שיחה גלוית עיניים עם חמוטל גורי על הכוח של סיפורים, הקול הפנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו, ועל כלי הליווי הרוחני כמנוע לשינוי חברתי.
ראיון במסגרת סדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים" וכנס ההשקה שיתקיים בקרוב, בט״ז בסיון ה-5.6, בירושלים.

"לכל אחד ואחת יש סיפור"

חמוטל גורי נולדה בירושלים ובה היא חיה כל חייה. היא מגדירה את עצמה 'מספרת סיפורים לשינוי חברתי, אישי ופוליטי' ובעלת עסק עצמאי בשם consult4good, המבקש לשחרר את כוחו של הסיפור. היא למדה במכון שכטר ליווי רוחני ומאמינה כי הכלי של לספר סיפורים יכול לאפשר ריפוי אישי וחברתי. 

חמוטל, ספרי לי איך הגעת לעיסוק המיוחד שלך. מתי התחלת לעבוד עם סיפורים?

"כיאה לבתם של משורר וסופר ואשת חינוך, הייתי חזקה בבית ספר בעיקר במקצועות ההומניים: ספרות, לשון, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית וגם ערבית. בצבא התגייסתי ל-8200, לפני שזה היה כזה 'ביג דיל', ובדיעבד אני חושבת שהרגישות שלי לדקויות של השפה מאוד התחדדה שם. כשהשתחררתי מהצבא הייתי אבודה לחלוטין. אחרי עשרים שנה, שבהן היה לי סדר יום ברור, אני זוכרת את עצמי מהלכת ברחובות ירושלים לא שמחה, אלא בסוג של מצוקה. ואז אמא שלי אמרה לי, 'את צריכה שגרה. את טובה בשפות, לכי תלמדי ספרות אנגלית וספרות צרפתית'. בדיעבד, לימוד השפות חידד עוד יותר את הרגישות שלי לשפה וגם לימד אותי שאני יכולה ללמוד שפות נוספות משורש לטיני, כמו פורטוגזית". 

"ממש במקרה הגעתי לעבוד בשתי"ל בעבודות מזכירות. הגעתי לשם עם בטן של היריון ראשון, ובמשרד ראיתי פוסטר שעליו היה כתוב: 'עד שלאריות יהיו ההיסטוריונים משלהם, סיפורי הציד יאדירו תמיד את הצייד'. המשפט הזה הפך להיות עבורי משפט מכונן. אני חושבת שבגללו הפכתי להיות מספרת סיפורים. כי הבנתי שבעצם אין לנו מי שיספר את הסיפור שלנו".

"אחרי שמונה עשרה שנה בשתי"ל ובקרן החדשה, נולדה, לפני שבע עשרה שנה, בתי הקטנה. החלטתי להקים עסק עצמאי, שיאפשר לי את הגמישות שהייתה נחוצה לי. אני חושבת שבעיסוק המיוחד שלי מצאתי דרך לשלב בין כמה תשוקות מאוד גדולות שהיו לי: התשוקה לסיפורים, לטקסטים; התשוקה לחולל שינוי – שינוי חברתי, שינוי אישי, שינוי קהילתי ושינוי פוליטי; וגם התשוקה לכתוב, אבל במרחב כתיבה אחר מזה של אבי עליו השלום. אז חצבתי לעצמי מעין מרחב כזה שבו אני אמנם עוסקת באמנות הכתיבה והסיפור, אבל באותה מידה שיש כאן אומנות של יצירת סיפור יש כאן בעיקר אומנות של קשב לסיפור, ותהליכים של שינוי, ריפוי וצמיחה". 

אז מה בעצם את עושה עם האנשים שמגיעים אלייך?

"בעבודה שלי אני מרגישה שאני מלקטת פנינים. בעבודה עם מבוגרים, אני מלווה אותם בתהליך של יצירת הסיפור שלהם כך שיסייע להגשים את המטרות שלו. עם ילדים וילדות אני יוצרת ספרוני עבודת יד, שהם כותבים בהם או מציירים בהם את הסיפור, ואם קשה להם הם יכולים פשוט להדביק מדבקות. העיקר שבסוף הם מחזיקים תוצר שהוא שלהם, הסיפור שהם רוצים לספר בעולם".  

"כשהתחלתי, עלתה לי בראש חמותי עליה השלום, מרגלית. אם הייתי באה אליה ואומרת לה 'מרגלית, תספרי לי את סיפור החיים שלך', אז באיזו ענווה היא הייתה עונה תמיד: 'אני, מה יש לי לספר?', וכמובן שהיו לה המון סיפורים לספר. אבל אם הייתי יושבת ושואלת אותה כל מיני שאלות סקרניות ספציפיות, או אם היא למשל הייתה אומרת משהו והייתי אומרת לה "תגידי על זה עוד משהו" – אז פתאום הסיפורים התחילו להגיח".

"לרוני סומק יש משפט נפלא בשיר שאומר: 'אני עושה פיתוח קול למי שאין לו קול'. מצד אחד, זאת אמירה נפלאה על תפקיד השירה והספרות, אבל בשבילי, בעולם של הסטוריטלינג ושל הסיפורים, אין דבר כזה אדם שאין לו קול – יש אדם שהקול שלו לא נשמע, לפעמים אפילו לא לעצמו. הרגעים שהם אולי הכי מרגשים, הם כאשר את יושבת מול מישהי או מישהו ומבינה שאת עדה לרגע הראשוני הזה שבו הם מתחילים להקשיב לעצמם. לכן אני מרגישה שהתפקיד שלי זה פחות להשמיע קולות של אחרים ויותר לתת איזה שהוא ארגז כלים של סיפורים, שעוזר לאנשים לשמוע את הקול שלהם, ולבנות את הסיפור שלהם. כי לכל אחד ואחת יש סיפור".

תני לי דוגמה לכוח של הקול הפנימי הזה. 

"אחד הדברים שאני רואה פעם אחרי פעם בסדנאות שלי, זה שכמישהי מתחילה לספר את הסיפור הפרטי שלה, הוא יוצר המון הדהודים בחדר. ופתאום מתעוררת אצלה ההבנה, שהיא גם מטלטלת אבל גם מחזקת – 'אני לא מוזרה. זה לא קרה רק לי, זה לא קרה לי בגלל שאני לא בסדר'. הרגעים האלה, של שחרור מבושה, הם מכוננים". 

"ישבתי במעגלים שעסקו בסוגיות שונות, החל מטבילה במקווה והחוויות שכרוכות בזה ועד לנושאים אחרים. והרבה פעמים, הראשון או הראשונה שמספרים, קצת פותחים את המרחב ומובילים, ואז, לפתע פתאום, עולים סיפורים נוספים שקשורים למשפחה או סיפורים שקשורים לאובדנים. פתאום, מהקשב לסיפור שלך ושל אחרים, את מבינה שאת לא לבד. אני חושבת שזה דבר מאוד משמעותי".

ואיפה הסטוריטלינג פוגש מקרים של פגיעה מינית?

"היה לי מפגש עם נערה בת חמש עשרה, שכנראה הייתה ברקע פגיעה מינית מאוד קשה. במשך חודשיים היא לא דיברה בכלל, הייתה במעין תענית דיבור. אבל היא רצתה ליצור ספרון, וחלק מהתהליך היה שהיא צריכה לבחור את הצבע של הכריכה, את הצבע של הדפים, את הצבע של החוט שאיתו אנחנו תופרות את הדפים לספר, את המדבקות ואת הצבעים. בכל פעם שהייתי מראה לה את האפשרויות, כשהיא רצתה היא עשתה תנועה מאוד מאוד עדינה עם הראש, וכשהיא לא רצתה היא פשוט לא הזיזה כלום. ונזכרתי שגם הבת שלי, כשהייתה קטנה והייתי הולכת אתה לקנות בגדים, אז כל פעם שהמוכרת הציעה לה בגדים, אם היא לא אהבה אותם היא לא הייתה אומרת לא, כדי לא להעליב את המוכרת. היא רק הייתה שותקת או מסתכלת עלי, שאני אגיד את הלא. אז הבנתי, שתנועה קטנה עם הראש זה כן וחוסר תנועה זה לא". 

"אני מרגישה שחלק מהעניין זה להיות בקשב עמוק מאוד גם לשפה כמעט בלתי מורגשת. לנהל שיחה שלמה בלי מילים. לכן אני אומרת, שהסטוריטלינג זה קודם כול אומנות הקשב. הסיפורים הם הכלי, שחייב להיות בו קשב מאוד עמוק. לא להתפתות להשלים את המשפט. לשאול שאלה ולהקשיב".

"אחד הכלים שפיתחתי הוא 'מזיכרון לסיפור', כי זיכרונות שאנחנו לא מעבדים, חוזרים לנשוך אותנו בכל מיני מקומות בחיים. והרבה פעמים כבר נוצרת סביבם איזו רקמת צלקת, שמכאיבה לנו כשעולים טריגרים שונים, ממש כמו צלקות אחרי ניתוח, שכואבות בתגובה לשינויים במזג האוויר.. אז בכלי של 'מזיכרון לסיפור', אני בעצם מזמינה לבחור זיכרון – שהוא יכול להיות גם זיכרון שנשמר כריח ותחושה פיזית, כתמונה, כטקסט – ולהתעכב עליו רגע, להתעכב עליו עם הכאב שהוא מעורר בנו, ואז לכתוב לו סוף אחר. לכתוב ממנו סיפור ולהגיד לאן אני רוצה לקחת אותו. כי גם אם הזיכרונות מסמלים דברים שנכפו עליי ושלא אני בחרתי, יש לי היום כוח ויכולת לפעול עליהם ולספר מהם איזה סיפור שאני יכולה לכוון את הסוף שלו. במקום שהזיכרונות ירדפו אותנו אנחנו נכוון אותם לדרך שאנחנו בוחרות".

"מרחב שרוח האדם צומחת בו"

אחרי העשייה רבת השנים ומבלי לעזוב אותה, התחלת ללמוד ליווי רוחני במכון שכטר. איך הגעת לזה?

"לפני כמה שנים התעורר בי הרצון ללמוד ליווי רוחני. חלק מהמוטיבציה הייתה מכך שרוח זה דבר שמאוד נוכח בחיים שלי. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו מפעמת רוח מאוד גדולה. הרוח שלנו, הרוח האנושית היא משאב יקר מפז – ומשאב שוויוני לחלוטין – שיכול לשמש לתיקון ולריפוי עצמי אבל גם לריפוי העולם". 

"חמותי עליה השלום נפטרה לפני שנתיים, בגיל תשעים ותשע. בסוף חייה היא גרה אתנו והיו בינינו יחסי אהבה וכבוד מאוד יפים. החודשים האחרונים שלה היו מאוד קשים. הדמנציה שלה הייתה קשה והלכנו להתייעץ עם אחד המובילים בארץ בגריאטריה שהמליץ לנו על טכניקות שלקוחות מעולם הליווי הרוחני. וזה מאוד עזר לנו בתקופה הזאת. אז אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי, אני הולכת ללמוד ליווי רוחני. נכנסתי לאתר של שכטר, שלחתי להם מייל שאני מתעניינת בתוכנית, קבעו לי שיחה ראשונית עם ד"ר עינת רמון, שמרכזת את המסלול הזה, וביקשו ממני לכתוב חיבור למה אני רוצה ללמוד להיות מלווה רוחנית".

"כתבתי שמבחינתי, זאת ההתפתחות הכי טבעית והכי מתבקשת של העבודה שלי בתחום הסטוריטלינג. שבעצם אני רוצה להרחיב, להעשיר ולהעמיק את עבודת מספר הסיפורים שלי, בכלים של ליווי רוחני. הלימודים במכון שכטר משולבים בלימודים לתואר שני במחשבת ישראל, עולם שהיה די רחוק ממני; קצת בובר, קצת לוינס. כך שמבחינתי, למדתי שתי שפות חדשות: שפת ההגות היהודית לדורותיה והשפה של הליווי הרוחני".

"אחד הדברים המרגשים עבורי, הוא שלקראת סוף השנה הראשונה אני מתחילה להבין שבשבילי, הליווי הרוחני מייצר מרחב, בין אם הוא פרטני ובין אם הוא קבוצתי, שרוח האדם צומחת בו, פורחת, באה לידי ביטוי. הוא מאפשר לזהות את נקודות האור גם במצבים שנראים מאד חשוכים או קשים באותו רגע, למצוא את הטוב". 

בעצם נשארת בעולם של שינוי חברתי, אבל שינית את המיקוד.

"הרחבתי את המיקוד. אני הרי באתי משתי"ל, מהעולמות של השינוי החברתי במאקרו. התבוננות על תהליכי שינוי חברתי ממעוף הציפור, שבו אנחנו כל הזמן שואלות את עצמנו איך נייצר שינוי במדיניות ובמבנים פטריארכליים. ופתאום אני מבינה שאפשר, ממקום של ענווה גדולה, לשנות את העולם גם לרגע אחד, במיקרו. כל פעם לרגע אחד, באינטראקציה אחת. מעשה של חסד קטן, כמו למשל עם חמותי, שלקראת הסוף רגישה כלואה וביקשה כל הזמן שנפתח את הדלת, שהיא רוצה לצאת, שהיא חייבת לצאת, ואז הייתי יוצאת אתה לטיול קצר, וזאת הייתה שעה או שעתיים של חסד. וזה המון".

"אז אני עדיין רוצה כמובן, ברמת המאקרו, שהעולם הזה ימצא את השינוי והחברה שלנו תקצה את המשאבים הנדרשים – למשל, תיתן את דעתה למצוקה של זקנים וזקנות ותמצא את הדרך לתת למטופלים ולמטופלות ולבני משפחותיהם כלים מיטיבים לטפל בהם, בעיקר באופן רגשי ורוחני; אבל היום אני מרגישה שהשליחות שלי, הקול שקורא לי נכון לעכשיו, זה דווקא עבודה עם אנשים בוגרים, שעברו אלימות קשה בילדות, אלימות מינית. וזה משהו שאני מרגישה שאני יודעת לעשות ואני גם לומדת לעשות את זה כל הזמן יותר ויותר טוב". 

"אבל אני עדיין באמצע הלימודים ואני רוצה להשאיר דלתות פתוחות וחלונות פתוחים לעוד אוכלוסיות, כי אני חושבת שברגע שאת בונה לעצמך ארגז כלים של ליווי רוחני, ואת רואה את הערך שיש לו גם לזקנים וגם במצבים של קץ חיים וגם לילדים וגם לבני נוער – אז את מבינה שזה כלי שיכול לשמש למגוון אוכלוסיות. מעין תיבת אוצר כזאת".

ואיך משתלב הכלי של לספר סיפור יחד עם הליווי הרוחני? 

"אם היו לנו כל המשאבים שבעולם, והיינו יכולים להושיב אנשים, שיספרו אחד לשני את הסיפורים שלהם, אני מאמינה שהעולם הזה היה נראה אחרת לגמרי. כי הרבה פעמים, דרך הכלי הזה של הסיפורים, של ההתבוננות בעיניים טובות בינינו ובין הזולת, נחשפת הפגיעות של כל אחת ואחד מאיתנו, ומתגלים השורשים העמוקים שמחברים, ושיכולים גם לאחות". 

"בשיח הפוליטי שלנו, הכול מתנהל במילים שנועדו להקטין ולבייש. כשמתנהלים רק במרחבים של השיח הזה, אז זו באמת חוויה קשה, של מלחמת גוג ומגוג. אבל כשמצויים לפעמים במרחבים שהם יותר אזרחיים, יותר אולי 'נשיים' – לא במובן שרק נשים יושבות שם, אלא שהכלים שבהם אנחנו מנהלות את השיח הם הכלים שבהם נשים תקשרו זו עם זה עוד בימים שישבו וטוו את הצמר – אז את רואה לצד זה גם את השורש העמוק, שהדברים כן מתאחים וכן מסתדרים". 

האם את חשה שבתרבות הנוכחית, ילדים וכן נערים ונערות, חשופים פחות לסיפורים של אנשים סביבם בגלל בעיית הקשב התרבותית? 

"אני זוכרת כמה אהבתי לשבת ליד סבתי לובה עליה השלום, אם אמי, ולהקשיב לסיפורים שלה מהילדות והנעורים שלה מסודילקו ומרובנא. אלו היו סיפורים נהדרים והיא הייתה מספרת נהדרת. זה היה קשר קרוב מאוד של רגעים יקרים מפז אבל גם של שייכות. אבי עליו השלום דיבר תמיד על שרשרת הדורות, על החשש הנוראי שלו מהנתק האסוציאטיבי. ועכשיו אני חושבת שאנחנו חייבות לשים לב לזה שהדורות הצעירים ללא ספק צורכים סיפורים באופנים שונים מהדרך שבה אנחנו צרכנו אותם, אבל הם עדיין זקוקים לזה. אומברטו אקו אומר שכדי לשרוד אנחנו מספרות ומספרים סיפורים. כלומר לספר סיפור זה כלי הישרדותי ממש".

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה על ליווי רוחני:

• כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ליווי רוחני בגיל השלישי בעזרת ספר תהילים – הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• מבוא מקוצר על המתרחש במקווה, עם הפניות לקריאת הרחבה – הרבנית שרה סגל כץ
• צִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא: הגבולות בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל כץ
• תפילת המלווה הרוחני – הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• תפילה משותפת למען החולים – סיגל אשר
• תפילה לפני מעשה הנתינה – לימור רובין
• תפילה לפני ליווי – סיגל אשר
• התחברות על ידי ניגון – קריאה בר' נחמן – שרה פרידלנד בן-ארזה
• מצב משתנה – אביבית כהן
• בצל עץ הקנמון – אביבית כהן
• בריאה מחודשת – אסנת אלדר
• קול גבוה – איריס שפירא ילון
• טבעת – רן שייט
• גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד