אריאלה נידם-פרץ

נוֹתַרְתִּי פְּקוּחַת עֵינַיִם / לְשׂוֹחֵחַ עַל פִּי / תְּהוֹם

בֵּיתֵנוּ שֹׁרֶשׁ נָטוּעַ עָמֹק בֶּעָפָר / מֵנֵץ סוֹרְגֵי אֵזוֹב וְקוֹרָנִית לְתַבֵּל / מָרָק כָּתֹם קוֹרֵץ מִסִּיר,

פוֹטוֹסִינְתֶּזָה בְּאָדֹם לָבָן / גַּם הַשָּׁמַיִם לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד / מִנֶּגֶד

בְּתֹם הַשִּׁעוּר הִשְׁמַדְנוּ רְאָיוֹת, / הַבָּנִים כְּבָר יָדְעוּ הַכֹּל / אוֹ לְפָחוֹת הֶעֱמִידוּ פָּנִים

וּמָה לֶחֶם מְסֻבְּסָד? מָלֵא אוֹ לָבָן וְתָפוּחַ, / יַלְדָּה נוֹגֶסֶת בְּכָרִיךְ, מְנַדְנֶדֶת רַגְלַיִם מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי / קַו פָּרָשַׁת עֹנִי

זוֹעֶמֶת בְּעַנְנֵי רֹאשִׁי, / כָּכָה זֶה כְּשֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ / וְנוֹלֶדֶת לָךְ יַלְדָּה יָרֵחַ

עוֹנֶה בִּי שֶׁאֵינְךָ אֱלֹהִים הַגּוֹלֵל אוֹנְךָ מֵעָלַי, / שֶׁקָּרָאתָ בְּאִצְטַגְנִינָיו עוֹד אֶהְיֶה אֵם הַדֶּרֶךְ, / אֵם כָּל נָשִׁים מְצַפּוֹת, / וַאֲנִי לֹא רָצִיתִי.

וּבְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ נְשִׁימָתִי רַכָּה / לִטְּפָה עַמְקֵי נְשִׁימָתְךָ / גִּשְּׁשָׁה בְּרִית

גֶּזַע עֵץ קָטוּעַ מוּצָק עַל שָׁרָשָׁיו הִבְרִיחַנִי לַיָּם / כֹּחוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁשָּׁדַדְתִּי מִן הַלַּיְלָה נָמְסוּ אֶל הַקָּפֶה.

זְקֵנוֹת קִבְּלוּ חָכְמַת נָשִׁים / וּמְסָרוּהָ וּמְסָרוּהָ תֶּפֶר / שַׁרְשֶׁרֶת כָּתוּב בְּעַנְנֵי נוֹצָה

אריאלה נידם פרץ כותבת על ההתמודדות שלה עם מחלה, עם נכות שקופה, מדמה אותה לאבל על חורבן הבית ומתארת את שלבי האבל שבהתמודדות עם המציאות החדשה.