"מגיל צעיר אמרו עלי שאני דרמה קווין"

נשים רבות שסובלות מכאבים כרוניים מדווחות שהרופאים ממהרים לייחס את הכאבים שלהם למקור רגשי פסיכולוגי ולהסביר שמדובר ב"התנהלות טיפוסית של אישה״. "מלבד הסבל והתסכול העצום שחוות נשים כתוצאה מהיחס החשדני, נגרם להן גם נזק פיזיולוגי של ממש, היות והטיה זו משמעותה זמן טיפול יקר שהולך לאיבוד"

עצמו את העיניים ודמיינו שאתם חווים כאב עצום, סתם כך באמצע היום, ללא סיבה נראית לעין.  יש נשים שהחוויה הזו היא תמצית חייהן. רובן כנראה סובלות ממחלה "שקופה", מחלה כרונית המתאפיינת בכאבים משמעותיים ותסמינים מתעתעים; הן רק לא יודעות את זה עדיין.

הן עוברות מרופא לרופא בתקווה שיימצא מזור לסבלן או לפחות הסבר כלשהו, אך מאפייני המחלה וסטראוטיפים מגדריים מחזירים אותן שוב ושוב לנקודת ההתחלה. כך הן עלולות להיסחב שנים, כאשר הכאב משתלט על כל רובד בחייהן ומונע מהן לתפקד.

אם לא די בכך, כאשר נשים אלו מדווחות לרופאים על כאב, רבות מהן נתקלות בתגובה מזלזלת ובחוסר אמון. לא מעט נשים מדווחות גם שאותם רופאים נוטים לייחס את הכאב הכרוני למקור רגשי פסיכולוגי, תוך שהם מסבירים כי ״זו התנהלות טיפוסית של אישה״.

אישה הסובלת מאנדומטריוזיס, מחלה שקופה הפוגעת באחת מתוך עשר נשים וגורמת לכאבי תופת בעיקר בתקופת הביוץ והמחזור החודשי, סיפרה לי בתסכול כי "מגיל צעיר אמרו עלי שאני דרמה קווין". נערה אחרת, שפנתה לקבל טיפול באנדומטריוזיס כשלא יכלה לשאת יותר את הכאב, שמעה מרופא ש"מחזור זה לא מחלה".

סתם עוד אישה היסטרית

השיקוף הטוב ביותר לשכיחות הסטראוטיפיזציה שנשים עוברות במהלך טיפול רפואי הוא החלחול שלה לתרבות הפופולרית: באחד הפרקים של סדרת הטלוויזיה "האנטומיה של גריי", מגיעה ראש המחלקה הכירורגית לטיפול רפואי דחוף כי זיהתה בעצמה תסמינים של התקף לב. הרופא הבכיר שקיבל אותה זלזל בהערכותיה ולמרות מעמדה הרפואי שלח פסיכיאטר לשוחח עמה. הסצנה הזו הדגישה את האבסורד: גם כשאת רופאה בכירה, בעיניו של אותו רופא מוטה את פשוט עוד אישה היסטרית.

מלבד הסבל והתסכול העצום שחוות נשים כתוצאה מהיחס החשדני, נגרם להן גם נזק פיזיולוגי של ממש, היות והטיה זו משמעותה זמן טיפול יקר שהולך לאיבוד. פעמים רבות תסמיני המחלה אף מחמירים עם חלוף הזמן, וכך נדרשת השקעה רבה יותר של משאבים ומאמצים בשיקום רב-תחומי. לעיתים הפגיעה תתרחב למעגלי חיים נוספים: תעסוקתיים, חברתיים ומשפחתיים, ואת הגלגל הזה לא תמיד ניתן יהיה להשיב לאחור.

הפער המשמעותי בין החוויה הפיזיולוגית הנשית לפרשנות רופאים מסוימים מעלה סימני שאלה רבים, בייחוד כאשר בדיונים מקצועיים בנושא שומעים תלונות של מטופלות על מתן סמי הרגעה ואף תרופות פסיכיאטריות כחלק מפרוטוקול טיפולי של ניסוי וטעייה.

היחס הזה לא נובע רק מדעות קדומות נקודתיות של רופא זה או אחר. מחקר שפרסמו דיאן הופמן ואניטה טרזיאן, חוקרות מאוניברסיטת מרילנד, גילה הבדלים משמעותיים ביחסה של המערכת הרפואית לכאב של נשים לעומת כאב של גברים. כשהשוו בין גברים ונשים ותגובתם לכאב, גילו החוקרות כי התגובה הגברית נתפסה בעיני רופאים כהגיונית ואילו התגובה הנשית נתפסה כרגשנית, למרות שלפי מדדי הכאב תגובות הנשים והגברים היו זהות לחלוטין.

החוקרות גילו כי אחת הסיבות העיקריות לכך היא העובדה שבספרות הרפואית תיאורי כאב פסיכוגני, המתאר תסמינים ומחלות ממקור פסיכולוגי או נפשי שאינו גופני, מבוססים על סיפורים נשיים, וכך מחזקים את הדימוי המחבר בין כאב נשי לרמה זו או אחרת של פסיכוזה.

תרופות לא מתאימות ותופעות לוואי

עוד יש לזכור כי היסטורית, נשים הופלו בכל הנוגע לאיכות הטיפול הרפואי שקיבלו כיוון שלמרות ההבדלים הפיזיולוגיים הרבים בין נשים לגברים, רוב המחקרים הרפואיים בוצעו על גברים בלבד (בעיקר בשל סיבות טכניות וכלכליות) בעוד שמסקנותיהם יושמו ומיושמות על נשים גם בימינו.

כתוצאה, נשים מקבלות מינוני תרופות שאינם מתאימים להן ולכן גם סובלות מתופעות לוואי מרובות. בשנים האחרונות חל מפנה בעולם הרפואה ויותר ויותר מחקרים בעולם כוללים התייחסות מגדרית החל לקרום עוד וגידים, אך עדיין אין הקצאת משאבים מספקת למחקרים שיאזנו את המצב. עם זאת, מחקר הוא רק אספקט אחד של התמודדות עם הנושא ועד שהוא ידביק את המציאות יש להביא לשינוי התפיסה התודעתית-חברתית בתחום, שיוביל גם לשינוי האינטראקציה בין רופאים למטופלות.

אז איך מביאים לשינוי תפיסתי בקרב אלו מהרופאים השבויים בקונספציות מגדריות שגויות? אין לי תשובות מוחלטות או פתרונות קסם, אבל בתור התחלה חובה להמשיך ולהציף את הנושא מול הציבור, כמו גם מול אנשי רפואה, ובעיקר מול רופאי המשפחה, המהווים תחנת בירור ראשונית למטופלות.

אנו עדיין בראשית הדרך לרפואה המותאמת לנשים, ונושא הכאב הוא רק אחד מהנושאים שדורשים שינוי, אבל ללא ספק הוא אחד החשובים שבהם. העלאת המודעות לכאב הנשי תסייע בצמצום משך האבחון הארוך והכאבים הממושכים שהם מנת חלקן של הסובלות ממחלות שקופות, ולא פחות חשוב, תהפוך את האינטראקציה בין רופאים ומטופלות לאפקטיבית יותר ובעקבותיה גם את הטיפול הרפואי הניתן להן.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן דניאלי
• יומן מחלה-מלחמה – גלויה אנונימית
• ואז התחיל הנימוּל: על הצורך לדבר גלויות על סכנת החיים הגלומה בגלולות – גלויה אנונימית
• חורבן הבית כחורבן הגוף: התמודדות עם נכות שקופה – אריאלה נידם-פרץ
• 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
• בבואך אל הקודש – שירה ברונשטיין
• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• לכבד את הרצפה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לשחרר את פאולה – גילי כ"ץ
• בכל לבבך, בכל פיך – עינת לב
• לקראת בדיקה גינקולוגית: לראשונה ובשגרה – לנשואות ולרווקות – צוות גלויה
• בדיקת פאפ: לבחור בשגרה של הבדיקה כאמצעי הגנה מסרטן צוואר הרחם – צוות גלויה
• תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
• לראות את עצמי ראויה – רונית בליי
• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
  
  
• מוזמנות ומוזמנים לקרוא גם שירים באתר על הגוף