הרצון להישאר בטהרה גורם לנשים לנקוט החמרה מיותרת על עצמן ובה בעת להתעלמות מבשרן. כיצד מאזנים בין הצרכים והרצונות השונים, מבלי להחמיר לשווא מחד, ומבלי להתכחש לגוף מאידך?
החברה שלנו נוטה להעריך מודעות עצמית, כתכונה בסיסית המזוהה בדרך כלל עם התבוננות פנימה (אינטרוספקציה), עם ביקורת עצמית ועם הבנה פסיכולוגית בסיסית. אך גבולות המודעות העצמית אינם נעצרים בנפש – נחוצה גם תשומת לב ומודעות לגוף ולתחושותיו. הקשב והרגישות לאופן שבו הגוף מבטא את עצמו יכולים ללמד אותנו משהו על עצמנו.
איתותי הגוף יכולים להעיד על מצב הרוח, לגלות דבר־מה על תחושות מודחקות או על מצבים לא־מודעים, ואף עשויים להבהב ככפתור מצוקה על שיבושים בקו הבריאות. גם ההלכה דורשת תשומת לב לגוף, אם כי באופן שונה לחלוטין. היא מכוונת את האישה לשים לב להפרשות ודימומים מן הרחם ולהבין את מקורם, על פי כמה משתנים.
הרצון להישאר בטהרה
השפה ההלכתית של דיני נידה מציבה קריטריונים שונים – גוון, גודל, מועד ההפרשה וכדומה – שעל פיהם מוכרע טיבו של מראה ההפרשה. מרחב התמרון בדיני המראות מאפשר לתת משקל רב לנקודת המבט ולמה שראתה העין בפועל. הכלל הוא שמה שלא נראה לעין אינו אוסר ; עצם הראייה והאבחנה של הכתם כ'כתם' היא זו שיוצרת את האיסור.
אך מהו בעצם 'כתם'? בחברה המערבית בת זמננו, סטנדרט הניקיון והסטריליות התעצם לממדים חסרי תקדים. נייר טואלט, חומרי ניקוי, פדים וטמפונים חד פעמיים, פחי אשפה, מערכות ניקוז ומים זורמים – כל הרכיבים הטריוויאליים הללו לא היו קיימים עד לפני כמאתיים שנה ולמעשה שינו את המציאות שבתוכה התעצבו דיני הנידה.
בנוסף, הפרסומות למוצרי הוסת מבטיחים לאישה שהמחזור בגופה לא יורגש, לא לה ולא לסביבתה, ולא יעצור אותה בשגרת חייה. יכולת הספיגה של המוצר מוצגת בפרסומת בצבע כחול שאינו מאיים. בסטנדרטים כאלה, כל רבב הנראה לעין וכל סטייה מהקריטריונים (חסרי התקדים!) של הניקיון, הופכים בעיני האישה לכתם שאוסר, אף כי הדבר אינו כך בהכרח לפי ההלכה.
בתוך כך נשים מגיעות להחמרה מיותרת על עצמן. הן מסתכלות על הכתם בעין מודרנית, הרגילה לניקיון ורואות בו לכלוך ותופעה בלתי רצויה, דוחה שלילית ובעייתית. הפרשה שאינה בעייתית מבחינת הלכתית, עלולה להיתפס שלא בצדק כאוסרת. מכאן צמחה ההנחיה הנפוצה לנשים: לא להסתכל, להסיט את המבט, להימנע מלבחון את נייר הטואלט, את התחתונית או התחתונים. הפניית המבט פותחת ספקות ואילו הסטת המבט מאפשרת להישמר מ'טומאת נידה' ולהישאר בטהרה.
לא כל מַרְאֶה אוסר
הנורמות החברתיות בשילוב התפיסה ההלכתית של הסטת המבט, יוצרות ניכור בין האישה לגופה ומפתחות בה יחס של דחייה, התכחשות והדחקה של בשרה. להסטת המבט מן הגוף יש מחיר שחשוב לשים לב אליו. ההפרשות השונות הגוף יכולות לאותת לנו על תהליכים פנימיים נסתרים מן העין, לעתים אף על בעיות רפואיות. חוסר תשומת הלב לגוף והימנעות מהשדרים שהוא שולח, מרחיקים את האישה מגופה ומעצמה ועלולים לגרום לה להחמיץ איתות מצוק שהגוף משמיע.
כך נולד מתח לא פשוט: הרצון לשמור על טהרה ולהישמר מן הספק המטריד מוליד את הסטת המבט, ואילו הצורך לשמור על דיאלוג בריא וקשוב לגוף מחייב את הפניית המבט. כיצד מאזנים בין השניים, מבלי להחמיר לשווא מחד ומבלי להתכחש לגוף מאידך?
ראשית כדאי להבין ולהפנים את הכלל ההלכתי הבסיסי: לא כל כתם אוסר, ובכלל, עדיף לשמוט את המונח 'כתם' ולאמץ מונח נייטרלי יותר 'מַרְאֶה'. הגוף מפיק הפרשות מגוונות והעין רואה מראות שונים. כשאישה אומרת "ראיתי מַרְאֶה", היא מבטאת הבחנה נייטרלית ובלתי שיפוטית, אך האמירה "ראיתי כתם" היא כבר בעלת קונוטציות שליליות. המונח העמום 'מראה' מאפשר מרחב של ספק בריא, הנשען על הנחת יסוד נכונה יותר, הלכתית ופיזית: לא כל הפרשה היא בעייתית.
השאיפה ההלכתית היא לאפשר חיים זוגיים, בריאים, וטובים בטהרה, ועל כן להימנע מאיסור ככל הניתן. אחד מכללי המפתח של הפסיקה בדיני כתמים הוא "ספקות דאורייתא – להחמיר, ספקות דרבנן – להקל". האיסור מדאורייתא חל על הפרשה היוצאת מן הרחם, ולכן משתדלת הפסיקה למצוא כמה שיותר ערעורים לכך שמקורו של המראה אכן בא מן הרחם. ככל שהוודאות פחות ברורה, כך יש מקום רב יותר למצוא פתח להקל ולהתיר את המראה.
אבחון הלכתי ורפואי – מבטים שונים על מראה אחד
יש להבחין בין אבחון של הפרשה בהיבט ההלכתי, לאבחונה בהיבט הרפואי. לעיתים, מה שמבחינה הלכתית אינו בגדר איסור, יכול להיות חריג רפואית, ויש לתת את הדעת על כך. הקשב ותשומת הלב לגוף הם קריטיים לאישה. כל שינוי בתחושה, כל תופעה חריגה מחייבים לקיחת אחריות והתייחסות מתאימה. אומנם לא כל סימני הגוף מעידים בהכרח על מצוקה חלילה, אך לפיכך דרוש תיחזוק הקשר והקשב היומיומיים לגוף. האזנה מתמדת לאותות הללו תאפשר במקרה הצורך, להיות ערנית לכל חריגה.
רופא כל בשר ומפליא לעשות ברא את האדם נשמה בתוך גוף, ואת האחריות על הגוף הפקיד ברשות האדם עצמו. באחריותנו לשמור על רמ"ח איברינו ככל האפשר. הקשב המתמיד לגוף מאפשר לאישה לסמוך על עצמה מבלי לחשוש, להכיר תודה לגוף שאינו שותק, אלא מאותת ומתקשר. זהו קשב עדין שאינו חורץ גורלות ואינו נבהל מאיתותי הגוף, אלא יודע לתת להם מקום ולאפשר מרחב של פרשנויות, הלכתיות ורפואיות. זוהי תנועה של אמונה: אמונה ביוצר האדם ובתורת ישראל ואמונה בעצמי ובכוח שלי להכיר ולהבין את גופי, לחדד את חושי כלפיו ולפתח אכפתיות, קשב ואחריות.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
- שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקלות והחמרות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
- 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
- בודקות טהרה: צורך הלכתי או בדיקה שנויה במחלוקת – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- שיטת המודעות לפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ
- אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
- גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר
- זוגיות בלי שיפוטיות דתית – הרבנית שרה סגל-כץ
- איורי השראה נשיים – מיטל פאר
- עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: איך להודיע על ביאת ימי הנדודים? – הרבנית שרה סגל-כץ
- הקלות והחמרות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- מתח זוגי בקיום הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- להכיר במורכבות של ליל הטבילה – ד"ר מיכל פרינס
- תן לי דקה להתרגל אליך שוב – הרבנית שרה סגל-כץ
- לא תבואי שישי שבת? טבילה ביום שישי כשאין מקווה קרוב – הרבנית שרה סגל-כץ
- האהבה מקלקלת את השורה, לעתים גם זה לטב עביד – הרבנית שרה סגל-כץ
- בין שפת הרוך לשפת החוק – חננאל רוס
- נידה כהלכתה – רחל רייכנר