המשוררת והפסיכותרפיסטית משי פרץ דרור מספרת על הכתיבה כפעולה מקיימת ומשיבת נפש. פרץ דרור, שספר הביכורים שלה "רק אל תעמיסי" ראה אור בהוצאת עיתון 77, משתפת כיצד אירוע משפחתי מטלטל הוביל אותה לגלות בשירה כלי לדבר את הבלתי ניתן לדיבור. היא מתארת את המתח בין זיכרון לשכחה בעבודתה, את השפעת אמה על יחסה לשפה, ואת הכתיבה כ"יצירת קומפוסט" – הפיכת מצבורי רגש לדבר מזין. ראיון על תהליכי יצירה, חיי הנפש והגבול הדק בין החיים לכתיבה.
משי פרץ דרור גרה בצבעון שבגליל העליון עם בן זוגה ושני ילדיה. פסיכותרפיסטית עם התמחות בטראומה וניצול, אובדן ושכול. ספר ביכוריה "רק אל תעמיסי" ראה אור בהוצאת עיתון 77. שירים נוספים פרי־עטה פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.
איך הפכת למשוררת? מהי על מערכת היחסים שלך עם השפה מילדות ועד היום?
אינני יודעת איך הפכתי למשוררת או האם הפכתי לכזו. מאז ומתמיד הייתי כותבת. כתיבה היא פעולה מקיימת ומשיבת נפש עבורי ומהווה כלי לשיח פנימי, לבירור, לפורקן ולהתמרה של תהליכים נפשיים. במובן זה כתיבה היא מעין יצירת קומפוסט. הפיכת מצבורי רגש לדבר־מה מזין.
האם היה רגע מכונן שבו השירה הפכה מאפשרות לצורך קיומי?
כמה שנים לפני צאתו של ספרי עברנו אירוע משפחתי מטלטל שעורר טראומה עתיקה ומודחקת הקשורה בהיסטוריה המשפחתית. באותו הזמן הכתיבה הצילה אותי. היא איפשרה לי לדבר את הבלתי ניתן לדיבור ולבוא במגע עם מה שבלתי נסבל לבוא איתו במגע. אך מה שהיה חשוב לאין שיעור, מרפא ומהפכני לחיי הנפש שלי אז היה הפיכתו של השבר והכיעור לדבר-מה יפה, בעל ערך אסתטי ואופי תקשורתי. השירה עושה את זה. שירה, וכתיבה בכלל, מהווה כלי ריפוי עוצמתי שנותן תוקף, אך לא פחות חשוב מכך מארגן ואף בורא מחדש את המציאות. תחילה כתבתי שירים בגוף שלישי, הייתי זקוקה למרחק על מנת להתקרב בחמלה אל החומרים הקשים שפגשתי בחיים ובתוכי. עם הזמן השירים השתנו. חזרתי לכתוב בגוף ראשון, יכולתי לשאת את הכאב בחן מסוים ותכנים חדשים, אינטגרטיביים ורכים יותר החלו לנבוע מתוכי. מצאתי אוצרות בתוך העצב, יופי בל יתואר שכן בסמיכות לכאב. הכתיבה אפשרה לזהות אותו בתוך בליל ההרס. להושיט יד מטאפורית, שפתית, אל לב ליבו של החושך ולהישאר שם. פשוט להישאר שם, עד שהוא הופך לאור. ומסתבר שהוא תמיד הופך לאור.
איזה טקסט (שירי או אחר) שינה את אופן הבנתך את מעשה הכתיבה?
קשה לי לשים את האצבע על שיר אחד מסוים או יצירה ספרותית יחידה. ישנם כותבים וכותבות שהשפיעו עלי מאוד. שעשו בי גלים גדולים וחצבו בי דרכים חדשות אל השפה ובעיקר אל הלב. אבל אם אני הולכת אחורה בזמן, אל מחוזות ילדות, מיד עולה לי הספר "הסיפור שאינו נגמר" שהיתה לו השפעה מכוננת עלי. הוא העיר אותי.
כנערה קראתי את "הזר" ואת "מגילת סן מיקלה" בערך באותו הזמן, ושניהם השפיעו עלי מאוד. כל אחד בצורה שונה נגע ברובד פנימי מאוד, עדין. אחד הדברים שנגעו לליבי במיוחד במגילת סן מיקלה היה הגליץ' שמונתה עושה בין רקורד אוטוביוגרפי מציאותי לבין פנטזיה, או ליתר דיוק מציאויות פנימיות ובדיונות של חיי הנפש שלו.
כמו כן, הלכי הנפש של מרסו (הזר) בימיו האחרונים, בעודו ממתין למותו, חקוקות בליבי. ובכלל, חלקו השני של הספר היה משמעותי ביותר עבורי. זו כתיבה מרובדת מאוד, חכמה ופריכה להפליא וקשה להסביר מה היא מכוננת בנפש. דבר מה עמוק מאוד שקשה לעמוד אותו.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מי הן הדמויות (ספרותיות או אחרות) שליוו את התפתחותך כיוצר.ת (עם קשר ישיר או על ידי הישענות רעיונית)?
אמא שלי אהבה שירה ונהגה להקריא לי ביאליק לפני השינה כשהייתי קטנה. היא היתה משוררת מדהימה בעצמה, על אף שמעולם לא פרסמה. הכתיבה שלה והיחס שלה לכתיבה עיצבו יותר מכל את הקשר שלי לשפה ולכתיבה כחומר אלכימי.
מה מייחד את שפתך השירית?
העורך הנהדר שלי אמר לי באחת משיחותינו הראשונות שיש בכתיבה שלי לפחות שבע סוגים שונים של משוררות. כך שאני לא יודעת. אולי זה מה שמייחד את השפה שלי: היא פלואידית. לעיתים אני כותבת שיר והוא קונקרטי מאוד, ישיר ופשוט, כמעט ענייני.
לעיתים השירים שלי עמוסי מטאפורות באופן שמקשה על ההבנה ואפילו מעייף.
אני חושבת שכאשר אני כותבת על הדברים הכמוסים והמורכבים יותר בחיי אני נוטה לכתוב באופן ערטילאי.
המטאפורה משחררת אותי לחופשי
המטאפורה משחררת אותי לחופשי, מקנה חירות שלא מתקיימת בשפה פשוטה, ולא פעם מרגישה כמו הדרך היחידה לבטא דברים שטבעם פנימי וסבוך מידי.
מה מזין את הכתיבה שלך, ומהן דרכי ההתמודדות שלך עם תקופות של שתיקה יצירתית?
החיים עצמם מזינים את הכתיבה. פעמים רבות המתח בין הקיום לאי קיום הוא מוליך עצבי בפני עצמו. עבורי, ישנם מהלכי חיים או אירועים שכמעט ולא ניתן לתת בהם פשר או נחת כלשהי מבלי ללוש אותם בכתיבה.
שתיקה יצירתית היא מושג מעניין וחמקמק. החיים הם יצירה מתמדת. כנטיה טבעית היא נעשית מאליה, בלי דעת. יש הכרח בכתיבה להתייצב בפני החיים, בפני עצמי. מעין מחויבות בפני הקיום הפנימי. ישנם רגעים בהם החיים קורים במלוא העוצמה ולעיתים אני ניצבת בפני קטנותן של המילים אל מול סבך הקיום, עומקו של הכאב והיופי. אני כותבת, גם כאשר המילים חומקות ממני. לעיתים מחזרת אחריהן. זו יכולה להיות חוויה קשה של מרחק מעצמי או מהעולם. השפה היא גשר אל הממשות ולא תמיד קל לחצות אותו, אך זו פעולה חיונית של החייאה וכוח.
יונג המשיל פעם את האדם לגאופיט. הוא אמר: האדם הוא צמח החי על קנה שורש, חייו האמיתיים בלתי נראים, חבויים בקנה השורש.
מה שקורה שם, במחשכים, הם חיינו האמיתיים. נכון, לפעמים זה משפריץ החוצה כמו לבה. אבל רוב הזמן אנחנו נדרשים לחפור בסבלנות ובהתמדה כדי להגיע אל מה שחבוי שם. זה מה שאני עושה.
איזה שיר מלווה את חייך האישיים בשנה האחרונה?
השיר "אל תחשבי שהחיים קצרים" של אווה קלפי עולה בליבי כמעט על בסיס יום יומי בתקופה הזו. גם השיר "כשהאהבה עוזבת אותנו" של סירקה טורקה. ותמיד, תמיד שירתו של ישראל אלירז שהוא נשמה מיוחדת מאוד וזו זכות אדירה לקרוא את כתביו. גם זלדה מלווה את היום יום שלי ביתר שאת לאחרונה. ועוד כל-כך הרבה.
מה השתנה בכתיבה שלך לאורך ה׳בערך-שנתיים האחרונות׳? כיצד זה מתבטא?
אני כותבת פחות שירים ויותר נוטה לכתיבת מכתבים או רשימות. אני שמה לב שגם בכתיבה זו, שאינה שירה במובנה הקלאסי, יש איכות פואטית חזקה. ואני עסוקה מאוד במוות. בפתיחת השער בין העולמות. או בצמצומו.

איזה מקום מוקדש לזיכרונות בשירה שלך? מה מקום השכחה ביצירתך?
המתח בין זיכרון לשכחה משמעותי עבורי. בחיים, בעבודתי הטיפולית, ובכתיבה בוודאי. לעיתים בדחיפות להיזכר, כמו לשמר דבר מה נעלם, עמום, יקר-ערך לחיי הנפש. לעיתים ההכרח לשכוח כדי להתקיים יקר עוד יותר, בכדי להשיב את הלב לחיוניות ואהבת החיים. היו דברים בחיי שאיני זוכרת אך אני נושאת אותם, הם רשומים בתוכי באיזה חלק כמוס, שולחים זרועות בלתי נראות אך ממשיות מאוד. הכתיבה מגלה עקבות כאלו בחיי הרגש. מזהה אותן כמו חוש שישי.
הכתיבה כמלאכה היא פעולה מחייה. יש בה, במהותה, איכות מתעדת; וככזו היא מזכירה, מנכיחה. למרות זאת, יש בכתיבה איזה כוח משחקי, היולי, המאפשר שינוי, פירוק והרכבה מחדש של הנרטיב. כוח בריאה ממש. אפשר לשאול – מה מקומה של האמת בכתיבה? האמת כמו גם זיכרון או שכחה, הם אותו מנוע. חומר לא מתמסר, סוד.
אפשר לשאול – מה מקומה של האמת בכתיבה? האמת כמו גם זיכרון או שכחה, הם אותו מנוע.
אם להזכיר שוב את מונתה, זה היופי הפראי שטמון במה שעשה במגילת סן מיקלה, כשנתן לדמיונותיו מקום זהה לקורות חייו. הכתיבה מאפשרת לחלום. להזות. אם נרצה- לבחור מה לזכור ומה לשכוח ובאיזה אופן. לבחוש בתופעה הזו שנקראת חיי אדם, שיש בה לא מעט מטעם האשליה.
האם קרה ששיר שלך התפרש באופן מפתיע על ידי קוראים? מה זה עשה לך?
זה קורה המון. זה דבר נהדר שקורה. תמיד מרגש אותי לשמוע איך אדם פוגש את עצמו דרך משהו שכתבתי. מה הייתה כוונתי נדמה לי שולי לחלוטין.
האם יש גבולות אתיים בכתיבתך? האם יש דברים שהכרעת שלא לכתוב עליהם או כאלו שבחרת בחירה אידיאולוגית להשקיע בהם בכתיבתך?
בכתיבה שביני לביני אין שום חשבון או אתיקה ובוודאי שאין אידיאולוגיות. לצד זה, אני שוקלת לפני שאני מוציאה שיר לפרסום. כתיבה היא עניין פרוע, נפיץ. אם היא לא נוגעת באמיתי ובשביר היא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות. לפעמים זה חבל דק מאוד.
לא אפרסם שיר שאני מרגישה שעשוי לפגוע באדם אחר. כמובן, תמיד ישנו הפוטנציאל הזה.

איזו תובנה מהמסע שלך בכתיבה היית רוצה לחלוק עם כותבים.ות בתחילת דרכם?
לא לפחד להיחשף ולגעת בצל. ישראל אלירז כתב באחד מספריו (לא זוכרת איפה): "ולגעת – פירושו לתת שיגעו בך". אנחנו נוטים לחוש לבד מאוד בכאבים שלנו. גם אם זה ככה, זה לא ככה.
האם יש לך פליטת קולמוס או ׳תאונה׳ לשונית שהפכה לגילוי שירי?
מסתבר שיש לי נטיה לא קטנה להגות מילים באופן מקולקל וגם להיקשר אליהם. יש משהו בשיבוש השפה. לפעמים יש צורך להמציא מילה מחדש, לכופף אותה אל חוק אחר, פנימי יותר. במהלך העריכה של הספר היו שיבושי שפה שאלי "ויתר לי" עליהם והיו כאלו שהוא התעקש לשכתב. כלומר, לכתוב בעברית תקינה. לא פעם ננזפתי.
איזה ספר שירה אחרון קנית או קיבלת?
ספר השירה האחרון שרכשתי הוא מוצא הדרכים, של דנה אמיר. ספר מעולה. על שולחני כרגע יש ספרים של שיבטה טויו וזלדה, וספרים נוספים העוסקים במוות ובחיים שמעבר לו. זו רק דוגמה עכשווית. באמת שאין סוף ליופי שאנשים מפיקים מעצמם.
לכל שיריה של משי פרץ דרור במגזין גלויה, היכנסו >>

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם