אובדן היריון הוא אירוע עוצמתי ומטלטל שחוות נשים רבות – ולו אין כל טקס או ריטואל במסורת היהודית, לשם סיוע בהתמודדות עם המשבר. נושא זה היה בעבר אפוף שתיקה, אך ההיעדר מהדהד והשתיקה הקולקטיבית קשה מלהכיל. מציאות ימינו קוראת להכיר בצורך לראות באירוע כחלק ממעגל החיים היהודי, ליצור אפשרות לציין אותו ולתת ביטוי ונחמה לחווים אותו.

חלק מציוני הדרך והטקסים בחייה של אישה ובחייהם של בני זוג ביהדות, סובבים את רגע הלידה והגעת תינוק או תינוקת חדשים ובריאים לעולם. טקסים מהותיים ומשמעותיים לא פחות נעוצים בחוויית האבל סביב מקרים של אובדן ומוות. דווקא לאור שני מוקדים ריטואליים אלו, העוטפים בתבונה את האדם, בולטת השתיקה הסובבת אירוע קשה כהפסקת היריון, אשר לא קיבל בהם מקום ושפה דתית. 

בשורות הבאות נבקש לחלץ את נושא הפסקת ההיריון מן המקורות ולעמוד על הזוויות שדרכן נבחנה התופעה על ידי חכמים ופרשנים. נשתף מעט מנקודת המבט השונות שנמצא במקורות אחרים ונאיר את החוסרים שמומלץ להתמודד עמם ועם משמעותם בחייהן של נשים ובחיי מי שמתמודדים עם אובדן היריון.

 קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

תחושת האובדן הנחווית לאחר הפלה, יכולה להופיע אצל כל אחד מבני הזוג בנפרד ברובד האישי, ובתוך מערכת היחסים ביניהם ברובד הזוגי. לעתים הקושי נחווה אצל האישה בלבד, ללא בן זוג מעורב. לאובדן היריון יש היבטים רבים: אובדן פיזי, אובדן משפחתי והורי, אובדן נפשי. אובדן הפוטנציאל והפיכתו לגורם נוכח־לא־נוכח שאינו מתממש וגם אינו מתפוגג. 

הפלה היא אירוע מטלטל המשפיע על ממדים רבים בחיים והיא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים. למרות זאת, היא נחשבת לעניין פרטי, אינטימי ודיסקרטי, אף בימינו. עד לשנים האחרונות לא נהוג היה לדבר עליה בריש גלי או לציין אותה בצורה פומבית. במקרים מסוימים, היא לוותה פעמים הרבה בתחושות של בושה או כישלון המעצימים את האובדן או כאירוע בלתי מובן שנח לסביבה להותירו כפרטי וכלא היה. השתיקה המקיפה אותה היא שתיקה רועמת, שכן יש דיסוננס קיצוני בין עוצמתה לבין נורמות השיח וההכרה בה. 

חיים ומוות ירדו לעולם כשהם כרוכים זה בזה. החיים מקבלים את משמעותם אל מול צלו של אובדן אפשרי והידיעה שיש להם סוף. הקשר בין החיים והמוות נוכח במיוחד ברגעי היצירה של חיים חדשים, היריון ולידה, וללא ספק הוא מגיע לשיאו במקרים של הפסקת היריון. היהדות השכילה לתת מקום למוות, והחכמים בתבונתם קבעו כללים המסייעים לאדם לעבור את כל שלבי האבל עד החזרה לחברה. אך נראה כי דווקא האובדן הקשה של העובר לא קיבל שפה דתית וריטואל שיאפשר עיבוד. חוסר זה ראוי להשלים, בהתאם לצרכים העולים בימינו והקשורים ככל הנראה גם בידיעה מרובה יותר של קיומם של הריונות והפלות שעבר אולי אישה לא ידעה שזוהי ההתרחשות שבגופה, גם בשל ההיקשרות הרגשית הנלווית לראיית מסכי האולטרסאונד וכנראה גם בשל שינוי יחס כללי לחיי אדם ואל המוות שמעבר לסטטיסטיקות אנושיות אפשריות. 

נוכחת לא נוכחת

היעדר התייחסות ריטואלית אינו מעיד בהכרח על התעלמות מוחלטת של היהדות ממקרים של הפלה. מדובר הרי בסיטואציה אפשרית שעלולה לקרות במהלך חייה של כל אישה ואישה, ובהלכה יש התייחסות אל האישה המפילה ואל דיני טומאה שהיא חייבת כיולדת.

בספר שמות למשל, כחלק מפירוט תקנות הפלילים בעם ישראל, מתואר התרחיש הבא: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא, כב). פרשנים רבים מסבירים שהכוונה במילים 'לא יהיה אסון' היא, שהאישה אמנם לא מתה אך איבדה את עוברה, ובמקרה זה הבעל קובע את גובה הקנס שכן שווי האישה לאחר הפסקת הריונה 'יורד'.[1] הבנה זו מעידה על תפיסת האישה במסורת היהודית הקדומה, כמי שאינה שייכת למרחב השיפוטי אלא לבעלה, ואין לה בעלות וזכות על עצמה ועל גופה. 

עוברים שנפלו מכונים בתלמוד 'נפלים',[2] והדיון במעמדם מעיד על נוכחות תודעתית וממשית של תרחישים אלה במציאות החיים, אשר הובילה ליצירת נורמות הלכתיות ודרכי פסיקה.[3] דיון נוסף בעניינם, עוסק בסגולות למנוע הפלה ולתת לה פשר, כגון שנאת חינם או קללת גן העדן וגם סיבות פרקטיות הטבולות באמונה עממית: הפלה בעקבות נביחת כלב, דריכה על ציפורניים, שתיית יין, רוח מזרחית וכהנה וכהנה.[4] הדרכים להימנע מהפלה נעות על הציר שבין הנשגב ליום־יומי: תפילה לשלום האישה והריונה, המלצות היכן להעמיד את המיטה וחלומות על גפנים מלאות.[5] 

פריזמה נוספת לדיון על הפסקת היריון כורכת אותו בנושאי טומאה וטהרה – תמה מרכזית ביהדות מתקופת המקרא ועד היום. הפסקת היריון ומות עובר מעוררים שאלה על טומאת הנפל ואופן קבורתו,[6] ועל טומאת האישה המפלת.[7] במובן מסוים, זוהי ההתייחסות היחידה בעניין זה המתמקדת ישירות באישה, אך כמובן, לא בחוויה הסובייקטיבית שלה אלא בגדרי טומאתה. אולם, לצד הבנת הצורך בהפרדה בין טומאה וטהרה בהקשר של פרקטיקה דתית, אפשר למצוא בה גם היגיון רגשי ופיזי שמעניק לאישה שחוותה אירוע כה קשה, זמן ומרחב להתאוששות. 

אף שהפסקת היריון נוכחת במקורות, אין לה ביטוי טקסי ואין מענה לחוויה הסובייקטיבית של האישה. במבט עכשווי הצבת היולדת והמפלת באותה קטגוריה הלכתית מהווה צרימה אל מול הבדלת האירועים ממשמעם הרגשי. על כך יש לתת את הדעת במחשבה על צרכיה של אישה אשר עברה הפלה ספונטנית, הפלה יזומה ואולי האירוע התרחש בחיק הבית ואולי בחיק בית החולים כניתוח בהרדמה מלאה או באופן של לידה שקטה. לכל אחד מן הנתיבים משמעויות רגשיות שונות בוודאי ועל כך, מקובל בימינו לתת את הדעת ולהעניק את תשומת הלב היאה.

 הבו לכם טקס

כדי לגשר מעט על הפער הצורם בין החוויה המטלטלת לשתיקה הסובבת אותה או לעיסוק ההלכתי הקיים בעניינה, מוצע בזאת להעניק תוקף לחוויה ולציין אותה באמצעות טקס. באופן זה ייווצר מרחב שמסוגל להכיל את ההפלה ללא הסתרה, בושה או הכחשה. באמצעות מעשה אקטיבי של בניית טקס, עוברת נקודת הכובד והאחריות לידי מי שחווה את האירוע, והאישה מקבלת בחזרה בעלות על עצמה ועל גופה. בטקס יש מקום לבני הזוג, בנפרד וביחד, לעבד את האובדן, להכיר בעוצמותיו ובהשפעותיו עליהם, לשהות באבל ולתת לו ביטוי סמלי, וכמובן לקבל מעטפת חברתית שכל כך חסרה.[8]

הצעות ליצירת מסגרת יהודית לציון הפלה עלו כבר בעבר, אם מתוך התנסות וצורך אישיים ואם מתוך זיהוי צורכי השעה ורצון להשלים את החסר במכלול הטקסים של המסורת היהודית. דבריהן ותוצריהן של חלוצות אלה הם בעלי ערך גדול ויכולים להיות יסודות לפיתוח טקסים כגון אלה, שמעמידים במרכז את האישה. 

פרדה קורצ'ק מארבר כותבת במאמר קצר וגלוי לב, על חווייתה האישית כאימא לבת שניסתה שוב ושוב, במשך שנים רבות, להביא ילדים נוספים לעולם. היא משתפת ברצון שלה ושל בן זוגה להרחיב את משפחתם ובטיפולי הפוריות שעברו במשך שבע שנים, שבעקבותיהם, אחרי אי-קליטה של הריונות וכישלון של הפריות מבחנה, חוו היריון שנגמר בהפלה. אובדן רדף אובדן ומוקד ההתאבלות גדל והלך, עד שהגיע לדבריה רגע ההתפכחות שהבהיר לה שלאבל שהיא חווה אין מענה מצד המסורת והטקסים היהודיים, ושיש לה צורך בטקס כלשהו שיבטא את מה שהיא עוברת. את הגרעין לטקס האישי שבנתה, היא מצאה במנהג ה'תשליך' של ראש השנה, ויצרה לעצמה טקס 'תשליך' משלה שייתן תוקף וביטוי לחווייתה. 

גם הרבה תמר דבדבני השתמשה ברעיון ה'תשליך' כמרכיב מסורתי המציין אירוע הפלה בטקס שיצרה. היא מדגישה את קיומו של 'קשר הסודיות' שאופף את מעשה ההפלה ומסבירה כי מטרת הטקס היא לעזור לאישה ולתמוך בה לאחר אירוע זה. הטקס שהיא בנתה מורכב משני שלבים עיקריים: התנקות מן הכאב והלבטים, והתחדשות שבמרכזה תקווה לעתיד. שני השלבים הללו מבוססים על מרכיבים מן המסורת היהודית: מנהג התשליך וטבילה. כך היא מתארת את בחירתה:

"… בחרתי להשתמש במוטיב התשליך ובסמליות אותה הוא מייצג, בכדי לעזור לאשה להיפטר מן המועקה והכאב שליוו את החלטתה להפיל את העובר שברחמה. התלבטויות אלה גורמות לה צער ורגשי אשמה, אשר יש להתמודד עמם, אולם ניתן וצריך גם לתת להם להישטף במי הים. התשליך של רגשי האשמה ושל הכאב הפיזי והנפשי הנלווים אליהם, אמור לאפשר לאשה להתנקות ולחזק אותה לקראת צאתה מחדש אל הדרך. סגירתו של מעגל האשמה ואולי אף החרטה, יוביל, כך אני מקוה, לריפוי, התחזקות וצמיחה.

… בחרתי להשתמש בטבילה כסמל להתנקות ולהטהרות הגוף והנפש, וכאמצעי ללידה מחודשת של האשה. תהליך הטבילה הוא תהליך הריפוי שבמרכזו של הטקס, ובסופו אמורה להיות האשה מוכנה לקראת המשך חייה, כאדם המכיר בבחירתו ושלם עם תוצאותיה."

הרבה דבדבני מתייחסת אמנם למקרה של הפלה יזומה, אך הטקס שבנתה והמניע לעיצובו נותנים מענה לצורך של נשים ואנשים שחוו הפלה בדרכים שונות, יזומות או כפויות וטבעיות. 

 השיר המוזר של הלב

אפשר לבסס את הטקס על מנהגים ומסורות יהודיים, כמו תשליך, טבילה, אמירת 'קדיש' או מנהגי אבלות אחרים; אך אין הכרח בדבר. הטקס יכול לשאוב את יסודותיו ממקורות נוספים לפי נטיית לבם של בני הזוג. למשל, להתבסס רק על שירה וניגון. הניגון, כקונספט וכמעשה, טומן בחובו כוח, אנרגיה משלו הנוצרת מהמעשה המוזיקלי, ואפשר לצקת לתוכו אנרגיה אישית וייחודית של מי שמבצע אותו, כאשר יש לכך הקשר מתאים. השירה – לבד או ביחד – מסוגלת לתת דרור לרגשות שאי אפשר לבטא במילים ולהעניק את המעטפת של הקהל המצטרף לניגון כאיש אחד. 

אם כיוון זה עונה לצרכיכם, תוכלו לבחור ניגון שאתם מחוברים אליו או שמפעיל אתכם בצורה מסוימת, לשלב אותו בטקס או להעמיד אותו במרכזו. בדומה לטיש חסידי וכן לפעמים בטקסי נישואין (למשל ניגון החתונה ו'ארבע בבות' שמתנגנים פעמים רבות עם כניסתם של הזוג לחופה או עם פגישתם לפני קיום הטקס ממש). גם הניגון שלכם יכול לתפוס את מרכז הטקס ולתת מענה נפשי של רגש שאין לו מילים. 

בנוסף או במקום הניגון שאינו מילולי, אפשר לשלב שירה שמבטאת במילים ובליריות רגשות, חוויות ותחושות שכתבו אחרים ושבכוחם לדייק לפעמים את החוויה הקשה והמורכבת. 

מי יתן וכל אחת ואחד מאיתנו ימצא את הדרך לעבד רגעים קשים, להתמודד עמם ולהעניק להם תוקף והכרה פרטית או ציבורית בהתאם לרצוננו. אנו מזמינות אתכן ואתכם לשתף את מערכת "גלויה" ברעיונות נוספים ובמחשבות ובתחושות אותן חוויתם סביב אירוע מורכב זה.

אלי רפאני וארפא / רבי יהודה הלוי

אֵלִי רְפָאֵנִי וְאֵרָפֵא אַל יֶחֱרֶה אַפָּךְ וְאֶסָּפֶה
סַמִּי וּמֶרְקָחִי לְךָ בֵּין טוֹב בֵּין רָע וּבֵין חָזָק וּבֵין רָפֶה
אַתָּה אֲשֶׁר תִּבְחַר וְלֹא אֲנִי עַל דַּעְתְּךָ הָרָע וְהַיָּפֶה
לֹא עַל רְפוּאָתִי אֲנִי נִסְמָךְ רַק אֶל רְפוּאָתְךָ אֲנִי צוֹפֶה

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

הצעות לשילוב שירים ותפילות בטקס מתוך מגזין גלויה –

• הריה– הפלה– ושוב… – אסתר שקלים
• תפילה לאישה שאיבדה את פרי בטנה – תהילה אזולאי שאול
• תהום בתוך תהום – שרה סגל-כץ
• כל מה שאני מגדלת נובל – בר ג'וזפין
• דם – חוה פנחס-כהן
• להבדיל קינה מקינון – חוה פנחס-כהן
• שיר על הפלה – חנה כהן-תבור
• ילדה מתה בתוכנו – אלון תמרי

שירים נוספים –

• תינוק / עינב ג'קסון כהן (מילים ולחן)
• נומי נומי ילדתי / איה כורם (מילים ולחן)
• העלמה והמוות / משה כרמי 
• אינני / איתן חלי
• ואחר יבוא הגשם / אמיר גלבוע

לקריאה והרחבת הדעת –

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• עיבוד האיבוד: הצעה לטקס לאחר הפלה – רעיונות לקטעים ותפילות – גיתית איש שלום
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
• אבלות על תינוק שלא מלאו לו שלושים יום – תניה רגב
• יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
• על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי
• שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
• ניצוצות של שקט – יעל ביננפלד
• לשחות בים הכאב – נעמה מרקס אבקסיס
• ענבר. מונולוג לידה שקטה – אלה בילי נוימן
• ילדה מתה בתוכנו – אלון תמרי

***

הפניות ביבליוגרפיות

[1] כך פירשו למשל רש"י ואבן עזרא. רמב"ן אינו מפרש את הסיטואציה כך, ודווקא טוען כי ייתכן שאין נזק ממשי לוולדות או לפחות שאין ידע על נזק שכזה, ועל כן כתוב 'ולא יהיה אסון'. את כלל המפרשים לפסוק אפשר למצוא באתר ספריא.

[2] על השימוש בשורש נפ"ל בשפה העברית ועל המילה 'הפלה' ראו מאמר בכתב העת האינטרנטי: בר חיון, 'הנפילה', אלכסון,29 (ספטמבר 2014). 

[3] למשל: האם יש לנפלים ישועה ומקום בגן העדן (ירושלמי שביעית ד, ח; מדרש תהלים כב, כו; פסיקתא רבתי לו.); מה דינו של אדם המכה נפל (ספרא אמור פרשה יד, פרק כ; מכילתא דרשב"י כא, יב; מכילתא דר"י פרשה ד.); מה דינו של אדם שהרג עובר? (בבלי, סנהדרין נז, ע"ב); האם נפלים מטמאים נזירים (ירושלמי נזיר ז, ב); באיזה שלב בהיריון מכירים בעובר והאם יש מדרג במעמד ובהכרה (בבלי, נידה ח, ע"ב) וכך הלאה.

[4] על שנאת חינם כגורם להפלה ראו בבלי, שבת לב, ע"ב; מסכת כלה א, ח; כלה רבתי א, יב. על קללת גן עדן ראו בראשית רבה פרשת בראשית, פרשה כ, סימן ו. משנת רבי אליעזר יב. על נביחת כלב ראו בבלי, שבת סג, ע"א-ע"ב. דריכה על ציפורניים: בבלי נידה יז, ע"א. שתיית יין: שם, כד, ע"ב. רוח מזרחית: גיטין לא, ע"ב.

[5] ברכה לשלום האישה והריונה: תענית כז, ע"ב. העמדת המיטה: ברכות ה, ע"ב. חלומות על גפנים מלאות שם, נז, ע"א.

[6] ועל עניין זה ראו למשל: ספרי דברים פרשת שופטים, פסקא קפח; משנה, נידה ז, ד; אהלות טז, ה; משנה, אהלות ז, ד; תוספתא אהלות ח, ח.

[7] ועל עניין זה ראו למשל: משנה, נידה ג, ו-ז; בבלי, נידה כד, ע"א; בבלי, נידה לח, ע"א-ע"ב; בבלי, נידה סו, ע"א.

[8] בתרבות היפנית ישנו טקס בשם 'מיזוקו קויו', שמשמעותו: אשכבה לילדי המים. הטקס נערך לאחר הפלות טבעיות או יזומות, והוא נובע מהתפיסה שכל נשמה זקוקה לאשכבה ולליווי לעולם האחר, ועל כן יש להתפלל לג'יזו, אל החמלה ומגן הילדים החיים והמתים (לא משנה באיזה שלב מתו) כדי שיציל את נשמתם מנדודים ויביאם לנהר הסאי בממלכת המתים. במאות מקדשים בודהיסטיים יש אתרי מצבות ותפילה לעוברים שאבדו, ואלפי פסלוני ג'יזו מולבשים בסינרים אדומים ובצעצועי ילדים. יעקב רז, המיתולוגיה היפנית, תל אביב 2000, עמ' 144.