טקס סגירת עצמות הוא טקס מעבר שמטרתו לעזור לאישה לעבד, להתייצב ביחס לחיים החדשים, ובמובן מסויים לבצע סגירה של חוויית הלידה.
טקס סגירת עצמות מקורו בדרום אמריקה, והוא משמש אותנו גם היום כטקס מעבר לאחר לידה. את הטקס ניתן לעשות החל מסוף משכב הלידה, כלומר בתום ששת השבועות הראשונים שלאחר הלידה, ועד שנתיים לאחר מכן.
כדי להבין את הטקס הזה יש צורך לדבר קודם כל על התנועה שקורת במהלך ההריון והלידה.
במהלך ההריון, האמא מתעגלת ומתרככת סביב התינוק/ת המתהווה ברחמה, ובלידה היא נדרשת להתרחב ולהיפתח למען יעבור דרכה התינוק שלה מן הפנים אל החוץ. היא השער, והלידה היא כמו פתיחת השער עבור התינוק. המפרקים מתרככים, העצמות זזות, צוואר הרחם נפתח, והנפש גם היא, נפתחת ומתפשטת, מסכימה לפגוש את עצמה במקומות הכי גולמיים, מסכימה לפנות מקום בתוכה ובחייה לנוכחות של נשמה חדשה, וגוף חדש בעולם.
הזמן שלאחר הלידה, עדין מאין כמוהו. לפני רגע כל כך הרבה אנרגיה זרמה ממנה החוצה, וכעת היא נאספת חזרה, לומדת את תינוקה, לומדת איך לייצב ולעצב מחדש את החיים שהשתנו עד מאוד. טקס סגירת עצמות מטרתו לעזור לאישה לאחר הלידה, לעבד, לחזור אל גבולותיה, להתקרקע, להתייצב ביחס לחיים החדשים, ובמובן מסויים לבצע סגירה של חוויית הלידה.
טקס סגירת עצמות
בתוך מפגש של כמה שעות אנחנו נוכחות איתה, שתי נשים, שומעות את סיפור הלידה שלה במלואו ובאופן שבו היא רוצה לספר אותו. המהלך הזה הוא התחלה של התבוננות באופן שבו האישה חוותה את הלידה שלה, ובמה שנשאר איתה אחרי. שם, אפשר לפרוט את החוויה ההוליסטית של הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש היום.
לאחר שתספר את הסיפור, היא תישלח לעשות לעצמה מקלחת טובה ומטהרת או אמבט שתוכל למלא במים וצמחי מרפא, שם תחל תהליך של התנקות, הזדככות והכנה לקראת החלק הבא של הטקס.
כשתסיים להתקלח, נבקש ממנה להביע כוונה מסויימת, לכוון את עצמה ולבה אל הטקס הזה, ואז לאט ובהדרגה נעטוף אותה בבדים רחבים, חלק חלק בכל הגוף, מהראש ועד כפות הרגליים, עד שתהא עטופה כולה בבד, ותישאר כך לזמן מה.
בתוך העיטוף הרך של הבדים היא תוכל לשהות בתוך סביבה רחמית. הבדים העטופים בחוזקה הנעימה לה, כמו מזכירים לה מחדש את גבולות הגוף, נותנים תחושה שמסמלת לה שיש מה שמחזיק אותה, שיש קרקע מתחתיה, מלפניה ומצדדיה.
בתוך המרחב שנוצר לה ולגופה, לעיתים ביחד עם התינוק.ת הטרי.ה, תוכל האמא לתת לגוף ולנפש לעשות את שלהם, תוכל לבקש לעבור מן המימד של הלידה, למימד של החיים שאחרי, תוכל לבקש להחזיר אליה עוד את כוחה, את הרסיסים שנשארו אי שם בלידה, ולהתמקם מחדש בצורתה החדשה. ואנחנו, הנשים שאיתה, לא מדברות איתה ברגעים האלה. תפקידנו להיות נוכחות שם עם תשומת הלב שלנו, להיות עדות לרגע הזה ולהחזיק איתה ועבורה את המרחב.
לקדש את המעבר
נוכחות של נשים אחרות בשדה ההריון והלידה מאז ומתמיד הייתה שם, היום יותר מתמיד, יש לה השפעה מכרעת בעיניי. אנחנו חיות בעולם שגילויי הנשיות בו, אינם מובנים מאליהם, רובנו גדלנו בחברה שלא נתנה הרבה לגיטימציה לחוות ולחקור את הנשיות שאנו, רובנו לא ראינו ולא נראה לידות אחרות מלבד שלנו. עולם ההריון והלידה מכריח אותנו, (אם לא עשינו זאת עד עכשיו), להתוודע לידע ולתפקידים הגלומים בגוף הנשי. הביולוגיה עובדת לטובתנו והרבה מהידע הנדרש בא לידי ביטוי באופן אינסטינקטיבי מתוך הגוף, ומתוך התהליך שאישה עוברת. טקסים כמו סגירת עצמות לאחר לידה, מעגל לידה לפני לידה ועוד, מטרתם להעמיק ולחזק את הביטחון שלנו בעצמנו, ולהזכיר לכל מי שנמצאת שם את החשיבות שבנוכחות ובתמיכה שאנחנו נותנות אחת לשנייה.
הטקס נותן לנו את המקום והתוקף לבטא חוויות נשיות, שמחות, או עצובות, ולעבור תהליך מסוים ביחס אליהן, בתמיכה של נשים אחרות. כשאנחנו עורכות טקס, ישנה בחירה מודעת לקדש את המעבר, לבחון את התחושה שלנו ביחס אליו, ולהביע כוונה שקשורה בצרכים וברצונות שלנו.
הטקס יוצר סביבו קהילה. שם, מתהווה בעיניי, הרשת הנשית שאנחנו כולנו חלק ממנה, ושם יש מקום לידע שטמון בתאים שלנו באופן אינסטינקטיבי. במהלך הטקס אנחנו יכולות לתת קולות לדברים בנו שמבקשים להישמע, אנחנו יכולות להקשיב ולהוות תמיכה למי שצריכה בכך, ובעיקר אנחנו יכולות ביחד כשוות לעבור חוויה רוחנית, פיזית, ונפשית, שתאגד בינינו ותיתן לנו אנרגיה חדשה להמשך הדרך.
ישנם הרבה מחקרים המעידים על הקשר בין תמיכה ותחושת קהילתיות ליכולת ההחלמה וההתאוששות מלידה, אבל אני איני אישה של מחקרים, אני רואה, ושומעת את הנשימה שמתהווה כשאישה מרגישה מוגנת ומוכלת. אני רואה כמה חשובה ומשמעותית עבורי התקשורת עם נשים אחרות והשיתוף בחוויות הקטנות והגדולות של החיים. אני רואה את הכח הגדול שיש לנו כשאנחנו מתאחדות ומתאגדות, כשאנחנו מסוגלות להוות כר פורה של תמיכה ועשייה אחת עבור השנייה.
בסוף הטקס, לאחר שהוסרו הבדים לאט לאט, כשנשב יחד לאכול מרק או עוגה, יכולה להתגלות הטרנספורמציה. במובן הפשוט ביותר, הטקס הוא הסכמה לעבור דרך שער בהחלטה מודעת יותר. ואז, אפשר להסכים, להשלים עם הלידה כפי שהייתה, עם הצדדים שחווינו לטובה ועם אלה שחווינו לרעה, ולהיזכר באפשרות לחוות את הרגע הבא כחדש.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
להיות אמהות בעולם
אני רואה את הנכונות של נשים לעשות לעצמן טקסים, לפני ואחרי הלידה, ורוצה לומר לכן באשר אתן: קחו לכן את החירות ליצור לעצמכן את הקהילה שאתן צריכות סביבכן בתקופה הזו, את הזמן לקדש את מה שנראה לכן ראוי לקדש, ולשים עצמכן במקום שבו תוכלו להיפתח ולקבל מהסובבות והסובבים אתכן את האהבה והמתנות שהן.ם יכולים.ות לתת לכן לקראת המעשה הנשגב שתעשנה או כבר עושות בכל יום ויום, להיות אימהות של מישהו/י בעולם.
כולי תקווה שהמילים האלה מהוות תזכורת לאפשרות להישלח אל המשימות הגדולות של חיינו, בידיים אוהבות, ובידיעה שאנחנו תמיד מוקפות אהבה כשנצטרך.
***
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- מי שברך לעצמי ולמשפחתי – רתם אלדר היבש
- "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
- חגיגות לידה : ברית הבן וברית הבת – צוות גלויה
- על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
- הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות – צוות גלויה
- אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה – ד"ר ליאור ברוך
- פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
- דרך החתחתים של הלידה הטבעית – אומי לייסנר
- סיפור לידה: אפרת שחר קפלן
- הרחבה על טקסי משפחה מגוונים בקטגוריית נחוגה
