חיים וקריאה לשינוי – שלומי פרלמוטר
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה-בן שחר

• אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן דניאלי

להרחבה:

• "כבוד הציבור כמושג מגונן – עיון בפסיקתו של הרב יוסף משאש", מאת  פרופ' אבינועם רוזנק, אקדמות, גיליון כ', שבט תשס"ח.
• "שמיעה ופרשנות בקהילת קול נשית", הדמיון הפרשני – דת ואמנות בתרבות היהודית בהקשריה, בעריכת ר' הכוהן פינצ'ובר ואחרים, האוניברסיטה העברית, תשע"ו (2016), 228-253.
• "קינות נשים מתימן: טקסט בין קול לתנועה", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כג', תשס"ה (2005), עמ' 89-119. 

עוד, מתוך נָחוּגָה:

• נָחוּגָה: חזון – הרבנית שרה סגל-כץ
• נָחוּגָה: תוכן העניינים – צוות גלויה
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• טקסי משפחה
• חופה וקידושין
• טקסי גירושין
• טקסי אבלות