רבקה ויצ׳נר כותבת על הבחירה לשאת הריון למרות המאמצים הבריאותיים אשר כרוכים בו. על הבחירה להביט נכוחה ולשהות בהריון הנוכחי מתוך פרספקטיבה על הריונות קודמים, מתוך שאלה ומתוך בקשת נינוחות.
נחלקו בית שמאי ובית הלל
מסכת עירובין יג ב
הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא
והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא
מספר הילדים האידאלי עבור משפחה הוא נושא אישי ביותר התלוי במגוון משתנים, מיכולות בני הזוג ועד מצבה הבריאותי של האישה. אולם למרות זאת קיימים גורמים ותפיסות בקרב הציבור אשר משפיעות באופן ישיר על קבלת החלטה אישית זו. משפחה, חברים, קהילה ולפעמים אף זרים גמורים עלולים לחוש בנוח, לשפוט, להסיק מסקנות, להניח הנחות ולהעיר על נושא רגיש זה. כך מוצאות את עצמן נשים רבות מתמודדות עם מבטים בוחנים על בטנן ועם שאלות דוגמת: "מה עם הילד״ או ״מתי את מביאה לו אח?"
לא תמיד יש את היכולת לעצור ולהתבונן פנימה לקראת בחירה הרת גורל כמו הבאת ילד לעולם. אך בעולם בו אנו רשאים לפקפק בהכול, יהיה טוב אם נאפשר לעצמנו גם לעצור ולתהות על הריון נוסף ומחיריו. הירהורים מסוג זה עלולים להיות מאיימים. תפיסת העולם שלנו בנויה קומות וטלאים ולעיתים יש תחושה שאם נעצור לשאול על אחד מהם הכל עלול להתמוטט . אולם לטעמי אין הדבר כך, ההפך הוא הנכון, המקום המאפשר להכיר בצרכיי ולשאול את השאלות הנכונות, הוא זה גם המאפשר להעמיק וליצור תפיסת עולם חזקה יותר. הכרה בשאלות היא זו המאפשרת למצוא את הכוחות והאמצעים הפנימיים והחיצוניים לשמוח במה שיש או לצעוד במסע לקראת ילד נוסף.
ובכל זאת אני שוב בהריון
חורף 2019-2020. אני בהריון רביעי. אני רוצה לאפשר לעצמי להיות נוכחת בו ורואה בו הזדמנות לשינוי. הכתיבה מלווה אותי ומאפשרת לי לתת מקום למחשבות והרגשות שעולים בי. השאלות ששאלתי את עצמי לפני ההיריון אולי התעמעמו, אך הן עדיין כאן. אני כותבת ומנסה לקבל פרספקטיבה עליהן, על מה שהיה לפניהן, על ההריונות הקודמים והתהליכים שעברו עלי בעשור האחרון. זהו זמן ביניים, זמן שנותן מקום לשאלות שקדמו לו, אך גם לשאלות הבאות בעקבותיו. בסופו של ההיריון תגיע לעולם ילדה ומי אהיה אני כאשר היא תגיע? מהו היחס בינה לביני, בין ההתהוות שלה והשינויים שעוברים עלי, מה היא סיבה טובה להביא ילדה לעולם?
ההיריון הזה שונה מאוד מן ההריונות הקודמים. זהו הריון מודע יותר, מהורהר יותר, בוגר יותר ומצד שני בסיכון יותר. בכל ערב בשעה תשע, אני מזריקה 40 מ"ג קלקסן, לדילול הדם. ובכל בוקר אני לוקחת כדור אספירין, גם הוא נגד קרישיות יתר. אני בת בית במרפאה להריון בסיכון, מכירה את המזכירות, האחיות והרופאים. מעקב לב עובר, מעקב המטולוגי, ומפגשים תכופים עם רופאת הנשים הם חלק מהשגרה הנוכחית שלי. אני לא לבד במרפאה מצב של הריון בסיכון או אתגרים בפוריות מוכר לנשים רבות אשר מוכנות לתת הרבה כדי להביא לעולם ילדים.
אני משתדלת לשמור על עצמי בהריון הזה. מקיפה את עצמי באנשים שעושים לי טוב, שמקדמים אותי ומנסה להתרחק ממה שעושה לי רע. אני בת 31 ואמא לשלושה ילדים בגילאי יסודי. הרבה שנים עברו עד שהצלחתי להשלים את הפער שגבו ממני ההריונות והטיפול האינטנסיבי הנדרש בגילאים הצעירים יותר של הילדים. שבע שנים עברו מאז הלידה של הצעיר והרבה השתנה. אני מסוגלת להתבונן על העתיד, אני מסוגלת ללמוד, לחקור ולהתקדם, להיות חברה ובת זוג, לשתות קפה בנחת וגם לחשוב בצורה בהירה ולקחת אוויר כשצריך. אני סוף סוף שוב אני ובכל זאת אני שוב בהריון. האם החיים לא מורכבים מספיק כפי שהם? מדוע אני כמהה להכניס לחיי ילדה נוספת?
נשמה שנתת בי ותודעה שנטעת בי
ההיריון הראשון לא היה לי קל. כבת בכורה במשפחה של 9 ילדים, הנחתי שאני יודעת הכל על הריון ותינוקות. אך שום דבר לא הכין אותי לדכדוך שהרגשתי, לתחושות הגופניות הרעות. הלכתי לאיבוד, הרשתי לעצמי לישון הרבה ולהקטין מאוד את היקף הלימודים. רוב היום הייתי בבית והתנחמתי באוכל, אשר רק הרע את מצבי והגדיל את התחושות הרעות. היה זה הריון שהביא אתו בבת אחת גם חרדה הורית, שלא הייתי מוכנה לה ושהשתלטה עלי לגמרי.
בחמש השנים האחרונות סגנון החיים שלי השתנה מאוד. עברתי מישוב קטן לערים גדולות, הכרתי אנשים חדשים, נפתחתי לסגנונות מחשבה אחרים והפכתי את התורה, שתמיד הלכה לצידי, לחברה קרובה. שינויים אלו הפכו אותי לאחרת ויצרו זרות בין מי שהייתי למי שאני היום. הרגשתי שנדרש נס ממש כדי שאוכל להיות בהריון מבלי שאשוב להיות מי שהייתי. יחד עם זאת חשוב היה לי להוכיח, בעקר לעצמי, שאני יכולה לגדל תינוקת בצורה שונה ושמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. אך האם הריון והבאת ילד לעולם אכן יפתרו את מסע הזהות הזה? והאם זו סיבה להביא ילדה לעולם?
בספרה: "בכייה לדורות: חרטה על אימהות", כותבת אורנה דונת, כי אימהות נתפסת כמהלך מבשר טובות ולפיכך נשים רבות יולדות, לא בגלל רצון לילד, אלא על מנת ללדת את עצמן מחדש. האם גם אני מביאה ילדה לעולם על מנת ללדת את עצמי מחדש? בשלב זה קשה לי להפריד ביני לבין הילדה שאני נושאת. אין ספק שאני תולה הרבה בילדה הזו, בהריון הזה. אכן, אני מקווה שהיא תביא איתה טוב לעולמי. אך אני גם עושה מאמצים רבים כדי להיות בטוב בעצמי, גם בשבילי וגם בשבילה. היא ההזדמנות לתקן ולשנות, לעשות את הדברים טוב יותר, אך היא אינה רק הזדמנות עבורי אלא גם התיקון עצמו. אני מקווה שהיא תגדל טוב בזכות המחשבות והשינויים שעברו עלי, שבואה לעולם מתוך בחירה בטוב הוא שייתן לה נקודת פתיחה טובה יותר.
לאחר הלידה השלישית התברר כי אני סובלת מתסמונת שיוגרן – תסמונת הכוללת בעקר עייפות, יובש בעניים ובפה, אך דורשת מעקב כיוון שהיא עלולה להתפתח ולגרום לבעיות באיברים פנימיים. מצב של שיוגרן עלול לגרום לבעיות לב אצל העובר. נוסף על כך, השיוגרן גרם אצלי לשינוי בקרישיות הדם, מצב אשר עלול, אף הוא, להזיק לעובר ולי. במקום בו גדלתי, משפחות מרובות ילדים והפרשי גיל קטנים בניהם, הם מחזה נפוץ. כך שאילולא המצב הבריאותי שלי כנראה לא הייתי מתלבטת לגבי הריון נוסף. החלטה על כניסה להריון הפכה הרת גורל והצריכה מחשבה מעמיקה. כך גיליתי כי פעמים רבות, השונות, היא זו המערערת את הסדר ומפנה מקום לשאלות.
השאלות ודרכי המחשבה עליהן השתנו בשנים האחרונות יחד איתי: בתחילה נכרכה השאלה אם להביא ילד או ילדה נוספים לעולם בסטנדרט המקובל סביבי. עם השנים, השינויים והמעברים המחשבה פנתה עורף לסטנדרט החברתי והתרכזה בזירה האישית. המקומות השונים בהם היינו, נתנו לנו זוויות הסתכלות שונות על השאלה: מדוע להביא ילדים לעולם?
הערות על מספר הילדים היו דבר שבשגרה במקום בו גרנו, אך עם המעבר לעיר פחות אנשים היו מעורבים בחיינו ואם קיבלתי הערות היו אלו, בדרך כלל, הערות מן המשפחה הקרובה. גיליתי כי כל סוג של הערה בנושא גורמת לי לחוסר נוחות. היו שהניחו שעקב השאלה הבריאותית לא אשקול הריון נוסף והיו שהוסיפו לשאול דווקא לכיוון השני. כך או אחרת הניסיון של הסביבה להכניס אותי, אל תוך הסטנדרט, לכאן או לכאן, הכעיס אותי. הרגשתי שאין לי יכולת לקבל החלטה בנושא כיוון ששום החלטה שאקבל לא תהיה לגמרי שלי, הסטנדרטים השונים והסטטוס החברתי שמגיע עם מספר ילדים כזה או אחר, לא אפשרו לי לשאול את עצמי מה אני רוצה.
במשך שנתיים חיינו בארצות הברית. היה זה מעבר אשר דרש משאבים רבים, כלכליים, משפחתיים ונפשיים, אך אפשר לי שקט והתבוננות פנימית. בארצות הברית היו לי זמן והתחשבות של הסביבה, החיים התנהלו על מי מנוחות ונדמה היה לי שזה הזמן המתאים לנסות ולהביא ילד או ילדה לעולם. ברור היה לי , שאני לא רוצה להביא ילד לעולם בכל מחיר, הכי חשוב מבחינתי היה להמשיך ולהיות אמא לשלושת הילדים שלי ולכן רציתי לברר מה הסיכונים מבחינה רפואית. הרופא שפגשתי, במרפאת בית החולים, היה תומך, אך גרם לי לחרדה ולא התאים ללווי תהליך ההיריון. הרגשתי שאני רוצה להביא ילד או ילדה לעולם מתוך שלווה ורווחה ולא מתוך חרדה ואילוץ. בארצות הברית גיליתי שעבורי הריון נוסף יצטרך להיות רק מתוך well being.
לחיות מתוך נחת, רצון ושלווה
well being הוא מושג שהתרגום לא לגמרי אוחז בו. באותו הזמן עבורי הוא היה: לחיות מתוך נחת, מתוך בחירה, לתת מקום לרצון שלי ולאפשר לעצמי מחשבות טובות ושקט נפשי. הבנתי שאני רוצה להביא ילדה לעולם לא מתוך אידאולוגיה גדולה, סטנדרט חברתי, הכרח או חובה אלא בעקר מתוך רצון ושלווה.
עם החזרה לירושלים גמלה בליבי ההחלטה להתאמץ ולהמשיך להיות קשובה לעצמי על אף החברה הסובבת אותי. תחושת הקשב הפנימי, תחושת השייכות לחברה ולמשפחה ותמיכה של מערכת רפואית שהתאימה לי הולידה אצלי כמיהה לילד חדש. יחד עם זאת בשלב זה עלה השיקול של מבנה המשפחה. שלושת הילדים שלנו נולדו תוך ארבע שנים ופער של שבע שנים בין הילד השלישי והריון רביעי הותיר אותי בתחושת חוסר נוחות. כיצד ירגיש ילד שייוולד לתוך מציאות כזו? האם אני גוזרת עליו ילדות בודדה? ואם כן, האם עדיין עדיף לאותו ילד או ילדה דמיוניים לבא לעולם? שאלות אלו ודומות להן העסיקו אותי במשך מספר חודשים. שמעתי מאנשים, ובעקר מנשים ,שונות על חוויותיהם. הופתעתי לגלות באיזו מהירות היו שהמליצו לי לחשוב גם על הריון חמישי כדי לפתור את הבעיה. שנים רבות עברו עלי עד שהגעתי לרגע הנכון להריון הזה. האם כל כך פשוט להניח שהריון נוסף הוא בא בחשבון מבחינתי? שאלת המבנה המשפחתי ומקומו של כל ילד במשפחה אל מול הרצון שלי לחוות את ההיריון והגידול מתוך well being נותרה עבורי לא פתורה. אני מאמינה כי האופן שבו אבחר להסתכל על המצב יהיה גורם מכריע בחוויה שלה. אך את התשובה אדע אולי בעוד חמש עשרה שנים וכנראה שיותר.
מרגע שבשלה ההחלטה התקשיתי להתאזר בסבלנות. החיים כמו נדחקו לפתע הצידה והרצון להיריון הפך מרכזי. בכל חודש, עם בואה של הוסת, הטלתי ספק ביכולת שלי להרות מתוך טוב. ההיריון עוד לא פה וכבר הוא דורש ממני מאמצים לשמירה על איזון, לשמירה על סדרי עדיפויות, שלא ללכת לאיבוד בתוך החוויה של האימהות, או ברצון לה.
זה קרה, דווקא כשחשבתי שאין שום סיכוי להריון. אחרי כל המחשבות וההכנה הנפשית כמעט הופתעתי מהתחושות הרעות שהתלוו אליו. אני עדיין אני והריונות עדיין קשים לי. אך הכלים שרכשתי במהלך השנים שעברו, הפכו את החוויה כולה לאחרת. את הבחילות העברתי באמצעות טכניקות נשימה, תזונה קפדנית וכושר. חשיבה חיובית עזרה לי להתמודד עם החרדות.
מהר מאוד הגיעו גם אתגרים גדולים יותר, אשר הלכו ותפחו ככל שחלפו השבועות. ידעתי שעלי לקחת קלקסן, אך הייתה זו מילה סתומה עבורי. ההבנה כי מדובר על זריקות שיש להזריק יום יום לבטן, הפגישה אותי בבת אחת עם המציאות הרפואית החדשה שלי. התאוריה הפכה למציאות והפחד שמשהו ישתבש, שהגוף שלי לא באמת מסוגל לשאת את ההיריון הזה, הכה בי בעצמה. אחרי יומיים הצלחתי לחזור לעצמי. אך הטוב, שכל כך חפצתי בו, התערער מעט.
שבועות ההיריון הראשונים חלפו להם ואני גיליתי כי אני מסוגלת פשוט לשמוח בחיים שבתוכי. התרגשתי לגלות כי אני מצפה לתינוקת. הצפייה לבת התחברה לרצון לתיקון ולwell being. שכן חסרון בתשובות לשאלותיה של ביתי הבכורה הוא ששלח אותי למסע שלא נגמר עד היום. בשנים שעברו הכרתי תאוריות פמיניסטיות וביקורתיות ונשים מסוגים ותרבויות שונות ואף העמקתי את הידע התורני וההלכתי שלי. היום, כאשר אני בהריון עם ביתי השנייה, אני יודעת שאני חכמה יותר ויש באמתחתי תשובות לחלק מן השאלות. אולי להביא ילדה לעולם פרושו גם להעביר לה את הידע שצברתי. אני מסוגלת להגיע עד נקודה מסוימת, אבל זו תהיה נקודת הפתיחה שלה והיא תהיה מסוגלת להגיע למקומות חדשים.
ההיריון הזה מלווה בהמון בדיקות, אבל בינתיים הכל בסדר. הבדיקות מחפשות את הנורמלי והשונות מדליקה נורות אזהרה. ככל שבודקים יותר, יש יותר סיכוי למצוא חריגות מהנורמה וכל חריגה מהנורמה בהריון גוררת דאגה וחרדות לגבי העתיד. אנחנו מגיעים למרפאה שוב, הפעם לסקירה מכוונת. הבדיקה הזו תופסת אותי לא מוכנה. אני מוצאת כי אני לא מתחברת לסגנון של הרופא הזה, הוא מאוד ענייני ולא מרבה במילים. אני לעומת זאת אוהבת להבין ולדעת מה קורה. בסיום הבדיקה הוא יושב קצת מול הגרפים, אני מתארגנת, הוא מסיים ואומר, מכאן אתם עולים קומה ומוציאים טופס 17 לMRI. המילה MRI מכניסה אותי לחרדה. הבדיקה הזו פוגשת את כל הפחדים הנסתרים שלי. למה MRI ? ממה אתה דואג? מה אתה מנסה לבדוק? אני שואלת, מנסה להבין, אך לא מקבלת תשובה ברורה. בערב אני מדברת עם הרופאה, בטוחה שהיא תוכל להרגיע אותי ואולי לפטור אותי מהבדיקה. היא ממליצה להבדק, גם היא לא יודעת, או אולי לא רוצה, לומר לי מה הסיבה לבדיקה. קשה לי ואני דואגת ומפחדת, אבל למה בעצם?
החלטתי להביא לעולם ילדה מתוך well being. לתת לה נקודת פתיחה טובה. ידעתי שיש סיכוי שההיריון לא יחזיק מעמד. האם העליתי על דעתי אפשרות אחרת, בה חלילה תיוולד ילדה פגועה? השאלה הזו מאמתת אותי אל מול הרצון ל well being. אפשר לנסות להביא לעולם ילד או ילדה מתוך טוב, אבל העולם הוא לא רק טוב. יש בו גם הרבה רע והרבה סבל. האם אכן נכון להביא ילדה לעולם כזה? האם גזרתי עליה סבל מתמשך? אני רוצה לעצור רגע. לנשום. להניח אותה בצד ולחשוב על הכל מחדש. אני לא בטוחה יותר בכלום. אבל אנחנו כבר אחת והיא בועטת במרץ מזכירה לי שהיא כבר כאן.
בסך הכל עברו שבוע וחצי מיום ההפניה ועד קבלת התוצאות, אשר העידו על התפתחות תקינה. לאט לאט אני חוזרת לנשום. אני כועסת על עצמי, על הניתוק שחוויתי, על התחושות הרעות, על ההזנחה של הרגלי התזונה. רציתי לעבור את ההיריון הזה בטוב, החוויה הזו מלמדת אותי שלפעמים טוב זה גם לקבל את עצמי כמו שאני. ואולי well being פירושו לדעת לקבל את המציאות מתוך המקום שבו נמצאים. להיות פתוחה לאפשרויות, לקבל את מגוון הרגשות הקיימים בי, גם את הפחד, גם את הדאגה ולהמשיך לאהוב במקביל. להתמודד מתוך הקשבה לעצמי ולא לשקוע ברגשות שלילים או לחילופין בחלומות ואשליות. לתת מקום לרגשות שלילים אבל לא לשכוח גם למצוא רגעים של שמחה ונחת.
צילום: תמר ושילה כנרתי
זה מר ומתוק מה שמתקיים בי
בשירה "בצל האמהות" מתארת שלומית נעים נאור את המר מתוק הזה הכרוך בהבאת ילדים לעולם:
אַתְּ הַגֶּשֶׁר בֵּין הָרֶחֶם לַמְּצִיאוּת
בְּצַל הָאִמָּהוּת הַנִּקְלֶפֶת
שִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה בּוֹכָה מֵאֵדֵי
הַשִּׂמְחָה וְהַכְּאֵב.
את כתיבת המסה הזו אני מסיימת בעיצומו של חודש שמיני. עוד ועוד שאלות שאין עליהן תשובות נערמות לפתחי. אני שמחה על החודשים שעברו, על הטוב ועל ההתמודדות. אולי הבחירה להביא ילדה לעולם היא בחירה בשמחה ובפחד גם יחד. אולי ההחלטה לעשות זאת, להיות שוב בהריון, ללדת, לגדל, היא הבחירה לקבל ולאהוב בלב פתוח את הילדה שתבוא ואת המר מתוק הזה ואת המורכבות של הקיום.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
- מיניות בעת ההיריון ואחרי הלידה – טלי רוזנבאום
- 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
- שמ״פ: שיטת המודעות לפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- כולן בהריון חוץ ממני – גלויה אנונימית
- מ"תכנון ילודה" ל"מניעת הריון" – הרבנית שרה סגל-כץ
- פתוח סגור פתוח: על אמצעי מניעה – המגוון והמבט ההלכתי – הרבנית שרה סגל-כץ
- נגיעה בין בני זוג בזמן לידה – עיון הלכתי-חברתי – הרב אילעאי עופרן
- מה זו לידה פעילה – הלה שוורצורגן
- 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
- "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- סדר היולדת: פסוקים ותפילות לאמירה לפני הלידה, בזמן הלידה ולאחריה – אלכס ברגר-פולסקי
- לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'
- דבר והיפוכו – להיות אם יחידנית – בת שבע פורת
